מסכת קידושין דף י״ב עמוד ב׳

לאו היינו דיהודית רב חסדא קאמר לה:

צער לידה שהיתה יולדת תאומים דאמר מר (ביבמות דף סה:) יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי אחוותא:

קבל ביך אבוך קידושי מאיש אחר ובעל זה אסור לך:

באידית שם מקום ואותו היום היו בכאן והלכו להם:

דרבי חנינא בכתובות גבי בנתיה דשמואל דאשתביין ואייתינהו לבי מדרשא דרבי חנינא ואוקמינהו לשבוייהו אבראי הא אמרה נשביתי וטהורה אני וכן אידך והתירם לכהונה ואמרו ליה לר' חנינא הא איכא סהדי במדינת הים שראו אותן שנשבו ותנן אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואמר להו השתא מיהא ליתנהו ואינן מעידין על שבייתן ונתירם:

עידיה בצד אסתן רוח צפונית ואינן באים ומעידים ותאסר בתמיה:

לא סבירא להו הא דרב חסדא להתירה משום דאיכא סהדי באידית:

מההיא משפחה שנשאת לאחר וילדה לו:

הא איכא סהדי באורית ה"ג ר"ת ולא גריס באידית והסופרים טעו בין אידית לאורית ואורית הוא מערב כמו אוריה בפרק לא יחפור (ב"ב דף כה.) גבי שכינה במערב מאי אוריה אויר יה ולא כמו שפירש בקונטרס אוריה מזרח אויר של פני השכינה והשתא אתיא שפיר דבני בבל היו אומרים הא איכא סהדי באורי' כלומר בא"י שהוא מערב כדאמרינן במערבא אמרי ורב חנינא מא"י אמר עדיה בצד אסתן ותיאסר כלומר בבל שהיא בצפון דאסתן הוא צפון כדאמרן (מגילה דף כח:) שמעתתא בעי צילותא כיומא דאיסתנא דרוח צפונית מונעת את הגשמים כדאמר (איוב ל״ז:כ״ב) מצפון זהב יאתה תרגומא מצפונא אסתנא יאתי:

והאיכא סהדי באורית אין לפרש דניחוש לשמא איכא סהדי דא"כ אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש והא נמי ליכא לפרש והא איכא סהדי דידעי דבההוא שעתא הוה ביה ש"פ דפשיטא דעל זה ראוי להחמיר אלא נראה לר"י לפרש והא איכא סהדי כלומר יצא הקול שיש עדים באורית או במדינת הים:

אם הקלנו בשבויה אית ספרים שכתוב בהן משום דמנוולא נפשה נקל באשת איש וי"מ אם הקלנו בשבויה היינו משום דאפילו איכא סהדי שנשבית מ"מ לא היו יודעין אם נטמאה א"כ אינה אסורה מה"ת (א"כ) נקל באשת איש דאי איכא סהדי דאותה אבנא דכוחלא אית בה ש"פ הויא א"א גמורה א"כ אין דין הוא שנקל עליה וי"מ אם הקלנו בשבויה משום דליכא אלא איסור לאו דזונה נקל בא"א דאיכא איסור מיתה ולא נהירא שהרי השבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל ויעבוד עבודה במזבח בשבת ובזה יש חיוב מיתה:

ועל דמבטל גיטא פ"ה כגון השולח גט לאשתו והגיע בשליח וא"ל גט שנתתי לך בטל הוא ואיכא למיחש שמא יתננו לה השליח לאחר שבטלו ותנשא בו ולא נהירא דאין סברא לומר שיתן לה השליח כיון שהוא מוחה בו דאטו ברשיעי עסקינן לכן נ"ל כדאמר התם (גיטין דף לב.) בראשונה היה עושה ב"ד ומבטל לפניהם התקין ר"ג שלא יהו עושין כן אך פליגי התם (דף לג.) דאיכא למ"ד אם בטלו מבוטל ולדידיה ניחא שהרי אשה זו אינה יודעת שבטלו ותינשא ואפילו למ"ד התם אם בטלו אינו מבוטל מ"מ הרי מוציא לעז על הגט:

בכולהו לא מנגיד רב על זה סומכין החתנים בזמן הזה שדרים בבית חמותם ואפילו למאן דחייש לעיל מה שדרין עכשיו בבית חמותם היינו בשביל טובת הנאה שדרים בלא שכירות בבית דיש הוכחה שאינם דרים בשביל חמותם אלא בשביל שאר טובות שעושין להם:

משום פריצותא מפרש ר"ת דהיינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך וקשה דביבמות פ' ר"ג (יבמות דף נב.) מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה אלא נראה לר"י דהיינו פריצות שעושין תחלת קניינן בביאה דומיא דמקדש בלא שידוכי:

בשעת מתן מעות מקודשת ה"ג ולא גרסינן בין רצתה בין לא רצתה כדאמר לקמן (קידושין דף יג.) ליתני מקודשת סתם כי התם:

אמאי הא איכא סהדרי באידית דידעי דבההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה כלומר הרי יצא קול בעיר שיש שם עדם באדיתא דהוי ביה שוה פרוטה. ואין לפרש שמא איכא סהדי, דמספיקא לא חיישינן להכי. והא דר' חנינא דמייתא הכא, על כרחך בדנפק קלא דנשבית, הא מספקא לא חיישינן, דהא קתני התם (כתובות כב, א) נשביתי וטהורה אני נאמנת, וההיא דבשלהי יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו דלית ליה אחי, וא"ר יוסף למאי ניחוש לה, ואקשינן והא אמרינן דאיכא סהדי במדינת הים דיעי דאית ליה אחי ואסיקנא לה זיל חוש לה. דכוותה היא בדנפק קלא דאית לה אחי דאי מספק לא חיישינן כלל דאם כן בכל אדם ניחוש שמא יש לו אחים, ועוד דאם כן הכא למה להו למימר, ניחוש דלמא איכא סהדי דידעי דבההיא שעתא שוה פרוטה והשתא הוא דהוזל, ואפילו כי ליכא סהדי באודיתא נמי ניחוש לה, והוי ליה למימר נויחוש דלמא הוזל, אלא ודאי בדנפק קלא דאיכא סהדי באודיתא דאמרי דשוה פרוטה הוה בשעת נתינה. ואם תאמר אם כן הא תנן בפרק המגרש (גיטין פט, א)יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. איכא למימר דשאני הכא כיון דקדושי קמן נינהו ולית בהו שוה פרוטה מבטלינן קלא, דיאמרו עיינו בהו רבנן ולא הוו שוה רפוטה, וכדאמרינן התם גבי ההוא דנפק קלא דאיקדש באציפא דתחלה. ואם תאמר אם כן אביי ורבא אמאי חשו לה הכא, ורבנן נמי אמאי פרשו מההיא משפחה, והא קיימא לן התם בפרק המגרש דמבטלין קלא, כי האי גונא, ואביי גופיה הוא דקאמר התם בההוא עובדא דצפתא דתחלה אפילו למאן דאמר לא מבטלין קלא הכא מבטלין מימר אמרי עיינו בהו רבנן בקדושי ולא הוי בהו שוה פרוטה. יש לומר דשאני התם דקמו רבנן בקדושי ולא הוה בהו בשעת נתינה שוה פרוטה וליכא אלא קלא בעלמא וקמו אקלא ולית בהו מששא, אבל הכא עדיף טפי דנפק קלא דבשעת נתינה הוה בה שוה פרוטה והשתא הוא דזל, וכיון שכן איכא למיחש לקלא דדלמא קושטא הוא, ומשום הכי חשו לה אביי ורבא ורבנן דפרשי מינה.

אמרו אם הקלו בשבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש כך הוא גרסת הספרים. וכן בההיא דיש נוחלין (קלה, א) והכי פירושו אם הקלו בשבויה דאע"ג דנפק עלה קלא דאיכא עדי טומאה לא חיישינן לה כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כג, א) התם משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי ומימר אמרו דקלא ליתא, ולעולם לא יבאו עדים בכך. נקל באשת איש דנפק עלה קלא דנתקדשה בקדושי מעליא ואיכא מאן דלא גריס דמנוולא לגבי שבאי, ופירושו אם הקלו בשבויה דאיסור לאו נקל באשת איש דאיסור חנק. ולא מחוור, דכל בדאורייתא לא שנא הכי ולא שנא הכי כדאיתא בפרק בתרא דיבמות (קיט, א).

ומאן דמבטל גיטא פירש רש"י ז"ל השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא, דילמא לא ידעי ליה אינשי דבטליה קודם שבא לידה, ושמא יתננו לה השליח לאחר שבטלו ותנשא בו ע"כ. ותמיהא לי דאטו ברשיעי עסקינן, דשליח לאחר שבטלו, איך נותנו לה, ועוד משום חשש פשיעת השליח מלקין לזה טוביהי חטא זינגוד מנגד (פסחים קיג, ב). ומסתברא דהכי פירושו אמאן דמבטל גיטא שלא בפני השליח, דהא קיימא לן כר' דאמר בפרק השולח (גיטין לג, א) בטלו מבוטל, ושמא משום דרב יוסף הוא דשלחה ליה לרב אחא בר הונא הכי, ואיהו הוא דאית ליה בפר השולח כרשב"ג דאמר בטלו אינו מבוטל, הוצריך כאן רש"י לפרש כן, ומכל מקום אינו מחוור ממה שכתבנו, ואפילו לרב יוסף אע"פ שאינו מבוטל ואין כאן חשש אשת איש מכל מקום איכא משום לעז, וזה עיקר.

ומאן דמצער שליחא דרבנן פירש רש"י ז"ל שהזמינו לדין הדיינין וזה קם עליו והכהו ע"כ. ואינו מחוור, דמאי שנא שליחא דרבנן, דאפילו בכל אדם בר נדוי הוא, ומסתברא שצערו בדברים, ובפ"ג דיבמות (נב, א) דמייתינן לה להא דרב, גרסינן בספרי דוקני ומאן דמבזי שליחא דרבנן, ופירש רש"י ז"ל שמעיז פניו להתריס עם שליח בית דין.

הא דאמרו לרב חסדא והא איכא עדים באורי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה לאו למימרא דידעי ודאי דאיכא עדים דא"כ היכי איפשר דלא חייש לה רב חסדא כלל אלא ה"פ והא איכא קלא דאיכא עדים באורית ולאו קלא דאתחזק בבי דינא כדחזי דא"כ לא סגיא דלא ניחוש ליה דהא קי"ל יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ולא דמי למאי דאמרינן התם מימר אמרינן עיינו רבנן בקדושי ולא הוה ביה ש"פ ובטלה קלא דהתם הוא משום דאשתכח דהכי הוה קושטא דמילתא שלא היה בקדושי שוה פרוטה אבל בכאן שהקול מוחזק שהיה ש"פ היכי איפשר דלא ניחוש לקלא אלא ודאי דהאי קלא דלא איתחזק בבי דינא הוה ואע"ג דקי"ל התם דכל קלא דלא איתחזק בבי דינא. לאו קלא הוא קסברי הני רבנן דהתם הוא שקול הקדושין הוא יוצא לגמרי ואין קדושין מוחזקין כלל אלא על פי הקול דלא מחזקי' קדושי מעיקרא אפומייהו אבל בזו שכבר היא מקודשת בפנינו אלא דמספקא לן בקדושי אי היה בהו ש"פ אי לאו בכי הא חיישינן לקלא אע"ג דלא איתחזק ורב חסדא סבר דכיון דסהדי ליתנייהו לא חיישינן לקלא דלא איתחזק אפילו בהא ואייתי ראיה מעובדא כבנתיה דמר שמואל דאפילו שהיו שבויות בפנינו אלא דמספקא לן אם נבעלו לא חששי לקול דאמרי דהוה עדי טומאה מכיון דלא איתחזק. ואביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא דאמרי אם הקלו בשבוייה נקל באשת איש פי' דאע"ג דחזינן דכשים שהאשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת כך אם אמרה אשת איש אני הייתי וגרושה אני נאמנת שאני התם דהפה שאסר היא הפה שהתיר דאורייתא הוא בכל דבר ואפילו באשת איש כדנפקא לן מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא עוד אלא דסבראי הוא ולא בעיקרא כדאיתא בכתובות פרק האשה קמא אבל הכא דאיכא קלא לאסור' אמרי' שאם הקלו בקול זה בשבוי' נקל באשת איש ולאו משום דשבוייה איסור לאו ואשת איש איסור כרת דהא אמרינן התם ביבמות דכל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ל"ש אסור כרת וכן נמי ל"ל דמשום דשבויי' חזקה דכשרות שהיתה בחזקת בתולה דבאידך נמי איכא חזקה דכשרות שהיתה קודם ספק זה בחזקת פנויה ואוקמה אחזקת' אלא טעמא משום דשאני שבויי' דמנוולא נפשה לגבי שבאי ואיתתא לא איתרעי שהרי אעפ"י שנשבית אפשר שלא נבעלה וטהורה היא ובמקצת נוסחות גם בהלכות רבינו ז"ל גרסי הכי בהדיא אם הקלו בשבויי דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש וכי תימא הניחא. למאן דס"ד התם דעדי שבוי' איתמר אלא למאן דאסיקנא דעדי טומאה איתמר הא איתרעאי חזק' זו דמינוולא נפשי' איכא למימר שחזקה זו דמינוולא נפש' לגבי שבאי גדולה כ"כ דאית לן לאורועי קלא כיון דלא איתחזק ולמימר דקלא דשיקרא הוא ולעולם לא יבאו עדים שיעידו על טומאת' והרי זה נכון:

ההוא גברא דקדיש בשוטית' דאסא בשוקא פי' ולא הוה ביה ש"פ שלחא רב אחא בר רב הנא לקמיה דרב יוסף שלח ליה נגדיה כרב ואיצטריך גיטא כשמואל פי' הא אלו לא הוה חיישינן לשמואל לא הוה נגיד ליה משום דרב כיון דלא אהנו מעשיו כלל:

דרב מנגיד מאן דמקדיש בביאה פירוש משום חוצפא שבעל בפני עדים ולא מיחוור כלל דהא בעידי ייחוד סגי כדכתיבנא לעיל ותו דהא אמרינן ביבמות גבי יבם מצות יבם מקדש והדר בעיל אבל בעיל והדר מקדש לא משום דרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה והתם בין בתחל' בין בסוף לא סגיא דליכא עידי ביאה שהרי ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר לכך פר"ת ז"ל דהיינו חוצפה משום שעושה הפקר שתהא תחלת קירובו באשתו בביאה ונראה כעושה דרך זנות:

ומאן דמבטיל גיטא מסתבר לי דרב לטעמיה דס"ל דביטלו שלא בפניו מבוטל ומשום הכי מנגדינן ליה שהוא גורם להביא ממזרי' לעולם דזימנין דלא ידיע בטוליה ויהיב ליה שליחא לגיט' לאיתת' ומינסבא ביה ובתר הכי משתכח דבטלי' ותצא ובניה ממזרי'. הא למ"ד ביטלו אינו מבוטל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון דלא אהני בטוליה ולא נפיק מיני' חורבא לא מנגדינן ליה ואע"ג דרב יוסף ס"ל התם בפ' השולח דביטלו שלא בפניו אינו מבוטל ואנן מייתינן הכא הוא רב על מימרא דרב יוסף לא מייתי לה אלא משו' מאי דקאמר ננגיד כרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה ובהא ס"ל כרב ופליג באידך דמנגיד אמאן דמבטל גיטא ואפשר לומר דאפילו לרב יוסף דסבר ביטלו שלא בפניו אינו מבוטל מנגדינן לי' משום דמפיק עליה לעז וכגון שהרואה סבר שהועיל ביטולו והגט בטל ובטה ממזרים וגם זה נראה לי נכון:

ההיא גברא דקדיש בציפתא דאסא כו' עד כל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ואיכא למידק מהא דתנא לקמן בפרק האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבדו אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת. והא התם לא אמר' מידי אלא דאישתיקה ומ"ש דשתיקה לאחר מתן מעות מהני'. תירצו בתוספות דההיא בדשדיך ואידך מתניתא דמייתי רבא בדלא שדיך. ולא נהירא שכל כה"ג הוה להו לפרושי בגמרא כדלקמן גבי חטף סלע מידה. אבל הנכון דהתם בדאמרה אין והא דלא פירשי הכי במתניתא למתני רצתה מקודשת משום דהתם לא אתא תנא לאשמועינן מידי בדין קדושי סתם ושתיקה דהא פריש לה באידך מתניתא דקא מייתי הכא רבא והתם אתא לאשמועינן שהמקדש בפקדון שבידה אין דעתם על כלו אלא מה שנשתייר ממנו קיים וכל שיש בו שוה פרוטה מקודשת ולעולם בדאמרה אין וכן פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

אמר רבא מנא אמינא לה דתניא כו' קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברא אי שדינא להו מחייבנא בהו הקשה הראב"ד ז"ל אי משום הא הוא דלא שדיתנהו תשדינהו ולימא ליה שקול פקדונך דרשתא לא מחייבא בהו ומדלא אמרה הכי נימא דודאי מתרצית היא בקדושין ותירץ הוא ז"ל דמיירי בפקדון שיש בו זמן ועדיין לא הגיע זמנו דהשתא לאו כל כמיני' למימר ליה הרי שלך לפניך ולמתב' ניהליה שלא מדעתו ולא מיחוור דא"כ הוה ליה לפרושי הכי בהדיא דפשטא דמתניתא סתם שאין בו זמן משמע. ואחרים תירצו דאנן לאו דינא קאמרינן אלא סברא דידה שטועה וסוברת דכיון דבתורת פקדון יהבינהו ניהלהי אי תישדינהו קמיה מחייבא באחריותן עד דמטו לרשותיה דומיא דמלוה ולא מיפטרא משום אמירתה דתימא הרי שלך לפניך אבל בקידושי' לא איפשר לה למטעי כלל כיון דלא קבלתינהו בתורת פקדון ואם איתא דלא ניחא לה תשדנהו ופריק רב אחא דאטו כלהו נשי דינ' גמירי כי היכי דטעא בפקדון טעי' נמי בהא דקדושין דסבר' כיון שבאו לרשות' בתור' קידושין אי לא מורה בקדושין ושדיא להו ומיתברי מתחייבי בהו ואיברא דלישנא דגמ' אתי שפיר להאי פירוקא דקאמרינן מעיקרא סברא אי שדינא להו ולא אמרינן התם אי שדיא להו מחייב בהו דאלמא לאי דינא הוא אלא דאיהי טעיא וסברה הכי וכאידך דפריק רב אחאי [קאמר] ה"נ סברה אי שדינא להו דהיינו סברה בטעותא ולאו מדינא אלא דאכתי תקשי לן אם על זה אנו באין לדון דמשום דסברה דתחייב בהו אע"ג דאמרה הרי שלך לפניך הוא דלא שריתנהו מ"מ אמאי שתקה לגמרי תימא ליה אני רוצה בקדושין ותו לא בעיא וליכא עלה משום חששה. לפיכך יש לנו לומר דקושיא מעיקרא ליתא דהכא ודאי אלו אמרה ליה תא שקול לפקדונך ואמר לא בעינ' ובתר הכי שדיתנהו קמיה פטורה ואיהי נמי ידעא במילתא. מיהו הכא אין אנו באין לדון אלא על שתיקת' ועכוב המעות אם הודא' היא שמודה בקדושין או לא ובהא טענינן דלאו הודאה היא אלא דחיישינן דמיתברי' ומיחייב' באחריותן ואיהי לא בעיא למיטען בהדיה ולא למימר ליה אני רוצה בקדושי' ולא לומר לו טול את שלך אי משום כסופא וצניעותא אי משום דמאיס ליה דיבוריה הילכך אין לנו לדון אלא על שתיקת' בלבד וזה עיקר מפי רבינו נרו בשם רבו ז"ל:

ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שכבר בא בפקדון לידו אינו נפטר בזריקה לפניו עד שיאמר לו טול פקדונך ואמר לא בעינ' דבתר הכי שדי ליה קמיה ומיפטר אבל בתחילת פקדון אם אינו רוצה להיות נפקד שלו זורקו לפניו ונפטר וכדכתבי' לעיל:

קדשה ולאחר זמן ראינו הקדושין ואין בהם שוה פרוטה והעידו העדים או הודו שניהם שבשעת קדושין היה בו שוה פרוטה הרי אלו קדושין גמורין לא העידו העדים בכך ולא הודו שניהם וקדשה אחר והרי היא תחת ידו ונודע לנו בודאי שכל שיעור שהוא מתקיים אין בו שוה פרוטה בשום מקום שנמצא שאין כאן אפילו קדושי ספק מראשון ואמרה האשה בשעת הקדושין היה בו שוה פרוטה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה בראשון ורוצה להפקיע עצמה משני וכן הדין באמה ושאר קרובות וכן בכל אדם אלא אם כן העידו בכך שני עדים כשרים או שנתברר לנו שיש עדים בכך אע"פ שאינם כאן ומה שהקשה הא איכא סהדי באורית והשיבו השתא מיהא ליתנהו לא שנתברר כך אלא שיצא קול ואפילו יצא קול בכך ר"ל שהיה שוה פרוטה באותה שעה וכן יצא קול שיש עדים במקום פלוני שיודעים שכך הוא אין זה כלום לאסרה לשני שהוא תחת ידו עד שיבאו וכן הדין בשבויה שבאת ואמרה נשביתי וטהורה אני שאמרו עליה שנאמנת ואם באו עדים שנשבית ואחר כך אמרה טהורה אני שאינה נאמנת שכל שלא באו עדים אע"פ שיצא עליה קול שנשבית מתירין אותה בנשביתי וטהורה אני ואפילו יצא קול שיש עליה במקום פלוני עדי טומאה אין זה כלום עד שיבאו וכל שאומרת טהורה אני נאמנת ואין לומר אם הקלנו בשבויה אם מפני שאין בה אלא איסור לאו אם מפני שאין אסורה שוה בכל אלא לכהנים בלבד אם מפני שמן הסתם מנוולת עצמה לפני השבאי נקל באשת איש אלא כל כיוצא בזה אף באשת איש כן שאין מוציאין אשה מחזקת ארוס ודאי או מחזקת מי שהיא תחת ידו אלא אם כן בראיה ברורה אלא שבארוס מיהא הואיל ואינה תחת ידו ממש בקול יוצא שיש עדים במקום פלוני ראוי לגמור ולעכב עד שיצא הדבר לאור ואם בגט ראוי להרהר עליו ולפקפק בזרעו ויש פוסקין כן אף באשת איש ושהיא תחת ידו וחששות אלו כלם דוקא שנודעו הקדושין אלא שהיה הספק בשווי פרוטה אבל כל שעקר הספק בקדושין עצמן אינו כלום ר"ל שאם יצא קול על פנויה שנתקדשה אין הקול כלום ואין חוששין לה לפי דרכך למדת באשת איש שבאה לאסור עצמה על בעלה ואמרה לו שכבר נתקדשה מאחר אינה נאמנת לא כל הימנה שתאסור עצמה על בעלה מעשה היה באשתו של ר' חייא שהיתה לה צער לידה ומתוך כך היתה מחזרת לאסור עצמה על בעלה ואמרה לו אמרה לי אם קביל ביך אבוך קדושי כי זוטרת ואמר לאו כל כמיניך דאסרת ליך עלי ולא סוף דבר בזו שאף היא לא היתה אומרת כן בודאי אלא שכך שמעה מאמה אלא אף כשהיא אומרת בודאי שנתקדשה לאחר כך הוא הדין וכמו שאמרו באחרון של נדרים בטמאה אני לך שאע"פ שאוסרת עצמה עליו בודאי אינה נאמנת ואע"פ שאף היא מוזהרת בביאתו ושויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא כל שיש לחוש שעיניה נתנה באחר או להפקיע עצמה מיד בעלה נעקרו דבריה לגמרי ולא סוף דבר בעקר הביאה אלא אף להיתר אכילת תרומה כן אם היא אשת כהן כמו שיתבאר שם:

זה שכתבנו בקדשה בתמרה שמקדשת מספק ומטעם חיישינן שמא שוה פרוטה במדי כך היא שטת כל הפוסקים מפני שהם פוסקים כשמואל וכן שרב יוסף סובר כמותו וכמו שאמרו בההוא דקדיש בשוטיתא דאסא אצרכה גיטא כשמואל ואע"פ שאביי ורבא אמרו עליהם לא סבירא להו הא דרב חסדא ומשום טעמא דקולא בשבויה הא לטעמיה דשמואל לא חששו אנו מפרשין כך שאף במקום שאין לחוש לדבריו של שמואל כגון דבר שאינו מתקיים כל שקול יוצא לעדות חוששין לו ומכל מקום יש פוסקים שלא כשמואל וכל שאינו שוה כאן אין חוששין למקום אחר כלל הואיל ולא נודע בודאי ובמעשה הנזכר בסוגיא זו בציפתא דאסא שאמר אתון דשמיע לכו הא דרב הונא בריה דרב יהושע חושו לה ואם כן אף מצד שמא שוה פרוטה במקום אחר היה לו לחוש אלא שאף זו אנו מפרשים שהוא היה אומר לחוש לשתיקה דלאחר מתן מעות אף במקום שאין לחוש לדשמואל כגון דבר שאינו מתקיים והראיה שהרי ציפתא דאסא אינו שוה כלום אלא בעודו לח להנאת ריחו וכן דעת גדולי המחברים שפסקו בשתיקה דלאחר מתן מעות שאינו כלום ובציפתא דאסא כתבו שמקדשת מספק מטעם שמא שוה פרוטה במדי אפילו שדיא זוזי דאית בה הואיל ולא השליכה הציפתא כמו שיתבאר ויש חולקין עוד לומר שאפילו נודע בודאי אינו כלום שאין לה אלא מקומה וכמו ששנינו גבי הקדש אע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותם מפני השבח שאם תלקח לו כסות בשלשים דינרין הוא משביח מנה וכן פרה אם ממתינין לה באיטליז משבחת וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך אין להקדש אלא מקומו ושעתו ולא יראה כן שהרי כשהקשו לשמואל הקשו והא אנן בשוה פרוטה תנן כלומר דמשמע דודאי שוה פרוטה אלמא משווי הפרוטה לבד הוא מקשה לו ובזו הוא שיש קפידא ר"ל שיהא שוה פרוטה באיזה מקום הא בריחוק המקום ששוה בו פרוטה אין קפדין בו ומכל מקום גדולי הרבנים כתבו בפרק שני בענין אנסא דארחא שרמזנו עליה למעלה דברים המוכיחים שצריך שיהו הקדושין שוים פרוטה כאן אלא שאיפשר לפרשה בדרך אחרת ושמא אף הם לא כיונו בה לכך וכתבו גדולי ספרד שכל חשש שמא שוה פרוטה במדי אם נשאת לאחר מוציאין אותה ממנו אבל אין מפקפקין בזרע שלהם לפסלם אלא אם כן היה שם חשש עדים שידעו שבאותה שעה היה שוה פרוטה:

אע"פ שביארנו בקדושי ביאה שהם קדושין גמורין מן התורה מכל מקום הואיל והדבר מסור לעדי ייחוד אין ראוי להקל ראש בכך אלא יקדש בכסף או בשטר ומכל מקום העושה כן הואיל וקדושי תורה הם ובסיגנון של כונת אישות כגון ששדך תחלה אינו בר מלקות הא כל שקדש בביאה בלא שידוכין ראוי להלקותו הואיל ותחלת ביאתו לא נראית לשם אישות הא מקדש בכסף או בשטר בלא שדוכין וכן המקדש בשוק אע"פ שהדברים מכוערין אין מלקין אותו:

המבטל את הגט משנתנו לשליח קודם שיגיע לידה ושלא בפני השליח שהוא מבוטל כמו שיתבאר במקומו ונמצא מכשיל את האשה לינשא ראוי לבית דין שבאותה העיר לגעור בו ולקנסו אלא שאינו בר מלקות ומכל מקום אם בפני השליח בטלו אין בזה כלום שהרי השליח נזהר מליתנו לה הואיל וידע בבטולו:

המוסר מודעא על הגט שהיא מודעא כמו שהתבאר במסכת ערכין וכן שהיא מודעא אף בלא אונס אלא בגלוי הדעת לבד וכמו שביארנו דינה בשלישי של בתרא הואיל ומכל מקום הוא מוסרה דרך זדון ושלא מצד שום אונס ראוי גם כן לגעור בו מפני שהוא פירצה והכנת מכשול שמא תלך ותנשא אלא שאינו בר מלקות ומכל מקום כל שעושה כן מצד אונס אין כאן לא גערה ולא נזיפה ואפילו לא נודע האונס לעדים הואיל ומכל מקום הוא מגלהו להם אין כאן גערה כלל:

המצער שליח ב"ד הבא להזמינו לדין או למשכנו ומבזהו אע"פ שהוא בר נדוי כמו שיתבאר במקומו אין מלקין אותו:

וכן מי שחלה עליו שמתא שלשים יום על שלא בא לדין ועדין אינו רוצה לבא אע"פ שחוזרין ומנדין אותו כמו שיתבאר במקומו אין מלקין אותו:

חתן הדר בבית חמיו אם היא חשודה ממנו מלקין אותו על לא טובה השמועה הא כל שאינה חשודה אע"פ שהדבר מכוער אינו בר מלקות:

בד"ה והאיכא סהדי כו' דא"כ אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא ואמאי לא נימא אי לא ידעינן בודאי שלא היה ש"פ בשעת קדושין לעולם איכא למיחש שמא היה ש"פ והוזלה אח"כ ודומיא דהכי לשמואל לעולם חיישינן שמא היה במקום אחר ש"פ ובת"י דברים אלו אינן דפסיקא להו דלא איירי בכה"ג דלישנא והאיכא סהדי באורית לא משמע דניחוש לשמא איכא סהדי ויש ליישב דברי התוס' שלפנינו דמשמע להו דמשום דא"ל אימיה הכי פריך והאיכא סהדי באורית כו' ואי משום דניחוש לשמא איכא סהדי א"כ אין לדבר סוף ולעולם אף בלא א"ל כן אימיה ניחוש לכך וק"ל:

בד"ה בשעת מתן ה"ג ול"ג בין רצתה ובין לא רצתה כדאמר כו' עכ"ל דע"כ אי הוה קתני בין לא רצתה היינו דאישתיקה דאי לא רצתה ממש תקשי כדאמר מכלל דרישא כי אמרה לא כו' וא"כ ליתני מקודשת סתם וק"ל:

א"ל לאו כל כמינה דאימך דאסרה לך עילואי והקשה הריטב"א אכתי איהי היאך מישתרי הא שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ע"ש ולע"ד דהכא לא שייך לומר כן כיון דדביתהו דרבי חייא גופא לא הוי ידעה כלום אם נתקדשה בקטנותה כ"א ע"פ אמה א"כ שפיר אמר לה רבי חייא שאין צריכה להאמין לאמה כדי שתאסר עליו ואע"ג דבעלמא אמרינן אי מהימן ליה עד א' כבי תרי מחוייב להאמינו מ"מ שאני הכא שיש אמתלא דמחמת צער לידת בתו אמרה כן וק"ל:

תוספות בד"ה אם הקלנו בשבויה כו' ולא נהירא עכ"ל עיין בחידושינו בכתובות דף כ"ג:

גמ' ולאו משום דס"ל דשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא ודקדקו קצת פוסקים מכאן דאין הלכה כשמואל מדמסיק הש"ס הכא ולאו משום דס"ל דשמואל ולפמ"ש בסמוך הא דקאמר שמואל מקודשת דחיישינן שמא ש"פ במדי היינו חששא דרבנן א"כ אין ראיה מכאן דאי משום דס"ל דשמואל לא היו צריכין לפרוש מאותה משפחה כיון שאין כאן חשש ממזרים מדאוריית' אפילו אם יתברר שהוא ש"פ במדי ועוד כיון שהעידי קידושין לא ידעו בשעת קידושין אם ש"פ במדי א"כ הרי לא ראו דבר ברור ולא הוי קידושין כלל דאנן דבר דבר ילפינן דבעינן דבר ברור ואע"ג דבספק קרוב לו ספק קרוב לה מיקרי ספק קדושין דאורייתא הא מסקינן התם דהיינו בשתי כיתי עדים הא בכת א' מוקמינן לה אחזקתה ואפילו את"ל דבכת א' נמי מיקרי ספיקא דאורייתא היינו משום שהספק הוא להעדים גופייהו בשעת מעשה ואיתרע לה חזקת פנוייה טובא משא"כ הכא שהספק הוא מעלמא דלא רמיא עלייהו דעדים לידע אם ש"פ במקום אחר א"כ נראה ברור דלכ"ע אין כאן חשש קידושין דאורייתא ובלא"ה יש לי לדקדק אפילו אם יבואו עדים שהיה ש"פ במדי אכתי כל כת וכת מהעדים ה"ל חצי דבר וקיי"ל דבר ולא תצי דבר וכה"ג יש לדקדק אמאי דאמרי' בשמעתין והאיכא סהדי באידית דבהאי יומא הוי ש"פ ואכתי ה"ל חצי דבר ויש ליישב. מיהו מלישנא דגמרא דקאמר ולאו משום דסבירא ליה דשמואל משמע לכאורה דאי הוי סברי כשמואל שפיר הוי עבדי דפרשי מההיא משפחה דהוי חשש דאוריית' ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה ועל דמבטל גיטא פ"ה כגון השולח גט לאשתו והגיע בשליח כו' ולא נהירא כו' דאטו ברשיעי עסקינן עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דהא ודאי דחיישינן בכה"ג לרשיעי ואין להאמין לעד א' בדבר שבערוה משום דחיישינן ליה דמשקר כדאיתא להדיא בריש גיטין דמקשה הש"ס אמאי מהימנינן להשליח כבי תרי ומשמע התם דף ג' דחיישינן לזיופא ואי לאו משום דמדאורייתא לא חיישינן לזיופ' ומשום תקנת עגונות ודאי לא הוי מהימן הרי דחיישינן לרשיעי ואפילו בממון לא מהימנינן לעד א' דשמא משקר וכ"ש בעדות אשה כדאשכחן בעד א' במלחמה שכתבו התוספות והרמב"ם ז"ל דהטעם הוא שמא משקר ושמא שכרתו האשה א"כ שפיר מצינן למימר דרב מנגיד להבעל המבטל שהניח הגט ביד השליח ואפשר דאתא לידי תקלה שימסור ליד האשה וזימנין דסניא ליה לבעל ותינשא בו כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל: