מסכת נדרים דף ס׳ עמוד א׳

תרומה דאין גידולי היתר מעלין את האיסור:

בגידולי גידולין קאמר דהכי קאמר גידולי בצל של תרומה שנטעה ורבו גידוליו על עיקרו דהוו להו גידולי גידולין:

תנינא ובו' דגידולי גידולין של תרומה חולין:

אפי' בדבר שאין זרעו כלה כגון בצל גידולי גידולין מותר:

בדבר שזרעו כלה כגון חיטים גידולי גידולין דזהו השני:

תריץ רבויא של גידולי גידולין דרבו גידוליו על עיקרו מותר קא משמע לן - כלומר הא אתא לאשמועינן גידולי גידולין של בצל של תרומה ורבו אותן גידולין על עיקרו מותר דזהו השלישי:

מתני' קונם יין שאני טועם היום דמשמע כל זמן שהוא יום ותו לא:

שבת זו והיה עומד בשבת אסור בכל השבת בששת ימי השבוע:

בגידולי גידולין כהך דבצל גופיה הוי גידולין של תרומה:

ה"ג התם דלא רבו הכא דרבו פירוש הא דאמר גידולי גידולין אסורין גבי טבל היינו כל כמה דלא רבו גידולי גידולין על העיקר אבל הכא ברבו הלכך מבטלי גידולין לעיקר ובספרים כתוב ריבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר קמ"ל ויש לפרש כדפרישית דמלתא דרבי חנינא מיירי דרבו גידולין על עיקרו:

קמשמע לן רבי חנינא דאפילו דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין חולין:

והתנן הטבל גידוליו מותרין לאכול אכילת ארעי בלא מעשר בדבר שזרעו כלה כגון חיטין אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין תרומה כמו טבל:

ה"ג התם דלא רבו הכא דרבו פירוש הא דאמר גידולי גידולין אסורין גבי טבל היינו כל כמה דלא רבו גידולי גידולין על העיקר אבל הכא ברבו הלכך מבטלי גידולין לעיקר ובספרים כתוב ריבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר קמ"ל ויש לפרש כדפרישית דמלתא דרבי חנינא מיירי דרבו גידולין על עיקרו:

קונם יין כו' שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך ולא אמר דאסור עד מעת לעת כמו בסיפא דאמר יום אחד:

שבת זו ועומד באמצע ביום ג' או ביום ד' אסור בכל השבת. כלומר כל ימי אותה השבוע עד סופה ושבת שעברה כלומר ושבת הבא עליו סוף השבוע אסור כמו כן דאף השבת משבוע שעבר ובגמ' פריך פשיטא:

חדש זה ועומד בט"ו ימים בטבת אסור בכל החדש עד סופו:

יש מי שגורס ריבוייא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קא משמע לן. ומפרשים דהא דתנן הטבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין, הני מילי הזרע בעצמו הגדל מן הגידולין שהוא העיקר והחשוב שבו, אבל הגידולין שרבו ממנו מותרין, והיינו דאתא רבי חנינא לאשמועינן. ובתוספות [כאן ד"ה התם דלא רבו הכא דרבו] פירשו דהא קא משמע לן דהא דתנן הטבל גידולי גידולין אסורין, הני מילי בשלא רבו כל כך על העיקר שיהא בהם שיעור לבטל את העיקר, והא דרבי חנינא כשרבו הגידולין על העיקר ולפיכך מותר, והא אתא לאשמועינן, ויש מי שגורס התם רבו הגידולין על העיקר, אבל הכא לא רבו גידולין על עיקרו, והכל עולה לטעם אחד. יש מפרשים כגון שעמד באמצע שבת ואמר קונם יין עלי שבת זו הרי זה אסור בכל הימים הבאין עד יום השבת, ויום השבת הבא נמנה לאיסור עם השבת שעברה, וכן אם עמד באמצע החדש ואמר קונם יין שאני טועם חדש זה אינו אסור אלא עד סוף אותו חדש, אבל יום ר"ח הבא אינו נמנה לאיסור עם החדש שעבר אלא עם החדש הבא, ואוקימנא בגמרא אפילו בחדש חסר, דאף על גב דיום ראשון של חדש מחשבין החדש שעבר הוא מדינא, מכל מקום כיון דקרו ליה אינשי ריש ירחא ונדרים הולכין אחר לשון בני אדם גם זה אינו אלא עד אותו יום שקורין אותו ראש חדש. ויש מפרשים כגון שהיה עומד ביום שבת עצמו ואמר שבת זו, אסור בכל השבת, והשבת עצמה שעבר גם כן אסור בכלל נדרו, ואותו יום השבת הוא קורא שבת שעברה. וכן אם עמד ביום החדש הראשון ואמר חדש זה כל החדש הבא אסור, ויום החדש בעצמו אסור בכלל החדש הבא, ואף על גב דאינו מכלל חדש הבא אלא תשלום החדש שעבר. ואינו מחוור בעיני כלל, דכיון שהוא עומד ביום השבת ואמר שבת זו מפני מה אתה אוסרו בשבת הבאה כלל, אדרבה לא היה לנו לאוסרו אלא באותו יום השבת בלבד שהוא עומד בו, וכענין שאמרו במודר הנאה מחברו לשנה דתניא בפרק קמא דמסכת ראש השנה [יב, ב] באחד בתשרי ראש השנה לירקות ולמעשרות ונדרים, ואמרינן לנדרים למאי הלכתא כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום, ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה, ועוד דהיאך אפשר שיהיה חמור יותר האומר שבת זו מן האומר שבת אחת, דבשבת אחת אינו מונה אלא היקף אחד דהיינו שבעה ימים בלבד, והאומר שבת זו יהא אסור שמונה ימים, דכשתמצי לומר דבשבת זו לאו תשלום שבת זו שהוא עומד בה קאמר אלא שבת שלימה קאמר, וכדמשמע שהיינו אומרים במי שהיה עומד בכ"ט באלול ואמר שנה זו, אי לאו דאשמועינן ברייתא דלצעורי קא מיכוון והא איצטער וכדאמרינן התם אם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בכ"ט באלול עלתה לו שנה, ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער, דאלמא משמע דאי לאו מהאי טעמא הוה אמינא למאן דאמר יום אחד בשנה [אין – לפי השי"מ] חשוב שנה שיהא אסור עד תשלום שנה, דשנה זו שאמר מיום זה עד שנה קאמר, אפילו הכי לא היה לנו לאסור כאן אלא שבעה ימים עד שבת שהוא עומד. ועוד דברוב הספרים גרסינן בגמרא פשיטא מהו דתימא יומי דקמי שבתא קאמר קא משמע לן ולפי הפירוש השני יומי דבתר שבתא הוה ליה למימר, והפירוש הראשון נראה לי עיקר.

אמר רבי ירמיה בר אבא לכשתחשך צריך שאלה לחכם אמר רב יוסף גזרה משום יום אחד. ותענית יחיד דאינו אלא מצפרא ועד פניא ולא הצריכו בו שאלה. נראה לי שלא גזרו אלא באומר יום זה שהוא מותר בתחלת היום ומותר לכשתחשך, דבהאי הוא דאתי לאיחלופי גם כן ביום אחד שהותר בתחלתו כמוהו, אבל במקבל עליו תענית שהוא אסור כל היום מתחלתו ועד סופו אינו מתחלף ביום אחד, שזה שהותר בשחשכה היינו במתענה מתחלת היום, אבל זה שהותר מתחלתו אלא שקבל באמצע היום יום אחד דין הוא שיאסר כמדת יום אחד שלא יתחלף לו באידך, ועכשיו שהורגלו לקבל יום אחד בשבועה ואין מחייבין אותו להתענות יום תמים כ"ד שעות, נראה לי משום דבנדרים פיו ולבו שווין בעינן, וכיון שאין הכל מתכוונין עכשיו אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך הרי זה מותר, וכמי שהוציא פת סתם ואמר לא נתכוונתי אלא לפת חטים שהוא פטור, והשתא דאתינן להכי אפילו ביום זה אין ראוי לגזור עכשיו משום יום אחד, דיום אחד נמי עכשיו אינו אסור אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך וצריך תירוץ. [גליון: – לפי השי"מ] ואני אומר דדוקא כשקבל עליו תעניתו ומן הטעם שאמר, אבל אם אמר קונם יין שאני טועם היום משתחשך צריך שאלה לחכם ומשום גזרה דיום אחד, דהכא ליכא למימר דאם אמר קונם יין שאני טועם יום אחד דלא נתכוון אלא עד שיעלה עמוד השחר, אלא אם היה עומד בתחלת הלילה עד למחרת בתחלת הלילה.

קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך ואמרינן עלה בגמ' א"ר ירמיה ולכשתחשך צריך שאלה לחכם מ"ט אמר רב יוסף גזירה משום יום אחד פי' דאי שרית ליה בהיום לכשתחשך אתי לנהוגי היתירא נמי לנודר ביום א' דדיניה ודאי מעת לעת ורבינא פריש דהא גזירה דר' ירמיה אזלא כר' נתן דאמר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב קרבן פי' וכדי שיפרוש ולא יהא רגיל בנדרו מאריכין זמן נדרו כל מה שאפשר כדי לצערו ובין למר בין למר לא נאמרו דברים אלו אלא בעם הארץ ורבינו ז"ל לאכתבה משום דתנא דמתני' לא ס"ל מדקתני שאינו אסור אלא עד שתחשך אלמא לכשתחשך מותר ואין צריך שאלה ודר' ירמיה בר אבא כרבי נתן הוא דאזלא ולית הלכתא כוותיה ודעת רבינו אין נראה דתנא דמתני' קתני דינא ודר' ירמיה בעם הארץ ומשום חומרא ולא פליגי:

שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה פירוש כגון שהיה עומד בשבת ואמר קונם עלי פירות בשבת זו אסור בכל ימי השבוע הבאה ושבת שעומד בה בכלל והא דקרי לה שבת שעברה לפי שנמנית בעלמא עם ימי השבוע שעבר שהוא שביעי שלהם:

חדש זה אסור בכל החדש וראש חדש להבא פי' כגון שהיה עומד בראש חדש ואסר עליו פירות חדש זה אסור בכל ימי החדש הבא ויום ראש חדש שעומד בו בכלל האיסור וקרי ליה להבא משום דבעלמא כן הוא נמנה להבא ואוקימנא בגמ' דאפילו קאי בחדש חסר שראש חדש שני ימים והוא עומד ביום ראשון מהם מהו דתימא נידון לשעבר קמ"ל דכיון דריש ירחא קרו ליה נידון להבא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הדין לענין כתיבת שטרות אפילו ראש חדש ראשון של שני ימים נידון להבא וכותבין ביום ר"ח פלוני או בחדש פלוני סתם דהכי משמע לקמן דנדרים (א) ושבועות כי הדדי נינהו והא דאמרינן דכי אמר שבת זו משמע שבוע כשפירש כן או שגלה דעתו דאי לא משמע אלא יום שבת עצמו בלבד:

שנה זו כגון דקאי בראש השנה ואמר שנה זו אסור בכל השנה הבאה ור"ה שעומד בו נידון להבא וקרי ליה להבא לפי שהוא נמנה להבא:

שבוע זו כגון שעומד בשביעית ואמר שבוע זו אסור בכל השבוע:

והשביעית שעברה פי' ששנת השביעית שעומד בה מן המנין וקרי לה שעברה לפי שנמנית עם שבע שנים שעברו והיא שביעית להם וכדכתיבא גבי שבת וקתני שנה ושביעית לאשמעינן שאפילו באלו שזמנן מרובה שנה ושביעית שעומד בה משמע ויש לפרש ג"כ משנתנו כשעומד תוך ימי השבוע ותוך ימי החדש והשנה והשבוע וכי קאמר שבת זו אסור בימי השבועה נשארי' ושבת הבאה נידון ג"כ לשעבר וכן בר"ח אם היה עומד בתוך החדש ואמר חדש זה אסור בכל ימי החדש הנשארים אבל יום ר"ח שלאחריו אינו בכלל ונידון להבא דהא ריש ירחא קרו ליה וכן כשעומד בתוך השנה ואמר שנה זו ראש השנה שלאחריה אינו בכלל ונידון להבא ושביעית כשבת ששנת שביעית הבאה בכלל איסור ונדונית לשעבר ולגבי עיקר דינא ליכא פלוגתא בין הני פירושי:

יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע [אחד] אסור מיום ליום:

גמ' ר"ח להבא פשיטא כי איצטריך לחדש חסר דעבדי ר"ח שני ימים מהו דתימא ראש חדש לשעבר הוי קמ"ל דהא קרו ליה אינשי ריש ירחא איבעיא להו קונם יין שאני טועם יום מאי דיניה כהיום דמי ושרי משתחשך או דילמא כיום אחד דמי ואסור מעת לעת ולא איפשיטא ולחומרא ודכולי עלמא מההוא יומא דקאי ביה מתחיל לאלתר באמר יום או שאמר יום אחד וכן בחדש ושבת ושנה. והמונה חדש סתם מסתברא דמונה חדש מלא וכן דעת מורי נר"ו:

וחזרו אחר כן למה שאמרו למעלה בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר: והקשה למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור ולשון זה אינו מדוקדק דהא משמע דפשיטא ליה דגידולין מיהא מותרין והרי לפי קושייתו אף הגידולין אסורין אלא עיקר הקושיא אכולא מילתא קאי כלומר היכי אמרת מותר הן בעיקר הן בגדולין דהא גידולי תרומה תרומה ותירץ דאגדולי גידולין קאמר וכגון דבצל גופיה הוה ליה גידולי תרומה וקמ"ל דאפילו כשאין זרעו כלה גידולי גידולין מותרין ומקשה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה לאכל אכילת עראי אבל דבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין ותרומה דינה כטבל ותירץ התם דרבו הכא דלא רבו כך גורסין בתוספות ופרשו בה זו שאמרו גידולי גידולין אסורין פירושו בשלא רבו גידולי גידולין על העיקר אבל ברבו מותרין אף באין זרעו כלה ויש גורסין ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר אתא לאשמועינן ומפרשין בה זו שאמרו גידולי גידולין אסורין פירושו הזרע בעצמו שנולד בגידולין אבל הגידולין שרבו מאותו הזרע מותרין וכבר כתבנו למעלה מה שראוי בה לענין פסק:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

קונם יין וכו' זה הפרק יכלול ענין החלק הששי שבספר ר"ל בנודר לזמן סתום כגון שבת זו או שנה זו או עד הפסח או עד הקציר וכיוצא באלו היאך דנין בו וכן יכלול ענין ביאור אחר דומה לענין החלק השלישי במה שיצא מכלל הנדרים להיתר אף בנדר גמור אם בלא כלום אם כשיאמר אי זה דבר כגון הריני כאלו התקבלתי כמו שיתבאר ובא ענין זה הנה על ידי גלגול כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אלו שהזכרנו וזהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה חדש זה אסור בכל החדש וראש חדש הבא שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד לבא שבוע זה אסור בכל השבוע ושביעית שעברה אבל אם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחד אסור מיום ליום אמר הר"ם פי' ענין אמרו ובשבת שעברה שיאסר עליו השניה גם כן לפי שהוא מיוחס עם הימים העוברים לפניו אשר אסר עליו בהם השתיה באמרו שבת זו וכן הדין באמרו שבוע זו שנקח השביעית בדמיון מה שלפניו אבל ראש חדש וראש השנה אינו כן אבל יותר לו השתיה בהן אבל מי שנשבע שאינו טועם היום לא יותר לו השתיה לכשתחשך עד שישאל לחכם וזו גזרה אולי ישבע פעם שנית שאינו טועם יום אחד שיחייבה שיעמוד מעת לעת וישתה משתחשך ולא יפרוש בין אמרו היום או אמרו יום אחד וכן כאשר אמר קונם יין שאיני טועם יום או שבת או שנה או שבוע הנה דינו כדין מה שיאמר יום אחד או שבת אחת אשר יעמד מעת לעת כאמרו יום ומיום ליום כאמרו שבוע או שנה או שבת וכן כאשר אמר חדש יעמד שלשים יום:

אמר המאירי קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך ואין אומרין ליום שלם נתכון ושנאסרהו מעת לעת אלא דוקא עד שתחשך ויראה לי בפירושו עד צאת הככבים שיראו שלשה מהם ופרשו בגמרא שאף בערב לא יאכל לכתחלה עד שישאל על נדרו לפני חכם גזרה שמא יאמר יום אחד שדינו כיום שלם מעת לעת ויבא לאכל משתחשך אלא שמכל מקום מן הדין מותר ואם אכל אין כאן בל יחל ויש חולקין לומר שמותר בלא שאלה לכשתחשך כמו שנבאר בגמרא ואף גדולי הדורות נסכמים בה אלא שרוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון:

אמר שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה פירשו בתוספות שזה הנודר עומד באמצע השבוע כגון ביום שלישי או ביום רביעי או אפילו בתחלת השבוע כגון ביום א' וכשנדר שבת זו יש במשמע כל שיש לפניו מן השבוע והשבת שהוא יום אחרון שבה וזה שקורא לה שבת שעברה פירושו שהוא משבוע שעברה ופי' הדברים והשבת הבאה היא שעברה כלומר שהיא נמנית לאיסור עם השבוע שעברה ואין אומרין שלא כיוון אלא על השבת אלא אף ימי השבוע שלפניו בכלל וזהו שאמרו בגמרא מהו דתימא יומא דשבתא קא אמר קמ"ל ויש גורסין יומי דשבתא כלומר מהו דתימא שלא נתכון לאסור יום השבת אלא לימי השבוע קמ"ל וכן עיקר ויש מפרשים שהיה עומד בשבת ונדר שבת זו ואמר שאסור כל השבוע הבאה ר"ל ששת ימי החול ושבת זו שהוא עומד בה שכבר עברה ואין זה כלום שזה בודאי לא נאסר אלא ליומי שמאחר שאמר שבת זו מה נפשך אם ליום שבת הוא מתכוין הרי אין החול בכלל ואם לזמן השבוש הוא מכוין כל שאמר זו אפילו בשעה אחרונה אין בכלל נדרו אלא מה שיש לפניו וכמו שאמר בנודר לשנה זו שאפילו עמד בכ"ט באלול עלתה לו שנה כמו שביארנו בראשון של ראש השנה כל שכן למי שמפרש שאסור כל שבוע הבאה ושבת שלה ועוד שבת זו ונמצא אסור שמנו ימים שדבריו מתמיהים שהרי אף בשבת אחת אפילו היה עומד באמצע שבת לא נאסר אלא שבעה ימים שהוא היקף אחד ולדבריו נמצא שבת זו חמור משבת אחת אלא עיקר הדברים כפירוש ראשון:

ונעתק משבת לחדש ואמר שאם נדר לחדש זה אסור בכל החדש ולשטתנו אתה מפרש שהיה עומד באמצע החדש או בראשו או בסופו ונדר לחדש זה והרי בכלל כל שלפניו מאותו החדש אם מעט ואם הרבה וראש חדש הבא שלהבא ר"ל נידון להבא ואינו בכלל נדרו שאינו נמנה בחדש שעבר אלא בשל הבא ופירשו בגמרא אפילו בחדש חסר ר"ל שהחדש שעמד בו מלא וחדש הבא חסר והוא שני ימים והראשון הוא להשלמת יום שלשים לחדש שעבר ואע"פ כן לענין נדרים נידון כלהבא הואיל ובלשון בני אדם הוא נקרא ראש חדש ואף זה יש מפרשים בו שהיה עומד בראש חדש ואומר חדש שכל החדש הבא אסור ומה שפרשו בגמרא אפילו לחדש חסר כלומר אפי' היה יום שעומד בו יום ראשון לשני ימי ראש חדש שהחדש חסר ואין אומרין אינו אלא סוף ראשון ולא יאסר אלא יומו ולענין פסק ודאי כך הוא אלא שלענין פירוש הדברים ברורים כדעת ראשון:

שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד אף זו לשיטתנו אתה מפרשה שהיה עומד באמצע שנה או בראשה או בסופה ואמר שכל שנדר לשנה זו יש בכלל נדרו כל ימי השנה שלפניו אם מעט אם הרבה ויום ראש השנה הבאה אינה בכלל נדרו משנה שעברה היא נדונת אלא משנה העתידה וזו ודאי לא הוצרכה ואף בגמרא לא שאלו בה פשיטא ויראה לי מפני שסומכים היו לומר דאיידי דתנא רישא הכי תנא נמי סיפא הכי אי נמי שהיו יכולים לתרצה על הדרך שתירצוה בחדש שלא לחוש לספק אלול מעובר ואף זו לשטה אחרת מפרשין בה שהיה עומד בראש השנה וכשנדר לשנה זו אסור בכל השנה הבאה שיום ראש שנה שהוא עומד בו של שנה העתידה הוא ונמצאת כל השנה בכלל נדרו ולענין פסק ודאי כך הוא אלא שלענין פירוש ראשון עיקר:

רש"י האיסור הס"ד בד"ה בגידולי כו' דה"ק כצ"ל חולין הס"ד:

יש מי שגורס ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קא משמע לן ומפרשינן דהא דתנן הטבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין הני מילי הזרע בעצמו הגדל מן הגידולין שהוא העיקר והחושב שבו אבל הגידולין שרבו ממנו מותרין והיינו דאתא רבי חנינא לאשמועינן. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הפירוש: רבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר והיכי דמי כגון שאם תחלת עיקרו כזית ורבו גידוליו על עיקרו מותר קאתי לאשמעינן. כלומר לעולם בדבר שאין זרעו כלה קאמר ר' חנינא תריתאה וקא משמע לן דגידולין דרבו על עיקר מותר והיכי דמי כגון שאם תחלת עיקרו כזית ורבו גידולין על עיקר והגדיל עד כביצה אותה תוספת מותר וכי תני להתם דבדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין שאם היה זרע שהזריע ממנו וחזר וזרעו לעולם הוא אסור לפי שהזרע מעיקר הוא יוצא ולא מתוספת. ורבי ינאי אתא לאשמעינן דההיא תוספת דהויא על העיקר שנטע מותרת ע"כ. ותירץ דרבי ינאי השמיענו רבוייא דרבו גידולין על עיקרו ומה שאסר מתני' היכא דלא רבו גידולין על העיקר וחזר וזרעו פעם אחרת וגדל ורבו גידוליו על עיקרו דהשתא הוי שני רבויין אז מותר הכל. או איפשר כי לא התיר רבי ינאי אלא הרבוי לבד אבל העיקר שהיה איסור תחלה לא. וכן נמי איפשר לפרש דאפילו בפעם הראשון שזרעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר לפי תירוץ זה האחרון אבל לפי תירוץ הראשון דוקא גידולי גידולין ובלא רבויא דהכי סלקא דעתין תחלה. אבל אם נפרש כן תמה איך היה מבין דרבי ינאי בלא רבויא מיירי והא קתני במילתיה ורבו גידוליו על עיקרו. הרי"ץ ז"ל. סליק פרק הנודר מן היין פרק קונם יין שאני טועם פרק שמיני

פירש הנודר סתם באיזה חפץ יאסר ועתה מפרש הנודר סתם באיזה זמן יאסר קונם יין שאני טועם היום. דרך העולם לפרוש מיין שמביא יללה לעולם להכי נקט יין. הרא"ם ז"ל.

קונם יין האומר בלשון קונם יין שאני טועם היום בין עומד בתחלת היום בין עומד בחצי היום אין אסור אלא עד שתחשך דלא אסר עליו אלא אותו היום שהוא עומד בו. שבת זו כגון שהיה עומד בשבת ואמר קונם יין שאני טועם שבת זו משמע דכל ימות השבת נמי קאמר דודאי משום שבת לחוד לא נתכון זה לכך אסור כל ששת ימים הבאים ושבת שעברה דהיינו נמי אותו שבת שהוא עומד בו. והוא הדין אפילו היה עומד באמצע השבת או באמצע החדש או באמצע השמטה ואמר חדש זה או שנה זו או שמטה זו אינו אסור אלא אותה שבת שהוא עומד או אותו חדש או אותה שנה או אותו שמטה בלבד. פירוש. ויש מפרשים כגון שהיה עומד ביום שבת עצמו ואמר שבת זו אסור בכל השבת הבאה והשבת שעברה גם כן אסור וכו' ככתוב בעמוד. ואינו מחוור בעיני כלל דכיון שהוא עומד ביום השבת וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ועוד דהיאך איפשר שיהא חמור יותר האומר שבת זו מן האומר שבת אחת דבשבת אחת אינו מונה אלא היקף אחד דהיינו שבעה ימים בלבד והאומר שבת זו יהא אסור שמונה ימים דכשתמצי לומר שבת זו לאו תשלום שבת זו שהוא עומד בה קאמר אלא שבת שלימה קאמר. וכדמשמע שהיינו אומרים במי שהיה עומד בכ"ט באלול ואמר שנה זו אי לאו דאשמועינן ברייתא דלצעורי קא מיכוין והא איצטער וכדאמרינן התם אם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ"ט באלול עלתה לו שנה ואפילו למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער דאלמא משמע דאי לאו מהאי טעמא הוה אמינא למ"ד יום אחד בשנה אין חשוב שנה שיהא אסור עד תשלום שנה דשנה זו שאמר מיום זה עד שנה קאמר אפילו הכי לא היה לנו לאסור כאן אלא שבעה ימים עם שבת זה שהוא עומד בו. ועוד דברוב הספרים גרסינן בגמרא פשיטא מהו דתימא יומי דקמי שבתא קאמר קא משמע לן. ולפי הפירוש השני יומי דבתר שבת הוה ליה למימר. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. הרשב"א ז"ל.

גמרא אמר רבי ירמיה לאו לפרושי מתניתין אתא דאם כן אפילו ביום אחד נמי מותר כמו שישאל לחכם וקאמר לכשתחשך אסור עד שישאל עליו. שטה.

לכשתחשך צריך שאלה לחכם ארישא דמתניתין קאמר דקתני קונם עלי היום אינו אסור אלא עד שתחשך וגזרינן שיצטרך שאלה לחכם דבלאו הכי לא יהא מותר לשתות יין כאלו לא נגמר זמן הנדר. הרי"ץ ז"ל. ותענית יחיד דאינו אלא מצפרא ועד פניא ולא הצריכו בו שאלה נראה לי שלא גזרו אלא באומר יום זה שהוא מותר בתחלת היום ומותר לכשתחשך דהאי הוא דאתי לאיחלופי גם כן ביום אחד שהותר בתחלתו כמוהו אבל במקבל עליו תענית שהוא אסור כל היום מתחלתו ועד סופו אינו מתחלף ביום אחד שזה שהותר כשחשכה היינו במתענה מתחלת היום אבל זה שהותר מתחלתו אלא שקבל באמצע היום יום אחד דין הוא שיאסר במדת יום אחד שלא יתחלף (לא) לו באידך. ועכשו שהורגלו לקבל יום אחד בשבוע ואין מחייבין אותו להתענות יום תמים כ"ד שעות נראה לי משום דבנדרים פיו ולבו שוין בעינן וכיון שאין הכל מתכונין עכשיו אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך הרי זה מותר וכמי שהוציא פת סתם ואמר לא נתכוונתי אלא לפת חטים שהוא פטור. והשתא דאתינן להכי אפילו ביום זה אין ראוי לגזור עכשו משום יום אחד דיום אחד נמי עכשו אינו אסור אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך. וצריך תלמוד. הרשב"א ז"ל. גיליון ואני אומר כי דוקא בשקבל עליו תענית ומן הטעם שאמר אבל אם אמר קונם יין שאני טועם היום משתחשך צריך שאלה לחכם ומשום גזרה דיום אחד דהכא ליכא למימר דאם אמר קונם יין שאני טועם יום אחד דלא נתכוון אלא עד שיעלה עמוד השחר אלא אם היה עומד בתחלת הלילה (על למ') עד למחרת בתחלת הלילה. עד כאן.

גמ' הטבל גידוליו מותרין קשה לי הא בטבל ל"ש דגדוליו יבטלו דהא טבל בכ"ש והוי כמו נדרים דגדולי גידולין אסורין דאין לו ביטול דהוי דשיל"מ וה"נ טבל וצ"ע:

ברש"י ד"ה ור"ח להבא כלומר. עיין ר"ה דף טז ע"א רש"י ד"ה להבא: