מסכת נדרים דף ע״ט עמוד א׳

קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר והיינו חומר בהקם מבהפר:

קיים אינו יכול להפר אא"כ נשאל לחכם על הקמתו:

הפר אינו יכול לקיים קתני מיהת שהשתיקה מקיימת וכו':

נשאלין על ההקם שאם קיים לה לנערה המאורסה אביה או בעלה והלך השני ונשאל לו על נדרה של זו ואח"כ הלך זה שקיים ונשאל על הקמתו:

ואין נשאלין על ההפר אם הפר לה אחד מהן והלך חבירו ונשאל לחכם על חלקו אין זה שאלה לפי שאין נשאלין על נדר שאינו נדר כגון זה שמופר במקצת הוי נדר ואין נדר:

כשהוא אומר למעלה הימנו כי החריש לה הוי בשותק וכו':

בשותק ע"מ למיקט וכתיב בההוא קרא והקים את כל נדריה דשוב אינו יכול להפר:

קראי יתירי כתיבי מדכתיב החרש יחריש כמה פעמים ש"מ בשותק ע"מ למיקט אינו מפר: ע"א קראי כתיבי החרש יחריש וכי החריש הרי ג' חד בשותק ע"מ לקיים וחד ע"מ למיקט וחד בסתם:

מתני' ואלו נדרים שהוא מיפר בין אב בין בעל:

שיש בהן ענוי נפש (כדקתני) כדכתיב וכל שבועת איסר לענות נפש:

אם ארחץ אם לא ארחץ מפרש בגמ' מאי קאמר:

מאי לאו בשותק על מנת למיקט לא בשותק על מנת לקיים ולאו בשותק על מנת לקיים לאחר זמן קאמר, דאם כן אין זה אלא כמחריש שיכול להפר כל היום, ואף על פי ששתיק תחלה על מנת לקיים, וכדאמרינן לקמן כשהוא אומר כי החריש לה הרי שותק על מנת לקיים אמור, ואילו הכא אמרינן (מאי לאו) [אילימא – לפי השי"מ] בשתוק על מנת לקיים היינו קיים בלבו קיים, אלא ודאי האי שותק על מנת לקיים, דהא אמרינן הכא היינו בשותק מחמת קיום, כלומר שותק מפני שהוא מקיים בלבו, וכי דחינין ואמרינן לא בשותק סתם, הוא הדין דהוה מצי למימר לא בשותק על מנת לקיים לאחר זמן, אלא משום דקים של לב קא נסיב ליה השתא בהאי לישנא, דשתיק על מנתת לקיים, לא בעי למימר הפרו בההוא לישנא ממש, אלא ניחא ליה למימר בשותק סתם.

יודע אני שיש מפירין כלומר שיש נדרים שהבעל מפר, אבל איני יודע שזה נדר, שהבעל יכול להפר, רבי מאיר אומר לא יפר, דכיון שהוא יודע שיש מפירין ביום שמעו קרינן ביה, וחכמים אומרים יפר, דכיון שאינו ידוע שזה נדר שהבעל מפר, לא קרינן ביה ביום שמעו, ואמאי להי מיהא לרבי מאיר כשותק על מנת למיקט, אלמא שותק על מנת למיקט הויא שתיקה, ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דלא הוי שמיעא כלל, כן פירשו בתוספות, ובפירושין לא פירשו כן.

אלו נדרים שהוא מפר פי' הבעל לאשתו או האב לבתו נדרים שיש בהן ענוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט. פי' קישוט פנים כגון כיחול או פיקוס דאילו קישוט שלמטה דברים שבינו לבינה א"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש דקסבר דרחיצה וקישוט פנים נמי דברים שבינו לבינה ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר פי' משום עינוי נפש. פירות מדינה זו עלי יביא ממדינה אחרת פי' כיון שאפשר להביא לה ממדינה אחרת אין זה נדרי עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה להטריחו להביא ממקום אחר:

נדרה ושמע הבעל וקיים אינו יכול עוד להפר אלא תוך כדי דבור וכן אם הפר אינו יכול עוד לקיים אלא תוך כדי דבור שתק אם קיים בלבו קיים ואם הפר בלבו אינו כלום שתק סתם ולא נתכון לא להקם ולא להפר הרי זה תלוי ביומו אם שתק כל היום נתקיים אפילו היה בלבו להפר או הפר בלב ולא שתק אלא על מנת למקט ולצער ואם הפר ביומו מופר וכן אם לא קיים בלבו והיה שותק על מנת לקיימו למחר יכול להפר ביומו וכל שכן שאם הפר או קיים על מנת למקט שהקמתו הקמה והפרתו הפרה ולענין ביאור זה שאמרו כאן שתק על מנת לקיים היינו קיים בלבו קיים ובסמוך אמרו כשהוא אומר והחריש וכו' הרי בשותק על מנת לקיים אמור כלומר שאף זה בהפרה אתה מפרש וראשון בקיים בלבו והשני בשלא קיים בלבו ומה שהקשו לוקים הא בשתק על מנת לקיים וכו' אברייתא דרב כהנא מקשי כלומר ומנא ליה לאייתויי שותק על מנת למקט ותירץ קראי יתירי כתיבי כי החריש לה החרש יחריש לה ומה שהקשו משתיקת שבת שתהא כשותק על מנת למקט פירושו שאע"פ שיכול להפר מכל מקום הוא נמנע משום כבוד שבת ולא גרע משותק על מנת למקט:

נדרה אשתו ושמע ושתק לה כל יומו ולמחר הוא אומר יודע אני שיש נדרים ר"ל שהנדר הוא נדר גמור אבל איני יודע שיש מפירין ר"ל לא הייתי יודע שבידי להפר הרי זה יפר ששעת ידיעתו שבידו להפר היא נדונת כשעת שמועה ואין שתיקתו מקיימת יודע אני שיש מפירין ר"ל שבידי להפר קצת נדריה כגון של עינוי נפש אבל איני יודע שיש נדרים ר"ל שהיה נדר זה מאותה שבידי להפר כלומר שיהא נדר זה של עינוי נפש או לא הייתי יודע שנדר זה יהא נדר כלל שיהא צריך הפרה אף זה יפר שאין שתיקה שמחמת חסרון ידיעה כלום ושעת ידיעתו נידונת כיום השמועה ואין הלכה כר' מאיר שאמר בזו לא יפר הואיל וידע שבידו להפר שהיה לו להפר מכל מקום יועיל או לא יועיל יצטרך או לא יצטרך אלא כחכמים ומכל מקום זו שהביאוה כאן מדברי ר' מאיר הביאוה כלומר ליהוי מיהא לר' מאיר כשותק על מנת למקט ויפר אף לאחר זמן ונתברר הימנה שהשותק על מנת למקט אינו מיפר אלא ביומו כמו שביארנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלו נדרים שהוא מפר וכו' כונת הפרק להשלים מה שכבר הותחל לבאר בפרק עשירי בענין החלק השביעי שבספר שבא לבאר ענין הנדרים שהפרתן על ידי אב ובעל או אחד מהם וכבר ביארנו קצת דיני אלו הענינים בפרק עשירי אלא שבאו בזה הפרק להשלים הענין על אופני שלימותו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשמנה חלקים החלק הראשון הוא לבאר הנדרים שיש לבעל הפרה בהם ואת שאין לו הפרה בהם וכבר ביארנו לך שרוב פוסקים כתבו שאין האב מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרי ענוי נפש כבעל עצמו ולמדוה מהקש האמור בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו מה הבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש כדכתיב גביה לענות נפש או דברים שבינו לבינה וכדכתיב בין איש לאשתו כך באב וכדכתיב נמי גביה בין אב לבתו אבל גדולי המחברים כתבו שלא נאמר חלוק זה אלא בבעל אבל אב מפר כל הנדרים והיקש האמור בספרי לדעתם הוא דעת יחיד וכן השיבוה הם בעצמם לחכמי לוניל ולסברא מיהא הדעת מכרעת כדבריהם שאע"פ שאף באב כתוב בין אב לבתו מכל מקום אין מקום בין אב לבת בדברים שבינו לבינה במה שהוא עיקר בדברים שבינו לבינה ר"ל בצרכי תשמיש אע"פ שיש קצת ענינים בדברים שבינו לבינה שיש להן מקום אף לאב כמו שנבאר ונדרי עינוי נפש לא נתפרשו בכתוב אלא בבעל ולדעתי היקש האמור בספרי הלכה היא אלא שלדעתי פירושו בנערה ששתי רשויות שולטות עליה ר"ל נערה המאורסה שמאחר שאין רשות לאב לבדו אינו מיפר עם הארוס אלא אותם שביד הארוס להפר ואין הארוס מיפר יותר מבעל אבל כל שהאב מיפר לבדו והוא קודם שנתארסה ודאי מיפר הוא בכל הנדרים ולא הוגבלו נדרי עינוי ושבינו לבינה אלא בבעל ובאו בזה הפרק לבאר אלו הן הנדרים שראוי לכללם בעינוי נפש שלה או בדברים שבינו לבינה עד שתהא רשות ביד הבעל להפר ואלו הן שאינן בכלל זה וזהו החלק הראשון שבפרק החלק השני במי שטעה בנדרה והפר בטעות כגון שהיא אשתו וכסבור שהיא בתו וכן נדרה בדבר אחד וסבור שעל דבר אחר נדרה אם צריך לחזור ולהפר אם לאו החלק השלישי אם אומרים בהפרת אב או בעל הופר מקצתו הופר כלו על הדרך שאמרו בהיתר חכם הותר מקצתו הותר כלו אם לאו החלק הרביעי במי שלא הפר והודיע לנו שלא נמנע מהפרה אלא שלא ידע בנדר או שלא ידע שיש לו הפרה בו וכיוצא בו אם יש לו עדיין רשות להפר ושתהא יום ידיעה כיום השמועה אם לאו החלק החמישי במי שמודר הנאה מחתנו באי זה צד יכול ליתן לבתו הששי שיש צדדין שאף בנדרים שיש לבעל הפרה אין הפרתו בהם כלום ובכלל זה ביאור הנערות שנדריהן קיימין החלק השביעי ללמד שהאב והבעל מפירין אע"פ שלא חל הנדר אבל חכם אינו מיפר עד שיחול החלק השמיני בנדרה בהנאת תשמיש עליה מכל העולם שהוא יכול להפר חלקו ועל ידי גלגול זה ביאר באומרת לבעלה טמאה אני לך ר"ל שזינתה ברצון תחתיו או השמים ביני לבינך ר"ל שטוענת עליו דברים שאי אפשר לבררן כגון שטוענת שאינו יורה כחץ ואינו מוליד היאך דנין בהן זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו נדרים שהוא מיפר שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אמר הר"ם כבר יקראו גם כן השבועות נדרים וכן אמרו בתלמוד והביאו ראיה על זה באמרו כנדרי תועים נדר בנזיר ובקרבן בשבועה ולזה אמר בכאן אלו נדרים והביאו ראיה משלים מנדר ומשלים משבועה אולם משלי הנדר באמרו ואם ארחץ והוא שתאמר נדר עלי שלא ארחץ לעולם אם ארחץ היום והוא אמרם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ובזה יחלוק ר' יוסי ויאמר ולא ארחץ היום ניוול דיומא לא שמיה ניוול או אם אמר שבועה שלא ארחץ לעולם וזהו ענין אמרו אם ארחץ ועל זה הפרק גם כן אמר אם אתקשט אם לא אתקשט ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי אלו נדרים שהוא מיפר ר"ל הבעל ויש מפרשים אף האב ועל הדרך שהקדמנו וקודם שנתחיל בביאור פרטיה של משנה זו אנו מציעין תחלה דרך הקדמה שהנדרים יש מהם שאין הבעל צריך בהם הפרה והם אם נדרה בדברים שהיא משועבדת לו בהם ושאין לה שום הנאה בעשייתם כגון שנדרה שלא לעשות המלאכות שחייבת לעשותם ויש מהן שפעמים שהוא צריך הפרה ופעמים שאין צריך הפרה והם אם נדרה בדברים שהיא משועבדת לו בהם אלא שיש לה או לשניהם הנאה בהם כגון תשמיש שאם נדרה דרך הפקעת שעבודה כגון שתאמר הנאת תשמישי עליך אינו צריך הפרה ואם נדרה דרך הפקעת הנאת עצמה כגון הנאת תשמישך עלי צריך הפרה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ויש מהם שאין לו בהם הפרה כגון שנדרה בדברים שאין לו שעבוד עליה בהם ושאין לה עינוי נפש ושאינם מדברים שבינו לבינה כגון אם נדרה שלא ליתן מים לפני בהמתו שאינה משועבדת לו בכך וכן אין בו לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכל כיוצא בזה אין לו בהם הפרה אלא אם כן היא תולה נדרה בנדרי ענוי או בדברים שבינו לבינה כגון שתאמר קונם עלי בשר ויין או הנאת תשמישך עלי אם אני עושה כך ויש מהן שיש לו הפרה בהם ושהוא צריך שיזהר להפירם והם נדרי ענוי נפש ובדברים שבינו לבינה:

ואחר שידעת הקדמה זו צריך שתדע עוד דרך הקדמה שאע"פ שנדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה שוים להפרת הבעל מכל מקום אין המדה שוה בהם שנדרי עינוי נפש הפרתו הפרה בין לו בין לאחרים כגון שאם נדרה באכילת בשר או שתיית יין והפר לה מותרת לאכול בין עמו בין במקומות אחרים ודברים שבינו לבינה אין הפרתו מועלת אלא אצל הבעל כגון שאם אסרה על עצמה הנאת תשמיש מיפר לה ומותרת לו אבל לכשימות או תתגרש נאסרה לכל אלא שבגרשה אם הוא מחזירה הועילה הפרתו לזה אף לזמן חזרתו ומכלל הקדמה זו שיש דברים שהם נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה כגון שאסרה עצמה ברחיצה ובקשוט פנים ובקשוט בגדים ותכשיטין שדברים אלו היא מצטערת במניעתם ויש כאן ענוי ואף הם סבה להתרחק הוא ממנה ויש כאן דברים שבינו לבינה וכל שכיוצא באלו נותנין להם דין נדרי ענוי נפש להיות הפרתו מועלת לעולם אף לכשימות או תתגרש:

ונמצאת למד שכל שהיא מצטערת בו ואין בו סיבה שעליה יתרחק הוא ממנה זהו עינוי נפש כגון אכילת בשר ושתיית יין וטעימת פירות ומניעת הליכה לבית האבל או לבית המשתה וכל שהיא סיבה להתרחק בעלה ממנה ואין בו אצלה צער הוא מדברים שבינו לבינה כגון שנדרה בהנאת תשמיש או הקשוט במקומות הצנועים כגון השרת שער ושאר מיני קשוט שבהם וכל שיש בו סיבת ריחוק וצער אצלה כגון מניעת רחיצת פניה וידיה שהיא מצטערת בניוולה והיא ג"כ סיבת ריחוק וכגון קישוט הפנים שאף היא מצטערת בניוולה הנראה לכל וכן קשוט בגדים ותכשיטין הרי זה בכלל שניהם והפרתו בהם הפרה כללית כנדרי עינוי נפש וכן בכלל הקדמתנו שאין חלוק בענוי נפש בין זמן לזמן אלא אפילו בענוי של שעה יכול להפר:

רש"י קיים אינו כצ"ל וכו' הס"ד נדר הס"ד:

בד"ה קראי כו' למנקט אינו מפר כצ"ל והשאר נמחק שמע הס"ד:

ר"ן בשפתיו הס"ד:

בד"ה הפר כו' אזלינן ומינה כצ"ל לעיל הס"ד שמיעה הס"ד מעתה הס"ד הפרה הס"ד ביום הס"ד:

בד"ה וחכמים כו' למיקט כסתם כצ"ל:

הפר בלבו אינו מופר שהצריכו חכמים שיוציא הפרה בפיו וללשון ראשון שפירשתי למעלה בריתא זו כבית שמאי. לכן נראה לי לשון אחר דלא שנו בית הלל בבטול בלבו אלא בשבת. הרא"ם ז"ל. עוד שם נשאלין על ההקם פירוש לבטל ההקם לישנא אחרינא על הנדר המקויים וראשון עיקר. ואין נשאלין על ההיפר לבטל ההפר. עד כאן.

קראי יתירי כתיבי בפרשה בענין השתיקה ונוכל לאוקומי חד מנייהו בשותק על מנת למקט. ויש מי שפירש דמאם החרש יחריש קאמר שתיבה האחת דרשינן לשותק על מנת לקיים או בשותק סתם והאחרת על מנת לצער. והמפרש הזה לא חשש לראות הפרשה כי שלשה או ארבעה פסוקים כתיבי בה מענין חרישה. ועוד לא הוה ליה למימר קראי אלא תיבות יתירי כתיבי לפי דבריו. הרי"ץ ז"ל.

ומתרץ קראי יתירי כתיבי שלש חרישות החרש יחריש כי החריש לה חד לקיים וחד בסתם וחד למקט. ולית ליה דברה תורה כלשון בני אדם. ותימה לי אמאי נשאר רבי יוחנן בתיובתא לומר סבירא כמאן דאמר דברה תורה בלשון בני אדם והא איכא תנאי טובא דסבירא להו הכי וליכא קראי יתירי. ונראה לי (שכל לשון) שבלשון בני אדם היה לו לומר אם החרש החריש. הרא"ם ז"ל.

נדרה עם חשיכה אית דמוקמי לה בשבת ואית דמוקמי לה אפילו בשאר ימים. פירוש. ואמאי אינו יכול להפר אפילו לאחר שחשכה תהוי שתיקת שבת כשותק על מנת למקט דהא דשרינן להפר בשבת משום שאינו יכול להפר לאחר שעבר יומו ויפר לאחר שעבר יומו ולא יזלזל בשבת להפר ותהוי שתיקת שבת שהיא משום כבוד שבת כשותק על מנת למקט. הרא"ם ז"ל. עד כאן.

יודע אני שיש מפירין שיכול אני להפר אבל איני יודע שזה הנדר חשוב נדר שיצטרך הפרה. רבי מאיר אומר לא יפר דמכל מקום היה לו להפר כיון שהיה יודע דין הפרה והיה לו להפר מספק וכיון שלא הפר קרינן ביה כי החריש לה ביום שמעו דשמיעה מעליא היא וכיון דעבר היום שוב אינו יכול להפר. וחכמים אומרים יפר דלא קרינן לה שמיעה מעליא אלא אם כן ידע נמי שהנדר יש לו הפרה ושעת ידיעתו חשבינן כאלו היא שעת הנדר או שעת שמיעתו ויפר כל אותו היום ואמאי ליהוי כשותק על מנת למקט. מדרבי מאיר קא מקשה דקאמר לא יפר ליהוי כשותק על מנת למקט דאין דעתו לקיים הנדר ודאי משמע דסבירא ליה לרבי מאיר דשמיעה ראשונה הויא שמיעה אלא משום הכי שתק שאינו יודע שהוא נדר שמע מינה לרבי מאיר שתיקה כל דהו מקיימת. הרי"ץ ז"ל. וכבעמוד. אבל הרא"ם ז"ל פירש וז"ל: יודע אני שהנדרים שנודרת אשתי נדרים אסורים הם ואיני יודע שיש מכירין ואיני יודע שנתנה לי תורה רשות להפר יפר פירוש צריך להפר ביומו ואם לא יפר ביומו שוב לא יפר. יודע אני שיש מפירין שבידי להפר אבל איני יודע שיש נדרים שאלו נדרים שהיא נודרת איני יודע שהן אסורין שיהו צריכין הפרה. רבי מאיר אומר לא יפר פירוש אינו צריך להפר וגם אינו יכול להפר שמאחר שאינו יודע שהנדרים אסורים אין זו שמיעה דושמע נדרה כתיב שיודע באיסור נדרה. וחכמים אומרים יפר יכול להפר וצריך להפר ביום שמעו שאף על פי שאינו יודע שאלו נדרים יהיו אסורים שמיעה הוא. קתני מיהא ברישא בשאינו יודע שיש מפירין שדברי הכל שצריך להפר ואמאי להוי כשותק על מנת למקט מאחר שאינו שותק אלא משום שסבור שאינו יכול להפר וכוונתו להפר והיינו כמו למקט שכוונתו להפר. עד כאן. להפר מחשבות עלי קמים יאבה קנה צור עולמים ויסר מעלי כעס וזעמים וימלא שאלותי ומחשבות יתומים ויושיבני בין בתי חכמים לתמימים כל זה שיר משיטה סליק פרק נערה ואלו נדרים פרק אחד עשר

ואלו נדרים שמפר איידי דסליק מפרקין דלעיל דמיירי בהפרת הבעל נקט לפרושי הנדרים שהבעל מפר. הרי"ץ ז"ל. הכי גרסינן אלו נדרים שמפר בין בעל ובין אב ולא גרסינן שהבעל מפר דמשמע בעל ולא אב דהא אין האב מפר אלא נדרים שהבעל מפר כרדרשינן בתורת כהנים. שטה.

אם ארחץ מסקינן בגמרא דהכי קאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וצריך להפר לה כדי שלא תתנוול היום כי לנוול דחד יומא חיישי רבנן. אם לא ארחץ דקאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום והדר קאמרה שבועה שלא ארחץ. וצריך לו להתיר השבועה שנשבעה שלא תרחץ היום ותרחץ היום על כל פנים שאם לא תרחץ היום לא תרחץ לעולם ואיכא עינוי נפש. וכענין זה יש לפרש אם אתקשט אם לא אתקשט. ואף על גב דקאמר ואלו נדרים דמשמע דלא אמרי בשבועות יש בכלל משמעות נדרים שבועות כדאמרינן בפרק קמא בנדרי רשעים בנזיר ובקרבן ובשבועה. אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. אאם ארחץ אאם אתקשט קאי כי הכי אסקינן בגמרא דלנוול דחד יומא לא חייש רבי יוסי אבל לנוול עולמית חייש לפי גרסת ספרים שלנו. הרי"ץ ז"ל.

אם אתקשט כיחול ופיקוס והעברת שער באותו מקום פירוש. וצ"ע דהא לקמן בגמרא פירשו דהוי נדרים שבינו לבינה.

גמ' קיים בלבו קיים עיין לקמן דף פו ע"ב בהר"ן ד"ה למימרא:

בהר"ן ד"ה הפר כו' ומינה דכל שקיים בלבו ק"ל הא קיי"ל דאף דדברים שבלב לא הוו דברים מ"מ היכא דמוכח וגלוי לכל הוי דברים כההיא דמברחת וכדומה כההיא דמברחת וכדומה א"כ מה ראיה דבשתק כל יום השמיעה דאנו דנין דמוכח שהוא רוצה בקיומו של נדר וגלוי לנו כוונתו מש"ה הוי קיום אבל בקיים בלבו שאינו גלוי לכל הוי ככל דברים שבלב דלא מהני וצע"ג:

בהר"ן ד"ה נשאלין באותו יום שמיעה. וכ"כ תוס' כתובות דף עא ע"ב ד"ה אבל הכא: