מסכת נדרים דף מ״א עמוד ב׳

כי חיזרא לדיקלא כמו האטד שמקיף הדקל ומגין לפירות שאין יכולים למשמש בו כך מגינה על גופו של אדם:

תורייקי תירייק"א בלע"ז:

חושלא דשערי שעורים ישנים קלופים:

דריש נפה שמדובקין בנפה ובכברה כשמרקדין בהן:

בורדס בסמ"ך שילשול גדול שיוצא כל שעה כמעיין הנובע שאין לו שוליים ויצאו ממנו כל המים ואית דאמרי בורדם במ"ם כמו בור שנובע דם ואית דאמרי מכה שקורין בו"ן מלנ"ט שיוצא נמי הימנו דם:

מפני שהוא כמעיין הנובע שקופץ מזה לזה ויש בו סכנה להזכירו:

[היכי קתני] מתני' ומרפאו רפואת נפש:

בחנם כלומר שאין לו הנאה אלא שמחזיק לו טובה בנפשו:

כי חיזרא לדקלא שחריות שסביב לדקל מגין עליו כדקל בלע"ז טורק"א:

דריש נפיא סולת של שעורים:

ואין מזכירין שמו לפי שמתבייש החולה כשמזכיר:

בור דם בור נובע דם מתחתונים:

אילימא רפואת נפש בחנם מיירי בנכסי חולה אסורין על הרופא לכך שכר אסור:

אלא רפואת נפש גופו ומיירי בשנכסי רופא אסורים על החולה ורפואת גופו מותרת בנוטלין עליו שכר ומצוה קעביד:

רפואת ממון בהמתו דלא מצוה קעביד הא קמהני ליה אף כי אין נוטלין עליהן שכר ולא הוה כמו מחזיר אבידתו דמצוה להשיב לו אבידתו אבל אינו מצוה לרפא לו בהמתו:

אבל אומר לו סם פלוני יפה לה דדיבור שרי לאחווי ולהנאותו מדיבורו וי"א רפואת נפש גופו דמיירי שנכסי חולה אסורין על הרופא ושרי לכנוס בביתו דמן חיותו לא אדריה אבל לא רפואת בהמתו דמתהני מדריסת הרגל ואפי' גבי צורך בהמתו אדריה כדאמרי' לעיל אבל אומר לו לא בבית אלא בשוק ולפי' ראשון ניחא טפי דלפי' זה אמאי נקט אומר אפי' לרפואת בהמתו בידוע שלא בביתו שרי ותו דמצי לפלוגי בין גופו לרפואת בנו:

רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו פירשו בתוספות [כאן ד"ה רפואת בהמתו] לפי שאינו מצוה לרפאות בהמתו, ולומר שאינו מותר אלא במקום מצוה. ואינו מחוור בעיני, דאין לך משיב אבדה גדול מזה, ומדין השבת אבדה הוא חייב לרפאות בהמתו, אלא טעמא הכא דכיון דיכול לומר הטיל לה סם פלוני, והשמר מסם פלוני, הרי היא יכולה להתרפאות על ידי אחרים, וכשיש שם רופא אחר אינו מצווה ברפואת ממונו, וגופו אפילו במקום שיש שם כמה רופאים אחרים מותר לרפאותו, לפי שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. ובודאי ממקום שאי אפשר לרפאות בהמתו אלא על ידו מרפא אף בהמתו משום השבת אבידה, דתנן [לעיל (נדרים לג, א)] ומשיב את אבדתו דבמצוה דנפשיה קא עסיק, ואידך במידעם דנפשיה קא מתהני, וכדכתיבנא בריש פרקין. [לעיל (נדרים לד, א) ד"ה לא שנו]. אחר כך מצאתי כך בירושלמי דגרסינן התם [כאן פרק רביעי הלכה ב'], תמן תנינן מרפאהו רפואות נפשות אבל לא רפואות ממון, ר' יודן ור' יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו, כאן במדירו מנכסיו, וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו, כאן בשאין לו מי שירפאנו, אבל רפואת נפש לא ירפאהו, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. כך מצאתיה, ונראה שיש שבוש בגירסא, והכי גרסינן אם יש לו מי שירפאנו רפואת ממונו לא ירפאנו, [אלא – לפי השי"מ] רפואת נפש ירפאנו, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות, אבל אומר (להם) [לו] סם פלוני יפה (לו) [לה – לפי השי"מ והגמרא], ומינה דברפואת גופו משים לו ביד סם. ויש מי שפירש דדוקא הוא שיהא הסם משל מודר, הא משל מדיר לא דהא קא מיתהני מיניה. ויש מי שפירש דאפילו מדיר מותר, דמחיותיה לא אדריה. ואינו מחוור טעם זה בעיני, דלא אמרו אלא שאם מדיר את חברו אינו מדירו במקום שהוא צריך לו לחיותו כההיא דלעיל, ואפשר נמי שהמודר הנאה מחברו ואינו מדיר עצמו מהנאת חברו [במקום חיותו, ונפקא מינה שאם הדיר עצמו מהנית חברו] ואין לו מה יאכל שהוא יכול להזון משלו, ואף זה צריך עיון, אבל המדיר הנאתו על חברו, שיהא משייר בדעתו שיהנהו במקום חיותו של חברו, בכי הא לא אשכחן, דאם כן [לקמן (נדרים מג, א)] אין לו מה יאכל למה יתן לאחרים, ולמה מפקיר, יאכילנו ביד, אלא שאפשר שדינם עולה יפה, לפי שהוא בעצמו לא נדר במקום מצוה, ומשום כך נכנס ומבקרו ומרפאהו רפואת נפשות, וכיון שכן אף לרפאותו בסם שלו מותר דמאי שנא. ואם תאמר אם כן אף הוא מאכילו במקום שאין לו מה יאכל, דמצוה דנפשיה קא עביד, לא היא דהתם לאחר גמר מצותו אידך מתהני משל מדיר, ולא דמי להשבת אבדה, אבל (רפואת) [רפואה] מצותו ורפואתו באין כאחד, והוא שישים לו הוא עצמו, הא ליתן לו ואחר כך (משבחנו) [מחבשנו – לפי השי"מ] לא שכבר נהנה וצריך עיון.

ואוכל עמו מן התמחוי החוזר ופירשה בגמרא ר' יוסי ב"ר חנינא מן התמחוי החוזר לבעל הבית, ופירש הרמב"ם ז"ל [הפלאה הלכות נדרים פרק ו' הלכה ט'] שאם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית, (יחזיר) [יחזור – לפי השי"מ] בעל הבית ויניחנה לפני ראובן המודר הנאה משמעון, מותר ראובן לאכול מאותה קערה, ואין חוששין שמא הניח (והותיר) [נתח טוב – לפי השי"מ וברמב"ם לפנינו] בשבילו, והפירוש הנכון ששניהם אוכלים בקערה אחת גדולה משל אחרים, שיש בה די לשניהם לשתות ולהותיר. וכן פירשו בירושלמי [כאן פרק רביעי הלכה ד'], תני מן הכוס החוזר, איזהו כוס החוזר, תמן אמרין קונדיטין. רבנן דהכא אמרי מליי מי (סוכוס קדחין) [סורס וקדחין – לפי השי"מ] ושתין ומחזירין. ופירושו כתמחוי החוזר לבעל הבית, שיש לו לאכול ולשבוע ולהותיר, ויש שאמרו קונדיטין מפני שיספיק ממנו לאדם במעט, ויש בו בכוס אחד לשתות ולהותיר, וכן פירשה הראב"ד ז"ל [שם בהשגות].

רבי יהודה אומר גדולה בימות הגשמים, וקטנה בימות החמה ומתניתין כולה רבי יהודה הוא, והכי קתני ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה, וישן עמו במטה, שרבי יהודה אומר בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים.

ואוכל עמו על השלחן כלומר ולא גזרינן שמא יאכל משלו, ותמיהא מאי שנא מבשר וגבינה שאינן עולין על שלחן אחד, ושמא התירו דאימת נדרים עליהם ומזהר זהירי.

רבי יהודה פוסל כלומר פוסל לטבילה כיון דמכזבין כלל ראיה הוא דמן הגשמים נתרבו עד שיהא נהר גדול שאינו מכזב לעולם:

וכ"ש ביום שהגשמים יורדין בו שהנהרות רבין ביותר דלכ"ע אין המים מטהרין אלא בזוחלין. פי' דאפילו דשמואל קמייתא מודה בהא כדפרישית דהא ודאי מן הנוטפין אתו שהרי אף הנחלים ושלוליות של נחלים וחרדליות שבהרים מושכין מים כנהרות ולית להו כיפה דמרבי מיניה ואינהו הוא דמרבו להו לנהרות ובהא ליכא מאן דפליג כלל דדבר הנראה הוא ומאן דמורי להו להיתרא בהנך מילי לא עביד שפיר עכ"ל רבינו ז"ל ופירושו הלכך נקטינן הלכה למעשה דכל היכא שהנהר גדול יותר ממה שהוא דרכו אע"ג דלא חזינן הכא גשמים ושלגים חיישינן לגשמים ושלגים דעלמא ואין טובלין בו לעולם בזוחלין ואפילו ביומי תשרי עד שיודע לנו בברי שלא נתרבה ריבוי הפוסל מחמת גשמים ושלגים דהוו נוטפין רובא אבל אם אין הנהר גדול לפנינו יותר ממה שהיה אין חוששין מסתמא לומר שמא ירדו עליו גשמים וטובלין בו וכן הלכה למעשה ונקטינן לחומרא דכל היכא שהנהר גדול אין טובלין בו כלל ואפילו במקום עיקרו של נהר שהיה הולך שם מעיקרא:

(גופא) גרסינן בפ' מעשר בהמה [דף נה.] הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם היכי דמי אילימא דאמר לא שתינא מפרת מפרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא לא שתינא ממיא דאתו מפרת. פי' וכלהו נהרי ממיא דפרת מתברכי:

והא דתנן ומרפאהו רפואת נפשות אבל לא ריפוי ממון רפואת נפשות גופו רפואת ממון בהמתו אמר רב זוטרא בר טוביה אבל אומר לו סם פלוני רע לה וסם פלוני יפה לה. פי' ובתר הכי מרפא לה בסממנין דנפשיה:

ירושלמי ר' יודן ור' יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו מי שירפאנו אם בשיש לו מי שירפאנו אפילו רפואת נפש לא ירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ע"כ. כתב רבינו ז"ל ומסתברא לן לפום גמרא דילן דלא שנא מדירו מגופו ולא שנא מדירו מנכסיו חד דינא אית להו. פי' דבין בהא בין בהא מרפאהו רפואת גופו ולא רפואת בהמתו והלכתא כמאן דמוקים מתני' כשיש לו מי שירפא את בהמתו דהוי טעמא משום דאפשר על ידי בעלים עצמן שיאמר להם סם פלוני רע לה וסם פלוני יפה לה וכיון דאפשר בבציר מיניה לאו השבת אבידה הוא אבל היכא דלא אפשר בהכי כגון שאחזה דם וכיוצא בחולי זה שאי אפשר לשהות ונזדמן לו זה באותה שעה מרפא אותה אפי' בסממנין דמודר ואינו חושש דלא נפקא מכלל אבידה דתנן ומחזיר לו אבידתו. מ"ט איהו במצוה דגופיה עסיק והלה כי מתהני במידעם דנפשיה קא מתהני. פי' דבסממנין דידיה מתרפא ובמקום שנוטלין [שכר] יטול שכר או תפול הנאה להקדש: ומסתבר לי דברפואת גופו אע"פ שיש לו מי שירפאהו חייב הוא לרפאותו אם הוא ראוי לכך דפקוח נפש מילתא רבה וחייב לפקח אע"פ שיש אחרים מפקחים וה"ה דאי לית ליה לאידך סממנין דמרפא אותו בסממני עצמו [פסחים כה ] שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. כן דעת מורי רבינו נר"ו:

מתני' לא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים פי' קערה גדולה שהפועלים אוכלין בה ביחד ולהכי מיקריא אבוס ולהכי לא יאכל בה עם המדיר דחיישינן שמא ירבו שם בשביל המדיר או שמא ימשוך ידו בשבילו ומתהני מיניה:

ולא יעשה עמו באומן דברי ר"מ פירוש דרך עובדי אדמה לחפור שורות שורות וכל אחד מהם בורר שורה לעצמו לחפור אותה ונקראת אומן בלשון המשנה כאותה ששנינו בב"מ [דף צא:] ואוכל מאומן לאומן וקתני הכא שלא יחפור המודר בקרוב לשורתו של מדיר דקא מהני ליה מדיר דמרפי ליה לארעא קמיה וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו:

גמ' בקרוב כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק מר סבר גזרינן רחוק אטו קרוב ומר סבר לא גזרינן והלכתא כוותייהו:

רש"י הימנו דם הס"ד הנובע שקופץ הד"א:

[כדמפרש] בגמ' שדרכן כו' המותר לא הוא דבור אחד:

ברא"ש החולה דמצוה הוא דבור אחד עליה שכר הס"ד:

בד"ה רפואות ממון כו' אף אם כצ"ל:

בד"ה לא יעשה כו' שהוא מרפה את כצ"ל:

בד"ה גדולה כו' הגשמים מותר כצ"ל:

רבינו נסים על הרופא הס"ד בירושלמי הס"ד ברישא וישן כצ"ל:

בד"ה באומן כו' ומש"ה לא יעשה כו' כצ"ל:

רפואת נפש גופו רפואת. ממון בהמתו. פירשו בתוס' לפי שאינו מצווה לרפואת בהמתו ולומר שאינו מותר אלא במקום מצוה. ואינו מחוור בעיני דאין לך משיב אבידה גדול מזה ומדין השבת אבדה הוא חייב לרפאות בהמתו. אלא טעמא הכא משום דכיון דיכול למימר הטיל לה סם פלוני והשמר מסם פלוני הרי היא יכולה להתרפאת על ידי אחרים ובשיש שם רופא אחר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. אחר כך מצאתיה כך בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן מרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון רבי יודן ורבי יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו מי שירפאהו אבל רפואת נפש לא ירפאנו שלא מהכל אדם זוכה להתרפאות כך מצאתיה. ונראה שיש שיבוש בגירסא והכי גרסינן אם (לא) יש לו מי שירפאנו רפואת ממונו לא ירפאנו אלא רפואת נפש ירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפות. הרשב"א ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן לפום גמרא דילן דלא שנא מדירו מנכסיו ולא שנא אמר אף מגופו חד דינא הוא. והלכתא כמאן דמוקי לה להא מתניתין בשיש לו מי שירפא את בהמתו דהיינו טעמא דאסור משום דאיפשר אף על ידי בעלים עצמם שיאמר להם זה סם פלוני יפה לו זה סם פלוני רע לו דכיון דאיפשר (בזור) בבר מיניה לאו השבת אבידה הוא כלומר ואסור לרפאתו הוא עצמו. אבל היכא דלא איפשר בהכי כגון שאחזה דם וכיוצא בחולי זה שאי איפשר לשהות ונזדמן לו זה באותה שעה מרפא אותה ואינו חושש דלא נפקא מכלל השבת אבידה דתנן ומחזיר לו אבידתו מאי טעמא איהו מצוה דגופיה קיים והלה כי מתהני במדעם דנפשיה מתהני. פירוש שהרי בסמני דמודר הוא דקא מרפא לה. עד כאן.

אבל אומר לו סם פלוני יפה לו ומינה דברפואת גופו משים לו ביד סם. ויש מי שפירש דדוקא הוא שיהא הסם משל מודר הא משל מדיר לא דהא קא מתהני מיניה. ויש מי שפירש דאפילו מדיר מותר דמחיותיה לא אדריה. ואינו מחוור טעם זה בעיני דלא אמרו אלא שהמדיר את חברו אינו מדירו במקום שהוא צריך לו לחיותו כההיא דלעיל ואיפשר נמי שהמודר הנייה מחברו אינו מדיר עצמו מהניית חברו במקום חיותו ונפקא מינה שאם הדיר עצמו מהנית חברו ואין לו מה יאכל שהוא יכול להזון משלו ואף זה צ"ע. אבל המדיר הנאתו על חבירו שיהא משייר בדעתו שיהנהו במקום חיותו של חברו בכי הא לא אשכחן דאם כן אין לו מה יאכל למה נותן לאחרים ולמה מפקיד יאכילנו ביד אלא שאיפשר שדינם עולה יפה לפי שהוא בעצמו לא נדר במקום מצוה ומשום כך נכנס ומבקרו ומרפאהו רפואת נפשות וכיון שכן אף לרפאותו בסם שלו מותר דמאי שנא. וא"ת אם כן אף הוא מאכילו במקום שאין לו מה יאכל דמצוה דנפשיה קא עביד לא היא דהתם לאחר גמר מצותו אידך מיתהני משל מדיר ולא דמי להשבת אברה אבל רפואה מצותו ורפואתו באין כאחד והוא שישים לו הוא עצמו הא ליתן לו ואחר כך מחבשנו לא שכבר נהנה וצ"ע. הרשב"א ז"ל.

מתניתין ואוכל עמו על השלחן פירוש ולא גזרינן שמא יתן לו כדאמרינן בזה אוכל בשר וזה גבינה דהכא אימת נדרים עליו.

אבל אוכל הוא מן התמחוי בגמרא מפרש מן התמחוי החוזר לבעל הבית והיא קערה גדולה וכו'. ובפרושי הרב ר"א אב בית דין ז"ל כתב שאחר שמסדרין לאורחין לכל אחד קערתו בא לפני בעל הבית קערה גדולה וכדי לכבד בה את האורחין הוא משלחה לפני המסובין והן אוכלין ממנה מעט ועלה קתני שהמדיר והמודר אוכלין בה לפי שאינה שלהן דשל בעל הבית היא. הרנב"י ז"ל.

פיסקא ואוכל עמו מן התמחוי החוזר ופירשה בגמרא רבי יוסי בר חנינא מן התמחוי החוזר לבעל הבית. ופירש הרמב"ם ז"ל שאם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויניחנה לפני ראובן המודר הנאה משמעון מותר ראובן לאכול מאותה קערה ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו. והפירוש הנכון ששניהם אוכלין בקערה אחת גדולה משל אחרים שיש בה כדי לאכול ולהותיר ולהחזיר לבעל הבית. וכן מכוס גדול שאחד משקה אותם שיש בו די לשניהם לשתות ולהותיר. וכן פירש בירושלמי תני מן הכוס החוזר איזהו כוס החוזר תמן אמרין קונדיטון רבנין דהכא אמרי מליי מי (סויכוס) סורוס קדחין ושתין ומחזירין. ופירוש בתמחוי החוזר לבעל הבית שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר. ויין קונדיטון שאמרו מפני שיספיק ממנו לאדם במעט ויש בו בכוס אחת לשתות ולהותיר. וכן פירשה הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל. וכתב בפירוש וז"ל: אבל לא אוכל עמו מן התמחוי אפילו בסעודה שאינה שלהם אין אוכל עמו בתמחוי אחד לפי שירבה בעל הבית בשבילו בתמחוי והוה ליה לאידך הנאה. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר עמו לבעל הבית שהיו נוהגין שהשמש מחזיר את התמחוי על כל בני הסעודה ומוסיף בקערות מן התמחוי ולאחר שהיו אוכלים כל בני הסעודה היה השמש מחזר התמחוי מן הבעל הבית שאין רוצה להוסיף להם כלום הילכך קודם חזרת התמחוי לבעל הבית אין אוכל עמו בתמחוי דודאי ירבה בתמחוי בשבילו של מדיר והוה ליה הנאה. אבל לאחר שהחזיר השמש התמחוי לבעל הבית אוכל עמו בתמחוי משיור בני הסעודה לפי שבשיור לא עבדי רבוי תמחוי כלל. פירוש. ועיין לעיל בפירוש המשנה. ואוכל עמו על השלחן כלומר ולא גזרינן שמא יאכל משלו. ותמיהא מאי שנא מבשר וגבינה שאינן עולין על שולחן אחד ושמא התירו דאימת נדרים עליהם ומיזהר זהירי. הרשב"א ז"ל.

גמרא ולא ישן עמו במטה בין גדולה בין קטנה דברי רבי מאיר והשתא הוו שלש מחלוקת דתנא דמתניתין סבר וישן עמו בין בגדולה בין בקטנה ורבי מאיר דבריתא סבירא ליה איפכא ורבי יהודה הוה ליה מכריע. וקיימא לן כותיה שהרי לא גילו דעתם תנא דמתניתין ורבי מאיר דבריתא שיש לחלוק בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן כתב הר"ם ז"ל כרבי יהודה. ויש גרסאות דגרסי במתניתין ולא ישן עמו. ולפי זה סתם מתניתין רבי מאיר וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין היא והראשונה עיקר. הרי"ץ ז"ל.

בהר"נ ד"ה אלא רפואת כו' דהא תנן וכו' תמיהני הא שם אין הטעם דמשום מצוה רשאי ליהנות אלא משום דנותן לו את שלו ומונע רק לאחרים ליטלו והוי מבריח ארי ולא מקרי מהנהו וזה שייך באבידה דבהשבתו אינו משביח להאבידה עצמה אלא דמונע אחרים ליטלו אבל הכא דבהמתו חולה והוא מרפא אותה ומשביח נכסיו ועדיף ממפטם בהמתו ואסור וצ"ע:

בהר"נ ד"ה אבל אומר לו וכו' דמן חיותיה וכו'. כדלעיל דף לט ע"א:

כְּחִיזְרָא לְדִקְלָא חַד לַתְּלָתִין יוֹמִין כְּתִרְיָקָא לְגוּפָא נראה גם חכמי הרופאים האחרונים מודים בזה כי כן מצאתי ברוח חיים שהוא העתקת ספר רפואה לרופא מובהק של מלך פרוסייא שכתב תחלואי הקדחת המה התרופה העקרית אשר באמצעיתם יפעל הטבע את בישול המזון ותיקונם ודחיית המותרות והנשחתות על ידי תנועת סדר הכלים הנצרכים למרוצת המצים המסבבים חוזק פעולת הלב ושאר העורקים עם חמימות ותנועות המצים וכו' עיין שם הדברים בהרחבה. מיהו התועלת היא אם תבא כשיעור מצומצם כפי צורך התועלת דוקא אבל אם תתרבה ותוסיף על שיעור הראוי תזיק מאד ולכך אמר רב נחמן 'לא היא ולא תרייקא' השם יתברך ברחמיו יסיר ממנו ומכל ישראל כל חולי ומחלה וירפא כל חולאי עמו ישראל ברחמים אמן כן יהי רצון.

אֵין מְבַקְּרִים וְאֵין מַזְכִּירִין שְׁמוֹ נראה הטעם דאין מזכירים שמו, כי על כל מין חולי יש ממונה בפני עצמו ואלו הממונים על חולי זה של 'ברדם' מידתם להתפעל בשומעם שם החולי הזה מפי בני אדם שאז יכבידו החולי על כל אותם בני אדם שהם חולים בו! וכאשר תמצא לחז"ל שאין דרכם להזכיר שם צרעת בפירוש אלא קורין לחולי הצרעת בשם 'דבר אחר' וכמו שאמרו אכילת בשר ודגים ביחד קשה לדבר אחר, והיינו טעמא הוא משום הכי. ומה שאמר רש"י ז"ל שקופץ מזה לזה נראה דמדמהו לחולי הדבר דכתיב ביה יַדְבֵּק הֳ' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר (דברים כח, כא) שהוא חולי המדבק בר מינן.