מסכת נדרים דף ל״א עמוד ב׳

מתני' בזבינא מיצעא דלא הוי זבינא חריפא ולא זבינא דרמיא על אפיה לפיכך שוה בשוה לא דזימנין הוי הנאת מוכר וזימנין הוי הנאת לוקח:

ודשמואל דאמר חייב:

בזבינא חריפא דודאי הוי הנאת לוקח לפיכך כי נאנס בידו חייב אפי' שוה בשוה דהנאת לוקח היא:

נאנסו בהליכה חייב (מפני שהוא כנושא שכר) בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה:

בחזרה פטור דלית ליה הנאה שלא נתקבלו:

ספסירא מי שלוקח בהמה ע"מ למוכרה לאלתר:

בחזרה פטור וה"נ כי אתניס בחזרה אתניס לפטור:

מי לא מזבין ליה ובחזירה נמי כנושא שכר. הוי:

שנכרתו עליה י"ג בריתות צא וחשוב [מואתנה] (את) בריתי ביני וביניך עד בריתי אקים את יצחק (בראשית י״ז:כ״א) יש י"ג בריתות:

הנה דם הברית אשר כרת וכו' אע"ג דפשטיה דקרא בהרצאת דמים בדם שנתן משה באצבעו משתעי מ"מ מוקי ליה נמי בדם מילה כשנכנסים לברית כדאמרינן (כריתות דף ט.) במה נכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים מצינו דם מילה קרי דם ברית דכתיב (שמות כ״ד:ח׳) הנה דם הברית אשר וגו':

רבא אמר אפילו תימא דברי הכל כלומר אפילו לבני כהנים גדולים, וטעמא דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע, כלומר שלא ידחקנו המלוה נמי שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו, דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה, פירוש [דהא בלאו הכי – לפי השי"מ] אי לא בעי למפרע לא פרע.

ושוקל לו את שקלו דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה, אי נמי לאחר שבא לידי גזבר לא הספיק להביאו ללשכה עד שנאבד דתו לא מחייב (דתנן) [דתנו – לפי השי"מ] תורמין על האבוד (ותני') [ותנן שקלים פרק ב' הלכה א'] בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברין, והכי מוקי לה נמי בכתובות [קח, א] בפרק שני דייני, כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים. ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין, אבל לחנן לא אצטרכינן לאוקמוה בהכין, אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו, וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא, ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הכרי, וכדאמרינן נמי לאוקמה בגמרא. ואף על גב דאמרינן במסכת כתובות, בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד, מחזיר לו אבדתו נמי מצוה קא עביד, אלא פורע לו חובו הא קא משתרשי ליה, אמר רב הושעיא הא מני חנן היא, רבא אמר אפילו תימא וכו', דמשמע לכאורה דשוקל את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא, ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא, אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא. וטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל את שקלו סגי, אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו, ומשכח טעמא לשקול את שקלו, ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא אצטרכינן לההיא טעמא דשוקל לו את שקלו. אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא, משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם [כתובות פרק שלשה עשר הלכה ב'] ומייתי הריא"ף בהלכות בפרק שני דייני, רבי אבא בר ממל (או') [בעי – לפי השי"מ] הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחלי לי (ואף על גב דגבי) [הגע עצמך דהוה גבי – לפי השי"מ והירושלמי] משכון מפייס הוינא ליה והוה קא יהיב לי משכוני, עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו, ואף הוא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא, אלא תרווייהו בחדא שיטתא קיימי, והוא הדין נמי לרבה דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא, ופירש טעמא דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע, קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא, ומשום דתורמין על האבוד, אי נמי דבין רבה דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי, אבל לחנן כולי אעלמא אמרי דמשום מבריח ארי מנכסיו הוא, וכטעמא דמסיק בירושלמי, דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל, ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן [נדרים לו, ב] תרם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעמא דירושלמי, דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא. ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע, כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חוב של מודר על מנת שלא (יחזיר) [יחזור – לפי השי"מּ] ויפרע ממנו, ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר להאי פירושא, מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע, ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע, כדאמרינן התם בפרק שני דייני, והתם מוקי לה בחד טעמא, והכא בטעמא אחרינא, והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבה (כסיפא) [כיסופא – לפי השי"מ] מיהא מי לית ליה, והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה, והיינו דקאמר גזרה שלא לפרוע אטו לפרוע. ומיהו אינו מחוור בעיני כלל, חדא דהא לא איצטריך ליה לרבה כלל למימר על כרחין (או) [אי – לפי השי"מ] כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין, ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר (היא) [הוא – לפי השי"מ] בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו, דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה, ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו, ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו, אלמא פורע לו את חובו דקתני פורע על מנת לפרוע היא מתניתן אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד, דהא כיון דמדינא (בפרע) [בפורע – לפי השי"מ] סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאילו הלוהו, אם חוזר ונפרע [הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו, ואם אינו חוזר – לפי השי"מ] (אלו) [אלא – לפי השי"מ] שנתן על מנת שלא (לפרע) [ליפרע – לפי השי"מ] היינו נותן לו מתנה, דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה, וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות, כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה, וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא, אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו, בין בפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו (אלא) [לא – לפי השי"מ] כמלוה ולא כנותן מתנה, אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו, וגרמת הנאה בעלמא היא דקא גרים ליה, והיינו דאמרינן להדיא בגמרא, אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא, ואי בפורע על מנת שלא ליפרע ממנו שרי, אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו, מנא ליה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חברו מבריח ארי מנכסיו הוי, דלמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא, והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע, והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע, תרוייהו לחד פירושא סלקן, ולישני בעלמא נינהו, ודאמרינן נמי התם (כסיפא) [כיסופא] מיהא (אית) [לפי הגמרא בכתובות ק"ח ע"ב צריך לומר: מי לית, וכן כתב רבינו] ליה, והכא אמרינן גזרה שלא לפרוע אטו על מנת לפרוע תרי טעמי נינהו, והכי קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. כן נראה לי. ותורם את תרומתו מעשר מעשרותיו דקתני, בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי, ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום, והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי, ההיא אליבא דחנן היא, אבל לרבנן לא אפשר לאוקמה בהכי, דהא קא משתרשי ליה, וכדכתיבנא לעיל.

עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם, כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו לא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה, שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והראיה [עיין בחושן משפט סימן ר"ד בבית יוסף שכן כתב רבינו בתשובותיו] מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות, ועוד מן [בבא מציעא קא, א] היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות. ועוד דגרסינן בירושלמי [פרק חמישי הלכה א'] במסכת מציעא, גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו, חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה, אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי, אתא עובדא קומי ר' בא בר בינא [בירושלמי לפנינו גריס: אמר ליה וקים] ומריקא ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי, ולא במעמידו מפורש בשכר, דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשרותיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר, דאם כן לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם, לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם, לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה, והיא או בעלה חייבין לשלם. ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל, כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין, דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו כדאמרן, והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים, שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך, דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון, תניא לקמן [נדרים מז, ב] בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא, דאי בשלוחה היא בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעלה, שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה, וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנה, וכמו שפירש רש"י ז"ל במסכת כתובות [קז, ב במשנה דיבור המתחיל חנן וכו'] בפרק שני דייני גזרות, לותה ואכלה תובעה ממנה והיא תובעת מן הבעל. וכיון שכן אם בעלי חוב באים ונפרעים מן הבעל ומדעתו, הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד היא, ולא שייך למידק מינה אי כגדולים דמו או לא, בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו והוא לחנן, ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי, למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו, לידוק ממתניתין דבפרקין [לקמן (נדרים מג, א)] דתנן המודר הנאה מחברו, ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, הלכך על כרחך בשלא לותה היא קא מיירי, אלא ודאי במפרנס סתם, ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לוה קרי לה, משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה, ומיהו ההיא דלוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה הוא כל כך, דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו, דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה, והלכך איכא לדמויי לחליפי איסר, ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.

קונם שאני נהנה להם והם לי יהנה לאומות פירש הרב פינחס הלוי ז"ל דהא קא משמע לן דלא תימא דהוה ליה כנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו כנשבע שלא יישן שלשה ימים דהא אכתי מצי ליתהני לאומות העולם ודבר שאפשר לקיימו הוא אבל אבל נדר שלא יהנה לעולם לבריות ולא יהנו הם לו הוי דבר שאי אפשר לקיימו והיו מלקין אותו ונהנה לאלתר:

תוספתא הנודר מישראל אסור בגרים פי' דגרים נמי בכלל ישראל והיינו גר שמל וטבל כראוי:

מן הגרים מותר בישראל דלאו גרים מיקרו ופשיטא אלא דתנא לה אגב רישא:

מישראל אסור בכהנים ולוים דכולהו בכלל ישראל:

מכהנים ולוים מותר בישראל הנודר מן הכהנים מותר בלוים מן הלוים מותר בכהנים. פירוש ואע"ג דבעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים כדאי' ביבמות [דף פו:] לא קרו אינשי לוים אלא ללוים ממש ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומסתברא דנודר מן הכהנים אסור בחללי כהונה דהנהו נמי כהנים מיקרו והיינו דלא נקט אלא מותר בלוים וכ"ד מורי נ"ר:

תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם שנים עשר חדש פירוש קודם נדרו הוו מבני העיר ואסור בהם וכן הדין בנודר מאנשי העיר כדמוכח בב"ב בפרקא קמא [דף ח.] והתם תנן שכל שקנה שם בית דירה הרי הוא כאנשי העיר (א) מיירי לתת בפסי העיר ובמסים וארנוניות והוא הדין לנדרים דכי הדדי נינהו כדאיתא התם ודעת מורי נר"ו שהנודר או (ב) המאחרי' על מי שהוא מקהל פלוני דינו כנודר מבני העיר:

מיושבי העיר עד שלשים יום מותר ליהנות ממנו מכאן ואילך כלומר שנשתהה בעיר שלשים יום קודם לנדרו של זה ואפילו דעתו לחזור חשוב יושבי העיר ואסור ליהנות ממנו:

והמודר הנאה מבנים מותר בבני בנים פירוש דאע"ג דבלשון תורה מיקרו בני בנים בנים בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא מיקרו בנים אלא בנים ממש מיהו יש במשמע אפילו בנו ממזר ומסתברא דנודר הנאה מזרעו אפילו בני בנים בכלל דהכי מיקרו אפילו בלשון בני אדם (בתוס' שלפנינו לא הוזכר הך בבא דהמודר מבנים ואולם הרא"ש הביא ברייתא זו ועיין בספר משכנות יעקב פרשת בלק דף קע"ו ע"ב ועיין במס' בתרא דף קמ"ג ע"ב שהביאו הש"ס):

הלוקח כלים מבית האומן לשלחם לבית חמיו ר"ל לארוסתו והתנה במקחו על מנת שאם מקבלין ממנו יתן דמיהם כמו שהתנה ואם לא יקבלוה יהא נותן שכרו כפי טובת הנאה שיקבל מהם במה שמחזיקים לו טובה על שהוא משגיח בכך נאנסו בהליכה חייב שכל שלא נתברר אם יקבלום אם לאו הרי הם בחזקת לקוחים וחייב באחריותם ולא מפני שרוב חותנים מקבלים שהרי אין הולכין בממונות אחר הרוב אלא שמאחר שהורגלו לקבל חזקה הוא שיקבלהו והרי יש כאן רוב וחזקה וזו ודאי פירושו בשהדמים קצובים או שקצץ דמיהם עמו בחזרה פטור ר"ל מן האונסין שמאחר שנתברר שלא קבלום נסתלק מעליו דין מקח ונעשה עליהם שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה:

לקחה על מנת למכור אפילו התנה שיביאם למקום פלוני ואם לא ימכור שם שיחזירנה לו אף בחזרה חייב שכל שעה דעתו למכור בכל מקום שיוכל ולא יצאה מחזקת מקח עד שתחזור לרשות בעלים וכמו שביארנו במציעא פרק האומנין וכן אם היה סרסור והוא שהוא לוקח מזה ומוכר לזה וכשאינו יכול למכור הוא מחזירה ונטל בהמה מאחד למכרה בשוק ולא מכרה והיה מחזירה ומתה בחזרה חייב שכל שהוא נוטל מזה רגיל הוא למכור בכל מקום שיוכל בין בהליכה בין בחזרה ויש מפרשים בסרסור זה כסרסורים שלנו שנוטלים חפצים של בעלי בתים ונותנין להם שכר ואין הדברים נראין לחייב באלו כלל לא בהליכה ולא בחזירה:

בתוספתא אמרו הנודר הנאה מבני העיר ובא אחד וישב שם ור"ל שהיה שם בשעת הנדר אפילו עמד שם כל שלשים בתורת דירה מותר בו כלומר עד שיעמוד שם שנים עשר חדש אבל אם נדר מיושבי העיר אפילו לא היה שם בשעת הנדר כל שעמד שם שלשים יום בתורת דירה אסור בו:

נשלם הפרק תהלה לאל:

אין בין המודר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק החמישי שבה שהכונה בו לבאר במודר הנאה מחבירו באי זה דבר אסור בהנאתו ובאי זה דבר מותר ודין שותפין שנדרו הנאה זה מזה ושזה החלק יתבאר בפרק זה ובפרק שאחריו ר"ל השותפין ומכל מקום בזה הפרק יבאר בכל מודר הנאה על אי זה צד אסור בהנאת חבירו ועל אי זה צד מותר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר במה נאסר מודר הנאה מחבירו סתם יותר ממודר הימנו מאכל השני לבאר בו מה שהמדיר את חבירו יכול לההנאותו ואלו דברים יצאו מכלל הדברים הדומים לאלו לאיסור השלישי מה שהותר בו על ידי אמצעי ולא על ידי עצמו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

במתניתין ואסור במולי עובדי כוכבים שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל מותר במולי עובדי כוכבים שאין כו' כצ"ל:

ברש"י נאנסו בהליכה חייב כו' בההיא הנאה כו' ערלים הן הס"ד ביני ובניך הס"ד כצ"ל:

ברא"ש בטובת הנאה שאני נהנה כו' רוצה לכבדם הס"ד כצ"ל:

בר"ן נמי סמכא הס"ד הנאת מוכר הס"ד מזבין ליה הס"ד על אפיה הס"ד אלא למוכר הס"ד דסיפא אתינן הס"ד הנאה שלו הס"ד ומ"ה כשאסר הנאת כו' דמתניתין לית לה כו' דשמעתא הס"ד התם בל"א הס"ד נכתבו בפ' מילה והס"ד כצ"ל:

מתניתין כולה בין רישא בין סיפא בזבינא מציעא דלא חריפא כולי האי ולא רמיא על אפיה ומשום דליכא למיקם עלה דמילתא הי מינייהו קא מתהני קא פסיק ותני דשוה בשוה לא. פירוש.

לשגרן לבית חמיו ואמר חתן לתגר אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם. לפי הטובה שיחזיקו לי. צריך לומר שיש בהן פחת קצת שאם לא כן חושש אני בו משום רבית כדודא דמר עוקבא דאי לאו פחתא דנחשא הוה אגריה אסור פרק איזהו נשך. ודומה לצאן ברזל שאסור לקבל מישראל. בהליכה חייב. דהוי כשואל דכל הנאה שלו וחייב באונסין. בחזרה פטור שכבר פסקה הנאתן דמאחר שברצונו תלוי להשיבם הוי שואל עליהו בשעת הולכה אבל בחזרה לא שכבר נפסקה הנאתן אלא כשומר שכר או כשוכר הוי וחייב לכל הפחות בגנבה ואבדה דנושא שכר הוא במה שהחזיקו לו טובה בבית חמיו. וכן משמע פרק השוכר את האומנין דמפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי. הרא"ם. והרי"ץ ז"ל כתב כשיטת רש"י ז"ל וז"ל: בהליכה חייב. דשמא יקחוהו מידו והנאת לוקח הוא ולפיכך חייב. אבל בחזרה פטור מלשלם אלא כדי טובת הנאה שהיה לו ממה שהראה בדעתו שרצה לקנות כלים לצורך בית חמיו ולא נשאר בשבילו כלל. ומכל מקום לשלם תשלומין גמורין לא דהא לית הנאה גמורה מינייהו דהא לא קבלוהו. מפני שהוא כנושא שכר. אחיוב דרישא קאי. חייביה רב נחמן לשלומי. לפי שהסרסור הוא נושא שכר שאם ימכרנו יתנו לו שכרו. ומאד קשה בעיני האי מסקנא דהכא משמע דנושא שכר חייב באונס מיתה והתם בבא מציעא קיימא לן הילכתא פסיקתא ולית מאן דפליג דנושא שכר פטור מאונסין ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה. ואם נאמר דאין לחוש על מסקנא זו יש תימה כי הכא עיקר הפוסקים של התלמוד מודו בזה דהיינו רב נחמן ורבא. על כן צריך עיון גדול. עד כאן.

תוספתא הנודר מישראל אסור בגרים פירוש דכיון שנתגיירו הוו כישראל ובשם ישראל יכנו. מן הגרים מותר בישראל. הנודר מישראל אסור בכהנים ולויים מכהנים ולויים מותר בישראל. הנודר מן הכהנים מותר בלויים מן הלויים מותר בכהנים. תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם שנים עשר חדש. מיושבי העיר עד שלשים יום מותר ליהנות ממנו מכאן ואילך אסור ליהנות ממנו. פירוש דיושבי העיר נקרא בשלושים יום. המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. פירוש דאף על גב דאמרינן בני בנים הרי הן כבנים בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואינן קורין בנים לבני בנים. הרנב"י.

מתני' מותר בערלי ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה דמכל מקום מולי לב הם. אבל מי שהניח ברשעו למול לא יהיה מותר בו. במולי אומות העולם. ערבי מהול גבעוני מהול דלאו מולי לב נינהו. שאין הערלה קרויה אלא לשם הערלים. שכולם ערלי לב כדכתיב כי כל הגוים ערלים. הרא"ם ז"ל. וזה לשון הרי"ץ ז"ל: כי כל הגוים ערלים. אפילו המולים שאירע להם דבר ונימולו. וכל בית ישראל ערלי לב מכלל דלא שייך בהם לומר ערלות סתם. צריך עיון אמאי לא בעי בגמרא מאי ואומר. ושמא לאו דרכיה דתלמודא למיבעי מאי ואומר אלא היכא שיודע בו לומר נפקותא וכזאת הסברא אנו צריכין לומר בכמה מקומות שאין התלמוד מוליך השיטה כמו שמוליכה במקום אחר ודוק ותשכח. שנתגנו בה רשעי ישראל לקרותן ערלי לב.

ר' יוסי אומר לא פליגי הני תנאי אלא דורשים בשבח מילה. אפילו שעה אחת. מדפגעו בדרך מכלל דאז היה זמנה דאין מזמן מרובה ועבר כבר קודם (א"ה נ"ל דצ"ל דאי זמן מרובה עבר כבר קדם) היה לפגעו ולא בדרך דאנוס היה. וכי תימא דשטן מקטרג בשעת הסכנה כמו בדרך זה אינו דשליח מצוה היה. ואין להקשות אם כן למה פגע בו דיש לך לומר דאין המצוה מצלת שלוחה מן העבירה אם עושה אותה בדרך. הרא"ם ז"ל.

מלא שעה ויש גורסין מלא שער כלומר כל זכיות שעשה משה לא עמדו בעדו להגן עליו בשעת שנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ה'.

אם לא בריתי דהיינו ברית המילה יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובפרק קמא דע"ז נדרש אם לא ברית התורה שנוהג יומם ולילה דכתיב והגית בו יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. והכי משמע טפי כי לפי דרשא דהכא קשה כי חקות שמים וארץ היינו יומם ולילה כי הם תלויים בתנועת הגלגל. שהיא שקולה כנגד כל המצות. דכתיב גבי תורה הנה דם הברית וכתיב במילה ואתנה בריתי. או איבעית אימא כי הכל דריש מההוא קרא כי אשכחן שברמז דם ברית וכתיב על כל הדברים האלה דהיינו תורה. הרי"ץ ז"ל: הנה דם הברית וסיפיה דקרא על כל הדברים האלה. והלא אינו אלא דבר אחד אלא ששקולה וכו':

אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ואף על פי שלא ניתנה תורה להתיר איסור במקום סכנה נראה לומר כן לחלל דבר אחד כדי לקיים מצות הרבה. ועוד שמצות מילה קלה מהריגת נפש דלא אמרינן אזהרתן זו היא מיתתן אלא בשבע מצות דידהו הילכך טוב לבטל מצות מילה ולא למול בסכנה. שיטה.

גמ' בהליכה חייב עי' בהר"ן פ"ק דמס' ע"ז דף שלג ע"ב:

גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת נִכְרְתוּ עָלֶיהָ כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שלש־עשרה בריתות הם מילת (בראשית יז, ז- ט) ברית ובריתי הנכפלים בפרשה במצות השם יתברך לאברהם אבינו עליו השלום בברית מילה (בראשית יז, ב-ד) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וכו' והמה עולים שלש־עשרה תיבות כאשר מנאן הרמב"ם שם עיין שם. ונראה לי בס"ד טעם למספר שלש־עשרה בריתות שהם מספר אחד [13] מפני כי ממקום המילה ניכר ונודע ונברר שהשם יתברך הוא אחד ולא כמו שאומרים המינין שיש חס ושלום שתי רשויות אחד פועל טוב ואחד פועל רע וכמו שאמרו בסנהדרין (סנהדרין לט.) דאמר לו ההוא מין לאמימור מפלגך ולעילא דהורמיז ומפלגך ולתתא דאהורמיז דהיינו דחושב פועל טוב לחוד ופועל רע לחוד ולכן חצי העליון של גוף האדם שהוא טוב מייחסו לפועל טוב וחצי התחתון שהוא מקום טנופת מייחסו לפועל רע! ואמר לו אמימור אם כן היכי שביק פועל רע לפועל הטוב למעבר מיא בארעיה? עיין שם. והנה באמת המשכיל יבין שיש הוכחה אחרת מגוף האדם יותר חזקה וברורה מזאת והוא ממקום המילה שהסריס שנסתרס שם לא יהיה לו זקן בחצי העליון, ותקשי לך והלא הסירוס נעשה בחצי התחתון של הגוף ואיך מגיע כוחו ופועל שלו בזקן שהיא בחצי העליון? אלא ודאי חצי העליון וחצי התחתון הם של אלוק אחד אשר יצרם ואין כאן שתי רשויות. ובזה מובן הטעם דנכרתו על המילה שלש עשרה בריתות כמנין אחד לרמוז כי ממקום המילה ששם עושין הסירוס יש הוכחה ברורה דהשם יתברך הוא א־ל אחד ואין שתי רשיות שאומרים המינין שפועל הטוב אינו פועל הרע. ועוד נראה לי בס"ד במספר 'אחד' לרמוז כי על ידי המילה יהיו ישראל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (דברי הימים א' יז, כא) שלא יהיו יכולין האומות להחליף אמונתם ולשנותם כמו שאמרו בגמרא דסנהדרין דף ט"ל דאמר לו אותו מין לרבי תנחום תא להוי כולן לעמא חד אמר לו לחיי אמנם אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו אתון מהליתו והוי כוותן עיין שם. נמצא על ידי המילה יהיו ישראל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כג, ט).

שֶׁלֹּא נִתְּלָה לְמֹשֶׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ אֲפִלּוּ מְלֹא שָׁעָה הא דקרי ליה כאן בשם 'צדיק' והדרך לקראו בשם 'רבינו', נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה זכה ליסוד דחכמה לכך וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג, יט) וידוע כל יסוד נקרא בשם צדיק ולכן כאן קראו בשם צדיק לרמוז הטעם שדקדק עמו במצוה זו של מילה ביותר מפני כי הוא היה צדיק כלומר ביסוד דחכמה והמילה בסוד היסוד. ומה שאמר אֲפִלּוּ מְלֹא שָׁעָה אַחַת קשה הוה ליה למימר 'אפילו שעה אחת' ולמה אמר מלא שעה? ונראה לי בס"ד כי משה רבינו ע"ה נשתבח בתורה במידת ענוה יותר מכל מדות כי זה פסוק מפורש בתורה וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם (במדבר יב, ג) ללמד כי זכה למדת ענוה יותר מכל הצדיקים. והנה הענוה רמוזה במלוי אותיות שָׁעָה כזה שי־ן עי־ן ה־י המלוי עולה ק"ל ועם הכולל קל"א כמנין ענוה [131] ולזה אמר אפילו מדת הענוה הרמוזה במלוי שעה אחת לא הגינה עליו להצילו מעונש דבר זה.

גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁהִיא שֶׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל דהעטרה היא בסוד מ־ם של שם אלקים גם כתבו המקובלים דהעטרה היא בסוד יו־ד של שם שדי נמצא העטרה של אות ברית קודש אשר בה נעשית מצות המילה שכורתין הערלה ונגלית העטרה הנה היא אותיות מ־י ונרמז זה באותיות מילה שהוא 'מי לה' והנה אותיות מי במילואם כזה מ־ם יו־ד המלוי עולה תרי [610] כי מלוי המ־ם היא מם סתומה שמספרה ת"ר ועם הכולל ג' אותיות עולה תרי"ג לזה אמר גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁהִיא שֶׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת.

אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה אָמוּל וְאֵצֵא, סַכָּנָה הִיא. הקשה מהרש"א ז"ל בשם הרא"ם ז"ל איך הותר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד והלא עדיין לא נתנה תורה דכתיב בה (ויקרא יח, ה) וָחַי בָּהֶם, ולא שימות בהם (יומא פה:)? עיין שם. ונראה לי בס"ד דסבירא ליה שב ואל תעשה שאני שאינו עובר בידים. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ כיון דלא מבטל לעשה לגמרי אלא יקיימנה אחר כך בבואו למצרים אין לחוש למהר לקיימה ולמעבד סכנה. ועוד תירץ הוא נר"ו דסבירא ליה כיון דעסוק במצוה לקיים דבר ה' ללכת למצרים ובכל פסיעה הוא מקיים דבר ה' פטור מן המצוה עד כאן דבריו נר"ו.