מסכת קידושין דף י״ט עמוד ב׳

וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושין אלמא הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן מדעתיה הוה והוה ליה כאומר לה קבלי קידושיך:

לאו לקידושין ניתנו ואינו מקדשה אלא ע"י גרעון שיש לו עליה דהוה מלוה שהרי היא חייבת לו או הם או שוויים והיא עצמה משכון:

אפילו בסוף שש ביום השלמתם:

משל לאומר לאשה כלומר מכאן אתה למד לאומר לאשה כו':

מעכשיו ולאחר שלשים יום מקודשת לראשון דה"ק לה מעתה נתחלו אי בעינא בהו לאחר שלשים יום:

משל למאן מדברי מי אנו למידין:

הא אם יש שהות ביום כו' אלמא השתא הוא דמתחלי קידושין בגרעון שיש לו עליה:

לרבנן מדברי חכמים אנו למידין דאמרי אפי' אין שהות דקסברי לכך ניתנו מעות הראשונות דאי בעינן לייעודי יהא יעוד מעכשיו דאי לאו מההיא שעתא מתחלי במאי מקדשה השתא:

משל למאן פי' בקונטרס מדברי מי אנו למידין הא אם יש שהות ביום כו' אלמא השתא הוא דמתחלי קדושין בגרעון שיש לו עליה לרבנן מדברי חכמים אנו למידין דאמרי אפילו אין שהות ביום דקסברי לכך ניתנו מעות הראשונות דאי בעינן ליעודי יהיה ייעוד מעכשיו דאי לאו מההוא שעתא מתחלי במאי מיקדשה השתא ופריך פשיטא דמצינו למילף ומשני מהו דתימא הא לא אמר ליה לאב מעכשיו ותילף מיניה דאפי' לא פירש מעכשיו אלא הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום תהא מקודשת לראשון קמ"ל האי תנא דאמר אנו למידין המשל מדברי רבנן דאי אמר מעכשיו אין ואי לא לא וקשה דבכוליה גמרא המשל בא ללמד על הדבר כמו משל למה הדבר דומה ועוד איך נאמר דמייעוד נלמוד באשה שתהא מקודשת לראשון והא לא איירי רבנן כלל כשבא אחר וקידש בתוך ימי המכירה לכך פירש ר"י שהמשל בא ללמד ולומר דכי היכי דפשיט לן התם באומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשי' יום ובא וקידשה אחר בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון ה"ה גבי ייעוד שאם בא אחר וקדשה אחר המכירה קודם הייעוד דאינה מקודשת דמעות הראשונות לקידושין ניתנו והכי קאמר משל למאן על מי מלמד המשל אילימא לרבי יוסי בר' יהודה והאמר אם יש שהות ביום וכו' ואם כן לא דמי לאומר שהרי בעינן שיתן לה שום דבר בסוף אלא משל לרבנן המשל בא ללמד לנו על דברי רבנן שאם בא אחר וקידשה אחר המכירה קודם היעוד אינה מקודשת ופריך פשיטא דכיון שאמר לאשה כך הוא הדין ה"נ גבי ייעוד כך הוא לרבנן ומשני מהו דתימא הא לא אמר מעכשיו ואפילו לרבנן נמי תהא מקודשת לאחר שקדשה קודם הייעוד דלא דמי לאומר לאשה דהתם אמר לה מעכשיו קמ"ל דכיון דכל מכירה ע"מ לייעד כמאן דאמר לה מעכשיו דמי:

משל לרבי יוסי ברבי יהודה פי' בקונטרס מדר"י ברבי יהודה אנו למידין משום דלא פירש מעכשיו אע"ג דהוי ליה לקדשה בהו לאחר זמן מיהו כי קדמו אחר הוו קידושין ה"נ לא שנא מהו דתימא הא לא א"ל בשעת מתן מעות ע"מ שתייעד לי לסוף שש ומשום הכי אמר רבי יוסי דמקודשת לשני אבל היכא דאמר התקדשי לי לאחר שלשים יום אימא אע"ג דלא אמר לה מעכשיו חיילא מהשתא ומקודשת לראשון אם ירצה בסוף שלשים קמ"ל דדמי להדדי דכיון דתלה הכתוב ייעוד במעות הללו לאחר זמן מעיקרא כי יהבינהו להכי יהבינהו שאם ירצה לייעד מייעד ואפ"ה כיון דלא אמר מעכשיו מקודשת לשני גם פי' זה לא נהירא שהרי בכולי גמרא המשל בא ללמד על הדבר ופירש רבינו יצחק מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר שלשים יום וכיון דלא פריש נימא דדעתיה שיחולו הקידושין מעכשיו דמהני טפי מה שלא הזכיר שלשים יום שהרי כל שעה ושעה בידו ליעדה כל זמן שירצה ואם קידשה אחר אינה מקודשת קא משמע לן כיון דלא אמר מעכשיו בהדיא מקודשת לשני:

לרבי מאיר תנאו קיים וכו' מדרבנן אדרבנן לא קשיא דיעוד לא הוי דבר שבממון:

תנו רבנן כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי כו' אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות דר' יוסי בר יהודה אומר אם יש שהות ביום כו'. ירושלמי (פ"א ה"ב) על דעתה דרבנן משעה ראשונה נותן כסף ליעודין, על דעתיה דר' יוסי בר"י בסוף נותן כסף ליעודין, מאן דאמר בסוף נותן כסף ליעודין מעשה ידיה של בעלה, ומאן דאמר משעה ראשונה נותן כסף ליעודין מעשה ידיה של בעלה נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שמעשה ידיך שלי. ונראה משום האי טעמא לא אמרינן לעיל (קידושין יח, ב) גבי יעוד נשואין עושה או אירוסין עושה, נפקא מינה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה ולמעשה ידיה, דבין כך ובין כך מעשה ידיה לבעלה דהוי כאמן דאמר לה על מנת שמעשה ידיך שלי.

אלא משל רבנן פירש רש"י מדברי חכמים אנו למדין משל זה שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום כו', ובסמוך נמי דאמרינן פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשיו. פירוש (יחליף) [ותילף] מינה דאפילו בלא [מ]עכשיו מקודשת לראשון, דהא באמה לרבנן לא אמר לה מעכשיו, ואפילו הכי כי אמר לה בסוף שש סמוך לשקיעת החמה הרי את מקודשת [הרי זו מקודשת], דאלמא מעכשיו מתחילין קידושין. ואינו מחוור שאין זה שיטת התלמוד להביא ראיה מן הדבר על המשל, אלא סומך הדבר מן המשל, ועוד דהא דקאמר משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום, אי בשאמר לה בלשון זה ממש אין זה (ב)[כ]אמה העבריה לרבנן. דאלו אמה העבריה אם בא אחר וקדשה בינתים אינה מקודשת לשני כלל אלא אם רצה אדון לייעד מייעד כדאמרינן בסמוך. והאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת לשניהם (כלקמן קידושין נט, ב), דמספקא לן אי תנאי הוי או חזרה הוי, אלא על כרחין בשפירש ואמר מעכשיו אם אין אני חוזר בו מכאן ועד ל' יום, ובשפירש פשיטא דמקודשת לראשון ואין צריך להביא מאמה העבריה. אלא וודאי המשל בא כאן ללמד ולומר דכי היכי דפשיטא לן התם דמקודשת לראשון הוא הדין גבי יעוד, דמעות הראשונות לקדושין ניתנו. וכן פירשו בתוס'.

תנו רבנן כיצד מצוות ייעוד כו' משל לאומר לאשה כו' מה שפירש"י ז"ל מכאן נלמוד משל זה שלאומר לאשה לא ירדנו לסוף דעתו בזה שאין צריך לפרש אלא במשל דעלמא שאינו בא ללמוד אלא ללמד. משל למאן אילימא לרבי יוסי ברבי יהודה והאמר אם יש שהות ביום כו' פירוש ולא מבעיא אי ס"ל מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו דליתיה למשל כלל דהא לא יהיב לה כספא עד שעת קידושין אלא אפילו אי סבירא ליה מעות הראשונות לקידושין ניתנו כדרב נחמן בר יצחק נהי דנתנו לקידושין אבל לא מקדשא למפרע משעת מכירה אלא משעת ייעוד כאומר הרי את מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום שאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת אם לא חזרה בה אם לא קדשה אחר תוך שלשים יום:

אלא אמר רב אחא בר יעקב משל לרבנן פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשיו פירוש וטמא כדרבי יוסי ברבי יהודה דלקידושין ניתנו בלא מעכשיו קא משמע לן דסתמו כמעכשיו הוי מדין תורה:

תניא אידך המוכר את בתו כו' עד משל לרבי יוסי ברבי יהודה פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר שלשים. וכי תימא ולרבי יוסי ברבי יהודה נמי אי סבירא ליה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו היאך המשל דומה לזו כלל. ואיכא למימר דהיא גופה קא משמע לן תנא דלא תימא אין דברי רבי יוסי בר' יהודה אלא היכא דאמרינן מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אבל אי ס"ל לקידושין ניתנו כמעכשיו דמי ומקודשת לאדון אלא אפילו ס"ל לקידושין ניתנו אין דינו אלא כמשל זה שאין בו מעכשיו ומקודשת לשני:

תניא אידך המוכר את בתו ופסק עמו ע"מ שלא לייעד כו' ולר"מ תנאו קיים והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל. פי' דאע"ג דבתנאין דעלמא אם נתבטל התנאי נתבטל המעשה התם הוא בתנאי שאפשר לקיימו אבל תנאי שא"א לקיימו אינו אלא כמפליג בדברים כדתניא בפרק המגרש ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע שתבלעי קנה של ד' אמות שתביאי לי קנה בן ק' אמה ה"ז גט ותנאו בטל והכא נמי כיון דא"א לקיים תנאו מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה אינו אלא כמפליג בדברים ר"י אומר בדבר של ממון תנאו קיים פירש"י ז"ל דבר של ממון כגון שארה כסותה אבל עונה אינו דבר של ממון ותנאו בטל אבל בירו' אמרו דעונה נמי דבר של ממון הוא שהנאתה היא דכולה למוחלו ואי זהו דבר שאינו של ממון כגון האומר ע"מ שלא תצטרכי לגט ושלא תהיה זקוקה ליבם והוי יודע דאפי' לר' יהודה לא אמר אלא באומר אין לך עלי שכיון שהוא דבר של ממון שניתן למחילה אינו חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אלא אם חבירו הוא שמתנה שימחול לו אבל באומר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ודאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל והוה ליה כההיא דאמרינן ע"מ שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטת שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטת וכדאמרינן ע"מ שאין בו אונאה יש בו אונאה שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה והיינו דקתני הכא ע"מ שאין לך עלי ואפי' בהא סבר ר' מאיר דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה משום דאכתי לא נתחייב לה בדברים אלו ולא שייכא בה מחילה ותנאי היא אבל לאחר שנשאת מודה הוא שיכולה למחול לו והכי נמי מוכח בכתובות גבי מתניתין דהפוחת לבתולה ממאתים מפי מורו נר"ו:

הא דאמרינן מה למקדשה לפסולין שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה הכי פירושו אין ללמוד מכירה מקידושין שכחו של אב גדול הוא בקידושין יותר ממכירה שהרי מקדש בתו נערה ואינה מוכרה:

ר"א אומר אם ללמוד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה. פירוש דאף על גב דקדושין תופסין בה רעה היא לקיימה אבל לקרובין שאין קדושין תופסין בה לא שייך למקריה רעה והיינו דאתי מהכא מכירת פסולין ולא אתי מינה מכירת קרובים. מה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובין והלא דין הוא אם מוכרה לפסולין לא ימכרנה לקרובים כלומר אם מוכרה לפסולין דהוא ניוול וגם שקידושין תופסי בה ויש כאן מכשול לבא לידי נשואין באיסור לא ימכרנה לקרובים שאין כאן מכשול ולית לה ניוול:

כבר ביארנו במצות ייעוד שאומר לה בפני שנים הרי את מקדשת לי או לבני בכסף שקבל אביך בדמיך ואין צריך שיהא ביום שהות כדי לעשות עמו שוה פרוטה אלא כל שלא עבר היום כגון בסוף שש סמוך לשקיעת החמה דיו ומשיעדה נוהג בה מנהג אישות ואינו כופה אותה למנהג שפחות:

מאחר שביארנו שמעות הראשונות לקדושין נתנו כל שרצה האדון לייעדה הרי היא מקדשת למפרע משעת קניה מעתה אם הלך האב וקדשה לאחר ורצה האדון וייעד אין קדושי האב לאותו אחר כלום אין הדבר דומה אלא לאומר לאשה הרי את מקדשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים שאינו כלום ואינו כאומר התקדשי לי לאחר שלשים שאם בא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת אלא הרי הוא כמעכשו ואע"פ שלא הזכיר לה זמן אין קפידא בכך שאף האומר מעכשו ולכשארצה לכשירצה מיהא מקדשת למפרע וכן כתבו גדולי הדורות בנותן מתנה מהיום לכשארצה שאם נתרצה מתנתו מתנה למפרע מאותו היום ומכל מקום אני מפקפק בה ואם מזו של אשה הרי מכל מקום זמן עבודתה ר"ל שש שנים הוא כאלו נזכר בפירוש:

קדשה האב קודם שייעדנה האדון ואף האדון לא יעדה ועברו שש שנים הרי קדושי האחר נגמרין תיכף שיצאה לחירות ונעשית ארוסתו באי זה צד יציאת חירות שבה ואין קדושי אחר תופשין בה:

לענין ביאור מה שאמרו כאן לר' יוסי בר' יהודה מהו דתימא הא לא אמר לאחר שלשים כך פירושו מהו דתימא הואיל ולענין ייעוד לא הזכיר שתתייעד לו לכשירצה או לזמן פלוני יש לומר שהקדושין מתחילין משעת מכירה והראייה שהרי מייעדה בלא רשות אב אלא שאין גומרים עד שייעד כשיעור מלאכה של שוה פרוטה ואם כן הרי הוא כעין מעכשו ואם קדשה לאחר יש לדון בו שיהיו קדושי ספק קמ"ל:

המוכר את בתו ופסק עמו שלא לייעד אם רצה האדון לייעד מיעד שהרי המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא אם כן בדבר שבממון וכמו שאמרו המקדש על מנת שאין לו עליו שאר כסות ועונה בדבר שבממון כגון שאר וכסות תנאו קיים אבל בעונה תנאו בטל וגדולי המפרשים כתבוה בהגהותיהם במסכת כתבות פרק הכותב שלא אמרו בדבר שבממון תנאו קיים אלא כשמתנה על מנת שאין לך עלי שאר וכסות כלומר שאע"פ שאת זוכה בהם תמחלי אותם לי אבל אם אומר על מנת שאיני חייב לך בשאר כסות לא אמר כלום וכעין מה שאמרו בראשון של מכות בענין על מנת שלא תשמטני בשביעית:

מכירת אמה לפסולים או אף לקרובים כל שיהא שם צד ייעוד או לאדון או לבנו כבר ביארנוה שהיא מותרת וגדולי המחברים כותבים שאינו מייעד שתים כאחת שנאמר יעדה וכן ביארנו שהאב מקבל קדושי בתו אף בנערותה אבל אינו מוכרה אלא בקטנותה:

גמרא ורבנן האי לאמה מאי עבדי ליה כו' הקשה בספר לחם אבירים אימא דאיצטריך להא דדרשינן לעיל לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת כו' ותירץ דמלמ"ד לאמה דריש לה ולפי מה שפירש"י בפרק נערה דהתם לאו מיתורא דלאמה דריש אלא מהיקישא דבת לאמה ע"ש עוד נראה דהדרשות שקולים הם וכן נראה מדברי הרא"ם ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה ימכרנה לפסולים כו' ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו כו' עכ"ל והאי קל וחומר ודאי עדיפא מק"ו דבשמעתין כמ"ש לעיל כיון שיוצאה בסימנין משום דגדולה היא היאך תימכר אח"כ בנתגדלו בה סימנין ביותר וקרוב לזה כתב מהר"י אב"ן לב ועוד הקשה בהאי ק"ו דברייתא דנימא דיו דכמו דמקדשה לפסולין היינו בדיעבד דקדושין תופסין בה אף המכירה דוקא בדיעבד ותירץ דהמ"ל הכי אלא דהך פירכא דפריך עדיפא ליה ולי נראה ליישב דלענין קדושין דאיסורא הוא איכא לפלוגי בין לכתחילה ובין דיעבד אבל לענין מכירה לא שיך לפלוגי בהכי דכיון דמכירתה מכירה בדיעבד למה לא ימכור אותה לכתחלה וק"ל:

תוס' בד"ה משל לרבי יוסי כו' לא נהירא שהרי בכולה תלמודא המשל בא ללמד כו' עכ"ל והכא לא קשיא להו קושיא שניה שהקשו לעיל דהכא ודאי ר"י ב"י איירי בהדיא בברייתא בקדשה לאחר תוך ימי המכירה דמקודשת לו ולא לאדון ולפ"ז הקשו בת"י לפר"י לקמן היאך קאמר דאי לאו המשל ה"א כיון דלא אמר לה לאחר שלשים כו' הרי כל שעה בידו ליעדה ואם קדשה אחר אינה מקודשת כו' הא קאמר בהדיא בברייתא דשיחק באדון ומקודשת לשני ותירץ דהכי קאמר דאפילו אין מפורש בדבריו יש ללמדו מהתם דמהו דתימא כו' ועוד האריך ודו"ק:

ת"ר כיצד מצות ייעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי כבר כתבתי דאע"ג דלרבנן מעות הראשונים לקידושין ניתנו אפ"ה צ"ל לה בסוף בשעת הייעוד לשון קידושין כדי להחזיקה בא"א בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים אע"ג דרבנן מדמו לה לאומר מעכשיו ולאחר שלשים והתם אצ"ל כלום לאחר ל' מ"מ שאני הכא שלא אמר כלום ולא גילה דעתו שרוצה ליעדה אלא כשאומר בסוף לשון קידושין הוכיח סופו על תחילתו ונעשה כאומר מעיקרא מעכשיו ולאחר זמן כשארצה:

שם משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים כו' שמקודשת לראשון ע"כ. ואע"ג דקמן בפרק האומר פליגי רב ושמואל ורבי יוחנן ולכ"ע לא אמרינן דמקודשת בודאי לראשון אלא ספק קידושין ולרבי יוחנן הוי שיור נראה דהיינו דוקא התם דאיכא למימר תנאה ואיכא למימר חזרה או שיור כיון שהלשונות סותרין זה את זה משא"כ הכא דנעשה כאומר בפירוש שתתקדש מעכשיו אם לא יחזור בו תוך זמן שקבע לכ"ע פשיטא דמקודשת לראשון ולפרש"י שכתב דמדין ייעוד אנו למידין לאומר מעכשיו ואחר שלשים היינו נמי כשאומר בפירוש מעכשיו אם לא אחזור בי או שנאמר דיש לחלק באומר מעכשיו בין לשון דהכא התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים ובין לשון הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר שלשים כן נ"ל:

שם בפרש"י בד"ה משל לאומר לאשה כלומר מכאן אתה למד לאומר לאשה כו' עכ"ל. נראה דמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היפך משאר משל דעלמא משום דכאן א"א לפרש שעיקר הדין בייעוד נלמד מדין אומר מעכשיו ולאחר שלשים דהו"ל כיהודה ועוד קרא דהא כיון דסברי רבנן בפשיטות דמעות ראשונים לקידושין ניתנו דנעשה כאילו אמר לאב מעכשיו וכשארצה כדפרישית וממילא משמע דמייעדה בסוף שש מדעתה בע"כ דאב ואם כן אפילו קידשה האב לאחר לא הוי קידושין ועוד מוכרח רש"י לפרש כן דאי כפירוש התוספות דרבנן מייתו ראייה לדבריהם א"כ מאי מקשה בסמוך משל לרבנן פשיטא ומאי פשיטא שייך כאן דהא ר"י ב"י גופא פליג וקאמר דלא דמי לאומר מעכשיו אלא לאומר לאחר שלשים ועוד דמאי משני מהו דתימא הא לא א"ל מעכשיו קמ"ל ואכתי היא גופה מנ"ל ואי פשיטא להו דנעשה כאומר מעכשיו א"כ המשל מיותר לגמרי אבל לפרש"י א"ש הכל כנ"ל:

תוספות בד"ה משל למאן כו' וקשה דבכולה גמרא כו' ועוד איך נאמר כו' והא לא איירי רבנן כלל כו' עכ"ל. כבר כתבתי מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולפירושו נמי הא דקאמרי משל לאומר היינו שדין הייעוד דומה לדין מעכשיו שהוא דבר פשוט ומעשה בכל יום אלא דאפ"ה הרי זה בא ללמוד ונמצא מלמד דדין מעכשיו גופא לא ידעינן אלא מדין הייעוד כיון דפשיטא להו דמעות הראשונים לקידושין ניתנו מדקאמר אפי' סמוך לשקיעת החמה וכדפרישית דע"כ מיקדשה למפרע כן נ"ל ודו"ק:

גמרא אלא אמר רב אחא בריה דרבא משל כו' וקשיא לי הניחא לר"נ ב"י דאמר לר"י ב"י נמי מעות הראשונים לקידושין ניתנו אלא לאינך אמוראי דאמרי לר"י ב"י מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו היאך מפרשי להאי ברייתא דהא אין המשל דומה לנמשל כלל לא לר"י ב"י ולא לרבנן וכן הקשה הריטב"א ז"ל ותירוצו נראה דוחק והנראה לענ"ד דטעמא דר"י ב"י גופא מהכא כיון דכתיב והפדה שאם לא נשאר ש"פ אינה מקודשת ואמאי לא נימא דמקודשת ע"י מעות הראשונים דהא מסתמא נתן המעות כדי לייעדה שאם ירצה למפרע כדי שלא יבא אחר ויקדשנה אע"כ משום דא"א שתתייעד לו מעכשיו כיון דלא אמר מעכשיו וא"כ אין דעתו לייעדה מעכשיו אלא לאחר זמן לכשירצה ואכתי אם נימא דמי שמקדש בפירוש לאחר שלשים אפ"ה מיקדשא משעת מתן מעות דמה שאמר לאחר שלשים היינו אם לא יחזור בו לאחר שלשים א"כ ה"נ בייעוד הוי לן למימר דנתן מעות הראשונים אדעתא דהכי אע"כ דכל היכא דלא אמר בפירוש מעכשיו אמרינן דמסתמא אין דעתו לקדשה אלא משעת הריצוי וכל כמה דלא מיקדשא בפירוש הוי בחזקת פנוייה שדעתו לאחר הקידושין עד שיתרצה וא"כ מה"ט גופא לית לן למימר שנתן מעות הראשונים לשם קידושין כיון דאכתי אינה מקודשת באותו זמן למפרע וכיון שצריך לייעדה בסוף שש משום האי פורתא דשעת שקיעת החמה לא איכפת ליה וא"כ מסתמא לא נאמר דנתן לשם קידושין כיון דלית ליה רווחא בהכי כן נ"ל נכון והיינו לפרש"י כדאיתא ליה ולפי' התוספות כדאית להו ודוק היטב:

שם והלא דין הוא ומה אם מקדשה לפסולין נראה דהא דפשיטא ליה לתלמודא שהאב יש לו זכות מן התורה לקדש את בתו לפסולין היינו מדכתיב באונס ובמוציא ש"ר ולו תהיה לאשה למעט אשה שאינה ראויה לו אע"ג דביש לה אב מיירי דבאונס כתיב ונתן לאבי הנערה ובמש"ר כתיב את בתי נתתי וא"כ ממילא שמעינן דבעלמא יכול לקדשה אף לפסולין דאל"כ מאי איצטריך קרא למעוטי כן נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע ועיין בסמוך:

שם ר"א אומר אם ללמד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואין ומה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובים. וקשיא לי אכתי מנ"ל לר"א לומר שמוכרה לקרובים דלעולם בקרובים דלא שייך ייעוד כלל לא מצי לזבוני דכל היכא דלא מצי מייעד לה לא מצי מזבין לה כדאמרינן לעיל ואפ"ה איצטריך לאמה לומר שמוכרה לפסולין שכיון דשייך בה ייעוד בדיעבד ואי לאו לאמה לא הוי מרבינן להא מילתא מואם רעה בעיני אדוניה דאיכא למימר דקרא איירי דבשעת המכירה היתה כשירה והיתה ראויה לייעוד ואח"כ נעשית פסולה כגון שנתמנה אח"כ כהן גדול וקרי לה שפיר דרעה בנשואין ואשמעינן קרא דדוקא בכה"ג א"צ לייעדה אבל בכשירה רמיא מצות ייעוד עליה וכופין אותו לקיים מצות עשה דייעוד ובלא"ה נראה דקרא איירי דוקא באלמנה לכ"ג לחוד דכיון דכתיב בתריה דהאי קרא דואם רעה ואם לבנו ייעדנה והיכי משכחת לה שפסולה לאביו בחייבי לאוין וכשירה לבנו אם לא באלמנה לכ"ג דהכי מוקי לה באמת בירושלמי ואפשר דר"א סובר דלא משכחת אלמנה לכ"ג משום דאין מוכר בתו לשפחות אחר אישות ובייעוד נמי לא משכחת דסובר דמעות הראשונים לקידושין ניתנו וא"כ דלא משכחת באלמנה לכ"ג ואיירי בשאר חייבי לאוין תו לא משכחת שהיתה כשירה בשעת מכירה ואח"כ נעשי' חייבי לאוין והא"ש נמי הא דלא דייק הש"ס לרבנן דר"א דמוקי לאמה לפסולין והלא כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה ולמאי דפרישית א"ש דרבנן מוקי לה באלמנה לכ"ג כדאיתא לעיל להדיא בברייתא ושוין שמוכרה אלמנה לכ"ג וא"כ מוקמינן שפיר ואם רעה שנעשית אח"כ חייבי לאוין כגון שנתמנה לכ"ג ואיצטריך לאמה לרבויי נמי חייבי לאוין משעת מכירה ואף על גב דפשטא דברייתא דלעיל משמע דשוין קאי נמי אליבא דר"א מ"מ עיקר מילתא דנקיט לרבותא היינו אליבא דרבנן דלר"א אפילו לקרובים מוכרה וא"כ לרבנן שפיר נקיט אלמנה לכ"ג כן נ"ל ודו"ק: