מסכת קידושין דף ל׳ עמוד ב׳

אמור לחכמה אחותי את שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך אי נמי מסיפא דקרא ומודע לבינה תקרא שתהא ידוע לך:

כחצים ביד גבור שנלחם בהם עם אויביו:

כן בני הנעורים תלמידיו של אדם הקרויין בניו כמו שאמר יחזקיהו (ד"ה ב כט) בני עתה אל תשלו ואומר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי וגו' (ישעיהו ח׳:י״ח):

אשר מלא את אשפתו מהם משום דדמינהו לחצים נקט לשון מילוי אשפה:

את אויבים בשער סיפא דאשרי הגבר הוא:

נעשו אויבים מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה:

את והב בסופה הכי דריש לה ספר מלחמות מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה:

ושמתם את דברי אלה סם תם שלם שאינו חסר שום הצלה:

אם ברזל הוא מתפוצץ תימה דהא קרא משמע שהפטיש מפוצץ סלע ומשברו וכן קשה בפרק דיני ממונות (סנהדרין דף לד.) דקאמר מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות אף דברי תורה מתחלק לכמה טעמים ושם גריס רשב"ם מחלק ול"ג מתחלק ויש שגורס כאן אם ברזל הוא מפעפע ואם סלע הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע שהאש מפעפע הברזל והפטיש מפוצץ את הסלע ור"ת מפרש שהסלע משבר את הברזל וה"ק וכפטיש יפוצץ מכח סלע כדאמר במדרש מעשה באחד שלקח סנפירינון לבודקו נתנו על הסדן והכה בקורנס נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו.:

שיש רשות אחרים עליה ואע"ג דמעשה ידיה לבעלה מדרבנן בעלמא מ"מ אינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה:

הכי גרסינן אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא נמוח ואם אבן הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע פירוש שדברי תורה שנמשלו לאש ממחין אותו אם הוא כברזל שהאש מפעפע את הברזל ואם הוא קשה הרי דברי תורה מפוצצין אותו כפטיש שמפוצץ הסלע שדברי תורה נמשלו לפטיש כדאיתא במסכת תעניות בהדיא כל תלמיד שאינו קשה כברזל אינו תלמיד שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע:

מאי כל מצות האב על הבן אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה והתניא וכו'. תמיהא מילתא אדפריך ליה ממתנית' ליפריך מרישא דמתני' דקתני כל מצות הבן על האב נשים פטורות ואוקימנא במצות דמחייב אבא למיעבד לבריה ואי סיפא מיירי בהכי קשיא רישא אסיפא. תירצו בתוספות דהאי פירכא מקמי אוקימתא דלעיל איתמר ותרווייהו בהדי הדדי איפריכו מאי כל מצות הבן על האב אילימא כל מצותא דמיחייב ברא למיעבד לאבא והתניא איש כו'. ותו סיפא דקתני כל מצות האב על הבן מאי ניהו אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למעבד לברא נשים חייבות והתניא האב כו' ופריך להו רב יהודא לתרווייהו דמתני' איפכא קתני ורישא במצותא דמחייב אבא למעבד לבריה וסיפא במצותא דמחייב ברא למיעבד לאבא ורב אשי דסדר תלמודא פריש כל חדא וחדא בדוכתא:

נתגרשה שניהם שוים פי' דלא תימא כיון דנפטרה נפטרה קא משמע לן דהדרה לחיובא:

הטל להם מים בספל פירוש בבדיחותא אמר ליה לומר שאינו חייב בכבודו של זה יותר מזה:

כל ששוקד על דרכי התורה אפילו היו בידו עברות מצד תוקף יצרו ונתגדל על תכונות מדות רעות התורה מגינה עליו ר"ל שאי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהם שלא ישתקע בהם דרך הערה אמרו משל לאדם שהכה את בנו הכאה גדולה והניח לו רטייה על מכתו ואמר לו כל זמן שרטייה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ואי אתה מתירא ואם אתה מעבירה הרי מכתך מעלה נמי ר"ל צמחים ובועות כך ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין כל שעוסק בתורה אינו נמסר בידו ולפיכך כל שפגע בו יצרו ורואהו מתנכל עליו יהא מושכו לבית המדרש אם ברזל הוא מתפוצץ ואם אבן הוא נמוח:

כשם שהוא חייב להשתדל להשיא את בנו כך הוא חייב להשתדל בנשואי בתו ר"ל שילבישנה ויעדנה במיני עדיים ויתן לה מממונו עד שיהיו קופצים מצויים לה וישאנה הראוי שבהם:

כבר ביארנו שהאב חייב ללמד את בנו אמנות וכל שלא עשה כן הוא כאלו מלמדו לסטות שכשהוא גדל מבקש למודו ר"ל מה שהורגל בו ואינו מוצא והולך ומלסטם את הבריות ומכל מקום כל שלמדו תורה אין צריך ללמדו אמנות אחרת שיש תורה יש קמח ולמוד תורה ואמנות לצדדין נשנו ויש מפרשין שחייב בשתיהן ואם למדו בעסק ובפרקמטיא אינו צריך אמנות אחרת:

כבר ביארנו שכבוד ומורא אנשים ונשים שוים בו ומכל מקום בכבוד מיהא אשה שיש לה בעל פטורה מפני שאין ספק בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה הא אם נתאלמנה או נתגרשה חזרה לחיובה אע"פ שכבר נפטרה:

השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום שנאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את י"י מהונך וכן השוה מורא אב ואם למורא הקב"ה שנאמר איש אמו ואביו תיראו וכתוב את י"י אלהיך תירא וכן השוה עונש קללת אב ואם לעונש ברכת השם שנאמר איש כי יקלל את אביו ואת אמו ונאמר איש כי יקלל אלהיו וכן בדין ששלשתם שותפין בו דרך הערה אמרו שלשה שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה ופירשוה במסכת נדה אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושיער ושחור שבעין הקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים ראיית עין ושמיעת אזן דבור שפתים והלוך רגלים דיעה ובינה והשכל למדת שהב"ה נותן בו עשרה ואביו ואמו עשרה בין שניהם והוא שאמרו במקום אחר קל וחמר לשכינה ארבעה עשר יום בזמן שאדם מכבד אביו ואמו אמר הב"ה מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני:

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הב"ה כבוד אב לכבוד אם שנאמר כבד את אביך ואת אמך וכן גלוי וידוע לפניו שהבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הקב"ה מוראת אם למוראת אב שנאמר איש אמו ואביו תיראו:

תוס' בד"ה שיש רשות אחרים עליה ואע"ג דמעשה ידיה כו' עכ"ל מעשה ידיה לא שייך הכא גבי מורא אלא גבי כיבוד כדלקמן ועיין בזה ברא"ם וק"ל:

א"ר יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום עיין פירש"י דקרא יתירא קא דריש. ואכתי לא ידענא מאי רבותא שייך בזה דפשיטא דהכי הוא דמה נשתנה יום מיומים שלפניו. ולכאורה היה נראה דברשעים קא מיירי שכבר אמרו רבותינו חז"ל דאדם העובר עבירה נברא מלאך רע מאותה עבירה וא"כ נוסף גם הוא על שונאיו להכשילו ולהשטינו ושייך שפיר לשון מתחדש אלא דלשון יצרו של אדם משמע דלאו ברשעים לחוד מיירי אלא בכל אדם. ונראה דבצדיקים נמי שייך האי לישנא דמתחדש בזה הענין גופא דאדם עושה מצוה נברא ממנו מלאך טוב וגם מלאך רע בע"כ עונה אמן וקטיגור בע"כ נעשה סניגור כדאמרינן להדיא לעיל בסמוך אם אתה רוצה אתה מושל בו ולפ"ז יצר הרע שהיה לו באותו יום דאתמול כבר חלף והלך לו ויליף רבי יצחק מקרא יתירא דאפ"ה אשרי אדם מפחד תמיד להתגבר נגד יצרו לפי שמתחדש עליו בכל יום יש מאין כי כן יסד המלך לטובת הצדיק שכובש את יצרו היום לעשותן ולמחר לקבל שכרן ועוד יש לפרש דבצדיקים נמי שייך לשון מתחדש בכל יום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וא"כ כל מה שהצדיק מוסיף אומץ וכח בצדקתו הולך וגדול יצרו ג"כ הולך ומתחדש וכמו שאבאר במקומו אי"ה שלהי מסכת סוכה:

שם תנא דבי רבי ישמעאל בני אם פגע בך כו' אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ כו'. לפי שיצה"ר נקרא אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונקרא ג"כ ברזל דכתיב הירוע ברזל ברזל מצפון ויצה"ר נקרא צפון דכתיב ואת הצפוני ארחיק מעליכם וכתיב נמי מצפון תפתח הרעה ולפי שהברזל קשה יותר מאבן כדאמרינן הר קשה ברזל מחתכו וכתיב נמי כפטיש יפוצץ סלע ומש"ה קאמר שאם היצה"ר הוא רק אבן ע"י שמושכו לבה"מ נימוח לגמרי כמו אבן אבל אם יצרו מתגבר עליו ונעשה כמו ברזל אז אינו נימוח ע"י תורה לגמרי אלא שמתפוצץ מעט מעט כן נראה לי:

שם להשיאו אשה מנלן דכתיב קחו נשים כו' בשלמא בנו בידו כו' ופירש"י בכתובות פ' נערה דף נ"ב דבבנו שייך שפיר לשון קחו שדרכו של איש לחזר על אשה משא"כ בבנותיו לא שייך לשון קחו כיון שאין דרך אשה לחזר על איש ע"ש:

שם ת"ר נאמר כבד כו' השוה הכתוב כו' אבל בהכאה ודאי א"א וכן בדין ששניהן שותפין בו כו' ע"כ. ולכאורה שפת יתר הוא ונ"ל דעיקר כוונת הברייתא לאשמעינן דבין לעניין כיבוד אב ואם בין לענין מורא הם שוין כדאמרינן לקמן בשמעתין נתגרשה שניהם שווין ומשום דסד"א דלעולם כיבוד אב קודם לאם דשייך במצות טפי וקם תחתיו לכל דבר דמשפחת אב קרויה משפחה ומש"ה הקדים שני פעמים האב לאם בכיבוד ובהכאה והא דהקדים האם במורא אינו אלא פעם אחת וא"כ הוה אמינא דהאב קודם וע"כ דמה שהקדים האם לאב במורא היינו משום דבעי למסמך מורא האב לאת שבתותי תשמורו לאשמעינן דשבת קודם אף לכיבוד האב כדאיתא בריש יבמות ע"ש וקמ"ל בהאי ברייתא דהכא דע"כ האב והאם שוין לגמרי כיון שכ"א מהם הוקש כבודו לכבוד המקום וא"כ א"א שיהא עילוי לאחד מהם על השני אלא דאכתי לפי שבהכאה לא הוקש ואפ"ה הקדים האב א"כ אכתי הוה אמינ' דאתי לאשמעינן דהאב קודם קמל"ן דליתא דמה שלא הוקשו לענין הכאה היינו משום דבהכאה א"א ולפ"ז מסיים נמי שפיר וכן בדין ששלשתן שותפין בו וא"כ לפ"ז האב והאם ממילא נמי שקולין הם מן הדין כן נ"ל נכון:

וְאוֹמֵר "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" דקדק מהרש"א ז"ל דכמה קראי מקמיה האי קרא כתיבי בכהאי גונא דכתיב (משלי ז, ג) קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ, ולמה הביא האי קרא ד'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ'? עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע כל מעשה תתייחס לידים ואם לא יהיו ההלכות מחודדים בפיו מפני שלא ירד לעומק הדברים והבנתם באמיתות אז ודאי יהיו הדברים רפויין אצלו לענין מעשה כי כאשר יבא לידי מעשה המתייחסת לידים לא יוכל להורות הלכה בהן מאחר דרפויין הם אצלו אבל אם יהיו מעיקרא מחודדים בפיו מפני שירד לעומקן היטב אז יורה בהם הלכה לענין מעשה המתייחסת לידים ולכן אמר 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' על ענין מעשה כי המעשה תתייחס לידים ששם האצבעות. ועוד נראה לי בס"ד הביא פסוק זה ד'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' שבו רמז על שם אהו־ה במילואו [אל־ף ה־י וי־ו ה־י] שעולה מספר אצבע [163] שהוא סוד הדעת וצריך לכוין בשם זה בהסתכלותו באצבע שלו שעל ידי כך מגיע לו הארה גדולה משם זה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות וזהו שנאמר 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' למשוך שפע השגה בדברי תורה מכח השם הרמוז באצבעותיך שהוא סוד הדעת.

וְאוֹמֵר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם" (תהלים קכז, ה) פירש רש"י משום דדימנהו לחצים נקיט מלוי אשפה. וקשא אם כן למאי הביא הברייתא פסוק זה שנאמר בלשון אגב? ונראה לי בס"ד דהתורה היא פתו של אדם מצד הנפש דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט, ה) וכמו דפת הגשמי הוא נאפה על ידי האש כן פת הרוחני שהוא דברי תורה נאפה באש החריפות של האדם כי כח החריפות שבאדם הוא חום כמו אש ועל שם זה נדמית התורה לאש (ירמיה כג, כט), ולזה אמר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ חלק תיבת 'אַשְׁפָּתוֹ' לשתים וקרי בה 'אש פתו'. גם בתיבת ' אַשְׁפָּתוֹ ' יש אלף שהוא רצונו לומר אַלּוּף (תהלים נה, יד) דהיינו לימוד ונשאר אותיות 'שפתו' כסדרן. או א' של אשפתו הוא את ונמצא מלת אשפתו הוא 'את שפתו' כלומר ימלא את שפתו מהם שיוציא דברי התורה בשפתיו.

אֲפִלּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד, נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה, וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה (במדבר כא, יד). נראה לי בס"ד על דרך זה אתמר בגמרא דפסחים (פסחים קיג:) דתלמידי חכמים שבבבל שונאין זה את זה, והיינו דמחמת חריפות שיש להם נלחמין זה בזה בדברי תורה ונראין כשונאין זה את זה וכדאמר הכא 'נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה' אך באמת 'אֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה' שהשנאה תתהפך לאותיות אהבה! כיצד? ב' אותיות אחרונות של שנ אה שהם 'אה' הם שני אותיות ראשנות של אה בה ונשאר שני אותיות של שנ אה שהם אותיות שי"ן ונו"ן המה יתחלפו בשתי אותיות אחרונות של אה בה שהם בי"ת וה"א. כיצד? שי"ן בא"ת ב"ש תתחלף בבי"ת ואות נו"ן באי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת הנ"ך תתחלף באות ה"א הרי נמצא השנאה נהפכה לאותיות אהבה.

שֶׁנֶּאֱמַר "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה', אֶלָּא 'בְּסוֹפָהּ' (במדבר כא, יד). פירשו בשם הרב שדה יצחק ז"ל הכונה אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה' בלא מפיק בה"א דאז יהיה פירושו לים סוף כתרגומו וכמו שפירש רש"י בחומש אלא 'בְּסוּפָהּ' במפיק בה"א דקאי אמלחמה. ועוד פירשו בשם הרב הנזכר אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה' הפ"ה ברפ"א שהוא לשון סוף אלא 'בְּסוּפָּה' הפ"ה בדגש שפירושו סף השער מלשון וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים (עמוס ט, א) וכמו שומרי הסף, כלומר מה שהיו שונאים בשער יהיו אוהבים בסף השער כשיצאו ממנו וזהו 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' ואהבת בסופה עד כאן דבריו.

תָּנוּ רַבָּנָן "וְשַׂמְתֶּם", סַם־תָּם (דברים יא, יח). פירוש על דרך מה שפירש הרב מקור ברוך ז"ל על פסוק רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג, ח) שעושה פעולה של רפואה שני הפכיים בנושא אחד. או יובן סַם־תָּם דידוע בסוד כונת תורה לשמה שהוא להמשיך ארבעה אלפין אשר פשוטם מספר ארבעה ומילואם [א לף =110] מספר תם [440] ולכן יש בתורה פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כנגד ארבעה אלפי"ן שהם ארבעה מיני לימוד אלף לשון לימוד כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג). ועוד נראה לי נקראת סַם־תָּם כי יעקב נקרא תם בסוד ווְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (בראשית כה, כז) וכנגדו בקליפה פלוני נקרא מת ובזה פירש הרב ל"י מאמר רז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, כי הוא תם והתורה היא סם של תם הוא יעקב אבינו ע"ה ועל ידי עסק התורה נעשה פלוני מת ממש לגמרי. והא דנקט במשל חמין וצונן שאמר לו 'וּרְחֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן' הוא כנגד הנמשל שהיא התורה שנקראת אש ומים (תענית ז.).

בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר־הָרָע, וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין (בראשית ד, ז) נקיט בָּנַי לומר בשביל שאתם בני שיש לכם דין בנים לכך זכיתם לתורה שהיא תבלין ליצר הרע ונצחתם כנגד טענת המלאכים מדין בן המצר. ומה שכינה התורה בשם ' תַּבְלִין ' לרמוז תורה בלי לב לא תועיל ולכן קראה תבלין שהוא אותיות ' יתן לב ' שצריך העוסק בה ליתן לב שלו בה. ועוד נראה לי בס"ד קראה 'תַּבְלִין' כי תיבה ראשונה שבתורה היא בְּ רֵאשִׁי ת (בראשית א, א) ראשה בית וסופה תי"ו הרי ת"ב של ' תַּבְ לִין' וסוף התורה תיבת יִ שְׂרָאֵ ל (דברים לד, יב) ראשה יוד וסופה למ"ד הרי לי של 'תַּבְ לִי ן' ונשאר אות נו"ן רמז לחמשים שערי בינה כי התורה קבלנו מעולם הבריאה שהוא סוד בינה שיש בה חמשים שערים מספר נון של תבלין ובזכות התורה שנקראת תבלין יבא אליהו זכור לטוב לבשר טוב ומשיח בן דויד לגאל אותנו שעולה מספרם תבלין כי תבלין גימטריא 'משיח בן דויד ואליהו' [492] עולה מספר 'תַּבְלִין' [492]. ומה שנאמר ' אִם תֵּטִיב שְׂאֵת ' (בראשית ד, ז) רמז בזה שא ת' על פי מה שכתב הרב חסד לאברהם שאם יהיה האדם דבוק בקדושה ת' יום רצופים אינו שולט בו יצר הרע וזהו אִם תֵּטִיב 'שְׂאֵת' שא ת'. ומה שאמר ' אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ ' דאיתא במדרש בפסוק וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל (בראשית מ, טז-יז) שהמלכיות מכונים בשם סל עיין שם. ונראה נרמז ה'סַּל' בראש וסוף שם פלוני שהם צדדין של ס מא ל והצדדין מכונים בשם ידים שגם הם צדדין של הגוף ולזה אמר 'אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ' פירוש אין אתם נמסרים למלכיות שרומזים בידו כלומר צדדיו כי היצר הרע הוא נמשך מן פלוני אשר בצדדיו רמוזים המלכיות באותיות סַּל.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ (בראשית ד, ז) פירוש ההשטנה והקטגוריא שהיא מלאכתו והיא עסק המשא ומתן שלו לא תהיה אלא כך שמניח רשעי אומות העולם ויעסוק במלאכתו כך. ' וְאִם אַתָּה רוֹצֶה תִּמְשֹׁל בּוֹ ' פירוש רוצה מצד בחירתך ורצונך וחשקך בלימוד התורה כרבי אלעזר בן חרסום וכדומה ולא מחמת הכרח כמו שאומרים העולם 'חסורי מחסרא והכי קתני'. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם אתה רוצה בתשובה מאהבה שהיא נעשית ברצון ולא מיראה הנעשית מחמת הכריח וסיבה אז אתה תמשול בו שתהפך העונות אשר קבץ ואסף ממצותיו לעשותם זכיות עד כאן דבריו נר"ו. או יובן תמשל בו לעשותו יצר טוב ולהשתמש בו במעשים טובים.

קָשֶׁה יֵצֶר־הָרָע, שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ 'רַע' (בראשית ח, כא) קשא למה קראו רע מאחר שהוא יצר אותו? ועוד מנא ליה דהוא קשא, כי מה שקראו רע הוא על שם מלאכתו שהוא מיעץ רעה אבל אין הכי נמי בנקל יוכל האדם להתגבר עליו, ומנא ליה דקשה? ונראה לי בס"ד כי היצר הרע בראו הקדוש ברוך הוא שיבא לאדם בגלוי ומיעצו לחטוא בעיצה גלויה בלתי מרמה ותחבולה וכמו שאמרו בזוהר הקדוש משל לבן המלך והשפחה אך היצר הרע הוסיף ברע שיבא לאדם בדרך ערמה ותחבולה שמראה לו שהוא מיעצו לעשות מצוה כדי להפילו ברעה ועל זאת לא צוהו השם יתברך בכך ובעבור זאת קראו הקדוש ברוך הוא 'רע' וזה הוא הקושי שיש לאדם מצד היצר הרע שאם היה בא היצר הרע בגלוי לומר לו עשה עבירה פלונית ודאי לא יוכל היצר הרע על האדם בכך דאיך ישמע לו לעבור פי ה'?! אך דא עקא וקשה לאדם עד אשר מתחפש היצר הרע בבגדי יצר הטוב ומראה לאדם שהוא מיעצו לדבר מצוה ובאמת תחתיה תעמוד הבהרת לטמאו בה! וזהו שאמר קָשֶׁה הַיֵּצֶר־הָרָע יען שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ ' רַע ' וקשה למה יקראנו רע והלא הוא יצר אותו? אלא ודאי קראו רע על אשר הוא בא במרמה ועקיפין לאדם ועל זאת לא יצר אותו ואם כן אתה למד שקשה היצר הרע כי כל דבר הנעשה בדרך מרמה ותחבולה קשה להנצל ממנו מאחר דאינו מרגיש ברעה שלו וחושב שהוא דבר טוב וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז).