מסכת קידושין דף כ״ו עמוד א׳

אי נמי משכחת לה הגבהה אצל פיל:

בחבילי זמורות הגבוהים מן הארץ שלשה טפחים ומוליכין עליהם דהגבהת שלשה טפחים הגבהה היא דנפקא ליה מתורת לבוד:

מתני' שיש להם אחריות היינו קרקעות שאחריות כל אדם הלוה והנושה בחבירו עליהן לפי שקיימין ועומדין לפיכך נסמכין עליהן:

בחזקה רפק ביה פורתא או דיש אמצרי או נעל או פרץ כל שהוא:

נקנין עם נכסים כו' אם מכר מטלטלין עם קרקע כיון שקנה לוקח את הקרקע באחד משלשה קנינים נקנים מטלטלין עמה:

וזוקקים נכסים הללו שאין להם אחריות דקמיירי בהו תנא את הנכסים שיש להן כו'. אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות (דף מב:) היכא דטענו כלים וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהן האי זוקקין אנכסים קאי שאין להם אחריות ולאו אבית דין:

גמ' ואימא עד דאיכא שטר בהדי כסף דכתיב קרא (ירמיהו ל״ב:מ״ד) וכתוב בספר וחתום:

לא שנו דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה:

אי נמי בחבילי זמורות פי' בקונטרס משכחת לה להגבהת פיל בחבילי זמורות הגבוהים מן הארץ שלשה ומעלהו עליהן דהגבהת ג' הגבהה היא דנפיק לה מתורת לבוד ולפירושו בכלים לא מצי למימר דליקני מדין הגבהה שיניח כלים תחת רגליו דסתמייהו אין בעוביין שלשה טפחים ולפי' ר"ת דמפרש דהגבהה בטפח קני. צ"ל סתם כלים אין בעוביין טפח וקשה אמאי נקט חבילי זמורות לנקוט אבנים או עצים ומפרש הרב משולם דלהכי נקט חבילי זמורות לפי שהן מאכל פיל כדאמרינן פרק מפנין (שבת דף קכח.) מטלטלין חבילי זמורות בשבת מפני שהן מאכל לפילין ומגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכלן ואין לתמוה אי חשיבא הגבהה בהכי דכה"ג אשכחן בפרק שילוח הקן (חולין דף קמב.) כי היכי דליגבינהו ולקנינהו:

אמר קרא שדות בכסף יקנו הא דלא אייתי מקרא דכתיב גבי עפרון (בראשית כג) משום דדילמא ה"מ מנכרי שכל קנינו בכסף:

על הנייר או על החרס פי' לעיל (קידושין דף ט:):

ולמה כתב בלשון מכר כדי לייפות כחו וא"ת ולמה כתב לו בלשון מתנה בשלמא מכר משום אחריות אלא מה יפוי כח יש במתנה אי משום דבמתנה לית ביה משום דינא דבר מצרא הא אמר בפרק המקבל (ב"מ דף קח:) דמתנה דאית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא וי"ל דשני שטרות כותב לו אם צריך לאחריות מראה של מכר ואם צריך לדינא דבר מצרא מראה של מתנה ומצניע של מכר [ועוד נראה דמיירי שפיר בשטר אחד והא דכתב ליה בלשון מתנה לפי שהאמת הוא כך וכו'] ובירושלמי בפירקין מפרש דיפוי כח של מתנה היינו לגבי בור ודות דמוכר שדה בסתם לא מכר בור ודות אבל מתנה בעין יפה נותן הכל:

קרקע כל שהוא חייבת בפאה בירושלמי דמסכת פאה פריך על הך משנה עד שלא קצרה אינה חייבת בפאה ומשקצרה אין כאן שיור ומשני תפתר שהיה שם קנה א' ובו חמשה שיבולות מדדחיק לומר כן משמע דבכל שהוא חייבת בפיאה וכן משמע בסמוך דדחיק לאוקמא במחט ותלה בה מרגליות ובפרק לא יחפור (ב"ב דף כז:) מוקי לה בחטה דאי באילן לא מיחייב בבכורים אא"כ היה לו י"ו אמה לכל רוח כשיעור יניקה ותימה דהא חטה נמי יונקת שלשה טפחים כדמוכח בשמעתא דערוגה בפרק ר' עקיבא (שבת דף פה.) וי"ל אע"ג דיניקה עד שלשה טפחים מ"מ אין עיקר יניקתה אלא כנגדו וכה"ג אשכחן גבי אילן גופיה אע"ג שהשרשים מתפשטים חוץ לי"ו אמה כדמוכח בלא יחפור (ב"ב שם) אפ"ה לא בעי אלא י"ו אמה דכך הוא עיקר יניקתו:

ובוידוי פי' בקונטרס דל"ג בוידוי דאף מי שאין לו קרקע מתודה על המעשר ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו ולא דמי לבכורים דבעי למימר אשר נתת לי וכן פר"י דל"ג ובוידוי ולא מטעם דרש"י אלא משום דבירושלמי (דפאה פ"ג) פריך אהא מילתא גופא אמאי לא תני ובוידוי אלמא משמע דלא גרסינן ליה וגם משמע מי שאין לו קרקע מתודה כגון פירות לקוחין:

אי נמי בחבילי זמורות פירש רש"י שמעלהו על הזמורות, שחבילה סתמא גבוה מן הקרקע ג' טפחים, ונפיק ליה מתורת לבוד, והויא לה הגבהה מעלייתא. אבל בכלים לא מצי למימר שיקנה מדין הגבהה, לפי שסתם כלים אינן גבוהים ג' טפחים. וזה קשה דהגבהה בפחות מג' טפחים הויא הגבהה, כדאמרינן בבבא קמא פרק המניח את הכד (כט, ב) גבי ההופך את הגלל ברשות הרבים ובא אחר והוזק בו חייב, וסתם הפיכה אינו מגביה מן הקרקע ג' טפחים, ואמרינן עלה לא שנו אלא שנתכוון לזכות בו, אבל לא נתכוון לזכות בו פטור, אלמא כל שנתכוון לזכות בהגבהה מועטת בהפיכה קנה. ומיהו רש"י בעצמו נשמר שם מן הקושיא הזאת, ופירש ואף על פי שאינה הגבהה מעלייתא להתחייב בנזקיו, מיהא קנה מידי דהוה בורו. ועוד הקשה עליו ר"ת מהא דאמרינן בעיורבין (עט, ב) ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים וצריך להגביהה כל שהוא, וכמה כל שהוא, טפח, ויש מי שפירש דשיתופי מבואות דמדרבנן שאני, וכדאמרינן בפרק האומר בגיטין (סה, א) גבי קטן שלא הביא שתי שערות זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, ואקשינן כיצד משתתפים במבוי מניח את החבית כו' ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמיא כו', אלא לאו דלא אתיא שתי שערות, ומשני שאני שתופי מבוי דרבנן, אלמא בזכיה מועטת זוכה אדם בעירוב דרבנן. אבל רמב"ן נר"ו כתב דמפורש אמרו בירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ב) גבי ההופך את הגלל דהוא הדין להגבהת מטלטלין, דגרסינן התם אמר חזקיה והוא שנתכוין הגלל דהוא הדין להגבהה מטלטלין, דגרסינן התם אמר חזקיה והוא שנתכוין לזכות, אבל לא נתכוין לזכות לא, בדא מלתיה דחזקיה אמרה שהפיכה במטלטלין קניא, שמע מינה דאפילו הגבהת טפח הויא הגבהה וקניא. ועוד קשה לדברי רש"י דמכל מקום אף על פי שהן גבוהין מן הקרקע כמה, מסתמא הזמורות בטלין לגבי קרקע המוכר, וכאלו לא הגביה כלל, ויש מפרשים שהזמורות מאכל הפילין, והלכך מביא חבילי זמורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה והויא ליה הגבהה מחמתו, כדתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה, ואמרינן נמי בחולין (קמב, א) זיל טרוף אקן כי היכי דלתגבהו ותקנינהו, אלמא כל שנגבהין מחמת מעשיו הויא לה הגבהה אף על פי שאינו מגביה ממש בידיו. וקשיא לי אם אינו מגביהו ממש, כיון שעומד באויר של חצרו של מוכר היכי קני ליה לוקח, והא קיימא לן דאויר חצרו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח על גבי קרקע חשבינן ליה, כדאמרינן במציעא (קב, א) בפרק השואל גבי הקולט מן האויר הרי אלו שלו, וצ"ע.

אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פירש. אי בעינא בכספא איקני או בשטרא איקני קנה, דהא לאו מחוסר קניה הוא, דמדינא שטרא לחודיה וכסף לחודיה קני ומשום דלא סמכא דעתייהו הוא, וכיון דפרישו פרישו. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין לחזקה שאינו קונה עד שיכתוב את השטר ונסתייעו מהא דאמרינן לקמן (קידושין כז, א) יפה כח חזקה מכח שניהם שאם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו', דאלמא לא אשכחן ייפוי כח לחזקה מן הכסף אלא בהא בלחוד. ואיכא מאן דאמר דאין לאחר חזקה כלום ואפילו בלא דמים נמי קנה, והדמים אצלו חוב, אלא אם כן פירש עד שיתן דמים או בדעייל ונפיק אזוזי, וכן דעת רבותינו הצרפתים, וכן כתב רב האיי גאון בתשובה. ולפי דבריהם לקמן חדא מינייהו נקט, והוא הדין לייפוי כח זה שאין לאחר חזקה כלום, ועדיפא מינה נקט דאפילו בחזקה דחדא קני אידך. ותדע לך מדלא מפליג בחזקה (אלא) הכא בין נתן דמים ללא נתן, ובין מקום שכותבין את השטר למקום שאין כותבין, כדמפליג בכסף ובשטר. והא דאמר במס' מציעא (עח ב) רבן שמעון בן גמליאל אמר מלמדין אותו שלא יחזרו בהן, כיצד כותב אני פלוני מכרתי שדה לפלוני באלף זוזי ונתן לי ת"ק זוז והריני נושה בו ת"ק זוז. ולא קאמר מלמדין אותן שיקנה לו בקנין או בחזקה, מסתבר לי דהיינו טעמא דתקנתא פסיקא קא משמע לן, דאי בקנין ובחזקה בדעייל ונפיק אזוזי [לא קנה והשתא אפילו עייל ונפיק אזוזי קנה דאזוזי מלותו הוא דעייל ונפיק אזוזי] מכירתו לא עייל דהא זקפן עליו במלוה דהוי כנפרע, והכי נמי משמע התם דהא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר מלמדין אותם משום חששא דעייל ונפיק אזוזי הוא, מדמקשינן התם טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני, והתניא הנותן ערבון כו' אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר ערבוני יקן, אבל מכר שדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה ומחזיר את השאר אפילו לאחר כמה שנים, ומשני לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי, אלמא תקנת רבן שמעון בן גמליאל כי היכי דלא ליהדרו בהו כדעייל ונפיק אזוזי הויא. ואי נמי רבן שמעון בן גמליאל לארווחי קניות הוא דאתא ולא ליגרועי מקניות, שיהא מלמד שלא יקנו אלא בחזקה וקנין. ואדרבה מאידך דרבן שמעון בן גמליאל משמע הכי, מדאמרינן דבדלא עייל ונפיק אזוזי קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים, ואי בחזקה לחודיה לא קני, אפילו כי לא עייל ונפיק אזוזי לא ליקני, דהא כסף במקום שכותבין את השטר אף על גב דלא שייך ביה עייל ונפיק אזוזי, אמרינן דלא קני, משום דלא סמכא דעתייהו כנ"ל. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, דשאני חזקה דכיון דאחתיה בגויה ולא עייל ונפיק אזוזי, הוה ליה כאילו פירש בחזקה תיקני, דהוה ליה כמוכר שדהו מפני רעתה, דאי לאו דגמר וזבין לא שביק ליה אכיל ליה עד דשקיל זוזי. אי נמי משום דמסתפי דלא ליחזיק עליה וכפר ליה בדמי זביני, אבל בכסף או בשטר לא סמכה דעתייהו, וכי כתיב ליה את השטר ולא עייל ונפיק אזוזי לא מוכחא מלתא דגמר ומקנה, דדלמא אמר כל היכא דלא אחזיק בקרקע לא איכפת לי. איהו כי נחית ליה יהיב לי זוזי, ואי לא לא שבקינא ליה למיכל ליה לארעא. והא דתנן בפרק חזקת (בבא בתרא מב, א) במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה, כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי, אבל בחזקה שאין עמה טענה, כגון נותן מתנה והאחין שחלקו והחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה, ואיכא מאן דמייתי ראיה מהכא דמדשבקיה למוכר ונקט הא, שמע מינה דחזקה לא קני במכר בלא דמים, ליתא, דטעמא דהתם משום דאורחא דהנהו תלתא דהיינו אחין שחלקו ונותן מתנה ומחזיק בנכסי הגר לקנות בחזקה, אבל מכר אורחיה למיקני בכספא במקום שאין כותבין את השטר, ובמקום שכותבין את השטר אין דרך שיתן לו המוכר רשות להחזיק עד שיתן לו דמים, ונמצא שאין נוהגת שם קניית חזקה לבדו. ואף רבינו הרמב"ן נר"ו כתב כן בפרק חזקת במקומה. ועוד הביא ראיה הוא נר"ו דחזקה במכר בלא דמים קונה היא, מדגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נב, א) המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, ומפרש התם כיון שמסר לו מפתח קנה בחזקה, דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני, ולכאורה משמע קנה בחזקה בלא מתן דמים מדקאמר קנה ולא קאמר הרי זו חזקה, והסברא מכרעת דחזקה בקרקע במקום משיכה במטלטלין וקנה בלא מתן דמי עכ"ל. ולכאורה הכי משמע מהאי דשני שטרות דמייתינן לקמן (קידושין כז, א) דאמרינן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, דאלמא בחזקה לבד קנה, ואפילו תמצא לומר דבמתנה קא מיירי, מכל מקום שמעית מינה דשטרא לא מעכבא, ומינה דבמכר נמי לא מעכבא לא שטרא ולא כספא.

אלא מהכא ואקח את ספר המקנה ואי קשה לך והא התם כסף היה ביה, כדכתיב (ירמיה לב, ט) ואשקלה לו את הכסף, איכא למימר דעיקר קניה בשטר הוה מדכתיב ספק המקנה, וכסף דמים בעלמא הוי ולא לקנייה.

אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים. ואם תאמר והא מהכא ילפינן שטר, מואקח את ספר המקנה, וההוא שטר מכר הוה, איכא למימר התם מוכר שדהו מפני רעתה הוה, כדכתיב (שם, כד) הנה הסוללות באו העיר ללוכדה. ול"נ דלאו קושיא הוא, דהא דאמרינן בשטר מכר לא קנה, לאו משום דכסף מעכב בקניית שטר, דהא אי פריש פריש, אלא דרבנן הוא דתקון משום דאפשר דלא סמכה דעתיה, וקרא דינא ודשמואל תקנתא דקם אדעתא דאינשי. ואיכא מאן דאמר דהא דשמואל בדעייל ונפיק אזוזי היא, הא לאו הכי קנה בלא נתינת דמים, וכדאמרינן בפרק השוכר דמציעא (עח, ב) האי מאן דמזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני כו', והכא נמי לא שנא, ואיכא מאן דאמר דמדלא מפרש הכא וקאמר סתם אבל בשטר מכר לא קנה, לא שנא הכי ולא שנא הכי לא קנה עד שיתן דמים, דלא סמכא דעתיה, דהא מכיון דכתב ליה את השטר, אם איתא דקנה מעתה במה יכופנו על דמיו, לפיכך ירדו חכמים לדעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה עד שעת נתינת דמים, וכתיבת השטר ספרא הוא דאיתרמי ליה סבר כי אתי לא איטריד בכתיבת השטר. אי נמי דאיכא למימר דבשטר כיון דלא נחית לארעא כי לא עייל ונפיק אזוזי לאו גלויי דעתא איכא, דאימר מימר אמר כי לא אכול ארעא מאי אצווח ומאי אטריד, אבל בחזקה כי לא עייל ונפיק אזוזי גלי דעתיה דגמר והקנה, דאי לאו הכי לא הוה שתיק ליה כיון דחזי ליה אכיל ארעיה, וזה נראה נכון. וכן במשיכת מטלטלין מהאי טעמא גופיה הוא, דאי לא עייל ונפיק אזוזי דקנה, כיון דאחזקיה במטלטליו ולא קפיד אזוזי איכא גלויי הדעת טפי וקני. ובקנין איכא פלוגתא ביני רבוותא אי קני בלא קדמי או לא. ואיכא מאן דאמר דהוה ליה כשטר, דהא סתם קנין לכתיבה עומד ולא עדיף משטר, ואיכא מאן דאמר משעת קנין קנה דאין לאחר קנין כלום, ומסתברא כותיה, דאלים כח קנין ומשעת קנין מיקניא קני לה, וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה, אלמא אין הדמים מעכבין אשטרא אקנייתא.

ועד שיתן דמים דקאמרינן, כל הדמים קאמר, דהא טעמא משום דלא סמכא דעתיה הוא, ולא משום תורת קניה, והלכך עד שיתן כל הדמים לא קנה, ולא כן כתב הראב"ד בשמועה שלפנינו. ולענין שטר, איכא מאן דאמר דהני שטרי דידן שטרי ראיה הן ולא שטרי קניה, והלכך דהשתא כמקום שאין כותבין את השטר דמי, ואי נמי פירש אי בעינא בשטרא אקנא וכתב לו את השטר בזה לא קנה, ושטר קניה היינו דוקא כגון שכתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך, וליתא מדאמרינן בחזקת הבתים (נא, א) ולא באשה בנכסי בעלה, הא ראיה יש, ולימא ליגלויי זוזי הוא דבעא כו' שטר מתנה כו', דל זוזי מהכא תקנה בשטרא, מי לא תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, ואם איתא לישני ליה דהתם בשטר זביני כגון שדי מכורה לך והכא בשטר ראיה. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, כך נראין הדברים שאף על פי שאינו כותב והריני מוכר לו אלא ומכרתי לו לאו שטר הודאה הוא אלא שטר מכר וכדכתיב (בראשית כג, יג) נתתי כסף השדה דמתרגמינן אתן, וכההוא שאמרו בגיטין פרק השולח (גיטין מ, ב) נתתי שדה פלונית לפלוני כו' ואמרינן עלה וכולן בשטר, כלומר שיכתוב לו עכשיו בשטר לשון זה, ואי מדין הודאה אין צריך לשטר, ומיהו יש מי שמפרש שם דאאתננה לו נתונה לו קאי, אבל בנתתיה לו לא צריך, דקנה מדין הודאה, והראשון עיקר.

רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו פירש רש"י מתניתין במתנה מיירי, ולמה כתב לו בלשון מכר, כדי לייפות את כחו לגבות ממנו אם יטרפוה בעלי חוב. וקשיא לי, חדא דלא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא הכא במאי עסקינן במתנה, ולמה כתב לו בלשון מכר. ועוד, אי משום הא, למה לי דכתב ליה שטרא אחרינא, ליכתוב ליה שטר מתנה באחריות. ועוד, דאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא נא, א) ולא לאשה בנכסי בעלה, דל זוזי מהכא תיקני בשטרא, דתנן נכסים שיש להם אחריות כו', ולאו אתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה כו', ופרכינן ולא מותיב רב המנונא בשטר כיצד, ופרקינן ולאו מותיב לה ומפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה, ורב ביבי מסיים משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתנה לו, ולמה כתב לו בלשון מכר כו', כלומר רב ביבי מסיים בהא דמוכר שדה מפני רעתה, אלמא במכר מיירי ולא במתנה כמו שפירש רבינו, והא דקאמר במתנה בקש ליתנה לו, בשטר מתנה קאמר, כדי למהר קנייתו מפני שהוא רעה בעיני אדוניה, דכיון שכתב לו שטר מתנה הוה ליה כמפרש בשטרא תקני, ושטר מכר דכתב לו כדי ליפות את כחו משום אחריות שבו. ואם תאמר לכתוב ליה אחריות בשטר המתנה, איכא למימר דלא ניחא ליה ללוקח דליתן דמי וליפוק עליה קלא דמקבל מתנה מיניה, ובירושלמי יהבי ביה טעמא. דגרסינן התם, אמר ר' יוחנן ממלוחיה ייפה כחו בשני דברים שיש שעבוד למכירה ואין שעבוד למתנה, והמוכר לא מכר את הכל והנותן מתנה נתן את הכל.

בכסף מנא לן אמר חזקיה דאמר קרא שדות בכסף יקנו אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר. עיקר הפירוש בזה דמילתא פסיקתא קאמר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי דכיון שמקום שכותבין השטר לא סמכיה דעתיה דחד מנייהו עד שיכתוב את השטר. ומסתברא דכל מקום שכותבין את השטר קאמר לא שנא שטרי הקנאה ולא שנא שטרי ראייה והכי מוכח קצת פרק חזקת הבתים כדכתיבנא התם ולא עוד אלא דמסתמא שטר ראייה הוא דכתבינן ולקמן מנא להו כיון דאיכא כסף והא דרב בין אכסף בין אחזקה קאי שלא קנה בחד מהם ולא בשניהם יחד במקום שכותבין את השטר עד שיכתוב את השטר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי כדאמרן ומאי דאמרינן בפ' האומנין האי מאן דזבין מידי לחבריה אי לא עייל ונפק אזוזי קני ההיא במטלטלין דלאו בני שטרא נינהו אי נמי בקרקע ובמקום שאין כותבין את השטר ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וההיא אפילו במקום שכותבין את השטר הוא דאי ס"ד דבמקום שכותבין חוזר בזה ובזה כל זמן שלא נכתב השטר למה ליה למימר על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה בלאו על מנת נמי לפלוג וליתני בדידיה בד"א במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין חוזר בזה ובזה אלא ודאי סתמא היא בכל מקום. ואיכא למימר דההיא איירי בשטר מתנה והתם אפילו במקום שכותבין את השטר קנה לאלתר בחזקה בקנין אע"פ שלא נכתב השטר דכיון דקנו מידו או אחזקיה בארעא גמר ויהיב הוא אבל הכא בין מוכר בין לוקח בעי לאמלוכי כל זמן שלא נכתב השטר במקום שכותבין את השטר ולא קנה לא בכסף ולא בחזקה ולא בקנין עד שיכתוב את השטר דלא עדיף כח קנין מכח כסף וחזקה. ובשטר מלוה שיש בה קטן אומר מורי נר"ו דדינה כשטר מתנה דמשעת קטן זכה בין ילוה ובין לא ילוה ואע"פ שלא הגיע השטר לידו מעולם אלא א"כ עייל ונפק אזוזי דהשתא ודאי לא קנה עד שיגיע שטר לידו במקום שכותבין את השטר דאי שטר חיוב הוא היינו שטר מתנה ואי שטר מלוה הוא נמי כיון דיזיף וקני מניה ולא עייל ונפיק אזוזי גמר והקנה דבמכירת קרקע הוא דבעי איניש לאמלוכי שאין אדם מוכר קרקע אלא מחמת אונס דדחיקא ליה שעתא ודלמא לא מצטרכי ליה הני זוזי אבל דמלוה ומתנ' לא וראייה לדבר מדאמרינן בב"מ המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים דאי לפרעון לא חיישינן ואי לשמא כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה כלומר ואע"פ שלא הגיע לידו זכה וכיון דכן מסתמא מידו נפל והא דלא חיישינן דלמא עייל ונפיק אזוזי הוה דלא קני חדא דהא לא שכיח ועוד דהך חזקה דמשעבד נפשיה לאלתר מסייע ליה שאין אדם מניח לקנות ממנו עד שיטול מעותיו או שהיא בטוח בכך ולא חיישינן נמי שמא קנו מידו על מנת שלא יזכה עד שיגיע השטר לידו דלתנאין לא חיישינן וכמו שפירשתי במקומו ושטר משכונא גופא דארעא בתר מלוה גריר והמלוה עיקר הילכך דינה כמלוה דעלמא ומשעת קטן זכה אלא א"כ התנה שלא יזכה עד שיגיע שטרא לידו וכבר הארכתי. בדינין אלו בב"מ ובב"ב מפי מורי הרב נר"ו:

וכי תימא במקום שכותבין את השטר למה ליה לקנות בכסף או בחזק' לקני בשטר. ואיכא למימר דנפקא מיניה לקנות משעה שנתן הכסף או שהחזיק דהוה ליה כאומר קנה בכסף על מנת שתכתבו את השטר ולכשת"ל שלא קנה אפילו בכסף אלא מכתיבת השטר ואילך נפקא מינה במקום שכותבין שטר ראיה דלא קני בשטר וקני בכסף ואי שטר מקנה הוא קונה בכסף אפי' פי' ליה דליקני בכסף בלחוד ולא בשטר. ובמקום שאין כותבין את השטר שקונין בכסף ונתן מקצת דמים כבר פירשנו דיניו בפרק השוכר את האומנין ונקצר ונעלה בהם בכאן והוא על ארבע דרכים הא' היכא דאמר ליה ערבוני יקון קנה כנגד ערבונו לא פחות ולא יותר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי ואפילו במוכר שדהו מפני רעתה ואפי' בדבר שאין בו דין חלוקה דהכי משמע לישנא דערבוני יקון ונוטל כחוש דומיא דמוכר חצי שדהו שהלוקח נוטל כחוש. והב' דיהיב מקצת מעות ולא אמר ערבוני יקון ונתנו על דבר ידוע כגון על מקצת השדה או שלקח ממנו עשר שדות באלף זוז ונתן לו מהם מאתיים זוז על שדה אחת או במקצתה ושיקנה בהם הכל אם הוא שדה אחת קנאו כלו אבל אינו קונה בדמי קרקע אחד קרקע אחר' והיינו דאמרינן לקמן יפה כח חזקה מכח שניהם דתזקה לקח י' שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולם מה שאין כן בכסף ושטר של קרקע זה אין קונין קרקע אחר ואפילו לא עייל ונפיק אזוזי והג' היכא דיהיב דמי סתם שלא על מקום מסויים ולא עייל נפיק אזוזי קנה הכל. ואי עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו ויד החוזר בו על השאר על התחתונה שאם המוכר חוזר בו רצה לוקח נוטל קרקע כנגד מעותיו ומקיים המקח כנגד' ונטל כשער המקח כיון שמקיים אותו ונוטל כחוש כלוקח חצי שדה רצה מבטל כל המקח ואומר תן לי מעותי ואם אין מעות למוכר מגבה לו קרקע כנגד מעותיו מעידי' שבנכסיו שעשוהו כמזיק מפני שזה הוזק בנכסיו בהבטחתו וכדאמרינן התם מהיכן מגבהו מן העידית וכי אתי לידי גוביינא שמין כשער של עכשיו ואם הלוקח חוזר בו מן השאר ידו על התחתונה רצה המוכר אומר לו הילך מעותיך ונתבטל המקח כלו ואם אין לו מעות מגבהו מן הזיבורית כב"ח מדינ' דאורייתא ובדידה לא תקון רבנן ושמין כשער של עכשיו רצה אומר לו טול קרקע כנגד מעותיך ונתן לו כחוש ובשעת המקח מיהו אינו נוטל קרקע כנגד מעותיו לעול' אלא כשיש בו דבר הראוי ונשאר למוכ' דבר הראוי הא ל"ה לא דלאו אדעת' דגוד או אגוד נחתא חוץ מערבוני יקון כדאמרן וכל שמכר לו שדות הרבה ונוטל כנגד מעותיו אינו נותן לו במפוזר במקומות הרבה אלא במכונס במקום אחד אם מספיק ואם לאו בשתים ואם אין ספק בשתי שדות בשלש וכן לעולם אבל נותן לו מן הכחוש כרצונו. והד' מוכר שדהו מפני רעתה דאע"ג דעייל ונפיק אזוזי כשנתן קצת הדמים סתם קנה הכל:

בשטר מנא לן דכתיב וכותב וחתום בספר כו' עד ואקח את ספר המקנה ואיכא דקשיא ליה דהא ירמיה בכסף קנה כדכתיב ואשכלה לו את הכסף ולא קשיא דלישנא דקרא דייק דקרי ליה ספר המקנה אלמא שטר לחוד קונה לפעמים אפילו במכירה ואע"ג שאמר שמואל שלא קנה עד שיתן לו דמים מכל מקום לכי יהיב דמים קני בשטרא ותו במוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר לחוד והכא מוכר שדהו מפני רעתה הוה דהא כתיב הנה הסוללת באו לעיר ללכדה כנ"ל:

אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמי עיקר הפירו' דסתמא קאמר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי מדלא פריש ותו דאי לא קאמר שמואל אלא כדעייל ולפיק אזוזי אמאי לא אוקימנא למתני' דאותיבנ' ליה בדלא עייל ונפיק אזוזי והא עדיפא מאידך פירוקא דפריקנא לה אלא ודאי שמע מינה כדאמרן ואי קשיא לך ההיא דאמרינן האי מאן דזבין מידי לחבריה אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה לא קשיא דההיא מיירי בקונה מטלטלין במשיכה אי נמי קרקעות בחזקה דכיון שהחזיק בקרקע ומשך במטלטלין והמקח ברשותו והמוכר לא עייל ונפיק אזוזי גלי אדעתיה דגמר ואקניה דחזקה ומשיכה קנין אלימתא היא במקום שאין כותבין את השטר אבל קנין שטר קטן גרוע הוא שהמקח עדיין הוא ברשות המוכר ולא גמר ומקני עד דמטו דמי לידי' ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי וזה מבואר. וכי תימא וכי נתן לו דמים דקני למה ליה למקני מדין שטר ליקני בכסף ואפילו במקום שכותבין השטר ושטר במכר למה הא ליתא כלל דהא קני במוכר שדהו מפני רעתה אי נמי כדפירש' דליקני בשטרא לחוד או לא ליקני בכסף אי נמי כשנתן לו דמים שאינם ראוים לקנות כגון מלוה דאע"ג דלא קט בכסף קני בשטר הקנאה אם פרע לו כל הדמים אבל כל זמן שלא נתן לו כל הדמים כלל לא קנה אפילו כנגד מעותיו דהא מדין כסף לא קני דמלוה היא ומדין שטר נמי לא קנה דשטרא אכולהו זביני אכתוב ואם אין כל המקח מתקיים עומד ליקרע הוא והיאך יקנה מקצת וכשנותן לו דמים הראויים במקום שאין כותבין נהי דלא קני מקצת כנגד מעותיו מדין השטר הרי הוא קונה מדין כסף כפי הדינין האמורין למעלה ומאי דאמרינן הכא שלא קנה בשטר עד שיתן לו כל הדמים היינו למימרא דלא קני מדין שטר אבל קונה מדין כסף אי נמי דהא דשמואל אתיא במקום שכותבין את השטר דהשתא לא קני מדין כסף כלל עד שיכתוב את השטר שכל זמן שאינו קונה או מדין השטר אף אינו קונה מדין כסף וזה מבואר. הא דא תבינן לשמואל מדתני' בשטר כיצד קס"ד דתרתי קתני שדה מכור' לך נתונ' לך ומדקאמר הרי זו מכורה ונתונ' משמע מכורה ונתונ' לאלתר וקשיא לשמואל ולא מצינן לשנויי דההיא בשטר הקנאה וראיה דשמואל נמי סתמא קאמר בין בשטר ראייה בין בשטר הקנאה וראיה. וכבר פירשתי בפרק ח"ה דאפילו בשטר העשוי לראיה אדם קונה כל היכא דאית ביה הקנאה נמי שכתוב בו לשון הקנאה בלשון בעל דבר ושכתוב בו ודין שזה הוא שטר הקנאה ושם מבואר יפה:

רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו בשטר מכר כדי ליפות את כחו. פי' שהוא חייב באחריות. ויש מקשים ולשון מתנה אמאי כתב לו וכי תימא משום דינא דבר מצרא דקי"ל מתנה לית בה דינא דבר מצרא הא ליתא דהא מסקינן בה דאי אית בה אחריות לית בה משום דינא דבר מצרא ויש דוחין דהתם הוא בדאיכא למיחש דזביני הוה ואי ערומי מערים לבר מצרא אבל הכא בדידעינן ודאי דמתנה היא. ואחרים פי' דנפקא מינה לענין דברים שאינם בכלל מכר שהם בכלל מתנה מפני שנותן בעין יפה נותן טפי ממוכר כדאיתא בפרק המוכר את הבית. ומורי נר"ו פירש בשם החכם הגדול אחיו ז"ל דמתניתין הכי קתני דמאן דכתב לחבריה בשטר שדי מכורה לך שדי נתונה לך ולא נשאו ונתנו בדבר קודם לכן שימכור לו או שיתן לו דלשון זה מתנה הוה ואינו נותן לו דמים כלל ולא כתב לו לשון מכר אלא כדי ליפות את כחו:

דיני שטר האחד מתנה או מוכר שדהו מפני רעתה שקונה בשטר הקנאה או בשטר ראיה והקנאה לחוד. השני במוכר שדהו בעלמא במקום שכותבין את השטר לא קנה כלל עד שיתן כל הדמים וכשנותן כל הדמים קנה אפילו במלוה השלישי במקום שאין כותבין את השטר לא קנה הכל עד שיתן לו הדמים ואפילו דמים של מלוה. אבל מכל מקום קונה הוא כנגד מעותיו מדין כסף כדינו כשנתן לו כסף הראוי לקנות ולא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ובדעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו כפי הדרכים שכתבנו למעלה:

בחזקה מנא לן דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשת' במה תפשתם בישיבה פי' ומהאי קרא שמעינן שפיר תרי דיני חזקה תקון בקרקע ותשמיש בגופו שהרי תפשו ערים להם ולמקניהם ומה שישבו הם קנו בישיבה דומיא דמציע מצעות בנכסי הגר ומה שעשו למקניהם קנו בתקון דלא סגיא שלא תקנו גדרות לצאנם כנ"ל:

דיני חזקה האחד במקום שכותבין את השטר לא קנה כלל במוכר עד שיכתוב את השטר אבל במתנה או במוכר שדהו מפני רעתה קונה:

וכל שאמר לו הגבה וקנה שצריך הגבהה והיא בהמה גסה הרבה כמו פיל וכיוצא בו שאין אדם יכול להגביהה בשיעור הגבהתה לענין קניה שהוא שלשה טפחים כיצד יעשה יביא חבילי זמורות גבוהין ויעלה את הפיל עליהם ויש מפרשין שיעמוד הוא במקום גבוה ויביא זמורות לחות בידו והבהמה מגבהת עצמה ליטול מאותן הזמורות ואחר שהוא סבב את הגבהתה הרי הוא כהגביהה ממש על הדרך שאמרו במשיכה שכל שהלכה מחמת קולו קונה:

זה שכתבנו בהגבהה שצריך שתהא בשלשה טפחים כך כתבוה רוב פוסקים ואף גדולי הרבנים פירשו כן בבבא קמא בענין הופך את הגלל ואע"פ שבענין ערוב אמרו שדיו בהגבהת טפח שמא בערוב הקלו ויש מפרשים שכל שהוא מגביה את הדבר ממש בידיו דיו בטפח אבל כל הגבהה שעל ידי כלים אינה נכרת אלא בשלשה ועקר הדברים כדעת ראשון:

המשנה החמשית והיא מענין החלק השני גם כן במה שנתגלגל לבאר בדין קניית קרקעות ומטלטלין והוא שאמר נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות זוקקים את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם אמר הר"ם פי' נכסים שיש להם אחריות הם קרקעות ואמנם נקרא ככה לפי שאחריות עשוי הוא לטרוף והעשויים לטרוף הם קרקעות לבד והמשל בו שראובן מוכר שדה לשמעון והיה על ראובן חוב ללוי קודם לזאת המכירה הנה על לוי שיגבה קרקע הנמכר מיד שמעון כאשר לא ימצא לראובן מה שיפרע חובו וזהו ענין האחריות ושאין להם אחריות הן המטלטלין כלן לפי שאין ללוי שיוציא מיד שמעון המטלטלין אשר מכר אליו ראובן דרך משל אחר שלקח החוב מלוי ואמרם היות הקרקע נקנה בנתינת כסף הוא אמרו שדות בכסף יקנו ובתנאי שלא נהגו בזה המקום שיכתבו שטר אמנם במקומות שנהגו לכתוב שטר מקח וממכר לא קנה עד שיכתוב את השטר אם לא שיפרש במכר שהוא נקנה בנתינת כסף לבד ואופן קניית הקרקע בשטר הוא שיכתוב באיזה דבר שיהיה שדי נתונה לך שדי קנויה לך או מה שדומה לזה וזה במתנה לבד הוא שיקנה בשטר אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים אם לא שיהא מוכר שדהו מפני רעתה והביאו ראי' על קנין השטר וכתוב בספר וחתום והחזקה יקנה בו לבדו לעולם והנה נתבאר דרכה במקומות בגמ' ומזה שיבנה מעט או שיסתור שיעור מועט בקרקע אשר רצה לקנות בפני בעליה וכאשר ישתמש מעט בגופה של קרקע ובעל הקרקע לא יחלוק עליו הנה נתקיים המכר והמקח ואם היה שלא בפניו יצטרך שיאמר לו אז לך חזק וקני והראיה על הקנייה בחזקה באמרו וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ראי' על זה אמרו וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנו מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד שלא יתקיים קנייתו שלא בנתינה מיד ליד ואמרו שמטלטלין נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כמו שימכור ראובן לשמעון ככר פלפלין ובית אחד בכך וכך הנה כאשר קנה שמעון הבית באחד משלשה פנים אשר נקנה בהם קרקעות קנה כבר הפלפל עם זה הבית אע"פ שלא משך אותו ואפי' הי' הפלפל במדינה אחרת ובתנאי שיאמר לו קני הני אגב מקרקעי והראיה על זה אמרו ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה וכבר זכרנו בזה הסדר במסכת כתובות כי כשנאמרה שבועה במשנה אמנם היא שבועת התורה או שבועה בתקנת חכמים כעין דאורייתא ולא יתחייב שבועה בטענת קרקעות והוא יתבאר בשבועות במקומו ואמנם ישבע שבועת התורה על המטלטלין לאמרו ית' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואמר ונקרב בעל הבית אל האלקים וכבר זכרנו שמודה מקצת ישבע שבועת התורה אמנם אם הוא כופר הכל פטור אבל ישבע שבועת היסת כמו שביארנו בסוף כתובות ואם יטען ראובן דרך משל על שמעון ובית והודה לו במקצת חוב חייבו שבועת התורה על מה שכפר מן המעות וישבע גם כן על כפירת הבית על ידי גלגול וגלגול שבועה מן התורה שאמרו בסוטה אמן אמן ובאה הקבלה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כמו שביארנו במקומו ולזה כל מי שיתחייב עליו שבועה על המשביע אותו שיגלגל עליו כל מה שירצה ממה שיתלה בטענה הראשונה או לא יתלה ומכח דברנו יתבאר לך שמי שטען על חבירו כלל קרקע והודה במקצתו או טען עליו כלים וקרקעות והודה בכלל המטלטלין וכפר בקרקעות כולם או קצתם או הודה בקרקעות כולם או קצתם וכפר במטלטלין כלן הנה בכל החילוקין פטור משבועת התורה וחייב שבועת היסת בכל מה שיטענו עליו וכן מי שטען על חבירו כלל במטלטלין והביא קצתם ואמר לו זהו מה שיש לך אצלי וקח אותו לא נחייבהו זולת שבועת היסת ושמור אלו העקרים ודי בהם:

אמר המאירי נכסים שיש להם אחריות ר"ל קרקעות נקנין בכסף ר"ל שנתן לו הדמים שקנאו על דעת שיקנהו בכך לא על דעת פירעון לבד או אפילו שלא נתן לו דמי הקנין אלא מקצתם אפילו שוה פרוטה הואיל ונתנו על דעת גמר קנין קנה כלו ומה שאמרו במכר לו עשר שדות בעשר מדינות שלא אמרו כיון שהחזיק באחת זכה בכולן אלא בשנתן דמי כלם מפני שאין אותם הדמים נתונים לכונת גמר קנין שהרי בחזקה הוא קונה אלא שנתנם לפירעון כמו שביארנו במציעא פרק הזהב ואין חזקת שדה אחד מועיל לחברו אלא בשפרע דמיו אבל כל שבא לקנותו בכסף אף בפרוטה קונה כל אותם שהוא מזכיר באותו קנין אלא שאם לא הזכיר את כלם לא קנה אלא אותו שהזכיר כמו שנתבאר למטה ומכל מקום בגמרא פירשו שלא אמרו בכסף שקונה אלא במקום שאין נוהגין לכתוב שטר ר"ל לגמר קנין אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב ומכל מקום אם התנה לקנות בכסף לבד הואיל וקנין בפני עצמו הוא אף במקום שכותבין את השטר קנאו בכסף וכמו שאמרו בסוגיא ואי פריש פריש ואלו לא היה הכסף קנין לא היה תנאי מועיל לו שאלו התנה לקנותו בדבור בעלמא אינו כלום למדת שבמקום שאין כותבין שטר לגמר קנין קנאו בכסף הנתון על דעת גמר קנין ואף במקום שכותבין את השטר כן אם התנה ובזמן הזה כתבו גדולי צרפת שמקום שאין כותבין את השטר הוא שאין שטר שלנו עשוי לגמר קנין אלא לראיה והודעה וזכרון לדורות הבאים על גמר הקנייה שהשטר העשוי לכונת גמר מכירה הוא שכתוב בו שדי מכורה לך ואף בלא עדים כמו שיתבאר ושטרות שלנו אינן כן אלא שמודה שנטל מעות מפלוני ושמכר לו בהם קרקע פלוני והרי מטלטלין שאין נקנין בשטר ובזמן הזה עושין מהם שטר לראיה שנקנו בקנין הראוי להם ואף המטבע שעושין ממנו שטר חוב מן הלוה למלוה דרך הודאה שהלוהו כך והשטר מזכיר הענין ומודיעו וכן שהשטר והחליפין שבו מועיל לשעבוד הנכסים וגדולי פורבינצא משיבים עליהם ששטר שלנו שטר הקנאה הוא וממה שאמרו בפרק חזקת הבתים ולא לאשה בנכסי בעלה כלומר שאין לה בהם חזקה והקשו הא ראיה יש כלומר שאם כתב לה שטר עליהם זכתה בהם ואימא לגלויי זוזא הוא דעבד כלומר לא נתכונו אלא לידע מעות שבידה ותירץ הכא במאי עסקינן בשטר מתנה שאין כאן דמים עד שתאמר שלברר מעות שבידה הוא עושה אמר רב נחמן אף במוכר קנתה ולא אמרינן לדלויי זוזא הוא דעבד ושאלו שם ודל זוזא מהכא תקני בשטרא כלומר שאלו לא כתב לה שטר אלא שקנתה במעות לבד היה מקום לומר לגלויי זוזי עבד אבל מאחר שכתב לה קנתה בשטר וכדתנן נכסים שיש להם אחריות וכו' ואם כדבריהם היה לו לתרץ התם בשטרי הקנאה הכא בשטר ראיה ולדעתי אין זו ראיה שסתם שטרותיהם לכונת גמר קנין היו ומכל מקום זה שאמרו שבמקום שנהגו לכתוב את השטר לא קנה עד שיכתוב יש מפרשים לא שיכתוב ממש אלא שמצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולא יראה לי כן הואיל ויכול לחזור בו ואם תאמר בקנין היאך אתה מפרשו אם שיקנה לכתוב קנין דברים הוא ואם שיקנה על גוף המכר הרי קנאו בקנין ואין צריך דבר אחר שהחליפין קנין גמור הוא בלא שום דבר אחר והשטר אינו אלא הודעת הקנין ומכל מקום רבותי פירשו שמאחר שעכשיו כל שנהגו לגמר קניה הוא קנין החליפין אין כסף קונה עד שיקנו שהחליפין אצלנו כמקום שנהגו לכתוב השטר אצלם והדברים נראין:

ומכל מקום כל שיש שם קנין אין צריך כסף כלל וכן בחזקה כך היא שטתנו וכן כתבוה חכמי צרפת אבל גדולי פורבינצה כתבו בחבורם שחזקה וחליפין אין קונין אלא במתנה אבל במכר דוקא עד שיתן דמים שאין כחם גדול מן השטר ואף בשאלתות כתבוה כן בחזקה בפרשת בהר סיני ואף שם כתבו שבמקום שנהגו להחזיק לא קנה אף בשטר וכסף עד שיחזיק ואין הדברים נראין שאם כן לא נשמט בעל התלמוד להזכירה ואע"פ שהמקראות שהחזקה והחליפין יוצאין משם מתנה הוא אין זה כלום שהמקראות אסמכתא בעלמא הם אלא שאף הם מביאים ראיה ממה שאמרו במציעא הרי שמכר שדהו באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות מלמדין אותן שלא יחזרו בהן והוא שיזקוף הנשאר עליו מלוה ואם איתא יקנה בחליפין ולדעתי אינה ראיה שלא דברו אלא על אותו קנין בעצמו ר"ל קנין דמים ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה והאחין שחלקו נעל וגדר הרי זו חזקה ומדשבקיה למכר ונקט מתנה שמע מינה דחזקה דמכר אינו קונה בלא דמים ואף זו לדעתי אינה ראיה שלא דברו שם אלא באותם שנקנות בחזקה בלא דמים שמן הסתם כל שמוכר בדמים אינו רוצה לקנות אלא בדמיו ולא עוד אלא שבמשנה אמרו אבל המוכר ונותן מתנה וכו' וזו פשוטה כדברינו ואף כל הסוגיות מעידות כן שלא חלקו באלו בין כותבין לאין כותבין בין נתן דמים ללא נתן אלא שיש קצת ראיה לדבריהם במה שאמרו יפה כח חזקה משניהם שלדברינו היה להם להוסיף במדרגות שבה שחזקה קונה בלא כסף ושטר ואף זו אני אומר שאינה ראיה שמאחר שאף הכסף והשטר אי פריש פריש לא פסיקא ליה ואף הם מביאים עוד ראיות חלושות שאין בהם הכרח כלל והדברים ברורים כמו שכתבנו:

ואמר אחר כן שהקרקע נקנה בשטר ופירושו שטר העשוי לגמר קנייה ר"ל שדי מכורה לך ולא שטר ראיה העשוי להצניעו ופירשו בגמרא דוקא במתנה אבל במכר עד שיתן דמים אלא שאף בזו אי פריש פריש ואם מכר שדהו מפני רעתה קנה אף בשטר לבד בלא דמים שגומר להקנות הוא ושטר זה העשוי לקנייה אינו קונה עד שיגיע השטר לידו ואינו כשטר העשוי לראיה ששטר העשוי לראיה צריך עדי חתימה מחשש כפירה וכן שיהא בדבר המתקיים ושאי אפשר להזדייף אבל זו אפילו על הנייר או על החרס ובלא חתימת עדים אלא שיש מצריכים לה עדי מסירה שאין זה אלא לגמר קנייה ואם רצה החוזר לומר אחר כן אין שטר זה כלום אינו רשאי הואיל ומודה שכתבו הא אם כפר שלא כתב אין זה כלום שאין שטר ראיה אלא בכתב ידו או בעדי חתימה ובדבר המתקיים ושאין יכול להזדייף ומעתה אין לתמוה על מה שאמרו בשני של כתבות ודוקא אחספא שמשמען של דברים שכתיבה בחרס אינה כלום שהרי בכתב העומד לראיה היא נאמרת ומי שמפרש זו שבכאן (בחזקה) בחוקק אינו כלום שהרי כתב שנינו וכבר אמרו במסכת גיטין וכתב ולא וחקק וזה שכתבנו בשטר שאינו קונה בלא דמים ובדמים שאינן קונין בלא שטר מכל מקום יש ביניהם קצת הפרש שבדמים בלא שטר עומד החוזר במי שפרע ובשטר בלא דמים אפילו מי שפרע אין בו וגדולי ההר כתבו שאף שטר בלא דמים יש בו מי שפרע:

ואמר אחר כן שהקרקע נקנה בחזקה והוא נעל או גדר או פרץ כל שהוא במה שיועילו מעשיו ודוקא שיחזיק בפניו או שיאמר לו לך חזיק וקני ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ולא למעט הגבהה ומסירה ושאר קניות שהזכרנו אלא למעט מהם כסף ושטר וחזקה ואמר אחר כן שנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות והוא שיקנה לו קרקע בכסף או בשטר ויאמר שיקנה כלים כך וכך עם אותו קרקע ופירשו בגמרא שאין צריך שיהיו אותם הכלים צבורים בה אלא נקנין בכל מקום שהם והילכך אף בארבע אמות קרקע או בטפח על טפח או אף בכל שהו יכול להקנות אלף צאן ואלף גמל אבל מכל מקום אגב וקני בעינן כלומר שיאמר קנה כלים הללו אגב קרקע שהקניתי לך ולא לשון אגב ממש שכל שיאמר עם הקרקע הרי הוא כאגב שהרי עקר המקום שקניה זו יצאה לנו משם הוא אמרו ויתן להם אביהם מתנות וכסף וזהב ומגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה וגדולי הרבנים פירשוה באגב ממש והביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו תשמע דתני כל הני ולא תני אגב והרי ששנה באחת מהם ועמו מאה צאן אלמא אגב ממש בעינן ומכל מקום אנו מפרשין דתני כל הני ולא תני אגב ממעשה של רבן גמליאל וזקנים ומשטר הנזכר בזכה שדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר ומכל מקום כל שאומר עם קרקע פלוני הרי הוא אגב אלא שזה לשון ארמי וזה לשון עברי והדברים פשוטים ואמר אחר כן שכמו שהמטלטלין נגררין אחר הקרקעות לענין קניה כך הקרקעות נגררין אחר המטלטלין לענין שבועה והוא שידוע שאין נשבעין על הקרקעות ואם היה חייב לו שבועה על המטלטלין מגלגלין עליו אף שבועת קרקעות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה אמר קרא שדות כו' משום דדלמא ה"מ מעכו"ם כו' עכ"ל ולעיל בר"פ גבי קדושי אשה אע"ג דבעכו"ם איירי מ"מ יליף מיניה בג"ש דקיחה קיחה וק"ל:

בד"ה ולמה כתב כו' וא"ת ולמה כתב לו בלשון מתנה כו' וי"ל דב' שטרות כו' עכ"ל מת"י ונראה דאיירי שפיר בשטר אחד והא דכתב ליה בלשון מתנה לפי שהאמת הוא כך והא כו' עכ"ל ור"ל דהאמת הוא כך וכדי שיקנה בשטר בלא דמים דאי הוה כתב מכר לחוד לא הוה קני בשטר עד שיתן דמים וכן הקשה מהר"י אב"ן לב לדברי התוס' וק"ל:

בד"ה ובוידוי פי' כו' אלא משום דבירושלמי פריך כו' אמאי לא תני ובוידוי כו' וגם משמע מי שאין לו קרקע כו' עכ"ל דבריהם תמוהים ממה שכתבו וגם משמע מי שאין לו קרקע מתודה בו' היינו כפרש"י וגם מה שכתבו דבירושלמי פריך כו' אמאי לא תני ובוידוי כו' ליתא התם הכי ודברי התוס' שכתבו בפרק לא יחפור על פרש"י דאיתא בירושלמי דאף בוידוי בעי קרקע ובפי' הר"ש במס' פאה כתוב דאיכא פלוגתא בהא בירושלמי וצריך עיון בכל זה דבירושלמי שלפנינו נראה כפרש"י דהכא ובפרק לא יחפור ודו"ק:

תד"ה קרקע כל שהוא וכו' משמע דבכל שהוא חייבת בפאה וכו' פי' דבלא זה ה"א דג"ט נמי מקרי כל שהוא וא"כ לא הוה קשה מידי מהא דמוקי לה בפ' לא יחפור בחטה אבל השתא דר"ל כל שהוא מקשה:

משנה נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה כבר כתבתי דמסירה והגבהה נמי בכלל משיכה נינהו וכל דבר לפי ענין הרגיל בו אי למ"ד מדאורייתא כולהו מיד ליד מיקרי ולמ"ד מדרבנן דרבנן מיהו האי אין נקנין אלא במשיכה לאו דוקא דהא תיקנו נמי בחליפין כדתנינן להדיא באידך מתניתין דסיפא ולאידך גיסא נמי יש לי לדקדק דהא דקתני נכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה לאו כללא הוא דהאיכא שטרות דהוי נמי בכלל נכסים שאין להם אחריות כדדייקינן להדיא בדף הסמוך אמתניתין דהכא גופא דזו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אשטרות קאי ואפ"ה קי"ל דאינן נקנין לא במשיכה ולא במסירה והגבהה אלא בכתיבה ומסירה דוקא ונהי דאיכא למימר דרבי שסתם המשנה לטעמיה דס"ל אותיות נקנין במסירה לחוד בפרק הספינה ולקמן בפרק האיש מקדש דף מ"ז ע"ב מ"מ איכא למידק אהא דקי"ל הלכה כסתם משנה וקשיא הלכתא אהלכתא אע"כ דהאי כללא לאו דוקא ויתכן יותר לפמ"ש לקמן בפרק האיש מקדש דמאן דס"ל דבעינן כתיבה ומסירה היינו משום דס"ל דמכירת שטרות מדאורייתא לא מהני כלל אלא מדרבנן מיקני בכתיבה ומסירה א"כ אתי שפיר טפי דשבקי לקנין שטרות ולא איירי ביה דנהי דקי"ל דעיקר משיכה נמי מדרבנן לרבי יוחנן מ"מ עיקר מכירת מטלטלים מיהא הוי דאורייתא משא"כ בשטרות דעיקר מכירה מדרבנן כן נ"ל:

(קונטרס אחרון) דף כו משנה נכסים שיש להם אחריות כו' ונכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה. וכתבתי דיש לדקדק דבכולהו מתניתין דפירקין קחשיב כל קנינים שבעולם במה נקנין ואמאי שביק לקנין שטרות דלא תני להו. בשלמא למ"ד דנקנין במסירה א"ש דהוי בכלל משיכה דהא שטרות נמי נכסים שאין להם אחריות נינהו כדמוכח בגמרא דקאמר זו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ואשטרות קאי וכדפרישית לעיל במשנה דבהמה גסה דמשיכה ומסירה חדא מילתא היא. אלא למאי דקי"ל דגבי שטרות בעינן כתיבה ומסירה ודאי קשה שטרות אמאי שייריה. וכתבתי ליישב ע"פ מ"ש לקמן דף מ"ח פרק האיש מקדש דמאן דס"ל שטרות נקנין בכתיבה ומסירה היינו משום דס"ל דעיקר מכירת שטרות אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מקנו כלל ולפ"ז מצינן למימר דמש"ה לא קתני במתני' דלא קתני אלא כל הני דעיקר מכירתם מדאורייתא:

גמרא בכסף מנלן לכאורה נראה דהאי שקלא וטריא היינו אליבא דר"ל דוקא דכסף אינו קונה במטלטלין משא"כ לרבי יוחנן דבסמוך דכסף קונה ד"ת במטלטלין וכפרש"י בסמוך משום דילפינן בק"ו מהקדש או כפירוש הרי"ף ז"ל דילפינן בק"ו מע"ע גופו קונה ממונו לא כ"ש א"כ מה"ט גופא אית לן למילף נמי דכסף קונה בקרקעות אלא דלענ"ד לרבי יוחנן נמי איצטריך קרא דאל"כ ה"א דקרקעות כיון דבחזקת בעליהן עומדות אין דרך להקנותן אלא בשטר דוקא וכדכתיב נמי ספר המקנה דהוי משמע דוקא ספר קונה ולא דבר אחר ועוד יתיישב יותר למאי דפרישית בריש מכילתין דאי לאו ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ה"א דקידושי אשה דוקא בשטר דמקשינן הווייה ליציאה וא"כ אי לאו דאשכחן כסף דקונה בקרקעות להדיא הו"א איפכא דאשה אין נקנית אלא בשטר וג"ש דקיחה קיחה נמי לאידך גיסא דקיחה דשדה עפרון היינו בשטר וכסף לאו משום קנין יהיב ליה מש"ה איצטריך לאתויי בהדיא מקרא כן נ"ל:

תוספות בד"ה אמר קרא שדות בכסף יקנו הא דלא אייתי מקרא דשדה עפרון משום דדלמא ה"מ מעובד כוכבים כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה דהא אי לאו האי קרא דהכא אדרבה בשדה עפרון גופא לא הוי ידעינן דקנאה אברהם בכסף אלא בשטר כמ"ש התוספות גופא בריש מכילתין בד"ה א"נ שדות וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דאיכא למילף איפכא כן נ"ל אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר דהא האי פירכא גופא מקשה הש"ס לעיל בע"ע דנקנה בכסף והא דילפינן קידושי אשה משדה עפרון ולא פרכינן היינו משום דלהתם איכא ג"ש דקיחה קיחה כמ"ש מהרש"א ז"ל ויתיישב יותר לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דלא ילפינן עיקר קנין משדה עפרון אלא גילוי מילתא בעלמא דלשון קיחה היינו כסף וק"ל:

גמרא ואי פריש פריש כי הא כו' אף ע"ג דכל תנאי שבממון קיים אפ"ה הוצרך לאשמעינן דלא תימא דאין כאן תורת קנין כלל כ"א בכסף ובשטר וא"כ תו לא מהני ליה האי תנאי דאכתי דברים בעלמא נינהו ויכול לחזור בו קמל"ן כיון דכל חד קנין חשוב הוא דהא כסף לחוד קונה במקום שאין כותבין ושטר לחוד קונה במתנה אלא טעמא דרב משום דמסתמא קפיד ולא סמכא דעתא א"כ כיון דפריש דלא קפיד מהני:

שם אמר שמואל ל"ש אלא במתנה אבל במכר לא קנה אף על גב דואקח את ספר המקנה במכר כתיב מ"מ קרי' ליה שפיר ספר המקנה כיון שקונה במתנה ועוד תירצו דהתם מוכר שדהו מפני רעת' הוי ואין צורך לזה וק"ל:

שם מתיב רב המנונא בשטר כו' ולכאורה יש לדקדק דלמא התם איירי בדפריש אי בעינא בשטרא איקני כדלעיל בסמוך ואפשר משום דמסתמ' האי ברייתא דבשטר כיצד אמתניתין קאי ומתניתין ודאי בדלא פריש איירי דומיא דכסף וחזקה ועוד דממימרא דשמואל גופא מוכחינן לה מדקאמר ל"ש אלא במתנה ולא מוקי לה אפילו במכר ובדפריש אע"כ דלא משמע ליה לאוקמי מתניתין בדפריש דוקא ואף על גב דאכתי לא דמי לחזקה דמהני אפילו במכר לרוב הפוסקים בהא לא איכפת לן דשפיר שייך למיתני בהדי הדדי כל חד היכא דשייך ביה אבל לענין דלא בעינן שיפרש מסתמא דומיא קתני נן נ"ל:

שם ובחזקה מנלן כו' במה ירשתם בישיבה ואף על גב דבגורל ואורים ותומים נתחלקה ולא הוצרכו לחזקה מ"מ נ"ל דמייתי שפיר דלמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה א"כ ודאי היה הגורל לשמות מטות אבותם ואח"כ מה שנטלו מירושת אבותם חלקו וזכו כ"א בחלקו בישיבה דהא עיקר גורל בחלוקת השבטים איירי קרא ומהא ילפינן שפיר בפרק בית כור דהאחין שחלקו מהני גורל ואפי' למ"ד לבאי הארץ מסתמא חלקו לשמות מטה אבותם בשעת ביאתן ממש והרבה מאותן באי הארץ מתו בשבע שכיבשו ושבע שחילקו וירשו ביניהם וחלקו בחזקה שהחזיק כ"א בשלו ועוד דהא בני גד ובני ראובן לא אשכחן בהו גורל ואף ע"ג דהאי קרא דבמה ירשתם היינו בשאר שבטים לאחר שעברו הירדן מ"מ במה זכו אותן השבטים בחלק בני גד ובני ראובן בארץ כנען גופא כיון דב"ג וב"ר לא היו בגורל אע"כ בישיבה התזיקו וא"כ מתקיימין שתי מקראות דאך בגורל ובמה ירשתם בישיבה כן נ"ל נכון ועיין בחידושי מהר"י טראני ודו"ק: