מסכת נזיר דף ל״ז עמוד א׳

בשלמא לדידי דאמינא דבכל איסורין שבתורה נמי היתר מצטרף לאיסור הכא ליכא למימר הכי דמשום דנפישי חולין ואנן לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכא דנפישא מידי דאיסורא וקא משלים ליה היתרא והא דפרכינן לעיל ממקפה ומדוכה אף על גב דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הוא דעבידי חשיבי להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי:

אלא לדידך כו' כי נפישי חולין מאי הוי הא איכא למיחש דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא:

הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן דלא חיישינן ליה לכזית בכדי אכילת פרס:

דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא שאם שרה ענבים במים ויש בו טעם יין יהא חייב על הטעם כמו על עיקר הפרי של ענבים ומקמי דמסיים אביי למילתי' מקדים ליה הש"ס לפרוכי:

ודילמא מיין לחודיה הוא דקא בעי דליהוי ביה מובלע בפת כזית:

ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי דבנזיר בלחוד הוא דאמרי דהיתר מצטרף לאיסור וקא מותיב ליה אביי דבשאר איסורין שבתורה נמי אמרינן הכי והדר אמר ליה דהכא לאו להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא אלא ליתן טעם כעיקר:

בתר דשני ליה רב דימי דבשאר איסורין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא באיסור נזיר בלבד אמר ליה אביי דילמא אפילו לגבי נזיר לא אתא אלא כדי ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים כו':

ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם שיש היתר לאיסורו לאחר שלשים:

אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי - [תימה] למאי דאוקמת לפרש דמיירי מין במינו ואין בו נותן טעם מאי קשיא ליה והא מין במינו דאורייתא ברובא בטיל ושפיר איכא תרי טעמי להיתירא רבייה ושאני אומר [ותירץ] דאם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא במין בשאינו מינו גם מין במינו אין לתלות להקל על ידי סמך רבייה דדין הוא שיחמירו בו חכמים כעין חומרא מין בשאינו מינו והיה קשה לר"י נמי דהיתר מצטרף לאיסור כשאינו מינו שיש להן לחכמים להחמיר ואומר הרמ"ר דלא דמי דחיוב כזית בכדי אכילת פרס שייך קצת גם מין במינו כיון שהוא אוכל קצת מן האיסור דאם היה ניכר היה חייב עליו מן התורה כיון דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אבל היתר מצטרף לאיסור דלא שייך לעולם בנפישי חולין שאפילו אם היה ניכר לא היה חייב מן התורה:

אלא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן [אלא] ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר [אבל] הש"ס הפסיק להקשות ולאביי מעיקרא קשה ליה האי דרב דימי ואותיב ליה כל הנך תיובתא כלומר דאפילו בשאר איסורי בעינן למימר דהיתר מצטרף לאיסור [והדר] אמר ליה ליתן טעם כעיקר כלומר ועתה ר"ל דבשום מקום לא נאמר דהיתר מצטרף לאיסור ומשני לבתר דשני ליה [ומייתי] ליה רב דימי ראיותיו [אז] הודה לו ומקשה לו [מנא] ליה מנין לרב דימי לשום תנא דאתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר:

שרה ענבים כו' כאן אין כתובה בספרים דתניא אלא נראה שכל זה מדברי אביי שלא היה יודע הברייתא כיון דקא מתמה לעיל וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא משמע דלדידיה הוי כזית בכדי אכילת פרס דרבנן וכ"ש טעם כעיקר דרבנן ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא:

שאין איסורו איסור עולם דסתם נזירות ל' יום ואין איסורו איסור הנאה דתניא (עירובין דף כו:) מערבין לנזיר ביין ויש היתר:

והוא הדין לערלה בשתים פי' הקונטרס שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו תוך שלש של ערלה לא יותרו לעולם ונ"ל דודאי איסורו איסור עולם אבל יש היתר לאיסורו כמו בשנה הרביעית דאחליה והדר אכליה שיש לו תקנה לפירות ע"י פדיון כמעשר שני שאע"פ שבאו מכרם ערלה וה"ר יום טוב בן הרב ר' יהודה פירש שיש היתר לאיסורו שמותר לגרום איסורו כגון לנטוע אילן אף אם יהיה ערלה משא"כ בכלאי הכרם וכן מותר לאדם לידור בנזיר:

הוא דאמר כר' עקיבא דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לנזיר ממשרת וההיא דדריש ממשרת ליתן טעם כעיקר רבנן היא:

ויש בו כדי לצרף כזית חייב היה סבור הפירוש לצרף מפת ומיין דילמא מיין לחודיה ודוקא שיש בו כזית יין בלוע בתוך הפת וצריך צירוף לאוספו יחד לפי שהוא בלוע:

וכי תימא מאי למימרא פירוש דאי טעם כעיקר אתא לאשמועינן בשאר איסור נמי:

איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ונימוח ונתן טעם בהיתר אם יש בו מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס כל האוכל מאותו תבשיל אכילת פרס לוקה וזהו טעמו וממשו וכרת מיהא אין בו אף באיסורי כרת כגון חלב שאין כרת באיסור שעל ידי תערובת ואם אין בו מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס אין כאן מלקות שטעמו ולא ממשו הוא אבל אסור הוא מן התורה זהו טעם כעיקר הנזכר בכל התלמוד וממין זה נזיר ששרה פתו ביין ונתן היין טעם בה ויש ביין בכדי רביעית או בכדי כזית אם היה קרוש אלא שאינו בכדי אכילת פרס שאסור אלא שאינו לוקה ואם בכדי אכילת פרס לוקה וכל שכן בשאר איסורין אף של חייבי לאוין והוא שאמרו ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא שלשים או כמה שפירש ואין איסורו איסור הנאה שהרי מערבין לנזיר ביין ויש היתר לאיסורו ר"ל שכשנדר בנזירות לא עשה שום איסור כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן שהרי אף הזריעה בעבירה לא כל שכן והוא הדין לערלה בשתים והן שפירותיה באיסור עולם ואיסורן איסור הנאה ומ"מ אין עבירה בנטיעתם ומעתה כל שכן באיסורי כרת כגון חלב ודם וכיוצא בו:

לענין ביאור טעם כעיקר שכתבנו שאיסורו מן התורה יצא לנו ממקרא האמור בנזיר ר"ל וכל משרת ר"ל ששרה פתו ביין שאין בו ממש האיסור ומה שהעמידוהו להיתר מצטרף לאיסור דוקא לר' עקיבא שהיה סובר כן ר"ל שהיתר מצטרף לאיסור בנזיר אבל לדעת חכמים אין היתר מצטרף לאיסור וכל משרת לא בא אלא לטעם כעיקר והוא ששאל אביי בסוגיא זו והאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא והא ליתן טעם כעיקר אתא ומ"מ תמהו עליו דמעיקרא הוה מהדר לאותובי אדרב דימי ולמימר דהיתר מצטרף לאיסור אף בשאר איסורין והשתא אתי למעוטיה אף מנזיר ותירץ דבתר דשני ליה רב דימי כל תיובתיה חזר לומר שאף באיסור נזיר לא יצטרף והאי משרת הא אפיקתיה לטעם כעיקר ותירץ שלא אמרו לדרוש כל משרת להיתר מצטרף וכו' אלא לר' עקיבא דקאמר הכי הא לרבנן לטעם כעיקר אתא ושאל לרבי עקיבא טעם כעיקר מנא ליה ואף על גב דאי היתר מצטרף לאיסור כל שכן שהטעם כעיקר מ"מ אי לית ליה קרא לטעם כעיקר אנא אמינא דמשרת לטעם כעיקר ובפרק אלו עוברין הביאוהו מבשר בחלב ולא קמה ומשום הכי לא אייתיוה בסוגיא זו ואפקה מגיעולי גוים דקדירה בת יומא דאין כאן אלא פליטה וטעם בלא ממשות ואסרה הואיל ומ"מ לשבח הוא אבל לרבנן חדוש הוא שאף בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא וכל נותן טעם לפגם היה ראוי להתיר כדגמרינן מנבלה דבעינן ראויה לגר והוצרכו להוציאה ממשרת ולרבי עקיבא מיהא שאלו ליליף שאר איסורין מנזיר להיות היתר מצטרף בכלן לאיסור ותירץ בה משום דחטאת ונזיר שני כתובין וכו' וענין חטאת הוא שנאמר בו כל הנוגע בבשרה יקדש ר"ל כל הבשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה ר"ל שכל חתיכת חולין שבלעה מבשר חטאת תהא אף אותו מקום הבליעה כדין קדשים אם פסולה היא כגון חתיכת חולין בשל קדש או קדש בקדש אלא שהיתה הפולטת פסולה תפסל אף הבלועה הימנה ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם בלעה שלמים מחטאת תאכל אף של שלמים כחטאת ליום ולילה לפנים מן הקלעים וכן הלכה והוא מפרשה אף כשמקום המגע מועט עד שאין לשער בו כזית בליעה אלא שטעמה נבלע שם שלא בפזור ומצטרף של היתר עמו להשלימו ואף רבנן מודו בהא ואף ברוב היתר ומ"מ לא נאסר אלא מקום הבלע וכמו שאמרו הא כיצד נוטל מקום הבלע ומה שאמרו ורבנן מיצרך צריכי לטעמיה דר' עקיבא קאמרי כלומר לדידן אף בנזיר לא ומחטאת לא גמרינן דנזיר מקדשים לא ילפינן אלא לדידך אודי מיהא דלאו שני כתובים הם ור' עקיבא אמר לך דקדשים ודאי הוו מצי למילף מנזיר דאין לומר כלל דחמיר איסורו טפי מקדשים:

מדברינו למדת שטעם כעיקר נאמר בכזית איסור שנבלע בהיתר ואין בו כזית בכדי אכילת פרס והיתר מצטרף לאיסור נאמר בפחות מכזית איסור בעין שהשלימו בהיתר או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר"ל בבשול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע חם בחם והטעם צרור ומונח כאלו הוא בעין שמקום מגעו בלע הרבה מן האיסור ואף על פי שהיו סבורין לגלגלה במקפה של חולין ושום ושמן של תרומה בזה מצד שהשום והשמן ניכרין הם וטעמן בעצמן או שהם מתבלין וטעמן יתר הרבה או שהיה הדבר הנבלע ממנו מועט שאינו אלא כשיעור השלמת השיעור וטעם האיסור מרובה בו והוא שאמרו עליו היתר מצטרף לאיסור בבת אחת והיתר מצטרף לאיסור כשאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר בא מכח איסור שלם ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור מכח איסור חסר אלא שהוא בעין או צרור ומונח וטעם איסור שבו גדול מאותו של טעם כעיקר ובחטאת נאסר אף בבא מכח איסור חסר לדברי הכל ולדעתנו אף ברוב היתר והוא שלפעמים הזכירו בחטאת טעם כעיקר ופעמים מזכירין בה היתר מצטרף לאיסור ותדע שיש בהלכה זו הרבה דברים שיש לדון עליהם וכן יש בה בקצת ספרים נסחאות הרבה שלא רמזנו עליהם ממני שאינן כדאי וכבר הארכנו בענינה ובביאורה בכדי הצורך בשלישי של פסחים:

ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דאמר רב דימי ומותיב ליה כל הלין תיובתא והדר אמר ליה ליתן טעם כעיקר. כלומר עתה רוצה לומר דבשום מקום לא נאמר היתר מצטרף לאיסור. ומצאתי בפירוש ר' יצחק שמקשה ומנא ליה לתלמודא דאביי כי מותיב ומהדר לאוכוחי דהיתר מצטרף לאיסור היינו ממשרת דילמא היינו משום דיליף מכותח הבבלי ולר' אליעזר ושפיר פריך אביי השתא דאימא משרת ליתן טעם כעיקר. ומתרץ דאי מחמץ בפסח ליכא למילף למקפה דמה לחמץ שכן חייב כרת או שכן אסור בהנאה. אלא על כרחך כשהיה אביי מביא ממקפה דהיתר מצטרף לאיסור היינו ממשרת.

ומשני לבתר דשני ליה ודחה לו רב דימי ראיותיו אז חוזר ומקשה מנין לו לרב דימי דלשום תנא אייתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא לטעם כעיקר. ולפי שיטה זו שאמרנו שהיה אביי רוצה לומר כשהביא ממקפה דמשמע להיתר מצטרף לאיסור. צריך עיון מאי קאמר לעיל אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי ולדידיה נמי הואיל והיתר מצטרף לאיסור ממשרת אמאי פליגי. ויש לומר דפליגי משום דסבירא להו לרבנן דר' אליעזר דנזיר חידוש הוא. אי נמי משום דסבירא להו משרת ליתן טעם כעיקר. תוספי הרא"ש ז"ל:

דילמא לטעם לעיקר ויש בו טעם יין חייב עליו בכזית ולא משום היתר מצטרף לאיסור אלא משום דאיתעבד כוליה איסור. אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מיניה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם שהיין שיצא מן הגפן לאחר כלות ימי נזירותו מותר ולא יחול עליו איסור נזירות. אותו עצמו שנאסר יש לו היתר לאחר מנין נזירות. ואין איסורו איסור הנאה. דאותו יין עצמו קודם שהפסיק אינו אסור לו בהנאה דמערבין לנזיר ביין. כלאי הכרם שאיסורו איסור עולם. כשזרע חטה ושעורה תחת הגפן אף על פי שהגפנים עצמן שהיו באותה שעה שזרע תחתיו מותר לעולם מכל מקום הענבים שיגדלו מעתה באותו קנין וכן מה שיגדל מן הגפן עצמו אסורין הן לעולם וגם הם אסורים בהנאה. ואין היתר מצטרף לאיסור שהפרי שגדל הוא אסור ואין לו היתר לעולם. והוא הדין לערלה בשתים שהפרי שגדל באילן כל שני ערלה אין לו היתר עולמית ואסור בהנאה. אבל דרך שלישי אין בו דאין איסורו איסור עולם שאילן שנטע מותר וכל הפירות שיגדלו בו לעולם אינן אסורין אלא אותן שיגדלו בו כל שלש או בשנת ארבע בלא פדיון. אבל הפירות שיגדלו מכאן ואילך אין שום איסור חל עליהם ובדרך זו דומה ערלה לנזיר. וכן חידש הרב עזריאל ז"ל.

ואם יש בו כדי לצרף בפת וביין חייב אלמא שמעינן ליה צירוף בהדיא. ורבנן פליגי עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור. ואילו פשט טעם היין בכל הפת לא הוו פליגי עליה רבנן דהא אית להו טעם כעיקר. הרא"ש ז"ל בפירושיו: