מסכת סוטה דף י״א עמוד א׳

הנני מקים וגו' הציב אבשלום אותה עצה וקיימה מצבת דבריו של הקב"ה כדכתיב לעולם ה' דברך נצב (תהילים קי״ט:פ״ט) ויקרא למצבת על שמו גרם לאותה רעה שתקרא על שמו ויקרא לה יד אבשלום כך היא נקראת:

וישלחהו מעמק חברון ביוסף משתעי קרא כששלחו יעקב אצל אחיו והוא תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים:

של אותו צדיק שקבור בחברון אברהם:

אינו כן דיותר ממה שהוא מודד מודדים לו:

דבאותה מדה דוגמא מעין אותו ענין ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות:

אמור לחכמה שהיא אצל הקב"ה ומפיו שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב׳:ו׳):

דלא כתיב וימת מלך מצרים וימלוך תחתיו אחר:

ונתחכם למושיען לבקש לנו חכמה כנגדו:

ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות וא"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדת טובה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה (דברים ל״ב:ל׳) גבי מדת פורענות וגבי מדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה (ויקרא כ״ו:ח׳) וי"ל דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. מספר הישר:

גמ' וישלחהו מעמק חברון כו' בעצה עמוקה כו' מפורש בב"ר והלא חברון בהר היה כו' ופירש"י בחומש מדכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון כו' והקשה הרא"ם לפירש"י ואין זו ראיה דלמא משום דא"י גבוה מכל הארצות כו' ע"ש באורך נראה לקיים פירש"י דלאו מויעלו מביא ראיה אלא מדכתיב בנגב מוכח שהוא מקום טרשין כמ"ש ארץ הנגב נתתני אבל לא ידעתי מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר מה שאמרו והלא חברון בהר היה שראו עיר חברון שהיא בהר ואין זה תימה שיביאו ראיה מן המקומות מן זמנם על זמן שעבר דכה"ג אמרינן פרק מי שהיה לדידי חזי לי האי אתרא דמסדום ועד צוער כו' ובפרק כיצד מעברין לדידי חזי לי האי אתרא דמחנה ישראל כו' ודו"ק:

עצה עמוקה בתנחומא מה מאד עמקו מחשבותיך אר"י מחשבה עמוקה נטלת עם אברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך גו':

שלא היה לו בן הגון למלכות כו' כמ"ש כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי דהיינו דבנה לו מצבה זו בחייו שיהיה לו להזכרת שם כי בניו אינם הגונים למלכות שיזכר שמו על ידם ורב חסדא שאמר גמירי כו' ר"ל דבודאי בנים שהיו לו מתו בחייו בחטא שריפת חלקת יואב ויש לדקדק קצת בהאי לישנא דאינו מניח בן ליורשו דהל"ל בניו מתים בחייו ויש לפרש דקאמר הכי דגם אם לא מתו בניו בחייו הרי הוא שמרד במלכות אין בניו יורשין אותו כדאמרינן פרק נ"ה דמורד במלכות נכסיהם למלכות ודו"ק:

בתוס' בד"ה לעולם מדה טובה מרובה כו' וי"ל דעדיין גבי מדת פורעניות מיירי רדיפה ולא הריגה כו' עכ"ל ויש מקשים בזה מהא דאמר במו"ק פ"ג והיה עורר חניתו על ח' מאות חלל ומתאנח על מאתים שלא הרג אלף כדכתיב איכה ירדוף אחד אלף ואמאי (היה) קרי ליה מתאנח הא לא הוי התם רק רדיפה בעלמא כו' עיין בחזקוני:

בד"ה מרים המתינה למשה שעה אחת לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע כו' על א' ת"ק כו' עכ"ל שליש שעות מז' ימים הוא בקירוב על א' ת"ק דהשתא במדת פורענות כשיעור שהוא מודד מודדין לו ולא יותר והו"ל מדה טובה מרובה על א' ת"ק ממדה רעה אבל רביע הוא יותר הרבה מת"ק על אחד דהשתא צ"ל נמי דבמדת פורענות נמי יותר ממה שמדד מודדין דאל"כ הו"ל ממדה טובה יותר מת"ק על א' מדה רעה ודו"ק. (אמר המגיה ול"נ דהתוס' נפקא להו מקרא דכתיב במדת פורענות פוקד עון וגו' על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתיב ועושה חסד לאלפים דהיינו אם במדה פורענות משלם דור רבעים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת"ק ואם משלם דור שלישים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת"ש בקירוב והכי נמי אם המתינה מרים שליש שעה הויא אחד מת"ק בקירוב ואם המתינה רביע שעה הויא אחד מת"ש בקירוב ונקט שפיר או רביע שעה ודו"ק):

בא"ד אבל קשיא לרבי והא במרגלים נפרע יום לשנה כו' מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דלפי מה שפירשו לאו דוקא שעה אלא שליש שעה הרי מדה טובה דמרים מרובה ת"ק על א' ומדת פורענות המרגלים אינו אלא שס"ה על אחד ואפשר דה"ק כיון דמדה טובה במרים הו"ל ת"ק על א' א"כ במדה רעה לא הוי אלא כשיעור שמדד ובמרגלים הרי מצינו במדה רעה שס"ה על א' ודו"ק:

גמ' ותתצב אחותו גו' אר"י פסוק זה כולו ע"ש שכינה כו' דלפי פשוטו מה לו להזכיר כל זה דלא הו"ל להזכיר רק הסבה הנפלאה שמצאו בת פרעה ביאור ואחותו באה ואמרה האלך וקראתי גו' וע"כ דרשו מיניה להשמיענו כי מעשה ה' במועצות ודעות רחוקות משכל האנושי כמו שהיה בענין זה שבהשלכתו ליאור חשבו שנתבטלה נבואת מרים כדלקמן שאביה טפחה על ראשה כו' אבל היתה סבה עצמית שתמצא אותו בת פרעה ושעי"ז נתגדל בעיני כל וע"ש שהשכינה כביכול היא בגלות עם ישראל שע"כ קראה אחותו שהיא בגלות עמהן ובתחלת גאולתן היתה השכינה נצבת שם דהיינו ותתצב אחותו וגו' וקאמר מרחוק לדעה דהיינו בדעות רחוקות מדעת האנושי ע"י משה שהיה בו היראה ביותר שלמות כמ"ש מה ה' אלהיך גו' שאמרו בו שהיא מלתא זוטרתי לגבי משה שהיה בו יראה האמתית וקאמר כי לא יעשה ה' גו' כ"א גילה סודו גו' כמו שגילה כבר זה למרים וסיים ויקרא לו ה' שלום להביא על ידו שלום שיצאו ישראל בשלום משם וק"ל:

דכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר בכל הספרים ישנים יעשה כי עשה יעשה ה' לי בית נאמן. ובמכילתא פרשת בשלח גבי ותקח מרים גרסינן כגירסת ספרינו. ועיין בשמות רבה בפסוק ותתצב. צעיר אי"ן :

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו. קשה איך יתיישב הפסוק בדרשה זו דקרא אמר 'מֶלֶךְ חָדָשׁ' (שמות א, ח) וגזרות מאן דכר שמייהו בכתוב? ונראה לי בס"ד דדייק מדקאמר וַיָּקָם ולא אמר 'וְיִמְלֹךְ מֶלֶךְ חָדָשׁ' לכך מפרש 'מֶלֶךְ' לשון עצה כלומר הקים המלכה ועצה חדשה.

בֹּאוּ וְנֶחְכַּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בַּמֶּה נְדוּנֵם, אם נְדוּנֵם בָּאֵשׁ כְּתִיב (ישעיה סו, טו) "כִּי הִנֵּה ה' בָאֵשׁ יָבוֹא" וּכְתִיב (ישעיה סו, טז) "כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט" (שמות א, י). אין הכונה שהם עצמם אמרו פסוק זה אלא הם אמרו: אם נדונם באש מצינו בדורות שקדמו שנפרע הקדוש ברוך הוא מן הבריות באש. ותלמודא מייתי פסוק זה לייפות הלשון ולקצר הדברים והכונה דמשמע מהאי קרא שדרכו לשפוט באש וכן הוא בענין החרב תלמודא הוא דמייתי פסוק זה של החרב. והנה באמת עצתם זו לבטל גזרת האש והחרב ולבחור בגזרת המים היתה לטובת ישראל כי אש וחרב הם דין אבל המים הם רחמים וחסדים וכן היה שנתבטלה גזרה זו אחר כך. ונראה כי זכות התורה גרם להצילם מגזרת האש ומגזרת החרב וכל זה רמוז בשם 'יִשְׂרָאֵל' כי אות למ־ד רמז ללימוד התורה ונשאר אותיות 'אש'. ואותיות 'רי' [210] שהם מספר חרב [210] לרמוז אלו נתבטלו בזכות לימוד התורה הרמוז באות דלמ־ד.

בַּקְּדֵירָה שֶׁבִּישְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ (שמות יח, יא) הכונה שהם הסכימו לדונם במים וטבעו במים. וקשה והלא אחר 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ' נאמר (שמות א, יא) 'וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים' לשעבדם בחומר ובלבנים ואחר כך עשו הגזרה של המים ד'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ' (שמות א, כב)? ונראה לי בס"ד לעולם בעצה זו של 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ' הסכימו לדונם במים אך חשבו לדונם שתי נדונות במים, האחת בטביעה שיטבעום במים שהוא באותיות הפשוט של מים ואחת בחומר ובלבנים שהם עסק של דומם שהוא רמוז במלוי של מים. כי מים במילואם כזה מ־ם יו־ד מ־ם המלוי הוא דומם וזהו עסק העפר שהוא דומם כי ראו דאותיות הפשוט של מים הם נתונים בשם מִצְרַיִם שהוא 'צר מים' ואותיות המלוי של מים שהיא אותיות 'דומם' שהוא העפר של חומר ולבנים נתונים בשם 'פרעה' שהוא אותיות 'העפר' לכן הסכימו לדונם בתרתי שהוא טביעה במים ועסק בדומם שהוא במלוי המים. נמצא העצה האמורה ב'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ' שאמרו נדונם במים היא בשתי דינים אחת בפשוט של מים ואחת במלוי של מים והתחילו במלוי תחלה ולכן 'וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים'. נמצא הַקְּדֵרָה שֶׁבִּישְּׁלוּ בָּהּ היתה באותיות מים בפשוט ובמלוי, וּבָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ בקריעת ים סוף שטבעו המצריים במים וזהו דין שעשה להם באותיות הפשוט של מים וגם לקחו שם כסף וזהב לרוב כי גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וכל כסף וזהב הוא דומם. ודין זה רמוז באותיות המלוי של מים גם הם עינו אותם בעפר שהוא חומר ולבנים שהוא דומם הרמוז במלוי המים ולקו גם כן בעפר שהוא זהבם של מצרים שגם הזהב נקרא עפר דכתיב וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ (איוב כח, ו) דלכן כסוי הדם שמצותו בעפר יועיל לכסות בזהב שגם הוא נקרא עפר הרי 'בַּקְּדֵירָה שֶׁבִּישְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ' ויש לרמוז בקדרה שבשלו ב' קדרה אחת של הפשוט ואחת של המלוי. או יובן בס"ד בַּקְּדֵירָה שֶׁבִּישְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ כי ידוע אותיות העקרים של שטן הם אותיות 'שט' כי אות נו־ן שיעקר ממנו ולכן כתיב וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת הֳ' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ (איוב א, ז) כי כינה מלאכתו במלת שּׁוּט שנקראת במבטא 'שט'. ולכן המצריים שהיו גונדא דשטן לקחו אותיות 'שט' דשטן ועשו מהם אותיות קדרה לבשל בה את ישראל לענותם והוא כי מן ש' עשו אותיות ק"ר ומן ט' עשו אותיות ד"ה הרי כאן צירוף קְּדֵרָה. אך סוף דבר הקדוש ברוך הוא הפך להם הקדרה לרעתם שנהפכו אותיות קְּדֵרָה לאותיות 'דקרה' שדקר אותם בעשר מכות וטביעתם בים סוף ולישראל הפך להם הקדרה לשלשה פעמים חֶסֶד אֵ־ל [103] כי ג' פעמים חֶסֶד אֵ־ל הם מספר קְּדֵרָה [309] והיינו שהגין חסד א־ל לנפשם וחסד א־ל לרוחם וחסד א־ל לנשמתם. וזהו שאמר 'בַּקְּדֵרָה' שֶׁבִּישְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ המצריים לישראל וּבָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ שנהפכה להם הקדרה לדקרה וגבר ישראל בחסד א־ל! ונראה כי זה הנס שנהפכה הקדרה לרעתם של מצרים ולטובתם של ישראל היה ממעשה קדרה שהיו נשיהם של ישראל עושים בשביל קיום פריה ורביה כמו שאמרו רבותנו ז"ל שהיו מביאים מים מן הנהר ושופתים על הכירה שתי קדרות אחת בשביל מים חמין לרחוץ ואחת לבשל בהם דגים להשביעם ולהרבות זרעם ומזה פרו ורבו, וזכות קדרה זו שהיתה כונתם בה לטובה הגין שנהפכה הקדרה של מצרים לרעתם ולטובת ישראל.

"שָׂרֵי מִסִּים" דָבָר שֶׁמֵּשִׂים (שמות א, יא) נראה לי בס"ד הכונה לשון שומה בתלמוד כמו משמנין ביניהם (בבא בתרא קז:) שהוא רוצה לומר 'מחשבין' וכן שומת בית דין, וכאן נמי עשו להם ביום ראשון בזה המלבן חשבון זה יצא כך וכך לבנים מידו וזה כך וכך ומבקשים ממנו כל יום לפי חשבון סך זה.

רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשַּׂרְתָּן כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (דברים לב, ו) בני מעיה של אשה עשויים כינים כינים לצורך ההריון, וידוע שהולידו ששה בכרס אחד וזהו שנאמר כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א, יב) והיינו כֵּן לשון כינים שהרבה בבטנם כינים כינים לצורך ששה בנים. אי נמי כֵּן יִרְבֶּה באוכלסין וְכֵן יִפְרֹץ בסך הגלות של ארבע שנה דאמרו רבותינו זכרונם לברכה רבוי אכלוסין השלים המנין. או יובן כֵּן יִרְבֶּה כח התאוה בנשים כדי שיזריעו הם תחלה וְכֵן יִפְרֹץ כח התאוה באנשים כדי שיזריעו שיהיו יכולים להזריע גם אחר העמל והטורח שהיה להם ביום ולכן הולידו זכרים רבים וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות א, יב) 'בני' דייקא רוצה לומר מן הזכרים שהם בנים ולא מן הבנות.

מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹמִין בְּעֵינֵיהֶם כְּקוֹצִים (שמות א, יב) הא דנקיט כאן לשון קוץ, נראה לי בס"ד כי עין [130] מספר ק"ל ועם מספר גלגל [66] שבתוך העין שממנו רואין עולה מספר קוץ [196] ולזה אמר 'כְּקוֹצִים בְּעֵינֵיהֶם' דעין שלהם נעשית קוץ וסוף דבר נהפך מספר קוץ זה לרעת מצרים שטבעו ב'ים סוף' [196] שהוא מספר קוץ.