מסכת נזיר דף י״ב עמוד א׳

צא וקדש לי אשה סתם שלא פירש לו באיזו עיר ואיזו אשה:

חזקה שליח עושה שליחותו והלך וקידש לו אשה וכיון שלא פירש לו הי מינייהו קדיש ליה ולא ידע איזו קידש לו ואי הדר אותו האיש ונסיב איתתא דלמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה האשה שקידש לו שלוחו והן כולן אסורות לו כדאמר התם (קדושין דף עו) המקדש את אשה אוסר עליו שבע עריות:

קן סתומה אחד מחייבי קינין כגון הזב והזבה יולדת ומצורע שהפרישו להן שתי תורין או שני בני יונה ועדיין לא קראו להן שם איזו לחטאת ואיזו לעולה ופרח גוזל אחד מהן לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות מתות כגון שהיו שם מה' חטאות המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה כו' ונתערבה ביניהן ואין ידוע איזו היא דאין לה שוב תקנה:

יקח גוזל לשני ואח"כ יפריש אחד לחטאת ואחד לעולה: (גליון להכי קאמר בין חטאות המתות דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו מצי למיסב חד מינייהו ועביד ליה זוג להאי והא דלא נתערב הוה קריב לה עולה):

ואילו קן מפורשת שפרח אחד מהן ואינו יודע איזו היא אין לו תקנה לפי שאין יודע איזו לחטאת ואיזו לעולה ואע"ג דפירש כיון דלא הוי תרוייהו קמיה לית בהו היכרא דלא ידע אי האי שני הוי חטאת או עולה:

ואילו שאר קינין דעלמא מתקנן ואמאי לימא לכל מאן דמייתי קינין היינו האי דפרח לפלוני אתמול ונמצא מתכפר בקרבן חבירו דהא אמרת שהוא אסור בכל הנשים שבעולם:

אמר ליה אמינא לך אנא אשה דלא ניידא דכל כבודה בת מלך פנימה והואיל דקביעה הוה ליה כמחצה על מחצה ואסור ואת מותבת לי מאיסורא דנייד דאיכא למימר דהתם בדין הוא דלישתרו משום דאית בה טעמא דכל דפריש מרובא דהיתירא פריש:

וכי תימא גבי אשה נמי אימור האי בעל אשכחיה לההיא איתתא בשוקא דניידא ולישתרי בה דכל דפריש מרובא פריש אכתי לא דמי דאילו איתתא הדרא לניחותא כיון דעיילא לביתה הויא לה קבועה אבל גבי קן לעולם הויא לה איסורא דניידא:

אסור בכל הנשים שבעולם וא"ת וכ"ע יאסרו לישא נשים דשמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח ולר"ת דהנשים נאמנות לומר לא נתקדשתי תינח גדולות קטנות שאינן יודעות אם אביהם קבל עבורן קדושין מאי איכא למימר וכבר מת אביה וי"ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא [מלומר] מקרובות המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית ולדידיה קנסו ולאחריני לא קנסו [וא"ת] וליהוי איסורא דאורייתא דהויא ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וי"ל דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע:

קן סתומה דזב וזבה ויולדת שמביאין חטאת העוף ועולת העוף וסתומה פירוש זב וזבה שהבעלים לא פירשו בשעת לקיחת בעלים איזהו לעולה ומש"ה נקט סתומה דאי מפורשת היה צריך להאריך ולפרש איזהו פרח העולה [או] החטאת ולהכי קיצר בלשונו ואמר דפרח אחד מהם:

ואילו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי לימא כל חדא וחדא הוא [דלמא] אותו שפרח כלומר והוקבע כבר לראובן ואיך יצא שמעון בו ידי חובתו וא"ת והא כבר פירשנו דלעלמא לא קנסו ויש לומר דמשמע ליה דשאר קינין דעלמא אפי' לראובן מיתקן אם יצטרך לקן אחד [לזיבה אחרת] אמאי הא קנסו לדידיה ה"נ יקנסוהו שלא שמר קיניה ולומר שזה פרח מקן ראשון והוקבע לזיבות ראשון:

אשה דלא ניידא ונהי דלא קבוע לגמרי כדפ"ל מ"מ דמיא קצת לקבוע ויש להחמיר:

בשוקא אשכח וקדיש כלומר היכא דמצא אותה בשוקא היה לנו לומר שיוכל לקדשה דלא קביעה הויא וא"כ לא הוה קבוע:

התם הדרא לניחותא ודמי לקבוע:

באשה שאין לה בת כו' פי' כגון [שמנאו] שליח בר"ח ניסן אצל כל קרובותיה שראויה רחל זו לאסור מקדושיה הוו נשואות בר"ח ניסן כשעשהו שליח ואע"פ שנתגרשו קודם יום הקדושין מותרת רחל זו למשלח כדמפרש טעמא דמשעה דקאמר הויין נסיבן:

מ"ט כלומר היכי דמי שלא היה לה אחות ועתה יש לה ומן הדין הוה ליה לומר היכי דמי אלא משום דלשון נזיר משונה ויש ליישב הלשון דמאי טעמא דלעולם הוה ידע שפיר דמיירי כגון דנסיבן לגברי מכל מקום עתה שנתגרשו יש לנו לספק ולאסור מספק. ומשני כי משוי איניש שליח במילתיה דאיהו מצי עביד וכו' פי' ודאי דעת האדם אפילו במידי דלא קאי קמיה והלכך הראשון נפטר בגילוח השני אבל שליחותא. (בעא) דלא מצי איניש משוי שליח אלא במילתיה דמצי עביד נפשיה בשעה שעושה שליח דהא נסיבי' לא מצי לשוויה שליח לקדש לו אף כשתתגרש ואף קדשה השליח אינה מקודשת ואם תאמר דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ואומר רבינו תם דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשות כדאמר פרק האומר לחבירו (קדושין דף סב:) פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות. ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי ובידו לתולשם ומכל מקום בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כאן כיון דבידו ללוש ולגלגל מדאמר פרק רבן גמליאל (יבמות דף נב.) האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה מיהא אם ירצה ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מיבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה הכא נמי כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זה שיכול לעשות שליח כיון דמחוסר לישה וגילגול:

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ולא פירש לו אשה פלנית וכן לא פירש אשה שממקום פלוני אלא אשה סתם ומת שליח או שהלך אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עשה שליחותו והרי קדש לו ולא ידע את מי קדש ושמא זו שרוצה עכשו לישא היא קרובתו של האחר שנתקדשה לו ר"ל משבע קרובות שנאסרו לאדם מחמת אשתו ומותר מיהא באשה שאין לה אחת מקרובות אלו שהן ערוה כגון שאין לה לא בת ולא בת הבת ולא בת הבן ולא אם ולא אם אם ולא אם אב ולא אחות ואפילו היו לה אחת מקרובות אלו אלא שהיו נשואות בשעה שמנהו שליח אע"פ שנתגרשה או נתאלמנה קודם שימות השליח הרי זה מותר בה ואין חוששין שמא קדשה השליח בשביל זה אחר שנתגרשה או נתאלמנה שהרי לא היתה ראויה לזה בשעת השליחות ואין אדם עושה שליח לקדש אלא מה שראוי לו בשעת השליחות ולמדנו שאם קדש השליח אשה שהיתה נשואה או ערוה למשלח בשעת השליחות אלא שנפקעה ערותה אחר כן לא עשה כלום שאין זה משליחותו והוא שאמרו למטה דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח כלומר לא מצי לשווייה שליח ולא עוד אלא אפי' פירש לו כן ר"ל שיקדש לו אשה פלנית לכשתתגרש ויש מפקפקין לומר שאם קדש בודאי מקודשת היא אלא שאין חוששין לכך ולא יראה כן:

זה שכתבנו בממנה שליח לקדש לו ולא פירט למי ומת שליח שאסור בכל הנשים פירשו בתוספות שלא איסור גמור אמרו אלא אינו אלא קנס בעלמא על שפשע והכניס עצמו בספיקות בדבר שהוא כעין קבוע ויש לדון בו כמחצה על מחצה ומ"מ אין זה קביעות גמור שהרי אין לומר בה קבוע אלא מצד שהיא קבועה בביתה ואין קביעות גמור אלא בקבוע ועומד אלא שמתורת קנס אסרוהו ואפי' נזדמנה לו אשה בשוק שאין כאן קביעות כלל הואיל ומ"מ עומדת היא לחזור לקביעותה ומכאן למדו רבים שאם כינס מיהא לא יוציא אפי' קדשה בבית ויש פוסקין שמוציאין מדרבנן אפי' נזדמנה לו בשוק ויש מכריעין שבמקום קביעותה מוציאין הא בשוק אין מוציאין:

תורים או בני יונה שהזב והמצורע והיולדת מביאין אחד לחטאת ואחד לעולה הם הנקראים קנים וכשהופרשו וקרא להם שם אי זה חטאת ואי זו עולה הוא נקרא קן מפורשת וכל שלא קרא להם שם עדין אי זו לחטאת ואי זו לעולה אלא שהפרישן והביאן לבד הוא הנקרא קן סתומה ועל זו אמרו קן סתומה שפרח גוזל אחד מהם לאויר העולם והלך לו או שפרח לבין חטאות המתות כגון עברה שנתה או נתכפרו בעליה באחרת וחביריהם נתערבו ביניהם ולא הוכר או שמת אחד יקח גוזל אחד במקומו להיות זוג לשניה הנשארת ויקרא להם שם אחד לחטאת ואחד לעולה וכן הדין בקן מפורשת שידע הוא אי זה מהן פרח ר"ל שידע שאותו של חטאת פרח או שאותו של עולה פרח שיקח אחר להיות זוג לשניה ויקרא לו שם אותו שפרח אבל קן מפורשת שפרח אחד מהן ולא נודע אי זה אין לו תקנה בלקיחת גוזל אחר שהרי אינו ראוי להצטרף עם זה שמא זה הנשאר חטאת שהזאתו למטה מן הסיקרא ונאכלת וזה ראוי להיות עולה שהיא למעלה מן הסיקרא ונקטרת והוא אינו יודע שזה הנשאר חטאת עד שיעשה את הנלקח עולה כדינו וכן אם זה עולה עד שיקרא לנלקח שם חטאת כדינו וכל כיוצא בזה ימות הנשאר ויביא שנים ויקרא להם שם:

גוזל זה שפרח אינו אוסר שאר קינין ששאר בני אדם עתידים להביא עד שנחוש בהם שמא זהו שפרח מקנו של פלוני וכבר נקדש לדבר אחר ואין אדם מתכפר בקרבן חברו וכן אף שאר קנים שזה בעצמו רוצה להביא עד שנחוש שזהו שפרח מקן שלו ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ושנהא קונסין אותו על שלא שמרו כראוי אלא אין חוששין לכך כלל שהרי אין באלו קביעות כלל ולא כעין קביעות ונדון בו שמן הרוב פירש ושמא תאמר ומה הוצרכנו לכך והלא מכיון שפרח פקעה קדושתו אחר שלא קורא להם שם הרי אמרו בפרק שלוח הקן שהמקדיש אפרוחי שובך למזבח פרחו לא פקעה קדושתם ולא עוד אלא שאף בקרא להם שם אנו אומרין שלא נאסרו האחרים בחששא שלהם:

זה שכתבנו שאין אדם עושה שליח לקדש אלא מה שראוי לו בשעת השליחות פירושו במה שאינו באפשר לעשות בשעת השליחות הא במה שאפשר לעשות אע"פ שהדבר מוכיח שאין דעתו על כך שליחותו שליחות שהרי במשנתנו אמרו הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חברו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחים זה את זה ואם לא שהענין כמו שכתבנו היאך הראשון נפטר בהבאת קרבנות השני שלא היה נזיר בשעה שאמר הוא כן והיה לנו לומר שלא עלה בדעתו אלא באי זה שיהא נזיר באותה שעה אלא שמכל מקום הואיל ואף באותה שעה היה באפשר לזה השני להיות נזיר כונתו עולה אף עליו אבל כל שאי אפשר לכללו בשליחותו בשעת השליחות כגון זה שביארנו באשת איש אינו בכלל השליחות אף לכשתתגרש כמו שביארנו:

אסור בכל הנשים שבעולם... ואי אמרת ניזיל בתר רובא הוה ליה קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואומר רבינו יצחק דמן הדין לא שייך חזקת שליח עושה שליחותו בדבר שאינו בידו של שליח דמאן לימא לן דמשכח איתתא דבעיא לאיקדושי ליה. אלא קנסא הוא דקנסו רבנן לפי שעשה שליחות (בזה) כזה שלא פירש איזו אשה יקדש לו. תדע דלקמן אמרינן טעמא משום דאשה קבוע. ואין דין קבוע אלא כשהקבוע ידוע וניכר לעצמו דומיא דתשע חנויות. וא"ת אם כן האיך נהיה אנו מותרין בכל הנשים כו' ככתוב בתוס'. ויש מפרשים דמדאורייתא כל חדא וחדא שריא דנוקמה אחזקתה והיא בחזקת פנויה. שיטה:

והוא הדין דהוה מצי למיתני קן מפורשת כגון שפירש איזו לעולה ואיזו לחטאת. אלא שהיה צריך לפרש ובלבד שיכיר הנשארת אם היא חטאת או עולה. דאם לאו אינו יכול ליקח לה זוג דאינה ראויה להקרבה שהעולה נעשית למעלה מן הסיקרא והחטאת למטה. ולא רצה להאריך ותנא קן סתומה. וגם אורחא דמלתא שאינו מכיר אם עולה אם חטאת כשנאבד זוגה אלא כשהם ביחד אז נקל להכירם. אי נמי נקט קן סתומה משום סיפא פרח לבין הקריבות פסול ופוסל אחד כנגדו. ואם היה מפורש היה פוסל שנים ועיין שם. הרא"ש ז"ל בפירושיו: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן קן סתומה שפרח אחד ממנה לאויר העולם או שפרח לבין חטאות המתות או שמתה אחת מהן יקח זוג לשנית. ואלו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו הא. פירוש זב וזבה יש להן להביא שני פרידין אחד לחטאת ואחד לעולה וכן מצורע בדלות ויולדת בדלות וכן שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו בדל כל אלו מביאין שני פרידין אחת לחטאת ואחת לעולה. וצריך לפרש איזה מהן הוא לעולה ואיזהו לחטאת. וכשהפריש שני גוזלות סתם ועדיין לא פירש איזו מהן לחטאת ואיזו מהן לעולה זו היא קן סתומה. ולעולם אין קן פחותה משנים. וכשהקן היא סתומה ופרח גוזל אחד מהן לאויר כלומר שהלכה לה או שנתערבה אחת מהן לבין המתות כלומר לאותן העומדות למיתה כגון שמתו בעליהן או נתכפרו באחרת דקיימא לן ימותו או שמתה אחת מהן יקח זוג לשני. פירוש ואחר כך יפרש אותן ויעשה אחד לחטאת ואחד לעולה. ולהכי נקט קן סתומה משום דאם היה קן מפורשת ופרח אחת ממנה לאויר או שמתה ואין ידוע איזה מהן הלכה אם החטאת אם העולה שתיהן הופסדו ואי אפשר לו ליקח זוג לשניה אלא אם כן הוא ידוע אותה שפרחה אם היתה החטאת או העולה. דאם אינו ידוע ימות השני הנשאר ואין לו תקנה להיקרב שעולה נעשית למעלה וחטאת למטה. ומשום הכי ניחא ליה למינקט בקוצר סתומה ופרח אחד מהן דבקן סתומה אין צריך לדקדק כלום.

הא שאר קינין דעלמא מתקנן לאדם זה שפרח מקנו גוזל אם יצטרך להביא משום חובה אחרת. ואמאי נימא כל חדא וחדא דשאר קינין בעלמא היינו הך דפרח לאויר העולם. וכשירצה להביא קן אחד לחובה שמא יביא אותו שפרח כבר והיה קדוש לדבר אחר ואינו מועיל לכפרה זו שמביא בשנייה אחר שנתפרש לחובה אחרת דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ולא קנסינן ליה על שלא שמרו יפה. ואם תאמר דילמא כיון דפרח פקע קדושתייהו והוי חולין. וי"ל דבפרק שילוח הקן אמרינן דאם הקדיש פירות שובכו ומתו לא פקע קדושתייהו ולעולם הן הקדש. וא"ת מכל מקום נימא דכיון דאבדה בטלה הפרשתו דהכי נמי אמרינן פרק קמא דזבחים מידי דהופרש לחוב זה ואבד כשר לחוב אחר. ויש לומר דמכל מקום שפיר קאמר תלמודא דאם איתא לר' יוחנן כי היכי דאסור בכל הנשים מטעם קנס ואף על גב דקרובות של האשה שנתקדשה בטלין ברוב הכי נמי הוה לן למיקנסיה ולשוויי עליה כל העופות באיסור. שיטה. והרב עזריאל ז"ל כתב וז"ל: חזקה שליח עושה שליחותו ובכל אחת שירצה לקדש איכא לספוקי שמא השליח קדש כבר בתה או אחותה או בת בתה או בת בנה או אמה או אם אמה או אם אביה.

בפרק התקבל גרסינן ומת השליח דאי לאו הכי יאמר השליח איזה קידש ואומר הרי"ץ דאין זה דין תורה אלא קנס דקנסו מפני שעשה שליחות סתם והכניס עצמו לספק. דאי מן התורה אם כן כל אדם יהא אסור לקדש שום אשה דשמא זו היא ששליח קדש. ואי משום דנאמנת לומר לא נתקדשתי דכנגד השליח נאמנת לומר לא קדשתני כדאמר גבי הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. אם כן מהאי טעמא יהא מותר המשלח לקדש דליכא למיחש שמא אחותה היא דהא אחותה יכולה להשיא עצמה ולומר לא נתקדשתי. וכי תימא דין הוא שתהא נאמנת על עצמה דמסתמא לא היתה מתקדשת עצמה אם לא היתה יודעת שלא נתקדשה אבל אינה נאמנת להתיר אחותה על פיה. מכל מקום קטנה שמת אביה תאסר לינשא לעולם דשמא קבל אביה קדושין מן השליח דהא אינה נאמנת לומר לא נתקדשתי דמנא ידעה אי קיבל אביה קדושין בעוד שהיתה קטנה. ועוד דכיון דקטנה (היא) היתה אינה נאמנת.

ואילו שאר קינין בעלמא מתקנן אם יצטרך זה פעם אחרת לכפרה יביא ולא חיישינן שמא יביא אותו שפרח ולא יועיל לכפרה זו שמביא שניה לחובתו שהרי כבר קדוש הוא וקיימא לן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ולא קנסינן ליה על שלא שמרו יפה והיה לנו כבר לקנסו שלא יוכל להביא קן לכפרה אחרת. כך פירש הרי"ץ. וקשיא טובא חדא דבפרק התקבל לא משמע דטעמא משום קנסא דקאמר הני מילי לחומרא. ועוד מי הוה ליה לאסוקי שימות השליח קודם שיספיק לאמר מי קדש. ועוד מי הוה בידו לפרש מי יקדש שמא לא תתרצה ולכך צוהו שמי שתתרצה לו יקדש. ועוד אליעזר עבד אברהם יוכיח שלא הוציא לו מן הכלל אלא בנות כנען ועשאו יצחק שליח לקדושי מי שתתרצה לקדש לו. ועוד אי מטעם קנס מאי פריך מקן סתומה לפי שלא שמרו יפה. שמא מיד כהן פרח שמסרוהו ומתפרש בעשייתו כדאמרינן אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים ובעשיית כהן והבעלים לא פשעו. ועוד דהוה ליה למימר ולדידיה שאר קינין מתקנן אמאי כו'. לכך נראה דטעמא משום דחזקת שליח עושה שליחותו ולא משום קנס. והלכה כרב נחמן דאמר בפרק בכל מערבין דבשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחתו בשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו אלמא דאזיל להחמיר. ואם כן חזקה שליח עושה שליחותו אינו כרוב גמור דהוי כמחצה על מחצה ולהכי בשל תורה הוי ספקא דאורייתא לחומרא. גני קדושין אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו להחמיר. גבי גרושין אמרינן אין חזקה לחומרא. ובשל סופרים אמרינן ספיקא דרבנן ולקולא וסמכינן אחזקת שליח. ומה שקשה היאך מותר לקדש קטנה זה אינו דמסתמא בפומבי מקדשה וקול יוצא בעיר. וזו הואיל ואין לה קול אין לחוש. והשתא פריך שפיר מקן סתומה ואלו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי לימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואותו המין יאסר לכל.

ומשני אמינא לך אשה דלא ניידא ואת אמרת לי כו' דאשה דרכה להיות קבועה כבודה בת מלך פנימה וכי אזיל גבה המשלח ומקדשה הוה ליה קבוע. ואת אמרת לי איסור דנייד דדרך עוף שפורח אנה ואנה ודרך ציידי עופות לצודם בפחים ורשתות ומכמורות. וכל דפריש מרובא פריש ומהן הוא לקח קנו.

וכי תימא הכי נמי אימר בשוקא אשכחא וקדיש שמא השליח מצא אשה בשוק שנתרצת לו וקדש ולמה אסורה לו הלא אינה קבוע שם וכל דפריש מרובא פריש. ולכל הפחות אם כבר קדש ובא לימלך לא היה לנו לאסור. ואסור בכל הנשים דקאמר ר' יוחנן אפילו קדש בדיעבד. אבל הא לא פריך שנתיר לו לכתחלה. דודאי אסור גזרה שמא יקח לו מן הקבוע כדאמר בריש כל התערובות וניכבשן כי היכי דניידן וניחזי כל דפריש כו'. ומשני גזרה שמא יקח לו מן הקבוע.

ומשני התם הדרא לניחותא אשה אחר שקדשה היא שבה לביתה ומתערבת עם שאר קבועות ואסורה לבא עליה במקום קביעותה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל קן משלקחו והותר מטעם דפרח מי הדרא לניחותא. שוב לא יחזור לקנו הראשון להתערב עם הקבועים לחזור וליאסר. קשה לפי שפירשנו בקן סתומה דאורייתא ולא מטעם קנס אפילו באכילה ליתסר וגם לשוחטו אם לקחו בקן קבועה דהא השוחט עוף קדשים בחוץ חייב. יש לומר דמכולה מילתא פריך אבל מזה יוכלו ליזהר שלא לאכול מאותו המין גזירה משום קבוע. אבל קני זבים ויולדות לא אפשר מפני שהן מחוסרי כפרה. לשון ר"ן. ע"כ:

תוס' ד"ה בשוקא אשכח וכו' כלומר עי' כתובות דף טו ע"א תוס' ד"ה דלמא אזלא:

ד"ה מ"ט וכו' מדאמר פרק ר"ג קשה לי כיון דנקטו דבידו לייבם אם כן עדיין קשה הא הוא בעצמו יכול לגרשה עתה לכשתתייבם דלא הוי דבר שלא בא לעולם וא"כ מצי משוי שליח כמו בחלה וצ"ע: