מסכת קידושין דף י״ג עמוד א׳

כי אמרה לא נמי הוו קידושין בתמיה:

דשתקה מישתקה ולא רצתה דקאמר ה"ק לא אמרה רוצה אני:

לא כלום היא דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה הוא:

מי דמי שתיקה דהכא לשתיקה דהתם:

התם גבי כנסי בפקדון מעיקרא בתורה שמירה קבילתיה כי הדר אמר התקדשי לי בו סברה אי שדינא ליה כו' הילכך לא שדתינהו והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה אבל גבי ציפתא מעיקרא בתורת קידושין קבלתיה ונהי דציפתא לית בה שוה פרוטה כי הדר ואמר תקדוש בזוזי דאית בה אי לא ניחא לה תשדינהו דהא לא נתחייבה בשמירתה ומדלא שדתינהו ש"מ נתרצית בקידושין:

דינא גמירי וידעה כיון דלא קבלה נטירותא עלה אי שדיא להו לא תחייב:

לא שמיע לן לא הוא אמר לנו ולא אחר משמו:

חושו לה ואצרכוה גיטא:

כשם שאין האשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין הקרקע נקנית כו' תימה דה"ל למידק איפכא דהא קניני אשה לא ידעינן אלא משדה ושמא י"ל דלית ליה ג"ש דקיחה קיחה אלא נפקא ליה מויצאה חנם א"נ י"ל דאורחיה דגמ' למינקט הפשוט תחילה כדאי' בנדרים (דף כה:) כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות ואע"ג דנדר לא ידעינן אלא משבועות דכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס (שבועות דף כו:):

סברא אי שדינא להו מתברי מיחייבנא בהו ואם תאמר תימא ליה לא, יש לומר דלא איכפת לה, כיון דלא מידי קא עבדא דמוכח דניחא לה, וכן פירש רש"י ז"ל. והא דלא מחאי, משום דלא איכפת ע"כ. ויש לדקדק כיון דדינא קאמרינן תשדינהו ונימא ליה הרי שלך לפניך. ותירץ הראב"ד דהכא בדאפקיד גבה לזמן ידוע. ואינו נכון. דמאי קא חזי רב הונא בריה דרב יהושע לאפוקי ברייתא מפשטה ולאקשויי, והא בריתא סתמא קתני, וסתמא לא במפקיד לזמן ידוע, ועוד דכיון דעיקרא דמלתא משום הכין הוא הוי ליה לפרושי בהדיא התם בדאפקיד לזמן ידוע וסברא אי שדינא להו וכו', ועוד אני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן למה לא תוכל לחזור תוך זמן. מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי ביום (ב"מ עז, א). והראב"ד תירץ דסברא אי שדינא להו אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמיה דלא מצי ידא דמרייהו למישלט בהו וקא מיחייבנא. ויש מי שפירש דלאו מדינא קאמרי. אלא דלמא הכא טעיא וסברא הכי כיון דקביל עלה אחריות דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכל שכן נשי. אבל הכא כידון דלקדושין יהבינהו ניהלה ולא קבלתינהו בשמירה, אפילו נשי ידעי דלא מיחייבא בהו ותשדינהו, והיינו דאמר סברא אי שדינא להו [מחייבנא] דמשמע דאיהי סברה וטעיא. ופריך רב אחאי אטו כולי עלמא דינא גמירי, אפילו בקדושין נמי אפשר דטעיא ומשום הכי לא שדיא להו. והרמב"ן נר"ו כתב דפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד דלהכי קבלתיה, אבל אי אמרה ליה תא שקול דידך ולא בעי למשקליה, אי אמרה לי הרי שלך לפניך ושדיתינהו קמיה מפטרא, והלכך תימא ליה שדיתינהו קמיה בשתיקה מיחייבא בהו. ואם תאמר לימא ליה שקול דידך ואי לא בעי למקליה תשדינהו אנן לא אתיא עלה משום דלא טענה, דאי הכי הכא נמי אי לא ניחא לה תימא ליה לא.

ולענין פסק הלכה כיון דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיעא לכו הא דרב הונא חושו לה, אנן נמי חיישינן לה, והלכך שתיקה דאחר מתן מעות כי הא דצפתא דאסא חיישינן לה, וצריכה גט להתירה לעלמא ולעיולי צריכה קדושין אחרים, אבל שתיקה דלאחר מתן מעות דפקדון לאו שתיקה היא כברייתא דכנסי סלע זה בפקדון. וכן פסק הרב אלפסי והרב בעל ההלכות. והיכא דשדיך איכא מאן דאמר דמקודשת, ודייק לה מהא דאמרינן בפרק שני האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנארבד, אם נשאר ממנו שוה פרוטה מקודשת, דאלמא אע"פ ששתקה אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ואם כן קשיא הך, ומפרקי דהתם בדשדיך, והא ליתא דהתם בדאמרה ליה אין קאמר, ואע"ג דלא פירוש כך התם, משום דלאו בעיקר דין שתיקה קא מייר, אלא ללמדך דין קדושי פקדון שאם אמרה אין והלכה ומצאתו שנגנב אינה מקודשת. ואם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ולעולם אפילו בדשדיך אם אמרה אין מקודשת, אבל שתקה אינה מקודשת. והרמב"ם כתב (פ"ה מהל' אישות הכ"ה) בהא דצפתא משום דחוששין לה שמא שוה פרוטה, במדי, אבל משו שתיקתה במעות לא. ושמא דעת הרב לומר דמדשלח ליה רבינא לרב אחא אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אתון דשמיע לכו חושו לה, שמעינן מינה דהא דרב הונא ליתא, דהא אבינא לא חש לה, אע"ג דפומבדיתא שמיע להו ומסהדי עלה, ולפומבדיתא בלחוד הוא דקאמר להו חושו מלה משום כבוד רבם, הלכך כולי עלמא לית להו למיחש להא דרב הונא אלא כרבינא דלא חש לה, דאלו כן אף רבינא הוי ליה למיחש להא מעדותן דפומבדיתא דשמיע להו ומסהדי עלה וטעמא דמסתבר הוא. ולענין מקדש בתמרה או בדבר שאינו שוה רפוטה במקום הקדושין פסק הרב אלפסי ור"ח והרמב"ם (פ"ד מהל' אישות הי"ט) כשמואל דחיישינן שמא שוה רפוטה במדי, ואע"ג דרב חסדא לא סבר להא דשמואל, הא רב יוסף דסבירא ליה כותיה דשלח ליה לרב אחא בר רב הונא נגדיה כרב ואצרכיה גיטא כשמואל, והא דאמרינן פרשי רבנן מההוא משפחה, ולאו משום דסבירא ליה כשמואל, אלא משום דאית להו לדאביי ורבא, הכי פירוש לאו משום דשמואל לחוד הוא דפרשו אלא משום דאביי ורבא. ונפקא מינה היכא דקדשה בדבר שאינו מתקיים, אי נמי היכא דאמר דשוה פרוטה, דאי לא שוה הכא לא הוו קדושי כלל. וליכא משום דשמואל, אפילו הכי חיישינן לה משום דאביי ורבא, ומיהו הני רבנן אפשר דסבירא להו בעלמא כשמואל נמי. ואם תאמר אם כן הא דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיע לכו הא דרב הונא חושו לה, מאי שנא מדרב הונא ת"ל משום צפתא גופא וכשמואל דדלמא שוה פרוטה במדי. איכא למימר דהא דשלח לי רב אחא בא איקא לקמיה דרבינא, לאו עובדא דצפתא שלח ליה ולא משום צפתא הוא דאיבעיא ליה, אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות, וכגון דשדא זוזי בחיקה ואמר לה לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה, דליכא משום דשמואל, אי נמי איכא למימר דבעובדא דצפתא ליכא משום דשמואל, דמסתמא איהו מעיקרא לקדושי בצפתא ובארבעה זוזי דאית ביה איכוון, דהא לקדושי ודא קה מכוין ולא לקדושי ספק, והא דקאמר תקדש לי בארבע זוזי דאית בה, הכי קאמר אנא ביה ובמאי דאית ביה מקדשנא לך וארבעה זוזי אית ביה ותקדש בהו, וכיון שכן כיון דאיהי לא ידעה להו ולא נתכוונה לכך ליכא למיחש לקדושי צפתא, אלא אי איכא למיחש לזוזי הוא דאיכא למיחש, ומשום דאשתיקה, וסבר רבא דאפילו לשתיקה ליכא למיחש, דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. אבל בעל ההלכות פסק דלא כשמואל, מהא דאמרינן ופרשו רבנן מההיא משפחה, ולא משום דסבירא ליה כשמואל, דאלמא הא דשמואל ליתא, וכבר תרצנוה לדעת הרב אלפסי.

יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה אינה מקודשת, והכי משמע מדתניא התם בהא ברייתא דכנסי סלע זה שאני חייב ליכי לא רצתה אינה מקודשת, ואוקימנא לה לא אצתה דאשתיקה. ואפילו הכי קתני אינה מקודשת סתם, דאלמא לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה כמו שאמר. כך נראה לי.

כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת. ואסיקנא רצתה דאמרה אין לא אצתה דאישתיקה משום דיכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי. יש לפרש שחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקדושין. ולפי פירוש זה מסתברא דדוקא כי אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאע"ג דהדר אמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשם פרעון קבלתיו כמו שאמר תחלה, והוא שהגיע זמנו, אבל היה חייב לה ולא הגיע זמנה ואמר לה התקדשי לי במנה זו ואשתיקה מקודשת, דכיון דלשם קדושין יהביה ופשטה ידה וקבלתיה בשתיקה, חזקה למאי דקאמר שקתיה, ואינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, ואע"ג דלענין דינא הדין עמה דאילו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר ליה לשמעון הוליך מנה זה ללוי שאני חייב וקבליה בשתיקה יכול לומר לו שמעון ללוי אין שקלי ודידי שקלי וכדמשמע מהכא, ודאע"ג דבשעת נתינה חזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו אלא לשם קדושין וקבלתיה בשתיקה, אפילו הכי אמרינן דיכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי, אבל לענין קדושין דחזקת כל הנשים רוצות להתקדש כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא לשם קדושין נתכוונה, והיינו דאפילו אדכר פרעון כל דשדיך ואשתיקה מקודשת דחזקה מינח ניחא לה וסתמא לשם קדושין קבלה כדאמר לה, קבלה כדאמר לה, ואפילו חזרה ואמרה לבסוף אין שקלי ודידי שקלי אינה נאמנת. דסמכינן אחזקה זו, הא סתמא קתני או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת. כך נראה לי. ומדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרשה לזו בשלא חזר לו מן הפרעון, אלא שאומר לה שבפרעון זה תתקדש לו ונתקבלה פרעונה ונתקבלה קדושיה, והלכך בדאשתיקה יכולה שתאמר אין שקלי ודידי שקלי, אבל אם חזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותן לך אלא לשם קדושין אפילו בדאשתיקה מקודשת. וז"ל שכתב בפ"ה (הי"ב) החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם היה ביניהם שדוכין הרי זה מקודשת ואם לא שדך אינה מקודשת עד שתאמר הן ע"כ. והא דקתני חזר ואמר לה התקדשי לי בו לאו חזר מן הפרעון קאמר, אלא חזר לדבר עמה, כלומר חזר עוד ואמר לה התקדשי לי בו, ואין חזר זה שבכאן כמו חזר ואמר לה דברייתא דפקדון, שהיא חזרה גמורה שאינו נותנו לפקדון אלא לקדושין, וכן נראה מדברי בעל הלכות, וההיא נמי דחטף ורשכא הכי משמע, דהא אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, דאלמא בחזרת גזלה בלבד הוא רוצה לקדשה, ואי שדיך נתקבלה קדושיה ונתקבלה גזלתה ואינו חייב לשלם לה דמי ורשכא כלל. וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק האיש מקדשת (נב, א) גבי חטף סלע מידה מקודשת, ואוקימנא בדשדיך, דכיון דשדיך כי קבלתיה לגזל דידה לשם קדושין אחולי אחילתיה, והדברים עתיקים, וכן משמע מן התוספתא דגרסינן בתוספתא דמכלתין בפ"ב (ח, א) הילך סלע זה שאני חייב ליך אמר לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי רוצה מקודשת אינה רוצה אינה מקודשת, ולא קתני חזר ואמר לה, ומיהו בגזל דידה וקדשה סתם מפרש בירושלמי (פ"ב ה"ח) שהוא חייב לה לשלם כדי גזילה דלא אחלה גביה אלא אקנויי אקנייא ליה לשם מלוה והוא חייב לה כנגדו, וכדגרסינן התם בפרק האיש מקדש (שלהי הלכה א) במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע, והא דחטף ורשכא דלמא אף הוא חייב לשלם לה את דמיו, ואי נמי התם שאני דמפרש לה בהדיא אי יהיבנא לך מקדשת לי, דמשמע דבחזרתו בלבד הוא דמקדשה, וכיון דאשתיקה מקודשת ואפילו בדלא שדיך, וצריך עיון. והא דתניא בגזל ובחמס, בגזל דידה קאמר, וחטף סלע מידה פרושי קא מפרש, אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת עד שנתייאשו הבעלים, דקיימא לן כמאן דאמר סתם גזילה לאו יאוש בעלים היא כדאיתא בפרקין דלקמן (קידושין נב, א).

אמרו ליה והתניא אע"פ שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה אבל קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה. ותמיהא לי לדעת המקשה דאינה נקניתה בפחות משוה פרוטה, מנא ליה, דהא עיקר קדושי כסף משדה גמרינן ליה בקיחה קיחה, וכיון דשדה נקנה בפחות משוה פרוטה אף אשה בפחות משוה פרוטה, ואפשר דסבירא ליה דסברא היא באשה דאין אשה מקנה נפשה בפחות משוה פרוטה וכדאמרינן בריש מכילתין (ג, א) אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דזילא בה מלתא.

והא דשלח להו רבינא אתון דשמיעא לכי הא דרב הונא חושו לה להצריכה גט מספק תמיהה לן אם להצריכה גט מספק למה לי משום שתיקה דלאחר מתן מעות דארבעה זוזי בלאו הכי נמי צריכה גט מספק משום קדושי ציפתא מדשמואל דאמר חוששין שמא שוה פרוטה במדי ואיכא דדחו לה לדשמואל מהא דרבינא וכל הני דלא חיישי לה משום דשמואל ואחרים תירצו דהא איתתא משום דשמואל אצרכוה גט וכי שלחו לקמיה דרבינא לאו האי עובדא דציפתא שלחו קמיה אלא הכי שלחו ליה שתיקה דלאחר מתן מעית במידי דלאו פקדון כגון שזרק לה כסף תוך חיקה וחזר ואמר התקדשי לי בו מי מהניא דהא אנן לא תנן דלא מהניא אלא בפקדון אבל היכא דלא הוי פקדון מי מהניא דהא דרב הונא בריה דרב יהושע מפליג בינייהו ואהדר להו דאינהו דשמיעא להו הא דרב הונא ליחשו לה. ולא מחוור. אבל הנכון דבהאי עובדא דהכא אפילו שמואל מודה דאין חוששין שמא שוה פרוטה במדי דהא אמרה ליה והא לית ביה שוה פרוטה וגליא דעתה דלא בעיא לאקדושי לזה בפחות משוה פרוטה ובהא ודאי אפילו נתן לה מנה ואמרה איני רוצה אלא במאתים אינה מקודשת כלל ואפילו קדושי ספק עד שיתן לה מאתים וכיון דאמרה הכא שאינה רוצה להתקדש אלא בדבר שישוה לה ש"פ בכאן ל"ל למיחש תו שמא שוה פרוטה במדי וזה מבואר כנ"ל:

ולענין הלכתא בדשמואל איכא לדחויא מהא דרב חסדא הלא ס"ל כותו' ורבנן דפרשי מההיא משפחה אמרי' דלאו משום דס"ל כשמואל דאלמא לאו הלכתא היא מיהו כיון דחזינ' בההיא דקדיש ביומא דשיקא דרב אחא ורב יוסף מצרכי לה גט כשמואל אית לן למיחש לה להחמיר וכן פסקו הגאונים ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל:

האי איתתא דהוי מזבנא ורשכי כו' עד שיכולה למימר שקלי ודידי שקלי איתיבי' רבא כו' עד הא בדשדיך הא בדלא שדיך. פי' דכיון דאיכא שדוכין כי שתקה בשעת מתן מעות מתרצית היא בדבר ומקניא ליה מאי דחטף מינה לקדוש' בה:

ולענין טבעת שאול' מסתברא דאין מקדשין בה אלא א"כ היא שאולה אצלו לזמן ויש בהנאת תשמישה שוה פרוטה היא מקדשה בזכות שיש לו בה שמקנה לה ויש בו שוה פרוטה וכן אם נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר טבעת אחד וקדשה בה אינה מקודשת דהא איהו מחייב להדורי גופא לנותן דאי לא לא קנה כדאמרינן גבי אתרוג לא החזירו לא יצא וכיון דכן כי יהיב לאשה נמי ע"מ להחזירה לו היא ואין אשה מתקדשת במתנה על מנת להחזיר כנ"ל:

הא דאמרינן כדמתרגם רב יוסף אף על פי דיונתן בן עוזיאל הוא שתרגם נביאים לפי שרב יוסף היה סגי נהור ולא יכול ללמוד דברים שבכתב על פה היה רגיל בתרגומו וכההיא דאמר רב ששת בפ"ק דברכות אנן בדידן ואינהו בדידהו:

מולידין בנין מנשי חבריהון וכי תימא ובלאו תרגום דרב יוסף נמי תיפוק לי' דהא כתיב בקרא ניאוף ויש לומר דאי לאו דרב יוסף ה"א בדמים נגעו היינו מרציחה וכי כתיב באידך קרא על כן תאבל הארץ עליה קאי דהוא בתרא וכי תימא ואכתי אמאי חמירא מדור המבול אטו בדור המבול לא הוה הכי והא כתיב כי הפחות כל בשר את דרכו וי"ל דהיא הנותנת דכיון שחטאו בה בדור המבול ונענשו עליה והם חזרו ושנו בחטאתם שראוי להחמיר בעונשם:

לא נגזרה על דגים שבים פירוש שלא השחית כל בשר דרכו על הארץ ולא נענשו בעין הארץ. מכאן אמרו בתוס' דהא דגרסינן התם בהגדה עורזילא דימא היכא הוה קאי בתיבה דטעותא היא שהרי לא נגזרה גזירה על דגים שבים אלא ה"ג עורזלא דימא והיא עופר הראם:

ה"ג אלא מי כתיב ופרצו פרצו כתיב ונוסחי דלא גרסי אלא הכי בעי לפרושי ודכותיה בתלמודא טובא:

יש דברים שאף שתיקה בשעת מתן מעות אינה כלום כיצד היה חייב לה סלע ואמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך ובשעת מסירתה לידה אמר לה התקדשי לי בו ר"ל וישאר החוב ושתקה אינה מקדשת שאף היא אומרת אין שקלי ודידי שקלי והוא הדין אם חטף סלע מידה או גנב לה והחזיר הן על ידי תביעתה הן מאליו ואמר לה התקדשי לי בו אינו כלום שאף היא אומרת אין שקלי ודידי שקלי ומכל מקום דוקא בשלא שדך ואפילו היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אינו כלום אבל אם שדך ר"ל שגמרו ביניהם את הענין בדברים הרי זו מקדשת וישאר החוב ששתיקתה כהודאה ואם לא שדך אלא שאמרה הן בשעת מתן מעות מקדשת אבל לאחר מתן מעות אינה מקדשת ואינו דומה לכנסי סלע זה בפקדון שאף לאחר מתן מעות אם אמרה הן מקדשת שבזו הרי הוא נותן לה משלו אבל גזל או חוב שלה מכיון שקבלתהו בתורת פרעון או השבון שוב אינו נותן לה כלום משלו ובזו אפילו שדך אינו כלום ואע"פ שאמר לה שישאר החוב אינו כלום שכבר פרח השעבוד ועכשו אינה קונה באמונתו וכן מה שכתבנו בפקדון ששתיקה דלאחר מתן מעות אינו כלום פירושו אפילו בשדך שכל שלאחר מתן מעות הואיל ואין שם מעשה אין שידוכים מועילים בו:

יש דברים שיש לחלק בהם בין סלע שהיה חייב הוא לה לחוטף מידה לדעתו והוא שאם היה חייב לה סלע ונתן לה סלע בתורת קדושין ולא הזכיר לו אותו שהוא חייב לה מקדשת ואינה יכולה לומר אין שקלי וכו' אפילו הגיע זמן ההלואה ובחטף מיהא יכולה לומר כן אלא שיש לדון דוקא שקדשה בו סמוך לחטיפה הא לאחר זמן איפשר לדון שהוא כחייב לה והדברים רופפים:

אירע מעשה באחד שאמר לאשה הלויני דינר על משכון זה והלותה לו הדינר וכשמסר לה המשכון אמר לה בה כתתי התקדשי לי בו וקבלתהו ודנו בה גדולי הדור שמקדשת ואינה יכולה לומר אין שקלי וכו' שמכל מקום עדין אין לה שום קנין במשכון עד שעת משיכה ובשעת משיכה הרי על דעת קדושין נמסר לה והיה לה לפרש איני מקבלתהו אלא בדינר שהלויתי ואפילו לא היה המשכון שוה יותר על הדינר כלום אלא שיש חולקים שלא לומר כן אלא כשהמשכון שוה יותר דמדשתקה סמכא דעתה על אותו יתרון:

כל שכתבנו בשתיקה בשעת מתן מעות שמקדשת דוקא בנתן בידה אבל אם זרקם בקרוב לה בסתמא לא כלום הוא שלא אמרו בענין זריקת גט קרוב לה שמגורשת שכן הענין בקדושין כמו שביארנו בפרק הזורק אלא בשנתרצית בכך אבל בסתם לא וזה שאמר בתנם על הסלע אם הסלע שלה מקדשת הא אם לא אמרה לו כן אף בסלע שלה אינו כלום:

זה שכתבנו בחטף סלע מידה וקדשה בו שבשדך מקדשת שמא אתה רואה לומר שיהא הדין כן בגזל של אחרים אינו כן ואע"פ שסתמה של בריתא אמרה קדשה בגזל בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה מקדשת כששדך כבר אמרו עליה בפרק שני פרושי קא מפרש כלומר קדשה בגזל כגון שחטף סלע מידה אבל בגזל של אחרים אפילו שדך ואפילו אמרה אין אינה מקדשת אלא אם כן נתברר שנתיאשו הבעלים ואין הלכה כדברי האומר סתם גזלה יאוש בעלים היא אבל בנתברר שנתיאשו מקדשת ובגנבה אע"פ שלא נתברר שסתם גניבה יאוש בעלים היא ואע"פ שאמרו יאוש כדי לא קני הרי כשבא ליד האשה יש בו יאוש ושנוי רשות ונמצא שאינה צריכה להחזיר את הדמים ומאחר שקנאתהו כשבא לידה אף היא מקנה עצמה בו ויתחייב הוא בדמיו ויש חולקים להצריך יאוש ושנוי רשות ביד המקדש כדי שיקדשנה בממון שלו וכשאנו משיבין עליהם מההוא דחטף זוזא מחבריה ושדיא לההיא אתתא ואמר מיקדשת לי דאמר רבא עלה לית דחש לה לדר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא שמשמען של דברים שאלו היה שם יאוש היתה מקדשת הם משיבים רבא לטעמיה דסבירא ליה יאוש כדי קני ומכל מקום יש ראיה ברורה לסתירת דבריהם ממה ששנינו ובהקדש בשוגג קדש לר' יהודה והרי הקדש אינו יוצא לחלין עד שיגיע ליד האשה והאיש לא קנאו כלל ואעפ"כ כיון שכשהגיע ליד האשה היא קונה אותו מקדשת שמאחר שקנאתהו אף היא גומרת ומקנה בו עצמה:

גזל שלה בלא שדך שאמרנו עליו שאינה מקדשת פירושו אף לאחר יאוש שאין תועלת ביאוש אלא בגזל של אחרים שביאוש הוא נותן לה ממון שלו אבל בשלה אע"פ שנתיאשה ממנו ממון שלה הוא ואף לדעת האומר יאוש כדי קני פירושו לענין שאינו צריך להחזיר הגזילה עצמה בעין אלא דמיה אבל גזל שלה שהדבר עצמו שגזל לה בא לידה הרי הוא שלה וכל שכן שהלכה רווחת יאוש כדי לא קני וכשנוטלת את שלה אין כאן שנוי רשות נמצאת למד יש חומר בגזל של אחרים מבשלה ויש חומר בגזל שלה מבשל אחרים ובשדך בגזל שלה מקדשת אף בלא יאוש:

בתלמוד המערב שבפרק שני אמרו חטף סלע מידה ונתנו לה ובשעה שנתנו לה אמר הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת ופירושה בשדך ושאלו שם במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע אמ"ר יוסה אלו אתמר כלי יאות סלע דרכו להתחלף ופירשו חכמי ההר שר' יוסה בא לברר הטעם שפירש ר' חגאי כלומר אלו נאמר בבריתא חטף כלי מידה ונתנו לה מקדשת היה לנו להקשות במה קדשה שכלי אינו עשוי להתחלף שחוזר הוא בעין ולא היה לומר בו רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה כלי שאין דרך בני אדם לומר השאיל לי כלי ואחזיר לך כיוצא בו והילכך כשנוטלתו ממנו אין לומר שעל דעת שיהא חייב לה כלי אחר קבלתהו אבל סלע דרכו להתחלף ר"ל שאינו חוזר בעין ואם כן הרי מקבלתהו על דעת שיהא חייב לה סלע ומכאן יצא להם לומר שמה שאמרנו בגזל דידה שמקדשת בשדך דוקא בחטף סלע מידה או מעות אבל בגזלת דבר החוזר בעין אינה מקדשת אף בשדך וזהו שהזכיר חטף סלע מידה ולא הספיק לומר חטף מידה ושמא תאמר והרי אמרנו קדשה בחמס וחמסן יהיב דמי ואם כן מסתמא כלי הוא שאין דרך לקנות מטבע במטבע איפשר שקנה סלע בפרוטות או דינר זהב בסלע או שמא בחמס מיהא אף בכלי מקדשת מכיון שקבלתו נתרצית בקבלת המעות ומכל מקום אנו רגילים לפרש הטעם בגזל שלה שמקדשת שמאחר שנתרצית לקבלו לשם קדושין הדברים מוכיחים שמחלתו לו או הקנה לו ומכל מקום ראוי לחוש לדברי תלמוד המערב ויש מוסיפים לומר אף בסלע שלא אמרו מקדשת אלא דוקא בשיחזור ויפרע לה את הסלע וכעין מה שאמרו למעלה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקדשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי הכא נמי כיון שקדשה בגזל דידה ואינה יכולה להתקדש אלא מטעם רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע הרי הוא כאומר לה התקדשי לי בסלע זה שגזלתיך על מנת שאפרענו לך וצריך שיפרענו לה:

כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך קרקע כשהוא נקנה בכסף ר"ל בתורת דמים אינו נקנה בפחות משוה פרוטה בין במכירה בין בשכירות אבל אם אינו נקנה בתורת כסף אלא בתורת חלפין ובדבר הראוי לעשות בו חלפין הרי הוא נקנה בפחות משוה פרוטה וכמו שאמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה:

גמרא אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתיקה הוי קדושין כו' לאו מדיוקא דלא רצתה קאמר הא אשתיקה דהא מרישא איכא לדיוקי בהיפך רצתה דאמרה אין הא אשתיקה לא אלא דה"ק לפום סברא דהשתא דלא אמרינן הכא אין שקלי ודידי שקלי א"כ כמו דלעיל קדשה בפקדון דאמרינן דאשתיקה הוה קדושין בשעת מתן מעות ה"נ הכא גבי קדשה בחוב ומש"ה פריך ניתני כי התם ובת"י כתבו ק"ק דהל"ל רצתה דאשתיקה לא רצתה דאמרה לא כצ"ל ולולי דבריהם היה נראה דרצתה לא משמע דאשתיקה אלא דמשמע אמרה אין אבל לא רצתה איכא לפרושי שפיר דלא אמרה רצתה והיינו דאשתיקה וכדמסיק הכא ולעיל וק"ל:

שם קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה א"ל כי תניא ההיא בחליפין כו' אין להקשות לפי מה שפי' התוס' לעיל דחליפין אינו קונה באשה משום דאשה בפחות מש"פ לא מקניא ול"ג נפשה והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון ובפחות מש"פ לא אקרי כסף עכ"ל וה"נ נימא הכי בשדה די"ל אע"ג דבשדה כתיב כסף לא אימעט חליפין מדלא איקרי כסף דהא בבועז נחלת קרקע היה וגלי לן קרא דנקנה בחליפין דכתיב ושלף איש נעלו אבל גבי אשה אתי כסף שפיר למעט חליפין דלא ילפינן בג"ש מקיחה אלא לענין כסף כמ"ש התוס' לעיל:

שם ואימא עד דעביד לכולהו לא ס"ד דכתיב כי מפני אלה אבלה כו' וכיון דע"כ על כן תאבל הארץ אאלה לחוד נמי קאי אית לן למימר דגם דגי הים יאספו נמי אאלה קאי וק"ל:

תוס' ד"ה האשה שהביאה כו' ומי קרבה והתניא כו' אלמא משמע דאפילו בדיעבד כו' עכ"ל הכי משמע להו מדמשני לעיל מיניה בשקרבה ופריך עלה ומי קרבה כו' ואי למצוה קאמר ולא לעכב אכתי לימא כשקרבה כ"כ התוספות בפ' תמיד נשחט אבל בתוס' דפ"ק דזבחים ורפ"ק דמנחות כתבו דאפילו דיעבד קאמר מדמשני שאני עולת מצורע כו' ש"מ דבעלמא אפילו דיעבד לא עכ"ל והתוס' דהכא סתמו בדבריהם המשמעות וסמכו עצמם דתרוייהו איתנהו וק"ל:

גמרא קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא ברי' דר"י מי דמי התם סברה אי שדינא להו ומיתברי מחייבנא בהו. ואף על גב דלקושטא דמילתא לא מיחייבה באחריות דיכולה להחזיר לו הפקדון בע"כ מ"מ אפשר דטעמם בהכי דמילתא כי האי לאו כולהו נשי דיני גמירי משא"כ היכא דבתורת קידושין קיבלה ס"ד דכולהו נשי גמירי ופריך רבי אחאי דלא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש תירוצים אחרים מיהו לענ"ד נראה דבלא"ה לרווחא דמילתא נקיט הכי דסברה אי שדינא וכו' דהא אכתי אמאי לא אמרה לא אע"כ כפרש"י דהא דלא מתאי משום דלא איכפת לה ונראה הכוונה בזה דכיון דלאו בתורת קידושין יהיב לה מעיקרא א"כ מה שאמר לה אח"כ התקדשי בו ולא יהיב לה מידי סברה דמשחק הוא בה ואינה חוששת לדבריו כלל א"כ מה"ט גופא לא שדיא ליה לפקדון שסוברת עדיין לא חזר ממה שמסר לה לפקדון ולא איכפת לה שתחזור ג"כ מהפקדון כן נראה לי וכן נראה ג"כ מלשון הריטב"א ע"ש:

שם שלח ליה אנן לא שמיעא לו כו' אתון דשמיע לכו חושו לה. משמע דלרבא אין כאן חשש קידושין כלל דאפילו אם נאמר דרבא ס"ל נמי הא דשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי אכתי אין כאן ספק קידושין מציפתא דאסא דכיון דאמרו ליה הא לית בה ש"פ א"כ לא נתרצית כלל באותן קידושין דציפתא אלא דאכתי איכא למידק אפילו למאי דפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דיני גמירי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דלמא האי אתת' דינא גמירא וא"כ מדלא שדיתנהו מסתמא לקידושין נתכוונה ואמאי לא חייש כלל לספק קידושין. ונראה דהא דשתיקותא לאחר מתן מעות לאו כלום היא עיקר הטעם משום דבעידי קידושין בעינן דבר ברור להוציאה מחזקת פנויה לחזקת אשת איש ומה"ט בכל קידושין דעלמא אף על גב דאיהי שתקה מ"מ כיון דשתיקה כי האי כהודאה דמיא ה"ל דבר ברור לגבי העדים משא"כ הכא שאין לעדים שום הוכחה דנתכוונה לקידושין דהאיכא למימר מאי דשתקה היינו משום דלא איכפת לה א"כ לא הוי קידושין כלל כן נ"ל. מיהו עדיין צ"ע מההיא דאיתא בהג"ה ש"ע א"ע סימן כ"ו דבהני לישני דמסתפקא בגמר' אי הוו לשון קידושין וכן בנתן בשתיקה כתב שם שאם אומרת שנתכוונה לשם קידושין הוי ספק קידושין א"כ תיקשי ההיא דהכא דמשמע שאין כאן חשש קידושין כלל ויש ליישב ולחלק ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף יג גמרא שלח להו אנן לא שמיע לן אתון דשמיע לכו חושו לה. משמע דלרבא אין כאן חשש קדושין כלל למאי דלא שמיע ליה הא דשמואל וקשיא לי דאכתי לרבא נמי ליהוי ספק קידושין מצד ד' זוזי דאית בה דשקליתא ואישתקא דנהי דמסיק ר' אחא אטו כולהו נשי דינא גמירי אכתי מידי ספיקא לא נפקא דילמא הא איתתא דינא גמירא דלא מחייבה באחריותה ומדלא שדיתינהו ש"מ דלשם קידושין קבלתו והנראה מזה כיון שאין הדבר ידוע לעדים לא הוי דבר ברור לגבייהו מש"ה לא הוי קידושין כלל ואמאי הא לא הוי דבר ברור אצל העדים:

שם ההיא איתתא דהוה מזבנה וורשכי כו' ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי. משמע דאי לאו מה"ט מקודשת וכן בדשדין נמי מקודשת כדבסמוך ואף על גב דלא יהיב לה מידי דהא דידה קא מהדר לה אפ"ה מקודשת כמ"ש הרא"ש ז"ל דמסתמא מחלה לו ולכאורה יש לתמוה כיון שלא מחלה בפירוש ה"ל דברים שבלב דקי"ל דאינן דברים ומאן יימר דמחלה מיהו לפמ"ש לעיל דף ו' ע"כ בשיטת רש"י גבי מחילת מלוה והערמת ריבית דאף ע"ג דדידה קא מהדר לה אפ"ה בההיא הנאה דלא צריכא למיזל בדינא ודיינא שויה פרוטה ומתקדשת בו וכתבתי שם שזה מוכרח לשיטת רש"י א"כ ה"נ א"ש בכה"ג:

שם איתיביה רבא לר"נ קדשה כו' או שחטף סלע מקודשת והא דלא מוקי לה בדאמרה אין היינו משום דקתני סתמא מקודשת משמע כשאר קידושין דמסתמא לאו אורח' דמילתא שאומרת אין אבל למאי דמוקי לה בדשדיך קתני שפיר סתמא מקודשת דסתם קידושין דעלמא נמי ע"י שידוכין הם כדאמרינן לעיל דרב מנגד מאן דמקדש בלא שידוכין:

שם אילימא רצתה דאמרה אין כו' הא דנקיט בכה"ג שהדיוקין סותרין ולא קאמר אילימא רצתה דאישתקה נראה משום דההיא ברייתא היינו סיפ' דהאי ברייתא דלעיל בסמוך אמר לה כנסי סלע בפקדון ואוקמינן לא רצתה דאישתקה ותו לא שייך למימר דרצתה דסיפא היינו דאישתקה כנ"ל:

תוספות בד"ה כשם שאין אשה נקנית כו' תימא דה"ל למימר איפכא דהא קנייני אשה לא ילפינן אלא משדה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאכתי בשדה לא ידעינן דלא מיקני בפחות מש"פ דהא בשדה עפרון גופא הוי קני אפילו בפחות מש"פ דהא בבני נח פחות מש"פ נמי ממונא הוא ועוד דלא אשכחן בהדיא דפחות מש"פ לא מיקרי כסף דנהי דפשיטא לן דאין יוצא בדיינין ולא ניתן להישבון היינו משום דמסתמא ניתן למחילה משא"כ לענין קנין דלא תליא מידי בהכי אלא דגזירת הכתוב הוא שצריך שיתן שום דבר לקנות בו סד"א דפחות מש"פ נמי כדאשכחן בחליפין אבל בקידושי אשה פשיטא לן טובא כדאמרינן לעיל דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה לפי גירסת רש"י לעיל. ועי"ל דאיצטריך לענין פחות מש"פ בדבר מאכל או בכלים דאפילו בנמכר לעכו"ם איצטריך למילף לעיל מקרא דמכסף מקנתו ולמעט פחות מש"פ בתבואה וכלים דס"ד דמקרבה הניית' ומה"ט בקרקע נמי לא פשיטא לן כולי האי ואדרבה לענין מודה במקצת איכא למ"ד דיצאו כלים למה שהן אפי' בפחות מש"פ ומש"ה קאמר שפיר כשם שאין אשה נקנית והיינו נמי מה"ט דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ועוד דילפינן קידושי אשה מהקישא דאחרת ואחרת מג"ש דשכיר שכיר מנמכר לעכו"ם כן נ"ל ודו"ק:

גמרא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול אף על גב דבדור המבול עיקר עונשן על עריות הוי ומשמע נמי דהוו חשידי אפילו על א"א כדאיתא במדרש הובא ברש"י בחומש דמכל אשר בחרו דרשינן שהיו באין על א"א מ"מ לא הוי חמיר כ"כ עונש אשת איש כיון דלא הוי שייך פסול ממזרים קודם מ"ת והיינו דמייתי הא דמתרגם ר"י מולידין בנין מנשי חבריהן אלמא דבפסול ממזרות תליא מילתא ולא בניאוף והיינו דמייתי לה אמי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין שגורם פסול ממזרים בישראל אע"ג דשוגג קרוב למזיד הוא ועיין במהרש"א:

גמ' לא נגזרה גזירה על דגים שבים עי' הרא"ם בראשית ו ד"ה אשר בחרו:

כָּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב גִּיטִין וְקִדּוּשִׁין, לֹא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָּהֶן מקשים הוה ליה למימר קדושין וגיטין ועיין מהרש"א ז"ל? ונראה לי בס"ד דלא זו אף זו קתני דענין גיטין חמיר משום דיש לאשה חזקת אשת איש אבל בקדושין יש לאשה חזקת פנויה ולכן לא מבעיא גיטין דלא יהא לו עסק עמהן אלא גם קדושין נמי כן. ועוד נראה לי בס"ד דשמואל איירי בהמסדר גיטין וקדושין ולכן הוי לא זו אף זו כי המסדר גיטין ומגרש אם טעה בגט פסול נמצא מתיר אשת איש לעלמא בלא גט אך המסדר קדושין אם טעה ולא סידר קדושין המועלין לפום דינא אין כאן איסור ערוה דאם האשה נשאת לבעל בלא כסף קדושין נקנית בביאה ואפילו אם יבא אדם על אשה פנויה ותתעבר ממנו אין בניה ממזרים אלא כשרים הם ואין כאן איסור ערוה. ועל דרך המוסר נראה לרמוז בס"ד דרמז לפי דרכו שהאדם יעשה גיטין לכוחות היצר הרע בשמירת הלאוין שכופה יצרו ופורש מן האיסור ועל ידי כך מגרש כוחות הסטרא אחרא המתחברים עמו אשר חבורם ודיבוקם עמו מכונה בשם נשואין וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי' שהוא לשון נשואין ואלו הגיטין יהיו על ידי קיום חלק סור מרע ואחר שיעשה גיטין לכוחות היצר הרע וכוחות הטומאה מקרבו אז יעשה קדושין לכוחות היצר הטוב ולחלקי הנשמות שיבואו ויחנו בקרבו ואי אפשר להיות הוא מדור לאלו אלא עד שיצאו אלו ולכן הפסוק אמר תחלה סור מרע ואחר כך אמר ועשה טוב וידוע בין לחלק סור מרע בין לחלק עשה טוב צריך חכמה וידיעה והבנה כי עם הארץ אומר לטוב רע ולרע טוב יען דאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד (משנה אבות ב, ה) ולכן צריך שידע האדם בטיב גיטין וקדושין הנזכרים שאם לא ידע אפשר דבתיקון עושה קלקול יותר.

וְקָשִׁים לָעוֹלָם יוֹתֵר מִדּוֹר הַמַּבּוּל (הושע ד, ב) הקשה מהרש"א ז"ל איך יהיו קשים יותר מדור המבול דהיו חוטאין במזיד ובודאי איסור והכא ספק אשת איש וקצת שוגג עיין שם. ונראה לי בס"ד בדור המבול היו חוטאים באשת איש וכיוצא הכל להנאתם וכיון דיש להם הנאה גדולה בזה הנה הם אנוסים מיצר הרע אך כאן העוסק בגיטין וקדושין דמתיר אשת איש לעלמא מכח טעות וחסרון דעת אין לו הנאה מזה דלאו איהו גופיה בועל האשה הזאת ונמצא גורם איסור אשת איש וממזרים אף על פי שאין לו הנאה מזה וכיון דאין לו הנאה לגופו אין זה אנוס מיצר הרע דלא חשיב האדם אנוס מיצר הרע אלא אם כן היכא דיש לו הנאה ועוד הוא מכשיל אנשים צדיקים באיסור ערוה דאם הוא התיר אשת איש וזו האשה נשאת לאחר על פי הוראתו נמצא הן האיש הנושא הן האשה הנשאת עברו על איסור ערוה והם צדיקים באמת כי לפי תומם עשו על פי דבריו של זה שהוא חכם בעיניו.

וְאִלּוּ הָכָא, אֲפִלּוּ דָּגִים שֶׁבַּיָּם (בראשית ז, כב) נראה לי בס"ד הטעם שנעשה ההפרש בדגים ולא בדבר אחר, כי הדגים רומזים אל תלמידי חכמים שנקראים בשם דגים והטעם כמו שהדגים חיותם במים דוקא כן תלמידי חכמים חיותם בתורה שנמשלה למים ולכן איתא באבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן מ, ט) דרש רבן גמליאל הזקן ארבעה דברים דג טמא דג טהור דג מן הירדן דג מן הים הגדול. דג טמא כיצד? בן עניים שלמד מקרא משנה הלכות אגדות ואין בו דעת. דג טהור כיצד? בן עשירים שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ויש בו דעת. דג מן הירדן כיצד? זה תלמיד חכם שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ואין בו דעת להשיב. דג מן הים הגדול כיצד? זה תלמיד חכם שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב עד כאן. ולכן בעון זה של אותם חכמים העושים עצמן חכמים להורות בעריות והם אינם יודעים ומבינים בדברים אלו לוקים גם הדגים שנמשלו בהם חכמים ולומדי תורה. ברם הא קשיא דקאמר תלמודא 'מַאי מַשְׁמַע?' ומסיק 'כְּדִמְתַרְגֵם רַב יוֹסֵף' וגם על תרגומו של רב יוסף יש לשאול מאי משמע דאיירי בדיינים שמורין בעריות בטעות ודילמא הוא כפשוטו דקאי על המנאפין שבועלין אשת איש ומולידין ממזרים שזה העון של לידת ממזרים הוא נוסף על עון ביאתם על אשת איש? ונראה לי בס"ד דמפיק לה מדנקיט קרא לשון ו'פָּרָצוּ' שהוא כמו 'וְכֵן יִפְרֹץ' (שמות א, יב) כלומר מולידין בנין דיש לדקדק למה נקיט לשון זה ד'פָּרָצוּ' יאמר וְיָלְדוּ? לכן מוכרח לומר דבא הכתוב לרמוז בזה על הדיינים המורין בטעות באיסור ערוה ומחמת כן אלו מולידים ממזרים מנשי ריעיהם ונקרא דבר זה על שם הדיינים כאלו הם המולידין את הממזרים ורמז על הדיינים דלשון זה של 'פָּרָצוּ' שהוא 'פה רצו' שהריצו פה שלהם להורות היתר בעריות בטעות ומחמת כן אשת איש נשאת לעלמא ומביאים ממזרים בעולם.