מסכת קידושין דף מ״א עמוד א׳

לא עלה בידו בשכרו אלא כחש בשרו ברגזנותו לא נשתכר כלום:

דור נדור:

שנאמר ובמושב לצים לא ישב וזה שאינו באחד מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות:

מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו בגמ' יליף לה:

כשהיא נערה וכ"ש כשהיא קטנה אם קבל קידושין מקודשת והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמועינן דקטנה לכתחלה לא כדמפרש בגמ':

גמ' מצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי:

מחריך רישא לכבוד שבת:

שיבוטא דג:

מתני' האיש מקדש השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ור"ל לא זו אף זו דלא שייך לשנויי הכי אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא:

אסור לאדם שיקדש אשה כו' אע"ג דקתני האיש מקדש לכתחילה לא נקט ליה אלא לאשמועינן דין קידושין:

אי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר ולהכי לא מוקי ארישא וכגון שמכירה משום דהא מנ"ל דלמא מתני' מיירי בין מכירה ובין אין מכירה ואפי' איסורא איכא ומלתא דרב יוסף לא נדע:

כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא וא"ת ודלמא לרבותא נקט נערה וכל שכן קטנה וי"ל דדייק מדקתני כשהיא נערה ולא קתני האיש מקדש את בתו נערה משמע דוקא נערה אבל לא קטנה א"נ י"ל דדייק מדלא קתני במתני' האיש מקדש את בתו סתם כדתנן (כתובות דף מו:) האב זכאי בבתו בקדושיה ולא מפרש נערה כי הכא משמע דהכא דמפרש נערה הוי דוקא ולא קטנה:

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה ואע"ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא משום דטב למיתב טן דו ה"מ בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה איכא למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפי' קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם:

ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח פ"ה דתרי ושלחה כתיב בפרשה וא"ת הא איצטריך חד ושלחה למדרש דקטנה ושוטה אינה יכולה להתגרש. דהכי משמע ושלחה מי שמשלחה ואינה חוזרת פרט לזו שמשלחה והיא חוזרת וי"ל דושלחה בתרא יש שתי דרשות דמצי למימר ונתן בידה ולשתוק מדכתב ושלח ש"מ לדרשא ומה"א דושלחה נפקא דרשא אחרת ור"ח פי' דמושלחה אחרון דריש כולהו ודריש שלח דהוה מצי למימר ונתן בידה וכן וי"ו דושלחה וכן ה' דושלחה ואידך ושלחה איצטריך להך דרשא דמשלחה ואינה חוזרת וזה לשון ר"ח דתניא שלח מלמד שעושה שליח פירוש ושלחה מביתו אחרון הוה ליה למיכתב ונתן בידה ולמה כתב שלח לומר שעושה שליח הוסיף ה' דכתיב שלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה הוסיף ו' עוד מלמד שהשליח עושה שליח:

תורם כדעת בעל הבית פירוש לפי מה שמכיר בבעל הבית עינו יפה או עינו רעה ויש בתרומה שלש מדות לפי שלא נאמר בה שיעור מפורש אלא ראשית דגנך דמשמע כל שהוא ובירושלמי מפרש להו א"ר לוי בינונית א' מן החמשים ונפקא ליה מתרומת מכס דכתיב (במדבר ל״א:ל׳) וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז אחוז א' מחמשים וכמו שמצינו תרומת מכס אחד מחמשים אף כל תרומה תורם אחד מחמשים וזו מדה בינונית ועין רעה אחד מששים ונפקא ליה מקרא דכתיב (יחזקאל מ״ה:י״ג) ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים וחומר הוי שלשים סאין ואיפה ג' סאין נמצא ששית האיפה עולה חצי סאה וכשתורם ששית האיפה מחומר נמצא דהיינו אחד מששים והיינו עין רעה ועין יפה אחד ממ' נפקא ליה נמי מהאי קרא דכתיב ששית האיפה וכתיב נמי בהאי קרא וששיתם כלומר וששיתם קאי אחומר חטים וחומר שעורים דבכל חד וחד איכא שתות דהיינו סאה לשני חומרים ותן ששית האיפה דכתיב בהאי קרא על וששיתם נמצא דהיינו אחד מארבעים דהויא סאה וחצי לששים סאין דהיינו חומר חטים וחומר שעורים:

ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח פירש רש"י: דתרי ושלחה כתיבי, ותרוייהו למדרש אתי, מדכתיב ושלחה ולא כתיב וגרשה, ודרשינן חד ושלח ושלחה ששניהן עושין שליח, ושלח ושלחה בתרא ששליח שלו ושלה עושין שליח. ור"ח זל מדקדק הכל מושלחה בתרא, דחד לגופיה איצטריך, ואידך לדרשא, וכולהו דרשינן להו מחד קרא, וגריס שלח מלמד שהוא עושה שליח, שלחה מלמד שהיא עושה שליח, ושלחה שדי וא"ו אשלח ואשלחה, מלמד ששליח שלו ושלה עושין שליח.

כדרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. ואם תאמר והא אמרינן טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו, יש לומר דוקא בגדולה, דמדלא הקפידה לומר חזקה ניחא לה בכל דהוא, אבל קטנה דלמא לכשתגדל לא תתרצה בו, אי נמי איכא למימר דקטנה חיישין דלמא ממללו לה מילי עילויה, ומתוך שדעתה קלה תתפתה ותשנאנו, מה שאין כן בגדולה.

מלמד שהשליח עושה שליח ואם תאמר, בשלמא שליח דידיה משוי שליח, אבל שליח דידה היכי משוי שליח, והא מילי נינהו, ומילי לא מימסרן לשליח, כדאמרינן בהמביא תניין (כט, א). ותירץ הרב ברצלוני דהכא בדשוייה איהי שליח בקנין דאלים לשויה שליח, ומסתברא בשנתנה לו רשות לשוויה שליח, דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשהשליח עושה אותו שליח מדעתו, אבל מדעת בעלים משוי שליח, וכדמוכח התם דהא באומר אמרו שליח עושה שליח, אי נמי בשחלה שליח או שנאנס שהשליח עושה שליח, משום דסתמא דמלתא כל שחלה דעת בעלים שימנה השליח שליח, והכי נמי בכהאי גונא מיירי, ולא באו כאן אלא ללמד שהבעלים רשאין למנות שליח, ושהשליח שלהן ממנה שליח כדיניה. ומה שאמרו כאן שהשליח עושה שליח כפי מה שפסק ר' אלפסי בפרק כל הגט (גיטין כט, א) כרבן שמעון בן גמליאל דברייתא דדוקא חלה שליח או שנאנס, אבל לא חלה בין בהולך בין באת הולך לא, הכי נמי בשחלה שליח או שנאנס, אבל לא חלה לא, ולפי דעת מי שפסק שם כרבנן דברייתא דבהולך בין חלה בין לא חלה, אי נמי באת הולך ובשחלה, ובמתניתין דהמביא באת הולך, הכי נמי באת הולך ושחלה, אי נמי בהולך בין חלה בין לא חלה, ושם הארכתי בס"ד. ושליח דידה צריכה שתמנה אותו בעדים דומיא דגרושין כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין סד, א) צריכה שתי כתי עדים, שנים שיאמרו בפנינו אמרה כו', והכי נמי צריכה עדים שיאמרו בפנינו אמרה, אבל שליח דידיה לא צריך, אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח וזה מודה לו סגי ליה, וכן כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"ג, הט"ו).

פרק שני האיש מקדש את האשה בו ובשלוחו פי' שליח שעשאו בעדים לקדש לו הן אשה זאת הן אשה סתם והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. פי' שליח שעשתו לקבל קידושיה הן מאיש זה הן מכל לאיש סתם. בין בשליח דידיה בן בשליח דידה לא בעי' קנין כלל כי היכי דלא בעי' בשליחות דעלמא אפי' בדבר של ממון ואפי' באדרכתא דהא לא מקני ליה מידי דלבעי קנין. וכ"ש בשליחות גיטין וקידושין שאין מקום לקנין מיהו עדים בעינן דאי לא אין אחד נאמן שהוא שליח וכדבעי' למימר קמן:

גמרא השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו. פי' בלאו הכי נמי הוה מצי לשנויי דלא זו אף זו קתני כדמשנינן בעלמא אלא דכל היכא דאפשר לפרושי באנפא אחרינא לא מוקמינן מתניתין בלא זו אף זו:

איכא דאמרי בהא איסורא נמי איכא כדריש לקיש פי' יהא דרב יוסף לאו ארישא אתמר דרישא דקתני בו ובשלוחו לא דרך מצוה הוא אלא דרך חיוב שחייב לקדש בו איסורא:

וכי איתמר דרב יוסף אסיפא אתמר האשה מתקדשת וכו' אבל בהא איסורא לית בה. פי' איסורא ליכא מחמתה כדריש לקיש. וכ"ת והא איכא איסורא מחמתיה דלא חזי לה אלא לשלוחה שמא תתגנה עליו ויגרשנה. איכא למימר דאיסורה דידיה הא שמעי' ליה מרישא. והשתא בסיפא לא איירינן אלא בדידה ואיתא כשהוא מכירה ואין היא מכירתו ואשמועינן דכיון דבדידיה ליכא איסורא דהא כבר הכיר. בה לדידה נמי ליכא איסורא כדריש לקיש אבל מצוה איכא עלה מדרב יוסף. כנ"ל:

והא דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה דייקינן עלה כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא. וכי תימא ודילמא ה"ה קטנה ונקט נערה לרבותא. איכא למימר דא"כ ליתני בתו סתם ומשמע בין נערה בין קטנה כדתנן האב זכאי בבתו בקידושיה וכו' ותו ליתני האיש מקדש את בתו נערה מאי כשהיא נערה ש"מ כשהיא נערה ולא כשהיא קטנה:

מסייעא ליה לרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה וכ"ת והא אמרינן לעיל דאיהו לא קפדא. מדריש לקיש. איכא למימר דהתם בגדולה שיש בה דעת כיון דאיהי לא קפידא אפשר שמכרת בו על ידי אחרים ובכל דהו ניחא לה אבל הכא לא דקטנה היא ואין בה דעת להכיר כדריש לקיש סניא ליה מקטנותא וגם כי תגדיל לא תסור שנאתה ומשום הכי אסר תנא לקדשה מקטנותה ואפילו אין הנשואין מעתה עד שתגדיל. ומסתברין דשידוכין שרי:

שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד שהיא עושה שליח וכו' פיר"ח דתרי ושלחה כתיב בפרשה חד לגופיה ואידך דרשינן לשליחות ושלח מלמד שהוא עושה שליח: ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ומוא"ו דושלחה מרבינן דכל אחד משני שלוחין אלו עושה שליח אחר. ולא נהירא דכיון דושלחה איכא למידרש ביה כולי האי למה לי חד ושלחה לגופיה לימא שלח ובהכי סגי לכך נראה כדפירש רש"י ז"ל דלגופיה לא איצטרך חד מינייהו דכיון דמצי למכתב וגרשה וכתב ושלחה לדרשא אתא למדרשא מלשון שליחות וה"פ דבכל חד מינייהו מצי למכתב ושלח ושלחה למה לי קרי בכל חד מינייהו ושלח ושלחה הוה להו ארבע ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ואידך ושלח מלמד שהשליח שלו עושה שליח ואידך ושלחה מלמד שתשליח שלה עושה שליח. ולא דרשינן וא"ו דושלחה. והא דדרשינן דשוטה אינה מתגרשת דכתיב ושלחה מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת איכא למימר דנפקא לן מוא"ו דשלחה אי נמי מדכתיב ושלחה והלכה לאיש אחר ולא שתחזור לביתו:

והא דקי"ל הכא שהשליח עושה שליח לא תקשי למאי דאמרי' במסכת גיטין אליבא דרשב"ג בשליח גט שאמר לו הולך ולא חלה שאינו עושה שליח דהתם הוא שלא מדעת משלחו וחייש דילמא קפידא הוה שיוליכנו הוא בעצמו והיינו דמפלגינן בסוגיא דהתם בין חלה ללא חלה ובין הולך ללא הולך דבהא קפיד ובהא לא קפיד. אבל הכא מיירי מדעתו שנתן לו רשות בכך ולדברי הכל עושה שליח ואפילו לא נתן לו רשות לעשות שליח אלא בדברים בעלמא ואינו צריך קנין לא שנא שליח דידיה ולא שנא שליח דידה ושלא כדברי הרב ברצלוני ז"ל:

לעולם יהא אדם זהיר במדותיו שהן הן המביאות לגופי העבירות או הזכיות דרך הערה אמרו מטעימין לו לאדם מפרי מעשיו בעולם הזה אם רגזן הוא הרי כעסו מביאו לידי טעות וקלון ואם ענו הוא ענותנותו מביאתו לידי שררה שנאמר ולפני כבוד ענוה:

ונשלם הפרק הראשון ת"ל:

האיש מקדש וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השני שבספר שבא לבאר על ידי מי אדם יכול לקדש ר"ל אם דוקא על ידי עצמו או על ידי שליח ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושיה ובענין מי שנזדמן אי זה טעות בקדושין כיצד הוא הדין וביארנו שזה החלק יתבאר רובו בפרק זה וקצתו בפרק שלישי וכן ביארנו שקצת החלק הראשון נתגלגל בפרק זה בענין במה מקדשין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר שהאיש מקדש על ידי שליח והאשה מתקדשת על ידי שליח ושהאיש מקבל קדושין לבתו קטנה או נערה אף על ידי שליח ויתגלגל בזה על אי זה צד ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושיה ועל אי זה צד ובאי זה זמן אין לה יד לענין זה אלא שאביה מקבל קדושיה וכן יתגלגלו בה קצת דיני שליחות השני לבאר מה שנתגלגל בו מן החלק הראשון במי שמקדש בפחות משוה פרוטה אלא שצירף מהם שנים או שלש ונתן לה בדבורים חלוקים אם מצטרפין אם לאו והשלישי לבאר במי שנזדמן טעות בקדושיו ובכלל מי שמקדש שתי נשים כאחת כיצד הוא הדין הרביעי לבאר במה שנתגלגל מן החלק הראשון במקדש בקדשים ובאיסורי הנאה:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

המשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו אמר הר"מ העיקר אצלנו שלוחו של אדם כמותו והביאו ראיה על זה מאמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל והנה התיר שחיטת כל הפסחים לאחד שיהיה ש"צ ואע"פ שזה מותר הוא הטוב אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משלוחו לפי שמעיקרנו שלא ישא אדם אשה עד שיראנה אולי לא תיטב בעיניו ותעמוד עליו ולא יאהבנה וזה אסור לאמרו ית' ואהבת לרעך כמוך ולזה קדם בו על שלוחו ומזאת הסיבה בעצמה אמרו שלא ישיא אדם את בתו קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ולזה קדם אמרו בה על שלוחה ואמר כשהיא נערה ולא אמר כשהיא קטנה ואע"פ שיש לאב לקדש את בתו בת יום אחד ותהיה אשת איש מהסיבה אשר אמרנו שאסרו להשיא הקטנה:

אמר המאירי האיש מקדש פירשו בגמרא שמצוה בו יותר מבשלוחו ולא עוד אלא שנדנוד עבירה יש למי שמקדש עד שיראנה קודם קדושין ושאם מכיר בה ושאינה נאותה לו לא ישאנה ונוח לו בכך משישאנה וימאסנה אחר כך ומכל מקום אם סמך על השליח וקדש לו קדושין אלא שאף במקדש על ידי שליח ראוי לו שיחקור עליה תחלה ויבדוק גם בקרובות אם על ידי איזה השתדלות כדי שיכנס בכך מתוך שמחה ולא יביא עצמו לידי חרטה וכן האשה מתקדשת בה ובשלוחה ובאשה מיהא בשמקדשת עצמה אין נדנוד עבירה כשמתקדשת על ידי שליח שאין חוששין שלא יהא הבעל מוצא חן בעיניה שהכלל מסור בידינו איתתא בכל דהו ניחא לה אלא שמכל מקום מצוה בה יותר מבשלוחה שכל שהוא בעצמו נעשית המצוה על ידו שכרו מרובה ועל דרך מה מה שאמרו בצרכי הנאת שבת רב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא ואע"פ שאינה מצוות על פריה ורביה מכל מקום המצוה נעשית על ידה ועוד שאע"פ שאין בה עשה גמור אינה נפקעת ממצוה לגמרי ואע"ג דאיכא איסורא לדידיה על שמקדשה על ידי שלוחה מכל מקום לאו איהו גרים:

האיש מקדש את בתו נערה ר"ל שמקבל קדושיה אף על כרחה אע"פ שלשפחות מיהא אינו רשאי למכרה ואין צריך לומר בקטנה שהרי אף לשפחות יכול למכרה אלא שבנערה אין לאב בקבלת קדושיה הן על ידי עצמו הן על ידי שלוחו שום נדנוד עבירה אלא שמצוה בו יותר מבשלוחו הא נדנוד עבירה אין כאן שהנערה יש לה דעת ואינה נשמעת למי שממאיסתו לו וכמו שאמרו איתתא בכל דהו ניחא לה אבל קטנה אסור לו לקבל קדושיה שמתוך שאין לה דעת נשים באות וממאיסות לו בעיניה ואין לה בחירה כענין טב למיתב וכו' וגורם לה לגדל את עצמה במרד ומעל וזהו שאמרו בגמרא נערה אין קטנה לא כלומר נערה היא דמקדשה אביה בלא שום איסור הא קטנה לכתחלה לא ומטעם שהזכרנו ומה שאמרו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לא שמשתגדיל נהא צריכים שתאמר בפלוני אני רוצה שהרי כל שהגדילה בכל דהו ניחא לה אלא פירושו עד שתגדיל ומשהגדילה אנו מוחזקין בה שנוח לה בכל מי שיברור לה אביה ותאמר עליו רוצה אני בו ומצד טב למיתב וכו':

וכבר ביארנו במי שמקדש על ידי עצמו צריך שיאמר לה הרי את מקדשת לי ומקדש על ידי שליח צריך שיעשהו שליח ויאמר לו לך וקדש לי אשה פלונית והשליח יאמר התקדשי בדבר זה לפלוני שאני שלוחו הן בכסף השליח הן בכסף המשלח אלא אם כן התנה עמו שאלו התנה עמו במה יקדשנה הכל לפי מה שהתנה עמו כמו שביארנו בשמועת הא לך מנה והתקדשי לפלוני ומכל מקום אפילו לא הזכיר שהוא שלוחו כל שנתברר שהוא שלוחו קדושיו קדושין ובירור זה בשליח הולכה אין בו צורך לעדים אלא כל שיודה השליח והמשלח שליחות הוא וכן כל שאר השליחות כגון שליחות הולכת הגט וכגון אם שלחו להפריש תרומתו וכיוצא בזה אבל שליחות של קבלה אינו שליחות לדעתנו אלא אם כן בעדים הואיל והוא נעשה בשליחות זה כיד המשלח לגמרי כמו שיתבאר כך היא שיטתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן להדיא אלא שגדולי המגיהים הגיהו ששליח הולכה של גט כן הדין מפני שגיטו מוכיח עליו וכן לענין תרומה כך הוא הדין שאין זו דבר שצריך לעדות כלל אבל קדושין דאפילו שניהם מודים אין הקדושין כלום בלא עדים אף הודאת השליח והמשלח אינו כלום וכל שכן בזו שהודאתם מחייבת לאחרים ואף במה שאמרו למטה ודילמא שליח שוויה מצינו בפירושי ראשוני הגאונים שליח שוויה בעדים ומכל מקום בתוספתא אמרו הוחזק השליח בעדים ולא הוחזק בעדים אלמא שלפעמים היו עושין אותו בלא עדים וכן עקר אלא שראוי להחמיר ומכל מקום כל שקדש את האשה לפלוני שלא בשליחותו אע"פ שנתרצה זו בכך לכשידע אינו כלום ואפילו היה בידו כסף הבעלים וקדשה בו ומכל מקום הוצרכנו לכתבה מצד שמגאוני הראשונים כתבו בה מקדשת מצד זכין לו לאדם וכו' ואף רבותי היו סבורים ללמוד כן ממה שאמרו בפרק ראשון הילך מנה והתקדשי לפלוני מקדשת וסתם נאמרה ר"ל אף בשאינו שלוחו הואיל ונתרצה ומכל מקום אנו מפרשים אותה בשהוא שלוחו אלא שנתן השליח את המנה משלו ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בפי' ויש מי שבא לומר בדבריהם ממה שאמרו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ר"ל שלא ידע האב בקדושין כלל צריכה גט שמא נתרצה האב אלמא לכשנתרצה מיהא מקדשת והרי קטנה אין לה רשות בעצמה כלל והרי זה כשליח שקדש שלא בידיעת בעלים אלא שאין זה דמיון שבזו אף כשהאב מקבל אינו מקבלם אלא בשבילה ומעתה דין הוא שכשקבלתם היא ונתרצה האב שיהיו קדושין ועוד שהרי לענין פסק בקטנה אף בנתרצה האב אינה מקדשת וזו ראיה לדברינו ואם יש לפקפק בה נראה לי לפקפק בה מאותה שאמרו בפרק זה הנהו דיתבי תותי ציפי אמר רבינא שמא נתרצה הבן לא אמרינן אלמא הא נתרצה הרי היא מקדשת וודאי לא מתורת שליחות שהרי אחר כן אמרו ודילמא שליחא שוויה וכן ממה שאמרו במשנה שביעית וקבלה אחת מהן על ידי כלן שמן הסתם לא מנוה בפרט לכך אלא שנתרצו וקראוה שליח כמו שאמרו שם אשה נעשית שליח וכו' אלא שמכל מקום איפשר לפרשה בשקבלה בשליחותם וכן הדברים נראין אלא שבשעת הריוח ראוי לחוש:

תוספות בד"ה וכי אתמר כו' דלמא מתני' איירי כו' ואפילו איסורא איכא ומלתא דרב יוסף כו' עכ"ל ומלת בו דנקט משום אינו מכירה הוא דאית ביה אפילו איסורא אבל במכירה אפילו מצוה לא הוה שמעינן מינה דהיינו מלתא דרב יוסף אבל בסיפא דליכא איסורא ע"כ ממלת בו שמעינן מלתא דרב יוסף וק"ק בפשיטות ה"ל לתרוצי דאפילו מתוקמא בחדא לית לן לאוקמא במכירה דוקא דטפי אית לן לאוקמא הרישא באינו מכירה דאפילו איסורא איכא ביה ואם כן לא שמעינן מינה מילתא דרב יוסף ודו"ק:

בד"ה ושלח ושלחה כו' וא"ת הא אצטריך כו' דמצי למימר ונתן בידה ולשתוק כו' עכ"ל יש לדקדק דמאי קשיא להו מעיקרא דודאי איכא למימר כתירוצם דהא בושלחה קמא נמי נפקא לן ב' דרשות ועוד מי הכריחם הכא בושלחה בתרא דמיתורא דריש ליה דלכתוב ונתן בידה ולישתוק דאימא כפירושו בושלחה קמא מדלא כתיב וגירשה ויש ליישב דבריהם דודאי בושלחה קמא ניחא כפירושו דושלחה לאו יתורא הוא אלא דדריש ב' דרשות ממשמעות דהיינו דין שליחות גופיה מדלא כתיב וגירשה ושליחות של האשה מדכתיב ושלחה בלא מפיק ה"א דמשמע שהיא תשלח אבל בושלחה בתרא כיון דלא ממשמעו נדרש דשליח עושה שליח אלא מיתורא דושלחה בתרא קשיא להו דההוא יתורא אצטריך ליה לדרשא אחריתא דמשלחה ואינה חוזרת דהך מלתא לאו ממשמעות שמעינן ליה דהא אי נמי דהוה כתיב וגירשה שמעינן ליה שפיר מי שמגרשה ואינה חוזרת ואהא תירצו דודאי מיתורא דרשינן ב' דרשות דהה"א נמי מיותרת ובפירוש ר"ח שכתבו דמושלחה אחרון דריש כולהו כו' צ"ל דקמא ודאי לאו יתורא הוא ולא משמע ליה למדרש כלום מדלא כתיב וגירשה כפרש"י והך מלתא דמשלחה ואינה חוזרת בלא יתורא ממשמעי דקמא שמעינן ליה אלא דושלחה בתרא יתורא הוא כולה דהיינו גם הה"א והוא למדרש שלשה דרשות דשמעתין ודו"ק:

בגמ' ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ופי' רש"י ושלח ושלחה שתי פעמים נאמר ושלחה בענין ולפירושו יהיה פירוש הגמרא ושלח ושלח ר"ל שפעם שנית נאמר ושלח בפירוש ודרשינן ג"כ ושלח ושלח כמו הראשון אבל לפי' ר"ח בתוס' אתי שפיר יותר שפירש ושלח היה יכול לכתוב וכתב ושלחה ודרשינן ה' יתירה:

האיש מקדש פרק שני

תוספות בד"ה השתא בשלוחו מקדש כו' ואין שייך לתרץ לא זו אף זו כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דמשנינן בעלמא לא זו אף זו היינו שיש מיהא שום חידוש הדין בבבא דרישא דזה לשון לא זו בלבד יש חידוש הדין אלא אף גדולה מזו משא"כ הכא דמה שמקדש בעצמו מקרא מלא הוא כי יקח איש אשה לא שייך לא זו אף זו:

גמרא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו נראה דלהאי לישנא בבא דסיפא דאשה מתקדשת בה ובשלוחה היינו נמי משום דמצוה בה יותר מבשלוחה ואיצטריך לאשמעינן דאף על גב דאיתתא לא מיפקדא אפ"ה מצוה מיקרי וסיפא דסיפא איצטריך לאשמעינן בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כדלקמן דף מ"ד. והא"ש נמי דלהאי לישנא נמי ע"כ אית ליה לרב יהודא אמר רב דבאין מכירה איסורא נמי איכא. אלא דס"ל דכה"ג לא איצטריך למתניתין לאשמעינן דמילתא דפשיטא היא דאי ס"ד דמתניתין אתי לאשמעינן איסורא ובאין מכירה איירי אם כן השתא נמי לא שמעינן מידי דהאיכא למימר דליכא איסורא אלא מצוה בעלמא דומיא דסיפא והא דקתני תרתי היינו לא זו אף זו. אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא ואיסורא לא איצטריך לאשמעינן דמסברא ידעינן לה. וע"כ איירי מתניתין במכירה. משא"כ לאיכא דאמרי סובר דאדרבא יותר יש לנו לומר דרישא איירי באין מכירה ומשום איסורא אף ע"ג דלא הוי דומיא דסיפא אפ"ה טפי ניחא לן בהכי ממה שנאמר דתרווייהו משום מצוה איירי ולא זו אף זו קתני כן נ"ל וק"ל:

שם דתניא ושילח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ואף על גב דהוקשה אשה לאיש לכל דינין שבתורה מ"מ איצטריך הכא תרי ריבויי דלא תימא דוקא בדידיה שייך שליחות כיון שמוסר לו הגט משא"כ בדידה הוי לה מילי דקי"ל דלא מימסרו לשליח קמל"ן דאפ"ה עושה שליח דדוקא בשליח ראשון לשליח שני קי"ל דמילי לא מימסרן משא"כ לענין שליח הראשון. ולפ"ז יהיה מההכרח לומר דלשיטת הפוסקים דשליח לקבלה אין עושה שליח משום דה"ל מילי ע"כ דהא דילפינן מושלחה בתרא בסיפא דשליח עושה שליח היינו דוקא בשלוחו ולא בשלוחה והא דדריש מקרא קמא תרתי ומקרא בתרא חדא היינו משום דחדא איצטריך למשלחה ואינה חוזרת ויתיישב קושיית התוספות אלא דלפ"ז קשה איפכא לשיטת הפוסקים דשליח קבלה עושה שליח ולא מיקרי מילי ואפ"ה דרשינן קרא קמא בתרתי משום דאיצטריך לאשמעינן מיהא בעיקר דין שליחות שאין לחלק בין היכא שמוסר לו גוף השליחות בידים דומיא דשליח להולכה ובין היכא שאין מוסר לו שום דבר. וא"כ לפ"ז מכל שכן דאיצטריך לאשמעי' כה"ג בתרתי לענין שליח עושה שליח דעיקר החילוק לקושטא דמילתא אף במאי דהוי מילי ממש היינו לענין שליח עושה שליח וא"כ ע"כ דסיפא דברייתא דקתני ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח היינו נמי דתרתי דריש חדא מושלח ששלוחו עושה שליח ומייתורא ה"א דושלחה דריש ששלוחה עושה שליח וא"כ אכתי האי דמשלחה ואינה חוזרת מנא ליה. ויש ליישב לפי מה שאפרש בסמוך. ועי"ל דלעולם לענין מילי לא איצטריכו תרי קראי למאי דמהני לקושטא דמילתא. אלא הא דאיצטריך קרא להאשה עושה שליח והיינו משום דמשלוחו לא ידעינן אלא דשליחות מהני בעלמא ונגמר בדיבור להיות עשייתו כעשיית הבעל דבר אבל אכתי לא שמעי' באשה דכתיב בה ונתן בידה ומהיכא תיתי נאמר ביד השליח מיקרי ידה ממש ועוד דלענין סמיכה דרשינן ידו ולא יד שלוחו מש"ה איצטריך קרא דהיא עושה שליח ומיקרי ידה. ולפ"ז ענין שליח עושה שליח בחד קרא סגי ודו"ק ועיין בסמוך בלשון התוספות:

תוספות בד"ה ושילח כו' פ"ה דתרי ושלחה כתיבי בפ' וא"ת הא איצטריך לכדדרשינן כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין דכיון דמושלחה קמא דריש ברייתא להדיא תרי מילי א"כ פשיטא דמאידך ושלחה נמי ילפינן תרתי דרשות וכדמשמע בהדיא לישנא דסיפא דברייתא ושלח ושלחה מלמד שהשליח משמע דמיתורא דה"א קדריש וליכא למימר דמשמע להו לתוספות דלענין שליח עושה שליח גופא איצטריך תרי דרשות דא"כ לא משני התוס' מידי דסוף סוף היאך ילפינן מושלחה בתרא שלשה דרשות ואם נאמר מדמייתר לגמרי ושילח בתרא שמעינן חדא דבעינן משלחה ואינה חוזרת ואכתי מדהוי מצי למיכתב וגירש דהוי שמעינן נמי מגרשה ואינה חוזרת וכתב ושילח ילפינן ששלוחו עושה שליח ומייתורא דה"א ילפינן ששלוחה עושה שליח דאכתי קשה הא דבעינן משלחה ואינה חוזרת מנא לן הא איצטריך למכתב ושלחה לאשמעינן תרי דרשות לענין שליח עושה שליח גופא ועוד דמלשון התוספות בתירוצם שכתבו ויש לומר דושלחה בתרא יש ב' דרשות דמשמע דמעיקרא הוו סברי דלא הוי אלא חד דרשא ומהיכא תיתי הא מושלחה קמא דרשינן תרתי. ומהאי טעמא גופא לא ניחא לי במה שפירש מהרש"א ז"ל דמלבד שפירושו דחוק אלא דלשון התוספות קשה יותר לפירושו דכל האריכות בתירוצם הוא אך למותר דלא הוי להו לתרץ אלא דושלחה בתרא נמי דרשינן שני דרשות וממילא ידעינן דהיינו דומיא דושלחה קמא. והנלע"ד בכוונת התוס' דמושלחה קמא לא דרשינן אלא חדא ולעולם לא משמע לן לדרוש מחד ושלחה שני ענייני שליחות נפרדים אלא כך פירוש הברייתא ושילח מלמד שהוא עושה שליח פירוש אי הוי כתיב ושילח הייתי אומר דלאשמעינן שהוא עושה שליח אבל שהיא עושה שליח לא הוי ידעינן אי משום דקס"ד דמיקרי מילי או משום דסד"א דבעינן בידה ממש כדפרישית אבל השתא דכתיב ושלחה משמע דקרא בדידה איירי דושלחה לשון נקבה הוא ולאשמעי' דהיא עושה שליח והשתא דאשמעינן שהיא עושה שליח וממילא ידעינן דכ"ש שהוא עושה שליח ואפי' לכל התורה ילפינן שליחות מהכא וכמו שאפרש ולפ"ז דמושלחה קמא לא ילפינן אלא חדא מקשו התוספות שפיר מושלחה בתרא היאך ילפינן שום ילפותא לענין שליח עושה שליח הא איצטריך למשלחה ואינה חוזרת וע"ז מתרצים התוספות שפיר דמושלחה בתרא דרשינן שני דרשות כיון דמייתר לגמרי משא"כ מושלחה קמא דאיצטריך לגופא לא ילפינן אלא חדא כדפרישית כן נ"ל נכון בכוונת התוספות ודו"ק:

שם וא"ת הא איצטריך חד ושילח למדרש דקטנה כו' עכ"ל ואע"ג דר' ינאי יליף לה מונתן בידה מ"מ מקשו שפיר דתנא דבי ר"י דיליף מושלחה א"כ האי דרשא דהכא מנא ליה. מיהו לפמ"ש בחידושי לגיטין דף ס"ד ע"ב דלשיטת רש"י שם ע"כ ר' ינאי ותנא דבי ר"י לא פליגי ותרתי איצטריכו למעט קטנה חדא שאינה מתגרשת ע"י עצמה משום דמשלחה ואינה חוזרת ונתן בידה איצטריך למעט שאינה מתגרשת ע"י אביה אע"ג דמשלחה ואינה חוזרת שאביה משמרה אפ"ה ממעטינן דדרשינן ונתן בידה מי שיש לה יד יכולה להתגרש ע"י אחר או אביה משא"כ זו שאין לה יד ע"י עצמה כדממעטינן מושלחה אינה מתגרשת כלל אלמא דמי שיש לה יד מתגרשת מיהא ע"י אביה אע"ג דלא מתקיים ונתן בידה אע"כ משום דאביה הוא שלוחה כדאמרי' בגיטין שליחות נמי אשכחן בע"כ שהאב מקבל גט לבתו בע"כ בתורת שליחות שמעינן מיהא דין שליחות דמיקרי ידה וברייתא נמי ה"ק מדכתיב ושלחה למשלחה ואינה חוזרת אע"ג דכתיב ונתן בידה אע"כ דתרתי איצטריכו למעט קטנה ע"י אביה מכלל דגדולה מיהא מתגרשת ע"י אביה משום דמיקרי ידה וממילא שהאשה עושה שליח דהא שלוחו של אדם כמותו ילפינן משלוחו אלא דקס"ד דאכתי לא מיקרי ידה ומהכא ילפינן דמיקרי ידה כן נראה לי בשיטת רש"י והתוספות לשיטתייהו בגיטין שם כמבואר בחידושי שם:

גמ' מלח שיבוטא עי' ע"ז דף ל"ט ע"א תד"ה וסימנך:

שם אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה עי' מהרש"א ח"א פ"א דב"ב דף טז ע"א:

תוס' ד"ה האיש וכו' אבל בב' תיבות לא עי' באר שבע פ"א דהוריות ד"ה על פיהם:

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא רַגְזָן, לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתוֹ. יש לדקדק תיבת בְּיָדוֹ לשון יתר והוה ליה למימר רַגְזָן אֵין לוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתוֹ? ונראה לי בס"ד דכל מידות האדם הטובים והרעים כולם רשומים בשרטוט כף הידים כמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך עיין שם ולזה אמר לֹא עָלְתָה 'בְּיָדוֹ' דייקא שאם עשה מצוה אחת ונתכעס בה אין נרשם בידו המצוה אלא עון הכעס. או יובן בכל לילה הנשמה חותמת על מעשה היום דכתיב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם (איוב לז, ז) הן לטוב הן לרע ורגזן שעשה מצוה בכעס לא עלתה בידו לחתום אלא רק על רגזנותו. או יובן בס"ד דידוע כל הנעלב מאחרים ושומע חרפתו ואינו משיב הרי זה מרויח ריוח גדול שנוטל מצות זה המחרפו אך בתנאי שזה אינו מתכעס ומתמלא רוגז וחימה בקרבו על זה המחרפו אלא יהיה נח הטבע שאינו חושב זה החירוף בעיניו לכלום וכמו שאמר דוד המלך ע"ה וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת (תהלים לח, טו) כלומר אין זה חוטא לי בחירוף זה כדי שאוכל להוכיחו אבל אם זה מתמלא בקרבו רוגז על המחרף ורק שותק כדי להרויח מצות של זה המחרף אין ראוי שיטול מצות של זה המחרף בעבור שתיקתו כי אותו הרוגז שעלה בלבו חשיב כאלו דבר אותו בפיו. וזהו שאמר רַגְזָן כנגד המחרף אותו אף על פי שלא דבר בפיו כנגדו כלום אלא רק הוא רגזן בלב דוקא הרי זה לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ מן מצות המחרף כלום ורק עלה בידו רגזנות שלו שנתכעס בלבו ולעון יחשב לו אף על פי שהיה הכעס בלב לבד כי הכעס הוא אבזריה דעבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (שבת קה:) כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה וידוע עון עבודה זרה הוא אפילו בלב בלבד. או יובן בס"ד האי רוגז דנקיט בר קפרא כאן איירי באדם המתמלא כל ימיו רוגז וקצף בעבור היסורין הבאים עליו שעל ידי כך נראה כקורא תגר ומתרעם ומהרהר אחר מעשיו יתברך שחושב שבאים עליו יסורין קשים שלא כדין ח"ו הנה זה לוקה בתרתי שיש לו צער גדול של יסורין וגם לא יועילו היסורין אלו אליו לכפרת עונות ואדרבה יתן דין וחשבון ויקבל עונש על רגזנות שלו! וזהו שאמר רַגְזָן כנגד היסורים הבאים עליו לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ כפרה על עונותיו באלו היסורין אלא רק עלה בידו רַגְזָנוּתוֹ רצונו לומר עון של רגזנותו זאת דנמצא על עונותיו אין לו כפרה אלא הוסיף על חטאהו פשע שנוסף על עונותיו עון זה של רגזנותו.

וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו הא דנקט לשון מטעמת ולא אמר מאכילים אותו או מהנים אותו, נראה לי בס"ד לרמוז שאין מחסרים לו משכר עולם הבא אפילו מן הפירות כנגד הנאה זו שמהנים אותו בעולם הזה אלא תהיה הנאתו בעולם הזה כדין מטעמת דאינה צריכה ברכה משום דלא חשיבה כלום וכמו שאמרו (בשולחן ערוך אורח חיים רי, ב) הטועם את התבשיל אין צריך לברך עיין שם. וכן כאן הנאה זו דנין אותה כדין מטעמת דאז אין לחסר כנגדה אפילו משכר פירות בעולם הבא ובודאי זה הדבר לחשוב אותה כדין מטעמת הוא חסד גדול מאת ה' כדי שלא יחסר משכר עולם הבא כלום. ובזה יובן טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֳ' (תהלים לד, ט) דכל הנאות שאתם נהנים בעולם הזה חשיב כדין מטעמת שאין בה ממש ולכך לא יחסר כנגדה משכר עולם הבא כלום. ברם צריך להבין מה קשר יש לחלוקה זו שאומר 'וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו' עם חלוקה הראשונה המדברת בענין הרוגז? ונראה לי בס"ד על פי מעשה בשני בני אדם שהיו שכנים ואחד מהם היה עשיר מופלג בעל צאן ובקר ויש לו שדות וכרמים ושלחנו שלחן מלכים ודירתו נאה ומרווחת אך היה בשרו רזה מאד ותש כח ושכנו היה בעל מלאכה צורף כסף ואין לו יכולת לקנות בשר בכל לילה אלא משבת לשבת וביתו ריקם מן מטלטלים וכלים ומצעות נאות אין לו ומקום דירתו בדוחק כי ביתו צר וקטן אבל היה בריא אולם גבור כח ושמן בשר ופניו צהובות תמיד וישאל השכן העשיר מזה למה אני כך ואתה כך? ויאמר לו הסבה מפני שאתה טבעך כעסן ורגזן הרבה ועל כן לפחות עשרה פעמים ביום יזדמן לך כעס ורוגז עם משרתיך ובני ביתיך והכעס מכחיש בשר האדם ומחליש כח הגוף ומזיקו הרבה זאת, ועוד אתה טבעך בעל תאוה וחמדה וגם יש לך קנאה הרבה ולכן כל ימיך מכאובים כי תהיה מבולבל וטרוד רודף אחר הממון ואי אפשר שתשיג כל תאותך ועל כן מוכרח שתהיה תמיד מלא אנחות וצער אשר יכלו בשרך וכחך ואיך תהיה לך בריאות הגוף מן המאכל אשר תאכל מאחר כי מדות אלו שיש לך הם מכלים כחך ובשרך! אבל אני מצד טבעי ומזגי נח הרבה ואין לי כעס ורוגז אפילו בדבר שראוי לכעוס בו וגם יש לי מדת ההסתפקות ושמח בחלקי ומעט אשר לפני אני רואה אותו הרבה מאד ואיני מתקנא מאחרים מכל דבר לכן הנני בריא אולם תמיד מכח המנוחה שיש לי. ולזה אמר רַגְזָן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ תועלת פעולה מכל אכילה ושתיה ותענוג אשר אוכל ושותה ומענג גופו כי אם רק רַגְזָנוּתוֹ כלומר פועל הרוגז שלו כי רק הרוגז שלו עושה פועל בגופו אך דברים הטובים אין עולה מהם תועלת ופעולה טובה לגופו כלל דכל דברים טובים שיכניס לגופו אינו עולה מהם כלום ולכן אחר דבר זה סיים וּלְאָדָם טוֹב שאין לו מדת רגזנות שתאבד טובת גופו הנה זה מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו הגופניים בעולם הזה שעולה פועל טוב ותועלת טובה לגופו מכל מעשים של תענוג אשר יעשה לגופו.