מסכת קידושין דף נ׳ עמוד א׳

יקריב אותו קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישא דקרא זכר תמים יקריבנו:

שכופין אותו לקיים דברי נדרו:

דמצוה לשמוע דברי חכמים ואית לן לאחזוקיה בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין:

שאני התם דלחומרא כלומר איכא למימר דהא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט אבל קידושין גמורים לא הוו לבטל קידושין אחרים שלא יתפס בה שאם בא אחר וקדשה צריכה גט אף משני:

אינה מקודשת והיינו קולא:

כיון דאתניה שפירש תנאו בפיו לאו כל כמינה למיעקר תנאו בדברים שבלב הואיל ושמעה ולא מיחתה לומר אעפ"כ אני חפיצה בך קדש אותי בלא תנאי:

ורב חסדא הוה בי רב הונא כלומר הלך לבי מדרשו של רב הונא לעיין בדבר:

הבא לי מן החלון מעות והיו שם מעות של הקדש ושגג בעל הבית כסבור שהן חולין:

היה לו לומר מזיד הייתי דנהי דאין אנו מאמינים אותו לומר בלבי היה כך מכל מקום מזיד הייתי הוי טענה מקובלת יותר ואין נראה כל כך רמאות והר"ם פי' ודאי מזיד הייתי אנו מאמינים לו יותר כי הא דאמרי' בפ"ק דב"מ (דף ג:) גבי אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דחכמים פוטרים מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי:

דאיתיליד ליה אונסא באורחא ולעיל שהוצרך לומר דברים שבלב אינן דברים צריך לומר דללישנא דאי בעי לא סליק אתיליד ליה אונסא באורחא וללישנא דאי בעי סליק צריך לומר דאיתיליד אונס שאפילו ע"י תיור לא היה יכול לעלות:

הא דאמרינן ודלמא שאני התם דאנן סהדא דניחא ליה בכפרה כו'. ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים, קשיא לי אמאי לא אמרינן ודילמא שאני התם דאגב אונסו גמר ומקני, דההוא טעמא דניחא ליה בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים לא איתמרן התם בפרק חזקת (בבא בתרא מח, א) אלא אליבא דמאן דלית ליה כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני, אבל לרב הונא משום דאגב אונסיה גמר ומקנה הוא, וכדמקשינן התם מגט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול, ואמאי לימא נמי אגב אונסיה גמר ומקני, דאלמא לרב הונא אפילו בגוים דליכא משום מצוה לשמוע דברי חכמים היינו רוצין לומר דהוי גט, אלא שאין הלכה כן בגט, משום דכתיב (שמות כא, א) אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים, ואנן הא קיימא לן כרב הונא. ויש לומר דמשום דהנהו טעמי אתמרן התם נקט להו הכי וחדא מתרי טעמי נקט, אי נמי טעמא דניחא ליה בכפרה, הוי עיקר. אפילו לרב הונא, דאי להו הכי אפילו לרב הונא לא קרי ביה לרצונו, דרב הונא תליוה וזבין קאמר, תליוה ויהיב לא קאמר, והתם לכאורה תליוה ויהיב הוא, אלא דחשבינן ליה כזביני, משום כפרה דאית ליה, והא דאמרינן התם מנא ליה לרב הונא הא אילימא מהא דתניא יקריב אותו כו', ודלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה, לאו למימרא דלרב הונא בלאו הכי כשר, אלא לומר דלרב הונא לא חשבינן נייח נפשא בכפרה טפי מבזביני, ודחי דלמא טפי עדיף טובא משום דאנן סהדי בהא (משום) דמניח ניחא ליה בכפרה ובגמר דעת קא מיית ליה, וכיון דלגבי קרבן נקט ליה לההוא טעמא דאתמר עליה התם, נקט נמי גבי גט טעמא נמי דאתמר התם כנ"ל. ואכתי קשי לי אמאי לא יליף לה מתליוה וזבין דקיימא לן כרב הונא דאמר זביניה זביני, אלמא דברים שבלב אינן דברים, ורבא גופיה הוא דפסק התם בפרק חזקת הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני, ויש לומר דהתם שאני דאגב אונסי וזוזי גמר ומקנה ולא שייכא בהא כלל. ותדע לך דהא רב הונא גופיה דהוא מרא דשמעתא לא תלי ליה בההוא טעמא, וכדאמרינן בסמוך עובדא הוי בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא, ופשטוה מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון כו' ולא תלו לה בההוא טעמא דזביני, משום דהתם אגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה, ואף על גב דכי מסר מודעה חשבינן להו דברים, התם לאו דברים שבלב נינהו, אלא דברים מגולין הם לעדים אלא שהוא ירא מלגלותן בשעת מעשה מחמת אונסו, והיינו טעמא דאמרינן (ב"ב מח, ב) כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא, משום דאף על גב דמסר מודעא, דברים שבלב נינהו, עד דידעינן באונסיה, דירא מלגלות בשעת מעשה, ואף על גב דהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הוה קרינן דברים שבלב אף על גב דידעינן באונסיה, התם משום דלא מסר מודעא, ומשום דניחא ליה בכפרה, דאפילו להא דאמרינן מעיקרא אילימא מהא דתניא מיפשט פשיטא להו דמשום נייח נפשא דכפרה הוא דאיכא לדמויי לדברים שבלב, דאי לאו הכי דברים מגולין הן דאונסיה מודע ליה, ודחינן דלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה, לומר דטענה זו חזקה לעקור לגמרי דברים שבלבו.

אמאי והאמר סבור הייתי קשיא לי דהתם אפילו דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר מידי, ופשיטא דלא מהימן, ויש לומר דמקודשת משמע מקודשת ודאית, ואי אמרת דברים שבלב הוו דברים, ניחו שלה, ונפקא מינה שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. וכן הדין בהא דבסמוך בכולן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת, מדקתני אינה מקודשת, דמשמע אינה מקודשת כלל, ולא חיישינן לה, אלמא דברים שבלב אינן דברים, וההיא דהבא לי מן החלון, משום דמעל ומביא קרבן מעילה קאמר, ואי דברים שבלב הוו דברים לא מייתי קרבן, דדלמא קושטא קאמר וקא מעייל חולין לעזרה.

היה לו לומר מזיד הייתי לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשע כלומר ומגו כזה לא אמרינן. וקשיא לי דהא תנן בכריתות פרק אמרו לו (כריתות יא, ב) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל, אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, ומפרש טעמא התם משום מגו דאי בעי אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ויש לומר דהתם דמעיז פניו בפני שנים ומכחישן ומשים עצמו רשע בטענתו לדעתם כדי לפטור עצמו מקרבן. יש לנו לומר מגו כזה דאם רצה פוטר עצמו בטענה כיוצא בה, דהכא והכא משוי נפשיה רשע לדעת עדים, אבל כאן שבטענה זו אין משים עצמו רשע כלל, אין לפוטרו משו מגו דטענה שמשים בה עצמו רשע, כנ"ל. ואסיקנא דדברים שבלב אינן דברים. והקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן במסכת תרומות פרק ג (משנה ח) נתכוון לומר עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה לא אמר ולא כלום. ותירץ דשאני התם משום דבעינן פיו ולבו שוין, וכדאמרינן (שבועות נו, ב) נתכוון להוציא פת חטין ואמר פת שעורין פת שעורין ואמר פת חטין פטור עד שיהיו פיו ולבו שוין, וטעמו משום דטעות הוא ואין דבורו דבור, דלישניה הוא דאתקיל ליה, ודומה לזה נדרי שגגות (נדרים כה, ב) קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל שלא היה סבור לידור ונדר, אבל הכא שאומר מה שבלבו לומר, אף על פי שאין לבו רוצה במה שגמר בלבו להוציא בפיו, דברים שבלב הן ואינן דברים, וכן במכר שדעתו למכור סתם ואמר סתם אף על פי שהיה בדעתו שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר, הרי אלו דברים שבלב ואינם דברים. והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין, ומפרש התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם אינן של תרומה, ואומר בלבו היום, דאלמא דברים שבלב הוו דברים. שאני התם דאנוס הוא, ואנן סהדי דהוא נשבע לזמן קצר ביותר שהוא יכול, וכיון שלא הזכיר זמן אלא סתם, לא הוו דברים שבלב, דבכלל לשונו הוא. ובספר יראים (סי' ז) ראיתי דטעמא דהרגין משום דסתמן כפירושן, שדרכן של בני אדם המדברים עם ההרגין לומר כך, ולא שינה זה לשונו מלשון שאר בני אדם, ואין קורין דברים שבלב אלא כשהוא סותם דבריו ומוסרן למחשבת לבו במה שדרכן של בני אדם שיהיו מפרשין לשונם ואינם סותמין דבריהם כמו שסותמין זה. והא דתנן בפרק קמא (נזיר ב א) האומר אהא הרי זה נזיר, ואוקימנא בפרק קמא דנזיר בשהיה נזיר עובר לפניו ואף על גב דלא פירש, דאלמא דברים שבלב הוו דברים, התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאילו פירש אהא כמוהו, שאלו הן ידות נזירות, שרבתה אותן התורה. והאי תירוצא לא מחוור לי, דמכל מקום דברים שבלב הן, דהא אפשר דאהא בתענית קאמר, וכדאקשינן עלה התם, ואפילו לשמואל דמוקי לה בשהיה תופס בשערו, מכל מקום לו דברים מפורשין אלא דברים המסורים ללב הן ואפילו תמצא לומר שהתורה רבתה אותן, מכל מקום ליליף מינה, דהא מדכיוצא בזו אתיא למפשטה, וכדאתינן למיפשטא מיקריב אותו אפילו בעל כרחו, ולא אמרינן שאני התם דרבייה קרא. ועוד קשיא לי נידוק מתרומה דקיימא לן דניטלת במחשבה, כלומר שיתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, אלמא דברים שבלב ישנן דברים, וליכא למימר נמי שאני התם דרחמנא רבייה מדכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם וכדאמרן, דאם כן היכי אתי למפשט מיקריב אותו, אלא דכל כי היא לא דייקו כלל לדברים שבלב, דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו, כההוא דזבין והיה בלבו תנאי שיעלה לירושלים, ובאומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כולם, אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין, כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהיה עובר, או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר הוו דברים, ואין זה בכלל דברי רבא כלל, כנ"ל. והא נמי דאמר רבא בפרק השולח (גיטין לד, א) גלויי מלתא בגיטא מלתא היא קסבר כיון שגלה דעתו אף על פי שאמר בדברים סתומים, מכל מקום לא הוו כדברים שבלב כזה [ש]לא אמר כלום, ומיהו קיימא לן דלאו מלתא היא [עד] שיפרש ממש. והא דתנן בנדרים (כ, א) נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים, נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של הים, התם נמי לא הווי דברים שבלב שיש במשמעות הלשון שאמר קרבנות מלכים וחרמו של ים, וכיון שאמר שלכך נתכוון דברים מפורשים יש ולא דברים שבלב. וכן נמי הא דתנן התם (יח, ב) הרי הוא עלי כתרומה בגליל מותר, שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה, ביהודה אסור, לאו למימרא שיהא אסור לעולם ביהודה, אלא בשוכח מה היה בלבו, אבל אם אמר שלא נתכוון אלא לתרומת דגן ודאי אפילו ביהודה מותר, שהרי יש בלשון, לשון תרומת דגן ולא דברים שבלב נינהו. אבל יש לדקדק בהא דאמרינן בפרק ג דנדררים (כד, ב) ודלמא שושמני חזא ואסיק להו עולי מצרים, ובשבועו פרק שבועות שתים בתרא (שבועות כט, א) ודלמא צפורתא רבא חזא ואסיק שמיה גמלא. ואמרינן נמי (שם בשבועות ובנדרים) דכי משבעינן על דעת בית דין מהאי טעמא הוא כדי שלא יאמר בלבי היה, וכדאמרינן התם דלמא איסקונדרי פרעיה ואסיק שמייהו זוזי. וליתא דאדרבה מהתם משמע דדברים שבלב אינן דברים. דתנן התם בפרק שבועות שתים בתרא [שם] אם לא ראיתי גמל פורח באויר, ואמרינן עלה בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא האי גברא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמלא דכי קא משתבע אדעתי דידיה קא משתבע, וכי תימא לא אזלינן בתר דעתיה, והתניא כשמשביעין אותו אומר לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך כו', מאי טעמא לאו משום דאמרינן דלמא איסקונדרי יהיב להו ואסיק להו זוזי דכי קמשתבע כו' ודחינן לה התם משום קנין דרבא, והכי נמי איתא בנדרים (כד, א) אלמא אי לאו משום דרבא לא הוו צריכין לאשבועי על דעת בית דין, משום מחשבת לבו, דדברים שבלב אינן דברים, וכן משמע בספר יראים. ועל כרחין הכין הוא, דהא מתניתין דאם לא ראיתי גמל פורח באויר ואם לא ראיתי כעולי מצרים, לאו בבית דין קא משתבע ולא על דעת בית דין, ואפילו הכי לא אזלינן בתר דעתיה דידיה אלא בתר דעתא דידן.

הא דאמרינן הוה ליה למימר מזיד הייתי, הוה ליה למימר נזכרתי. הקשו בתוס' ולמה יש לנו להאמינו יותר בטענות אלו. ותירצו לא שיהא נאמן בכך אלא לומר שאם בא לפטור עצמו מקרבן הוה ליה למימר טענה קרובה יותר שלא היה נראה כמשקר כל כך, כמו בטענת לא היה בלבי. ויפה תירצו דיש לנו מגו כזה וכאותה ששנינו בפרק קמא דכתובות (יב, ב) היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות. רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת, ואמרינן עלה בגמרא עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מגו ומפרש לה בריש פרק האשה שנתאלמנה (טז, א) מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא קפסלה נפשה מכהונה מהימנה, והתם לאו למימרא דאי אמרה מוכת עץ אני תהא נאמנת טפי דההיא גופא פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע היא, ור' יהושע אף במוכת עץ לא הימנה, אלא מגו דמוכת עץ היתה לה טענה יפה יותר ולא אמרה, וקא אמרה טענה שאינה יפה לה כל כך, חזקה לא משקרא, דאי לו הוה לה למימר הטענה שהוא יפה לה יותר, ומגו כזה מגו הוא, ומיהו דוקא בדליכא הכחשה, כי הכא דליכא הכחשה, דאילו אמר מזיד הייתי מאן מכחיש ליה. ואי נמי בטוען נזכרתי, וכן נמי בההיא דהנושא את האשה דברי ושמא הוא, דאיהי ברי ואיהו שמא, ומגו מסייע לברי שלה, הלכך חשיב ליה ר' גמליאל מגו, אבל בברי וברי לא חשבינן מגו אלא טענה שאם טען כך היה נאמן, וזהו שחלק ר' יהושע בזה ואמר שאף בברי ושמא אינו מגו דאין שור שחוט לפניך. ומהא דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. דקדק הראב"ד דלא בעינן תנאי כפול בדיני ממונות אלא בגיטין וקדושין בלבד, דטעמא דדברים שבלב אינן דברים הא אי הוו דברים, היה המקח בטל אף על פי שאין כאן תנאי כפול, ויש אמרים דגלויי הדעת עדיף טפי מתנאי מפורש שאינו כפול, דכיון שפירש תנאו ולא כפל גילה דעתו שאינו מקפיד בקיומו של תנאי. ובתוס' הביאו ראיה דאפילו לענין גיטין אשכחן דמנהי בהו גילוי הדעת, כדאמר התם רבא במסכת גיטין בפרק השולח (גיטין לד, א) גלוי דעתא בגיטא מלתא היא, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה, מכל מקום לרבא תקשי ליה היכי מהני, ולגבי שבועה ונדר אזלינן בתר אומדנא, כדאמרינן בפרק (מרובה) [האשה] (כתובות כב, א) גבי קפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא להגון לה. והרמב"ן נר"ו תפס לו דרך הראב"ד, וגם (רש"י) [רשב"ם] כן כתב בפירושי בבא בתרא שלו (קלז, ב) אלא שכתב הרמב"ן נר"ו בזו שאין דרך התנאים אלא במתנה על חברו כגון בני גד ובני ראובן, אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל, אם לא עלה ודאי בטל מקח, שאפילו בעלה קרוב לאסמכתא הוא, על דעת כן ולא גמר אלא בכך, שהתולה תנאו בדעת אחרים יש לומר כיון שגמר ונתן על ספק התנאי, אינו רוצה בביטול מעשה שבו, אבל זה שתלה תנאי בעצמו, לא גמר ונתן, דאי לא תימא הכי כל אסמכתא קניא עד שיכפול תנאי שבה, ומכל מקום אם כדברי ר"מ צריך היה לכפול, דר"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בשום מקום לא לענין עצמו ולא לענין אחרים, והכי נמי מוכח פרק השולח (גיטין מו, ב) בענין המוציא אשתו משום שם רע דאפילו היכא דלא בעינן תנאי גמור כתנאי בני גד, בעינן כפילא לר"מ, וכי לא כפל לאו כלום הוא, וכאן שכפל ואמר תחלה איני מוכר לך אלא משום שדעתי לעלות, אף על גב דלא משמע לישנא הכי, ע"כ.

הא דאמרינן אמרינן ליה קום סליק ואי בעית סלקת. דוקא בגלוי הדעת לבד שאמר שדי מכורה לך, לפי שדעתו לעלות לארץ ישראל, שלא התנה בפירוש על מנת שתעלה לארץ ישראל, ולפיכך אומר לו עדיין אתה יכול לעמוד באותו דעת ולגמור מחשבתך, אבל במתנה בפירוש על מנת לעלות יכול הוא לומר איני רוצה לעלות כדי שיתבטל המקח, ואם לא יעלה בטל המקח, משום דתנאי לא על דעת לקיים התנאי בלבד נאמר, אלא אף על דעת לבטל המעשה ואין כופין על קיום תנאו כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום, ותנן (גיטין עד, ב) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ובעינן למימר התם דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה, ויוכל לומר שלא יקבלם ולבטל התנאי כדי לבטל המעשה בכך. ונראה ליה במוכר אדעתא למיסק לארץ ישראל, לוקח אסור לאכול פירותיו עד שעה שיעלה ויגמר המקח, שמא לא יעלה ונמצא מקח בטל מחמת התנאי, וכי קא אכיל שכר מעותיו הוא דקא אכיל, ואפילו התנה להחזיר הפירות אם יתבטל המקח, הרי זה אסור, דהוה כרבית על מנת להחזיר ואסור. אלא משלשין את הפירות כאותה שאמרו בפרק איזהו נשך (ב"מ סה, ב) בריבית דר' חייא וכבר כתבתיה בארוכה במגילה בפרק בני העיר (מגילה כז, ב) בס"ד.

מתני' המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת. ואתמר עלה בכתובות פרק המדיר (כתובות עב, ב) אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין. וכתב רבינו אלפסי כאן בהלכות דדוקא בהני דקפדי בהו אינשי, אבל מילי אחריני דלא קפדי בהו אינשי, אף על גב דאמר איהו קפידנא, לא הויא קפידא, והויא מקודשת. ושמא לא במקפיד בפירוש בשעת קדושכין כתב כן, אלא במקדש סתם על מנת שאין עליה נדרים, ולבסוף אמר דדעתיה אכל נדר, אבל במפרש שאין לעיה שום נדר תנאה הוא, ובין קפדי בהו אינשי ובין לא קפדי בה אינשי תנאיה תנאי. אבל במקצת נוסחאות יש שם בפרק המדיר באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו', הוי בה רב פפא אהייא, אילימא ארישא, כיו דקפיד אפילו כל מילי נמי כו', רבא אשי אמר לעולם ארישא, ומאי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי בה אינשי לא הוי קפידיה קפידא, ולפי גירסא זו אפילו קפיד והתנה תנאו בטל, דקפידתו אינה קפידא. ואין זה נכון. ומצאתי כאן בירושלמי (ה"ד) באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו' אמר ר' יוסי מתניתין בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים, אבל אם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא, אלמא בכל דבר שהוא מקפיד ומתנה הוי קפידיה קפידא.

כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה פירוש, ארישא קאי, דהכי אוקימנא לה אליבא דרב דאמר בפרק המדיר (שם, ב) המקדש על תנאי וכנסה סתם צריכה ממנו גט, לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומוחל הוא על תנאו, ואף על גב דפליג עליה שמואל, קיימא לן כרב באיסורי, ומיהו כתובה לית לה, דלגבי איסורא לחומרא ולגבי ממונא לקולא, ולשמואל מוקמינן לה בשכנסה סתם, ואפילו הכי תצא שלא בכתובה, דאמר לה איני רוצה באשה נדרנית.

על מנת שאין עליה מומין ונמצא עליה מומין אינה מקודשת ותניא בפרק המדיר (כתובות עד, ב) הלכה אצל חכם והתירה מקודשת, לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרא, אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת, דהשתא הוא דאיבריאת, אבל הוא שהלך אצל רופא ורפאו מקודשת, דאיהי בכל דהו ניחא לה, כדר' שמעון בן לקיש דאמר טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו. ומשם הרב ר' שלמה בר אברהם דמונטפשליר ראיתי בכתובות דהלכה אצל חכם והתירה דמקודשת, דוקא בשהלכה קודם שידע הבעל, דכשידע איגלאי מילתא שאין עליה שום נדר, אבל אם ידע הבעל קודם שהלכה אצל חכם, הרי זה מקח טעות, ואינה יכולה לומר אלך אצל חכם להתיר נדרי. ולא נהיר, דכל כי הא לא שתיק גמרא מיניה. ועוד דגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ד) גבי נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט, כלומר ובשלא כנסה, ואית תנאי תנו אסורה לינשא בלא גט כו', מן דאמר מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם הולכת אצל הזקן והוא מתיר לה את נדריה והיא אינה הולכת, לפום כן מותרת לינשא בלא גט, מן דמר אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל זקן ויתיר לה את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע, ונמצאו בניה באין לידי ממזרות, ולפום כן אסורה לינשא בלא גט, אלמא אף על פי שהכיר בה הבעל עד שגרשה אם הלכה אצל חכם והתירה קדושין חלין למפרע, והרי זו כמי שלא היו עליה נדרים כלל, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו כנ"ל. ולענין מחלוקתן של בני מערבא במגרא דילן בפרק המדיר, משמע כאידך תנא דאמר מותרת לינשא בלא גט, דכל שהיא צריכה גט לא קתני אינה מקודשת, אלא תצא שלא בכתובה, וכדקתני בסיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה, ודייקינן עליה התם כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא.

הא דאמרי' גט מעושה דאמרי' ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים פירוש ופיו ולבו שוין. תמיהא מילתא בשלמא להאי אוקימתא אתי שפיר דגט מעושה שלא כדין אי נמי בעכו"ם אפילו בדין פסול דליכא מצוה אבל למאי דס"ד מעיקרא דטעמא משום דאע"ג דבליביה לא ניחא ליה דברים שבלב אינן דברים מאי אריא גט המעושה בישראל כדין אפי' בעכו"ם או בישראל שלא כדין נמי. וי"א דבדין היא דמצי למימר ולטעמיך אפילו בעכו"ם ושלא כדין אלא דלא חש תלמודא ותירץ קושטא דמלתא כדאשכחן דכותה טובא. ומסתברא לי דבשלמא כדין הוה דברים שבלבו דהא איפשר דכיון דאניס כדין דגמר ומגרש ואי לא גמר בליביה דברים שבלבו הם ואינם דברים אבל כשהוא מעושה בעכו"ם א"נ בישראל שלא כדין אנן סהדי שהוא אנוס מתחלה ועד סוף והוה להו דברים שבלבו ובלב כל אדם דהוה דברים כדאמרינן גבי מברחת דלא קנה אע"ג דלא גליא דעתה כדאיתא בכתובות ובפרק מי שמת וכדאמרינן במי ששמע שמת בנו ונתן כל נכסיו ואח"כ בא בנו שבטלה מתנתו אע"פ שלא אמר כלים בשעת המתנה כדאיתא ביש נוחלין וכדקי"ל דמצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו שאע"פ שדתב וזיכה וקנה מידו מעכשיו אם עמד חוזר משום דהני דברים שבלב כל אדם שעל דעת כן נתן וכדפרשו רבותינו ז"ל והכא נמי להא דמיא:

והא דאמרי' דבגט המעושה בישראל כדין אם אמר רוצה אני כשר אם מסר מודעה אגיטא לא מהני גיטא עד דמבטל ליה למודעה וכי אנסי ליה לבטולא כיון דאמר רוצה אני כשר כדמוכח בערכין מה שאין כן במעושה שלא כדין שאע"פ שאמר רוצה אני כיון שהוא אנוס מתחלתו או בגופו או בממונו או בשבועה פסול ואפילו נתנו לו ממון גדול עד שאמר רוצה אני ולא אמרי' דאגב דארצוי זוזי גמר ומגרש ואפילו בטל כל מודעא שמסר לא מהני עד שיבטלם ברצון נפשו ולא אשתמודענא ביה שום אונסא וכן קבלתי מפי מורי רבינו נר"ו:

אלא אמר רב יוסף מהכא המקדש את האשה סתם ואמר אח"כ כסבור כו' ואמאי והא קאמר כסבור הייתי אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. קשיא לי ודלמא משום דלא מהימנינן ליה שכך היה בדעתו הא אלו ידעו שכך היה בדעתו אינה מקודשת דדברים שבלב הוה דברים. וא"ל דמתני' קשיתיה דקתני מקודש' לגמרי בין לקולא בין לחומר' ואם קדשה אחר אינה צריכה גט הימנו ואי משום דלא מהימן הוה לן למיחש לדבריו לחומרא להצריכה גט משני ומדלא חיישינן להכי שמעינן שאע"פ שהיה כן בדעתו לא מהני דדברים שבלב אינם דברים והיינו דדילמא הא דאמרינן מקודשת לחומרא הוא להצריכה גט משום דלא מהימן וצריכא גט נמי משני דלמא קושטא קאמר והרי זה נכון.

ודילמא שאני התם דעקרא לתנאה פירוש וסותר בדברים שבלבו מה שהתנה בפיו דהוה לבו סותר את דברי פיו מה שאין כן בהאי דזבין נכסי סתם שאינו סותר דברי פיו ממש אלא שמוסיף עליהם. ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהיה דברים אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש לא מהני ליה דברים ותנאו קיים.

ופשטוה מהא האומר לשלוחו הביא לי מן החלון כו' ב"ה מעל דהוה להו דברים שבלבו ואינם דברים. קשיא לן הא דתנן במסכת נדרים נדר בקרבן ואמר לא אמרתי אלא בקרבן של מלכים נדר בחרם ואמר לא נתכונתי אלא בחרמה של ים מותר ואמאי טמא דברים שבלב הם ואינם דברים כדאמרי' באומר לו הביא לי מן החלון והביא לו המעות שבצד אחר שאם אמר לא אמרתי בלבי אלא במעות שהיו בצד השני לא אמר כלום. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל. דשאני התם דקרבן מלכי' וקרבן גבוה ב' עניני' וב' מינים חלוקי' לגמרי כל א' עומד לעצמו אין א' מהם תחת חבירו ובכללו וכל חד מנייהו שמיה קרבן ואין בלשון קרבן משמעות לשניהם ביחד ולא לזה יותר מזה ולפיכך כשאמר לזה נתכונתי ופיו ולבו שדן הם לקרבן נתכוין וקרבן הוציא מפיו ואם אינו אומר אמת הקולר תלוי בצוארו אבל הכא כשאמר הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמ' יש במשמעות לשונו מכל מה שיש בחלון או בדלוסקמא וכאלו הכל דבר אחד וגוף א' ולפיכך כשנטל מפיהו ואמר לא הי' בלבו אלא משוליה יש בלבו מה שאין במשמעות לשונו והוה דברים שבלב ואינם דברים:

וקמה לה הא דרבא דדברים שבלב אינם דברים וקשיא ליה לר"ת ז"ל הא דתנן בתרומות ואיתא נמי בפסחים המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה שלמים אמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין ואמרינן נמי בשבועות נתכוין להוציא פת חיטים והוצי' פת שעורים פת שעורים ואמר פת חיטים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין אלמא אין מה שהוציא מפיו מועיל כיון שלא היה כן בלבו דדברים שבלב דברים. ואיכא למימר דכי אמרי' דדברים שבלב אינם דברים ה"מ כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוציא בשפתיו ככל הני דשמעתין אלא שאע"פ שאמר דברים שבפיו בכונה בלבו היו דברים אחרים אבל בהני דתרומות ושבועות לא נתכוין בלבו להוציא דברים בשפתיו אלא דאיתקיל ליה לישניה וכיון שכן הוה כטועה גמורו כאנוס ולא מהני דבעינן האדם בשבועה פרט לאנוס תדע שהרי הוא מותר אף במה שנתכוין בלבו להוציא משום דהוה דברים שבלב ואינם דברים כיון שלא הוציאן בפיו וליכא ביטוי שפתים:

תו קשיא ליה לר"ת ז"ל הא דאמרינן במסכת כלה במעשה דרבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו אלמא דברים שבלב דברים ותי' הוא ז"ל דשאני התם דהוה אנוס שאמרו לו לר' עקיבא האיך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותך ודמי' להא דאמרי' נודרין להרגין ולחמרין כו' ואוקימנא בדוכתיה בנודר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומ' או של בית המלך ואומר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים אגב אונסיה אי אפשר דלא עוקר נדריה כלומר שכיון שהוא אנוס ומחמת האונס נודר הדברים מוכיחים שמערים לישבע להם ואינו נודר אלא לכל זמן פחות שאפשר לו ולא הוה דברים שבלב והא נמי דכותה. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבמעשה דר' עקיבא לא היה מבטל בלבו ממש אלא היה מוציא בשפתיו ולפי שלא היה משמיע לאזנו קרי ליה בלבו כדתנן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא וזה מבואר. ודאתיא לידן ההוא דנודרין להורגין שמעינן מינה דאי לאו דאמרי בלבו היום נדריה נדרא ואע"ג דמחמת האונס נדר והוא הדין אפי' באונס נפשות כל זמן שעקרו ממנו דכיון דנתכוין לנדר זה וידע אותי בשעת נדרו ואינה טועה בו האדם בשבועה קרינן ביה אף על גב דאנוס ולאפוקי היכא דאנסיה ליביה וטועה בעצמו דסבר שהוא כן כדבריו דלא קרינא ביה האדם בשבועה כדאיתא בשבועות וכן בנודר ואח"כ נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו או שבועתי מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפילו היכא דקא הוה אונס דשכיח. מפי מורי נר"ו:

תו קשיא לן לשמעתין הא דתנן בנזיר האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנ' כשהיה נזיר עובר לפניו ואמאי והא הוה להו דברי' שבלב. ואיכא למימר דכיון דנזיר עובר לפניו ואמר אהא הרי הוא כאומר אהא כזה ואלו הן ידות נדרים שרבתה אותן התורה שכל זמן שיש הוכחה על מה שנדר שיהא כנדר גמור וכן לא דמיא הא דשמעתין דזבין סתם למאי דאמרי' דגלוי דעתא בגיטין מהני לבטל הגט דהתם גט דעתיה בדבור סתום מה שאין כן בזו שלא אמר ולא גילה כלום בדעתו בשעת מעשה והרי זה מבואר ונכון:

מי שנדר להקריב קרבן ולא שלם את נדרו בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כיון שעברו שלשה רגלים בית דין כופין אותן להקריב ברגל הבא תחלה שנאמר יקריב אותו בעל כרחו אם כן מה תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שכל שאומר איני רוצה אינו מתכפר ואעפ"כ בחטאות ואשמות הואיל ומחוסרי כפרה הם אין ממשכנין אותם שאין חוששין שמא ישהו וכן בגיטי נשים בכל אותן שאמרו כופין אותן להוציא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה לויה והיא כהנת עניה והיא עשירה עשירה והיא עניה מקדשת שמכל מקום הרי לא היא הטעתו בכך וכן הדין בהיא שאמרה סבורה הייתי שהוא כהן והוא לוי וכן כל כיוצא בזה:

כבר ביארנו למעלה בנהנה מן ההקדש בשוגג שמביא קרבן מעילה ושאם נתנו לשליח בשוגג בתורת חלין אם עשה השליח שליחותו בעל הבית מעל ואם לא עשה השליח שליחותו שליח מעל מעתה אמר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל הביא לו מן החלון אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מן הדלוסקמא או מחלון אחר או מכיס אחר שבאותו חלון בעל הבית מעל שדברים שבלב אינם דברים ואם אמר מזיד הייתי או נזכרתי קודם הוצאתך פטור מן הקרבן:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת אמר הר"ם פי' כאשר אמר לו הרי היא במקום פלוני מראה מקום הוא לו ואין זה תנאי וכבר התבאר זאת הכונה בעצמה בפרק שלישי מגיטין:

אמר המאירי ר"ל שקפידא היא אם מפני שבאותו מקום יש לו אוהבים שאם תצא עליו דבה יהו מגינין לו אם לסבה אחרת אבל אם אמר הרי היא במקום פלוני או הרי את מוצאה במקום פלוני מקדשת שאין זה אלא מראה מקום וכן בשליח קבלה שלה ויתבאר בגמרא שכך הדין בגיטין אמר לשלוחו תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול שקפידא היא שלא לבזותה במקום אחר אם לסבה אחרת הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר מגורשת וכן בשליח קבלה שלה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שבמסכת נזיר התבאר שהממנה שליח לקדש אשה ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שחזקת שליח עושה שליחותו וחזקה קדש ואין זה יודע מי נתקדשה לו שיוכל לקדש אחרת שמא קרובה היא לאותה שקדשה השליח ומכל מקום לא נאסר אלא באשה שיש לה קרובות כגון בת או אם או אחות אבל אשה שאין לה קרובות מותר הוא בה ואפילו יש לה קרובות אלא שאותם הקרובות היו נשואות בשעה שמנהו שליח אע"פ שנתגרשה קודם מיתת השליח אין חוששין לה שהרי לא יכול למנותו במה שלא היה הוא יכול לעשות בשעת המנוי:

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה המקדש על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומים תצא שלא בכתובה שכל המומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים אמר הר"ם כבר קדם לשון ההלכה בשביעי מכתובות ושם תבקש ביאורו:

אמר המאירי ואפילו גט אינה צריכה שקדושי טעות הם שהרי אין האדם מיפר במה שנדרה קודם קדושין ואע"פ שחכם יכול להתירם בפתח או בחרטה שמא אינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומכל מקום כתבו גדולי המחברים שאם הלכה היא אצל חכם והתירה הרי זו מקדשת ויש לפקפק בדבר ופירשוה במסכת כתבות דוקא באחד משלשה נדרים אחד שלא תאכל בשר ואחד שלא תשתה יין ואחד שלא תתקשט בבגדי צבעונין אבל בשאר דברים לא הופקעו הקדושין בשבילם מפני שאין סתם אדם מקפיד עליהם ואפילו אמר זה שהוא מקפיד אין שומעין לו ומכל מקום אם אמר על מנת שאין עליך שום נדר אף בכל נדר שבעולם כן כנסה סתם ר"ל שקדשה סתם ולא הזכיר בשעת הקדושין על מנת שאין עליך נדרים מקדשת היא מכל מקום אלא שתצא בלא כתבה אם הוא רוצה לגרשה אפילו לא הזכיר לה גם כן בשעת כניסה לחפה ואין אומרים מאחר שלא התנה לה בשעת קדושין ואף בשעת כניסה לחפה לא הזכיר לה כן אינו קפיד בכך ויש לה כתבה אלא תצא בלא כתבה ואף הקדושין יתבאר במסכת כתבות שאינן אלא קדושי ספק ומדבריהם ואף לענין כתבה אם תפשה יראה משם שאין מוציאין מידה וכמו שתירץ רבא שם גבי איסורא לחומרא גבי ממונא לקולא והתבאר שם גם כן שאפילו קדשה על תנאי ר"ל על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים צריכה גט ומכל מקום דוקא בשבעל שאין הטעם מצד שמא מתוך שלא הזכיר את התנאי בשעת כניסה לחפה מחל את התנאי עד שתאמר שאף בלא בעל כן אלא אין הטעם אלא מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומעתה דוקא בבעל ובעדי יחוד וכן במקדש על תנאי ובעל וכן המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל בעדי ייחוד קדשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקדשת כלל והוא שתמצא בה אחד מן המומין הפוסלים בנשים והם כל המומין הפוסלים בכהנים ויתר עליהם שמונה ריח רע וזיעה וריח הפה וקולה עבה ודדים גסים מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת הכלב ונעשה המקום צלקת ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואע"פ שאין בה שער אבל בשאר מומין כגון עקרה או אילונית אפילו אמר הוא מקפיד אני עליהם אינו כלום ויראה אף בשאמר שום מום שאין מום אלא באלו כנסה סתם ר"ל שקדשה וכנסה סתם הרי היא מקדשת ודוקא מספק כמו שכתבנו ותצא בלא כתבה ואף בקדשה על תנאי וכנסה סתם:

תוספות בד"ה היה לו לומר מזיד וכו' מ"מ מזיד הייתי הוה טענה מקובלת יותר כו' והר"ם פי' כו' עכ"ל מדברי תוספות ישנים יש ללמוד דלפי פי' הראשון במזיד הייתי נמי לא היה נאמן אלא כיון דהוי טענה מקובלת יותר מלא היה בלבי שלא פירש לו תביא לי מזה ולא טען כן מזיד הייתי ע"כ דלא למפטר נפשיה קאמר הכי אבל לפי' הר"ם קושטא הוא דבמזיד הייתי היה נאמן ובמגו יש להאמינו בשלא היה בלבי ומשני דאין כאן מגו לומר מזיד הייתי משום דלא בא למשוי נפשיה רשיעא והא דנאמן לומר מזיד הייתי ולא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע כבר כתבו התוספות בפ"ק דמציעא דאיכא למימר דעשה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל לא היה בלבי במגו דמזיד הייתי ודאי אין להאמינו דאיכא למימר דלא רצה לעשות עצמו רשע ולומר מזיד הייתי והא דקאמר התם דנאמן לומר לא אכלתי מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי לא משום מגו הוא ותדע דהא מגו במקום עדים הוא אלא כלומר מה שאמרתי לא אכלתי יוכל לתרץ דבריו לא אכלתי בשוגג אלא במזיד כ"כ התוס' בפ"ק דמציעא ע"ש ודו"ק:

בד"ה דאתייליד וכו' צ"ל דללישנא דאי בעי לא סליק אתייליד וכו' וללישנא דאי בעי סליק צ"ל כו' עכ"ל כצ"ל מדברי מהרש"ל וכן נראה הגירסא לפי פרש"י אבל הב"י ח"מ סימן ר"ז כתב ליישב ולקיים דברי התוספות שלפנינו בלי הגה"ה ע"ש וק"ל:

בתוס' ר"ה היה לו לומר מזיד הייתי וכו' והר"ם פי' וכו' ר"ל שלפי דעת הראשונים דלא קאמר גמרא אלא דמזיד הייתי הוי טעם מקובל יותר משאמר בלבי היה כך אבל אין הכי נמי אם אומר בעלמא מזיד הייתי אינו נאמן אבל הר"ם פי' ודאי אם אמר מזיד הייתי מאמינים לו ויש להקשות דהכא מסיק דלא אמרינן הוי ליה למימר מזיד הייתי מטעם דלא עביד אינש דמשוי נפשיה רשיעא ושם בפרק קמא דמציעא חכמים פוטרים מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי וי"ל דדוקא כאן שיש לו טעם אחר שיכול לומר בלבי היה כך וכך מסיק גמרא דלא אמרינן היה לו לומד מזיד הייתי משום דלא עביד אינש דמשוי נפשיה וכו' ר"ל ורוצה יותר לטעון בלבי היה כך אבל לשם שאין לו שום טעם אלא שמכחיש העדים ואמר לא אכלתי אם באת לחייבו אם ירצה יכול לומר שמה שאמר לא אכלתי ר"ל שלא אכלתי בשוגג אלא במזיד ולא מטעם מגו דהא הוי מגו במקום עדים וע"ש בתוס' אבל מ"מ צריך ליתן טעם לפי' הר"ם דהכל טעמא מאי דמ"ט פוטרים אותו כשאומד מזיד הייתי ולא אמרינן דמשקר ולאפטורי נפשיה מקרבן קאתי כדאמר הכא כשאומר בלבי היה כך וצ"ל שאף לפי' הר"ם טעם בלבי היה כך הוא גרוע יותר ודו"ק אבל יש מתרצים דלהכי אנו מאמינים לו כשאמר מזיד הייתי דשמא האמת אתו וא"כ הוא מביא חולין לעזרה כמו שכתבו התוס' שם בפ"ק דמציעא ע"ש וזה אינו דא"כ ה"נ כשאומר בלבי היה כך והשליח לא עשה שליחותו נאמין לו משום דשמא האמת אתו ונמצא מביא חולין לעזרה וא"כ מאי מקשה בגמרא ודלמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי הא אם איתא דדברים שבלב הוי דברים הוי לן להאמינו מטעם שלא יביא חולין לעזרה. ומ"ש התוס' טעם חולין לעזרה בפ"ק דמציעא על ענין אחר כתבו זה וע"ש ודו"ק:

גמרא אילימא מהא דתניא יקריב אותו כו' ואמאי הא בליביה לא ניחא ליה. ויש לדקדק אכתי מאי ס"ד לאתויי ראיה הכא למילתא דרבא דלמא שאני הכא דלא איכפת לן כ"כ בדעתו ולבו תדע דהא אי לאו דכתיב לרצונו ה"א דכופין אותו אפילו בע"כ אם עומד וצווח והיינו כיון שכבר נדר כופין אותו כמו על כל מצות עשה. והנראה בזה דעיקר דיוקא השתא לאו משום דאכשרה רחמנא להקריב אלא ממשמעות דקרא דקרינן ביה בכה"ג לרצונו אף ע"ג שהרצון תלוי בלב והרי אין פיו ולבו שוין שלא נתרצה אלא ע"י כפי' אע"כ דדברים שבלב לא הוי דברים והיינו כדפרישית דבתר השתא אזלינן כיון שאומר רוצה אני לית לן למימר שעדיין על דעת הראשונה עושה אלא דהדר ביה ממחשבתו ודעתו דמעיקר' כיון שאומר שחזר בו והדיבור עוקר המחשבה לגמרי וא"כ כ"ש בהאי דרבא שעשה מעשה גמור בגמר המכירה ולא התנה מסתמא הדר ביה ממחשבתו הראשונה ולפמ"ש נתיישב לי ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי מאי ס"ד למידק מהכא מילתא דרבא לענין דברים שבלב תיפוק ליה דהכא טעמא אחרינא איכא דאגב אונסא גמר ומקני כדאיתא בפרק חזקת הבתים דף מ"ח וכדמסיק רבא הלכתא שם דתליוה וזבין זביניה זבינא ולמאי דפרישית אתי שפיר דאי מהאי טעמא דאגב אונסא גמר ואקני לא סגי אלא לענין שהקרבן כשר והכהנים רשאין להקריבו אבל לגבי דנפשיה מיהא אי ידע בנפשיה שלא גמר והקנה אגב אונסא לא עלה לו אותו קרבן כלל ועכשיו שחזר בו צריך להקריב קרבן אחר אע"כ דדברים שבלב לא הוי דברים כלל וקרינן ביה שפיר לרצונו שהדיבור עוקר הדברים שבלב ואהא מקשה הש"ס ודלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה ולפ"ז אפשר דאין ה"נ שאם הוא יודע בעצמו דמעיקרא לא הוי ניחא ליה בכפרה לא נפטר בכך וצריך להביא קרבן אחר או אפשר דדיבור כי האי היכא דמוכח מילתא לכל העולם דניחא ליה תו לא אזלינן בתר מחשבתו כלל וקרינן ביה שפיר נמי לרצונו ואין צריך להבי' קרבן אחר כן נ"ל:

שם ואמאי הא בליבי' לא ניחא ליה אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ואע"ג דלענין קדשים דברים שבלב הוי דברים דכתיב כל נדיב לב עולות וק"ל דבעינן פיו ולבו שוין אפשר דהיינו דוקא לענין תחלת הנדר משא"כ כהאי גוונא דהכא דבשעת הנדר היה פיו ולבו שוין תו לא איכפת לן בדברים שבלב כן נ"ל נכון תדע דהא אי לאו דכתיב לרצונו ה"א דכופין אותו בע"כ ועי"ש בחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל:

שם אלא אמר רב יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי כו' ואמאי הא קאמר כסבור הייתי. לכאורה נראה דע"כ משמע ליה מתני' דהמקדש דאיירי שקודם הקידושין גילה דעתו בפני עדים שרוצה לקדשה אדעתא דהכי דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דמקודשת כיון שקידשה קידושין גמורין תו לא מהימן לאפקועי קידושין מינה אע"כ כדפרישית והשתא מדייק רב יוסף שפיר דאע"ג דגילה דעתו מעיקרא אפ"ה כיון שלא התנה בשעת הקידושין הו"ל דברים שבלב וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל לקמן במשנה דהמקדש דמש"ה נישנית זו המשנה שם סמוך לפלוגתא דרבי מאיר ורחב"ג לענין תנאי כפול ע"ש. ולפ"ז הא דדחי הש"ס הכא וקאמר דלמא שאני התם דלחומרא היינו משום דאיכא למימר דכל דברים שבלב מספקא לן וכדפרישית לעיל בלשון התוספות. אלא דמלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה שמפרש בפשיטות דאמר כסבור הייתי אע"ג דלא גילה דעתו ואפ"ה מדייק רב יוסף שפיר מדלא מהימנינן ליה להחמיר אם קיבלה קידושין מאחר להצריכה גט משניהם ובחדושי הריטב"א ז"ל ביאר יותר דהשתא משמע ליה לרב יוסף דאפילו אם קיבלה קידושין מאחר אפ"ה מותרת לראשון בלא גט מהשני ואמאי כיון דקאמר כסבור הייתי הא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דלפי דבריו תפסי קידושי שני אע"כ דדברים שבלב אינן דברים ולפ"ז הוי אתי שפיר הא דדחי הש"ס וקאמר דלמא לחומרא לאו משום דמספקא לן אלא אפילו את"ל דדברים שבלב הוי כמו תנאי גמור אפ"ה לא מהני הכא אלא לחומרא לגבי דנפשיה אבל לעלמא הוי קידושי הראשון קידושין גמורין משום דלא מהימן לאפקועי קידושין מינה בלא גט ואפשר דכן נראה מל' רש"י ז"ל אלא דבעיקר דבריהם צריך עיון דאפשר דאפי' לגבי דנפשיה נמי לא שייך הכא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דכיון שיש כאן עדות גמור שנתקדשה קידושין גמורין לראשון תו לא מהני קידושי שני כלל דהכל יודעין שאין קידושין תופסין באשת איש ואכתי לא דמי לההיא דרבא אם לא כפירוש הראשון דאיירי דגילה דעתו וצ"ע:

שם אלא אמר אביי מהכא בכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש כו' ואמאי הא קאמרה בלבי היה כו'. ונראה דאיירי מתניתין דהכא בדלא כפליה לתנאיה וכר' חנינא ב"ג דאי כר"מ דבעי תנאי כפול והכא בדכפליה לתנאיה א"כ במאי מדמה לה אביי לדברים שבלב דאפי' הוי דברים ממש הא קאמר בפירוש בשעת הקידושין שאם לא ימצא כן לא יהיו קידושין ומאי חזית למיזל בתר דעתה יותר מדעתא דידיה אע"כ בדלא כפליה איירי וכרחב"ג או כשיטת הפוסקים דבע"מ לא בעינן תנאי כפול וא"כ ס"ד דאביי כיון דמסתמא הנך תנאים לטובת האשה אתני אם כן כיון שאמרה בלבי היה להתקדש אע"פ כן איגלי מילתא דלא הוי אלא פטומי מילי בעלמא דקמ"ל דלא ומדייק אביי משום דדברים שבלב לא הויין דברים וכאן נמי צריך לפרש בא' משני הפירושים שכתבתי בסמוך ודו"ק:

שם ודילמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי פירוש דלמא איירי כגון שיש עדים שעשאו שליח ואמר לו סתם ומש"ה לא מהמנינן ליה לומר בלבי היה למפטר נפשי מקרבן ומשני שפיר דהו"ל למימר מזיד הייתי והוי מהימן כדאיתא להדיא בכריתות בר"פ אמרו לו ויש לתמוה על התוס' דמשמע מדבריהם דבטענת מזיד הייתי נמי לא מהימן וכמ"ש מהרש"א ז"ל שמצא כן בתוס' ישנים והיאך אפשר לומר כן כיון דמשנה ערוכה היא וכן יש לתמוה על פירוש הר"ם ז"ל שהביאו התוס' דמפרש דבמזיד הייתי מהימן ומייתי ראיה מפ"ק דמציעא ואמאי לא מייתי משנה דכריתות להדיא והנלע"ד בזה משום דבכריתות בפלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ מחייב קרבן היכא שמכחיש העדים ורבנן פטרי דאם ירצה לומר מזיד הייתי ופטור שקיל וטרי הש"ס אי הוי טעמא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והיינו בכל ענין שרוצה לפטור מקרבן כמו שפרש"י שם או דלמא משום דעיקר טעמא דרבנן משום דאם ירצה לומר מזיד הייתי והיינו משום מיגו או כמ"ש התוס' שם שמתרץ דברים באמת ואומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד דאל"כ הו"ל כמיגו במקום עדים ולפ"ז עולין דברי התוס' כהוגן דמשמע להו דהא דשקיל וטרי הש"ס הכא וקאמר מעיקרא ודלמא למפטר נפשיה מקרבן קאתי ע"כ היינו דבעי לאוקמי כר' מאיר דאי לרבנן אפילו אי בעי למפטר נפשיה מקרבן נמי מהימן דאטו גרע מה שאומר בלבי היה מטענת לא אכלתי שמכחיש העדים ואפ"ה מהימן מחד מהנך טעמי וכולהו איתנהו בטענת בלבי היה ול"ל דהיינו נמי דמסיק הש"ס הל"ל מזיד הייתי ומהימן השתא נמי במיגו והא דאיצטריך לטעם מיגו היינו משום דבלבי היה הוי טענה גרועה כיון שלא אמר בפירוש אבל במיגו דמזיד מהימן כי היכי דמהימן בלא אכלתי דא"כ מאי מסיק הש"ס לא עביד אינש דמשווי נפשיה רשיעא ותיפוק ליה דבאומר לא אכלתי מהימנינן ליה בהאי מיגו אע"כ בשקלא וטריא דהכא היינו דבעי לאוקמי מתני' כר' מאיר וא"כ קשיא להו לתוס' שפיר מאי דחי דהו"ל למימר מזיד הייתי ותיפוק ליה דלר"מ במזיד הייתי נמי לא מהימן במקום עדים לכן כתבו דאפ"ה הוי שפיר מיגו כיון דטענת מזיד הייתי מקובלת יותר ולפ"ז דחי הש"ס שפיר דלא עביד נפשיה רשיעא דהיינו סברא דר"מ גופא אי משום דלא מהימן בכך או דלא חשיב מיגו בכה"ג כנ"ל לפרש שיטת התוס' ישנים אבל הר"ם ז"ל ניחא ליה לפרש סוגיא דשמעתין אליבא דרבנן דדוקא בטענת מזיד הייתי קאמרי דפטור ולא בטענה גרועה אפילו היכא דאיכא מיגו ומפרש דהא דקאמרי חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי היינו דעכשיו נמי מתרץ דבריו ואומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אבל במיגו לא מהימן והיינו מהאי טעמא גופא דמסיק הש"ס הכא דלא משויא נפשיה רשיעא נמצא דלפ"ז לא מצי הש"ס לאתויי ממשנה דכריתות דאדרבא לכאורה קשיא אסוגיא דשמעתין כדפרישית דהתם משמע דהוי מיגו בכה"ג דמזיד הייתי והכא מסקינן דלא הוי מיגו דלא משווי נפשיה רשיעא אבל מסוגיא דשמעתין דפ"ק דמציעא ודאי משמע ליה הכי דהא דקאמר התם מה לפיו שכן מחייבו קרבן משא"כ בעדים שאין מחייבין אותו קרבן היינו מהאי טעמא גופא דבהעדאת עדים יכול לתרץ דבריו ולומר מזיד הייתי משא"כ היכא שהודה מתחלה לחיוב לא מצי למפטר נפשיה בשום ענין כלל כן נ"ל לפרש שיטת הר"ם וכ"כ מהרש"א ז"ל בפירוש דבריו אלא במ"ש מהרש"א ז"ל שכ"כ התוספות בפ"ק דמציעא המעיין שם יראה דאדרבא שם כתבו להיפך דסוגיא דפ"ק דמציעא לא סברי כסוגיא דכריתות דטעמא דרבנן היינו היכא שמתרץ דבריו אלא כדבעי למימר בכריתות מעיקרא דאדם נאמן על עצמו אבל הר"ם ז"ל מפרש לה כדפרישית ודו"ק:

שם ה"ל למימר נזכרתי כו' וגם בזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דודאי למאי דס"ד דלא מהימן לומר בלבי היה וה"ה במזיד הייתי ממילא לא מהימן נמי לומר נזכרתי אלא דאפ"ה הוי שפיר מיגו כיון שהיא טענה מקובלת יותר כמ"ש התוספות בפירוש לענין מזיד. אמנם לענ"ד לא ידעתי היאך אפשר לומר דלא מהימן לפטור עצמו מקרבן אף בטענת נזכרתי וכופין אותו בע"כ להביא קרבן הא בעינן דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וא"כ אכתי ניפשוט שפיר דדברים שבלב אינן דברים דאל"כ כי אמר רוצה אני מאי הוי הא אנן סהדי דבלביה לא ניחא ליה כדדייק לעיל והכא לא שייך לדחויי כדלעיל דלמא אנן סהדי דניחא ליה בכפרה דאדרבא הוא אומר שאינו צריך לכפרה כיון שנזכר ובשלמא לענין דלא מהימן לומר בלבי היה אפשר דשפיר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דכיון שאמר לשליח סתם ולא פירש שמקפיד להביא מזה אנן סהדי דמשקר במה שאומר בליביה היה ולפטור עצמו מקרבן אמר כן ומאחר שכופין אותו אנן סהדי דניחא ליה בכפרה וכן לענין מזיד כיון דאין אדם עושה עצמו רשע אנן סהדי דמשקר כדי לפטור מקרבן משא"כ בטענת נזכרתי מהיכא תיתי נאמר אנן סהדי דניחא ליה בכפרה דהאיכא למימר דקושטא קאמר שאינו צריך לכפרה ואפשר שכל דברי התוס' והרשב"א בזה לאו למפטר נפשיה לא מהימן אלא דלא מהימן לחייב את השליח כיון דאיכא למימר דלמיפטר נפשיה קאתי ועדיין צ"ע ודו"ק:

משנה המקדש ב' נשים כו' אף ע"פ ששלח סבלונות כו' ופרש"י סבלונות דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו. ונראה בכוונתו שהן דברים ידועים שאין דרך לשלוח מתנות כאלו כ"א לארוסתו והיינו דאיכא רבותא שאין לומר דמסתמא שלחם לשם קידושין משא"כ בסתם מתנות ודורונות שדרך ליתן ג"כ לפנויות לכ"ע אין בהן חשש קידושין דמהיכא תיתי ניחוש לקידושין ולא שייך בהו ג"כ לחלק בין אתרא דמקדשי והדר מסבלי או מסבלי והדר מקדשי אע"כ כדפרישית ובזה יש ליישב ג"כ קושיית התוס' בסמוך וכל השקלא וטריא דשמעתין כמו שאבאר ואף שהר"ן ז"ל הרגיש בזה וכתב דלפרש"י דוקא בדשדיך דאל"כ כל אדם שיתן מתנה לפנויה ניחוש לקידושין אלא דלענ"ד נראה מפרש"י דאפי' בשדיך נמי לא חיישינן אלא דוקא בדברים שאין דרך ליתן כ"א לארוסתו דוקא כן נ"ל:

(קונטרס אחרון) דף נ משנה המקדש ב' נשים אע"פי ששלח סבלונות ופירש"י סבלונות דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו. וכתבתי דנראה בכוונתו דדוקא בסבלונות כי הנך שהם דברים ידועים שאין דרך לשלוח מתנות כאלו כ"א לארוסתו משא"כ בסתם דמתנות דעלמא לכ"ע אין בהן חשש קידושין ובזה יש לי ליישב כמה קושיות משמעתין כמ"ש בפנים אלא דמלשון רוב הפוסקים לא משמע כן:

גמ' ואמאי הא קאמר כסבור הייתי עי' תשובת מיימוני סדר נשים סי' ג' ודו"ק: