מסכת כתובות דף ט׳ עמוד ב׳

גט כריתות כותב לאשתו שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה:

דכתיב במלחמת שאול ואת אחיך כו' ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן:

דברים המעורבים בינו לבינה אלו קדושין:

תקח תטול מביניהם על ידי גט:

אף אנן נמי תנינא דטוען פתח פתוח מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה:

איקרורי דעתא עד שני בשבת הבאה:

ולמאי קפדי רבנן אי מקררא דעתיה:

ניתיב לה מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת:

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו פי' בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו וקשה לר"ת דא"כ מאי כל היוצא אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם ועוד דתנן במי שאחזו (גיטין עג. ושם) מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אמאי דקתני לעיל מינה הרי זה גיטך מהיום אם מתי וכן משמע בתוספתא אלמא אע"ג דאמר מהיום הויא אשת איש גמורה כדמפרש בגמרא באומר מעת שאני בעולם פירוש דהאי דאמר מהיום לא שיחול מיד אלא דעתו שיחול שעה אחת קודם מיתתו דהיינו מעת שהוא בעולם ולא אמר מהיום אלא למעוטי לאחר מיתה כלומר מאותו יום שאני בעולם יהא גט ומיהו יש לחלק בין מהיום לפירש בהדיא שיחול משעת כתיבה דע"כ משעת כתיבה קאמר שיהא גט ועוד נראה דאפי' אמר מהיום יש ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא פירש שאם ימות במלחמה אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת אלא ה"ה אם נשבה והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם כההוא דמי שאחזו אלא מהיום מיום כתיבה קאמר ואם תאמר והרי חזר אוריה ונתבטל הגט ויש לומר שהיה מתנה אם לא יחזור בסוף המלחמה והרי לא חזר לבסוף וניחא לפירוש זה הא דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נט. ושם) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים ומפיק ליה מהאי מעשה דבת שבע דספק אשת איש הואי דדלמא יחזור מן המלחמה ור"ת מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי ולפי' קשה אמאי קרי לה ספק אשת איש הא הואי גרושה גמורה ואר"ת דקרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשין בצינעא שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בני אדם לקדשם ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה למה לא היה ירא שמא יחזור:

אי למיתב לה כתובה כו' משמע אם היה בא לב"ד היה נאמן להפסידה כתובתה אע"פ שלאוסרה עליו לא היה נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר אבל מ"מ כתובתה הפסידה אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ספק ספיקא ספק אי הוא בקי בפתח פתוח אם לאו ואם תמצא לומר פתח פתוח הוה ספק באונס ספק ברצון דאפי' אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה ואין לומר דאפי' בספק ספיקא מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה דהא לקמן (כתובות דף יב:) גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן (כתובות דף יא:) מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואם תמצא לומר אחר שנתארסה אימור באונס הוה דאי אמרת דאפי' בספק ספיקא מפסדה אמאי אית לה אפי' מנה וי"ל דלא חשיב ספק ספיקא כהאי גוונא משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה והשתא אתי שפיר הא דתנן במתני' (לקמן כתובות דף יג.) היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר' יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה אי לר' יוחנן מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואע"ג דהוי ספק ספיקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה ואפי' אם תמצא לומר דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה ועוד אומר רבינו יצחק דמוכת עץ לא שכיח דהא דאמרינן (לקמן כתובות לו:) כולהו נמי חבוטי מיחבטן היינו אליבא דר"ג אבל רבי יהושע שמעינן דלית ליה טעמא דמיחבטן דקאמר התם (לקמן כתובות לו.) חרשת ושוטה יש להן טענת בתולין והיינו משום דס"ל דחבטא לא שכיחא:

מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש לאיקרורי דעתא דכיון דליכא דם לבו נוקפו ואין מתקרר אבל בפתח פתוח איכא למיחש שמא יתקרר:

נאמן להפסידה כתובתה אור"י דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה איצטריך ליה לאשמעינן דלא תימא דלא יהא נאמן אע"ג דקים ליה בפתח פתוח דנימא במזיד משקר להפסידה כתובתה ור"א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה ונקט לאוסרה לרבותא וכ"ש דנאמן להפסיד כתובתה כדמוכח הסוגיא דלעיל [ומיהו בירושלמי משמע דלר"א אינו נאמן להפסיד כתובתה]:

אבל בגליל מצי טעין וא"ת מנא ליה דלמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין ולא בגליל אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא וי"ל דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין בין שאומרת פתח נעול מצא דביהודה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו אבל קשה דמייתי מדיוקא והוה ליה לאתויי מרישא דקתני (לקמן כתובות דף י:) בתולה אלמנה מן האירוסין כו' ויש להן טענת בתולין וע"כ לענין כתובה איירי דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולין כיון דכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן (כתובות דף יב.) דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה:

מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח וביהודה אע"ג דאיכא חזקה לא מהימן כדפי' בקונטרס א"נ כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה ואע"ג דגבי יבמה אמרינן (יבמות דף קיא:) דעד ל' יום מוקי אנפשיה רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפי' שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה] ואיתרע חזקה:

לא דקא טעין טענת דמים דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם ונראה דבטענת פתח פתוח וטענת דמים דשמעתין איירי שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה הייתי וא"ת ונהימנא לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי דנאמנת לר"ג דפסקינן לקמן (כתובות דף יג.) כוותיה וי"ל דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר ועוד דאין זה מגו דמיפסלא נפשה מכהונה אבל קשה דליהמנה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני אפי' לרבנן דלקמן (כתובות דף יא:) דאמרי מוכת עץ כתובתה מנה דאין זה מגו דאינה רוצה להפסיד כלום מכתובתה מ"מ נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו לכך נראה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אע"ג דבעי' היא בפ"ק דבבא בתרא (דף ה: ושם) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא שמא חזקה דהכא עדיפא ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר:

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו פירוש: גט גמור, כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב. ובצינעא היו מגרשין כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה (עי' תוס' סד"ה כל וב"מ נט, א, ד"ה כוח). ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, כדאיתא במציעא (נט, א), תנאי היא, ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא אסרוה משום דאונס הוה. אי נמי, מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא. ומה שהנביא מקנטרו, לפי שעשה שלא כהוגן, שאין מגרשין אלא שלא תתעגן ובטוחין היו בנשותיהן לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פירש בעניון אחר, וזה עיקר.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה כבר כתבתי לעיל שהוא נאמן לאסרה עליו כר' אלעזר, והא דאמר רב יהודה היא ובמכחשת אסורה עליו דשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא כדכתבינן לעיל, וכדאיתא בירושלמי (כאן הלכה ו) דאף על גב דאיכא תרתי ספיקי כיון שמכחישים זה את זה בריא ובריא הוא, ואפילו לענין ממונא אוקי ממונא בחזקת מריה. ולענין כתובה, אפילו שותקת הפסידה כתובה, כיון דאיהו בריא והיא אינה יודעת לטעון משארסתני נאנסתי, אבל באשת איש ושותקת אינה נאסרת על בעלה דתרי ספיקא איכא ושריא, ובהא אפילו ר"ג ור' אלעזר מודים בה, דעד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בבריא ושמא אבל בבריא ובריא לא, וכל שכן בבריא דידה ושמא דידיה. ואם תאמר, כיון דאילו אינה מכחשת מהימנא וגביא כתובתה, השתא נמי נהימנא משום מגו, דהא אמרינן לקמן (כתובות יג, א) דטעמא דר"ג משום מגו. איכא למימר, מגו לאפוקי ממונא במקום ברי וברי לא אמרינן, ואף על גב דאיכא שטר כתובה אפוקי ממונא הוא. ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א) בענין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אמר ליה הנהו סטראי נינהו, ואמר רב פפא איתרע שטרא, והני מילי דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל בפני עדים לא, מגו דאי בעי אמר ליה לא היו דברים מעולם, כי אמר ליה סטראי נינהו מהימן, דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבינן ליה. דהא ליתא, דהתם היינו טעמא משום דההוא שטרא שעת הכושר הוה ליה, אבל הכא אם איתא דזינתה תחתיו שטרא כמאן דליתא דמי דלא חל שעבודא דשטרא כלל. ואי נמי, אם זינתה קודם שנתארסה לא חל שטרא כלל למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובתה כלל, וקיימא לן כותיה. ורבינו (הרמב"ן, רבינו יונה הובא בש"מ, ועי' תוד"ה לא) נ"ר תירץ, דאע"ג דאיכא למימר מגו, כיון דעכשיו הוא מכחישה ומסייעא ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא אמרינן מגו במקום חזקה, ואע"ג דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) אי אמרינן מגו לאפוקי ממונא במקום חזקה, בהא ליכא מאן דפליג.

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו פירשו האחרונים ז"ל שהיה כותב גט כריתות ע"מ שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אא"כ שיש לו אחי' ואין לו בנים דלא תפול קמי יבם ואלו אנן אמרי' דכל היוצא למלחמות היה עושה. וי"ל דכל היוצא לאו דווקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש דין היה מתנה הרי זה גיטיך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה וי"ל שאם לא אשיב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרי' התם שהיו אומרים לדוד שבא על א"א מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרו דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק א"א היתה וא"ת דמה הועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מת מה היא באותן הימים ואמרי' שהיא כאשת איש לכל דברי' ואע"ג דמית וי"ל דאתיא הא כר"י שאמר שהיא מגורשת למפרע ורבנן מתרצינן בפריקא קמא דאונס הוא ומ"מ עכ"פ מיהו אמרי' במס' תענית כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר"ש ב"נ ואי איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק א"א וכתב תירוץ עוד בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא תנאי היה כותב לאשתו ואם חזר ממלחמה חוזר וכונסה הלכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו כל הבא על אשת איש מלבין היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו כי לפי שהיתה הדבר נעשה בצנעה לא היה הדבר ידוע לבריאות והיו מרננים לומר שהיתה א"א:

ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה תקח ותסתלקא אותה ע"י (ידי) גט ואע"פ שזה היה במלחמת שאול מכאן הי' למד דוד והיה נהג מנהג זה בכל מלחמותיו לכל רוצ' מלחמותיו שיעשה בו בצנעה:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכולי ודקא טעין טענת פתח פתוח אלמא מקים קים ליה ופרקי' לה אלא בטענת דמים דוקא ויש לפרש דקס"ד דמשום פתח פתוח דווקא וקא טעין טענת פתח פתוח דוקא דאיכא למיחש לאקרורי דעתא סבר דטעה ולא קים לנו דאלו בטענות דמים דקים ליה שפיר לא מקררי דעתא ומהדרינא לעולם משום טענת דמים דווקא דקים לנו שמא יפייסנו ותקרר דעתא דאלו לפתח פתוח לא חיישינן ולא מהימן ודחוי דחינן ולא נסתייע לר"א ממתני' אבל הלכתא כר"א דליכא מאן דפליג עליה ואפילו בטוען טענת דמים דקים ליה פשיטא דלא מתסרא אלא בחדא ספיקא דחלו בתרי ספיקא להדיא אמרי' לעיל דלא מתסרא אפי' לר"א בפתח פתוח ופתח פתיח לר"א כטענת דמים לדידן הוה דמיקים קים לי':

אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסיד' כתיבתה פירש"י ז"ל וכ"ש לאוסרה עליו וכר"א פירש לעיל לאוסר' עליו אבל לא להפסידה כתובתה משמע דסבר מר"ן ז"ל דר"א ושמואל פליגי ולא נהירא דאמאי אוקימנא פלוגתא בינייהו וכיון דלא פרש לן תלמודא אלא וודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דר"א ניחא ליה לאשמועי' דאפילו לאוסרה עליו נאמן אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות וכ"ש בממון נאמן דאוקי ממוני' בחזקת מרי' ושמואל ניחא ליה לאשמועינן אפילו בממון הקל נאמן וכ"ש לענין אסורא דחמיר א"נ דר"א איירי בחד ספיקא דמהימן אפילו לענין איסורא דחמיר ורבי יהודא אתי ופריש דלהפסד כתובה נאמן לעולם אפילו בתרי ספיקא דלגבי ממונא ליכא הפרש בין חדא ספיקא לתרי ספיקא והיינו דאמרינן לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן ואם איתא דלא אמר ר"י אלא בחדא ספיקא הרי הועילו לרוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא. וא"ת דר"א לאוסרה עליו דווקא קאמר כדפירש רש"י ז"ל איכא לאוקמי כשלא עשה סעודה אפילו ר"י מודה שלא תפסוד כתיבתה כדאמרי' בסמוך דאע"ג דקים ליה חיישינן דלמא משקר להפסידה כתובתה משא"כ לענין איסור דשוויה עליו חתיכה דאיסורא יפרע כתובתה אי נמי איכא לאוקמי כשלא טען אלא לאחר זמן מרובה דלאוסרה עליו נאמן ולא להפסידה כתובתה כדאמרי' ביבמות טענות בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר"י אומ' נאסרה לאלתר א"נ דר"א מיירי כשיש שם דמים שנאמן לאוסרה לפי' השני כמ"ש לעיל ואינו נאמן להפסידה כתובתה כדאיתא בירושלמי ור"י מיירי כשאין שם טענת בתולים כגון שאבדה המפה ולהפסיד' כתובתה דווקא נקיט לכולהו פי' הא דר"י בשתקו או במכחישתו דאלו מדברת אינו מכחישו אינה מפסידה כתיבתה בברי דידה עכ"פ וכדאמר. רב במתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ושמואל גופיה פסיק הלכה כרב אף אנן נמי תנינא האוכל אצל חמיו ביהודא הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין נקט גליל לרווחא דמלתא דהוא במקום שאין מייחדין וכדאיתא לקמן ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודא אמאי לא פירש דקים לנו דהלכתא כר"א אפילו בפתח פתוח וכיון שכן לענין איסורא כל שטוען ברי נאמן לאוסרה עליו דשויי' אנפשי' חתיכ' דאיסורא וא"כ בטוענין שנתייחד עמה הוא שמצ' פ"פ דכי אמרי' ביבמות טענות בתול' בנסתרה לאלתר ה"מ לענין כתובה אבל לאוסרה עליו לעולם כל זמן שלא בא עליה אמרי' דאיכא עליה כבר הודה דשדי' עלוי':

אלא לאו להפסיד כתיבתה ודטען טענה מאי לאו דטוען טענת פתח פתוח פי' מאי לאו דטענת פתח פתוח הוה נמי דמסתמא קתני שאין יכול לטעון טענת בתולים אלמא קים ליה בפתח פתוח ולא משקר ודחינן דדילמא לטענת דמים דוקא פי' דקים ליה ורש"י פי' דלעולם בפתח פתוח אינו נאמן כיון שאינו עומד להתברר ע"י משמוש והכא מיירי כגון שטוען טענת דמים דיכול להתברר ע"י משמוש ולא נהירא דהא סתם גליל אין משמשין ואעפ"כ יש להם טענות בתולים והשתא איירי ודאי בעלמא אבל הדין הלכתא דליכא דפליג עליו דשמואל ואפילו לפירוש רש"י ז"ל דפליג ר"א עליו הלכתא כשמואל דר"נ ס"ל כוותיה בדיני':

א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן פי' מה מועיל היכא דאיכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין אא"כ שמא יראה ויאבד ויאמר פתח פתוח מצאתי:

האוכל אצל חמיו ביהודה בין אירוסין לנשואין שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה כמו שיתבאר במשניות שבפרק זה ומכל מקום דוקא להפסד כתבה הא לאסרה על עצמו כל שטוען בבריא שלא בעל נאמן ואסורה לו כל שאין שם אלא ספק אחד הא לכתבה מיהא נאמן וחזקת טורח סעודה אין כאן שמא מתוך שנתיחד הערה ושכח או שמא מתוך שעשועו היה סבור למשמש והערה:

כל שכתבנו בשמועה זו בהפסד כתבה פירשו בו גדולי הפוסקים דוקא לענין מנה מאתים וכמו שאמרו חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן אבל לענין תוספת הואיל ומתנה הוא שנתן לה אינו נאמן ומידי דהוה אשניה ואילונית שאין להם מנה מאתים ובתוספת מיהא זוכות הואיל ורוצה הוא לבזבז בנכסיו ויש חולקין לומר כן אף בתוספת הא במה שהביאה מיהא לית דין ולית דיין שאינו נאמן:

וכל שכתבנו בטענת דמים כל שיש לעמוד על בוריו של דבר בשושבינין או במפה או בסודר בודקן:

בד"ה כל היוצא כו' אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם ועוד כו' עכ"ל ר"ל דודאי משום שלא תזנה אשתו תחתיו לא היה נותן לה גט ע"ת זה שאם ימות שהרי אם לא ימות תזנה באיסור א"א והקשו ועוד דתנן כו' דאע"ג דאמר מהיום ה"ל א"א גמורה כו' וא"כ נאסרה לדוד כל ימי חיי אוריה ומי שהבין דברי התוספות בזה בדרך רחוק מחק מלת ועוד ודו"ק:

בד"ה אי למיתב כו' משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמוה כו' עכ"ל קושטא קאמרי דלמאי דבעי למימר השתא דלא קים ליה בפתח פתוח בלאו ס"ס נמי אין נאמן לאוסרה אפילו באשת כהן ובקבלה אביה כו' משום דאוקמוה בחזקת היתר וה"ה למאי דבעי למימר השתא אי למיתב כתובה כו' ואינו נאמן לאוסרה איכא לאוקמא מתני' בפשיטות אפילו באשת ישראל שקבלה קדושין אחר שהיתה בת ג' דאינו נאמן לאוסרה משום הך ס"ס דקאמר תלמודא לעיל ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון אבל כתובתה הפסידה דליכא ס"ס דבספק שאינו תחתיו נמי לית לה כתובה מאתים לכ"ע אלא דקושטא קאמרי התוספות דלמאי דבעי למימר השתא דלא קים ליה הרי אפילו באשת כהן ובקבלה אביה כו' אינו נאמן לאוסרה בלאו ס"ס אלא משום דאוקמוה בחזקת היתר ולענין כתובה אוקי ממונא בחזקת מריה וליכא נמי ס"ס וכמ"ש התוספות ודו"ק:

בא"ד משום דבאותו מנה הוה ס"ס לא מפסדא כו' וכתב מהרש"ל יש מקשים והלא הוא מודה לה שנאנסה ויש לה מנה ומאי ס"ס איכא ונראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין מקום לקושיא זו דע"כ מה שהוא אומר עד שלא ארסתיך לא שהוא אומר שכן בודאי דאם הוה ידע כבר דבעולה היתה קודם שנשאה מאי טעמא דמאן דאמר דמקח טעות גם ממנה דהא בחזקת בעולה נשאה ואם עתה נתברר לו בעדים מאי טעמא דמאן דאמר היא נאמנת [ועוד] שהרי בדין טענת בתולים קתני לה וכמ"ש מהרש"ל אלא שטוען עד שלא ארסתיך דאז ודאי לא יהיה לה רק מנה למאן דאמר מקח טעות ממאתים ולא יהיה לה כלום בודאי למאן דאמר מקח טעות אף ממנה אבל אחר שאירסה איכא לספוקי שיתן לה מאתים אם היה באונס ודו"ק:

בא"ד דמוכת עץ לא שכיח דהא כו' עכ"ל ר"ל לרבי יהושע דקיימינן הכא ולעיל שכתבו דמוכת עץ שכיח היינו לר"ג דקי"ל יכוותיה וק"ל:

בד"ה מאי לאו כו' דקס"ד בטענת דמים ליכא למיחש לאיקרורי כו' עכ"ל אין לפרש שהוצרכו לזה דאל"כ אמאי לא אסיק המקשה אדעתיה לשנויי כדשנינן לא דקטעין טענת דמים דא"כ רב יוסף דקאמר לקמן כה"ג אמתניתין דהאוכל אצל חמיו כו' מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח אמאי לא תקשי להו כי הכא אמאי לא אסיק אדעתיה דרב יוסף לשנויי כדשנינן וליכא לתרוצי התס כי הכא וע"כ הנראה דהא ודאי לא קשיא להו דהמקשה ס"ד דאיירי מתני' סתמא בכל עניני טענות בין בטענת דמים בין בטענת פתח פתוח והמתרץ השיב לו דלא איירי אלא בטענת דמים וכן דרך התלמוד אלא דקשיא להו הכא דאביי דהוה תלמידו דרב יוסף ודאי דהוה שמיע ליה דשקלינן וטרינן מקמיה הא דרב יוסף דקאמר תנינא מהך דהאוכל אצל חמיו כו' ודחינן ליה לא בטענת דמים וא"כ מאי קא קשיא ליה לאביי בתר הכי למימר תנינא מההיא דבתולה נשאת כו' כיון דאיכא נמי לדחויי הכי ואהא תירצו דס"ד דאביי דהכא לית לן לאוקמא בטענת דמים דליכא למיחש ביה לאיקרורי כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה נאמן להפסידה כו' ור"א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה כו' לאוסרה לרבותא וכ"ש כו' כדמוכח הסוגיא כו' עכ"ל אבל רש"י פי' בהדיא בתחלת הסוגיא לר"א דנאמן לאוסרה ואינו נאמן להפסיד כתובתה ונראה לקיים פירושו דודאי בסוגיא דלעיל בעי אביי למימר אי למיתב לה כו' היינו לפום הסברא דלא קים ליה בפתח פתוח ולהכי אינו נאמן לאוסרה דאוקמה אחזקת היתר אבל נאמן להפסיד כתובתה דאית לן למימר דאוקי ממונא בחזקת מריה אבל למאי דסבר (א) ר"א דקים ליה בפתח פתוח נימא אדרבה דנאמן לאוסרה דשויה לנפשיה חתיכה דאיסורא כההיא דקדשתיך אבל להפסיד כתובתה אינו נאמן דנימא במזיד משקר להפסידה ולית ליה לר"א הך סברא דלקמן חזקה אין אדם טורח כו' ומהאי טעמא כתבו התוספות גופייהו דאיצטריך שמואל לאשמועינן דנאמן להפסיד כתובתה ודו"ק:

בד"ה אבל בגליל כו' דביהודה נאמנת במגו כו' ולא בגליל דליכא מגו כו' עכ"ל ק"ק (ב) דאי לא אמרינן מגו להוציא כמ"ש התוספות לקמן מאי איכא למימר ודו"ק:

בד"ה לא דקא טעין כו' ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני כו' דאי בעיא אמרה מוכת עץ כו' עכ"ל הא דנאמנת לר"ג התם אי משום מגו דמוכת עץ אי משום חזקה דחזקת הגוף דבתולה היתה כדמסיק לקמן והכא בטוענת בתולה הייתי ליכא למיזל בתר הך חזקה דבתולה היתה משום דהך חזקה דאין אדם טורח בסעודה עדיפא לומר דלא משקר והך חזקה דאין אדם טורח כו' לא שייכא התם שהרי היא אינה מכחישתו ולכך לא קשיא להו הכא אלא דנהימנה לדידה במגו אי דאי בעיא אמרה משארסתני כו' ואי דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דאז לא היתה מכחישתו ונאמנת והיינו דוקא הכא לענין ממון דשייך מגו אבל לענין איסורא (ג) דלא שייך להתירה משום מגו לא כתבו לעיל אלא להתירה על ידי טענת מוכת עץ משום ס"ס ותירצו שם כיון דאין גנאי לטעון אין להסתפק בכך אבל הכא בטענת מגו לגבי ממון ליכא לתרוצי הכי ומיהו לקמן גבי מדברת עם א' כו' משמע דאמרינן מגו לענין איסור:

כל היוצא למלחמת בית דוד וכו' פרש"י ז"ל שאם ימות במלחמה. וקשה מאי כל היוצא הא לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים ועוד אם ילך בשבי או ימות במלחמה שם בלא עדים מאי אהני האי גיטא ועוד תנן בפרק מי שאחזו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אדלעיל משנה הסמוכה לה דקתני הרי זה גיטך מהיום אם מתי ומיהו רש"י פירש דלא קאי אמהיום אלא מילתא באפי נפשה היא ובמהיום מגורשת מיד אבל אי אפשר לומר כן כדמשמע בתוספתא דקאי אמהיום דקתני הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה והימים שבינתיים וכו' ומייתי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ואף על גב דקאמר מהיום ופריש בגמ' מעת שאני בעולם ור"ח גריס כאומר מעת שאני בעולם ופירושא דמתניתין קא מפרש אף על גב דאמר מהיום לאו מהיום ממש קאמר שאם ימות שיחול הגט מעכשיו אלא נעשה כאומר מעת שאני בעולם דכל המגרש על תנאי דעתו לאחר הגט לכל היותר שיוכל ולא קאמר מהיום אלא למעוטי שלא יהא גט לאחר מיתה ויש ליישב פרש"י ז"ל דהאי דקאמר שאם ימות במלחמה לאו דוקא שימות אלא שאם לא יחזור מן המלחמה והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים מחמת מיתה היא וההיא מהיום אם מתי לא קשה דהיינו דוקא אי קאמר מהיום אם מתי בסתם אז היא כאשת איש עד שעה קודם מיתה כדפריש שכן דעת המגרשים בסתם על תנאי אבל אם היו מפרשים בתנאי שאם לא יחזור מן המלחמה שיחול הגט משעת נתינה דחיישינן אי יהיב סתם דילמא יקרע הגט או יאבד או לא יהא מונח ברשותה בשעת גמר מלחמה ואז לא יהא גט כדאיתא בפרק מי שאחזו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ואמר רב יהודה לכשתתן ומסיק התם אליבא דר' יהודה דאם נקרע הגט או נאבד לא הוי גט כיון דלא אמר מעכשיו דאין הגט חל עד שעת נתינה. תוספות הרא"ש ז"ל וגליון תוספות ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל אם לא ישוב מן המלחמה כלומר מעכשיו אם לא בא ואיכא למידק עליה אם כן מה טעם לא אסרוה שהרי אמרו מה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה הילכך מתסרא על בעלה ועל בועלה שהרי כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולאו מילתא היא דמעכשיו אם מתי מההיא שעתא מגורשת והא דתנן מה היא באותן הימים אוקימנא בפרק מי שאחזו [גיטין עג ב'] באומר מעת שאני בעולם לפי מה שפרש"י ז"ל התם וכיון שמת פנויה גמורה היתה ולפיכך לא אסרוה ואף על פי שאין אותו הפי' כמו שפירשתי במקומו איכא למימר דהכא אליבא דרבנן קאמרינן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. ואיכא למידק א"ה קשיא הא דאמרינן בפרק הזהב [בבא מציעא נט א'] בשעה שאני עוסק בנגעים ואהלות אומרים דוד שבא על אשת איש מיתתו במה ואמר להו הבא על אשת איש מיתתו בחנק ובכמה דוכתי אמרינן הכי דאשת איש הואי וכי תימא אמוראי נינהו מכל מקום קשיא למאן דסבירא ליה הכי אמאי לא אסרוה לא קשיא דס"ל אונס הוה א"נ איכא למימר דהכי קאמרי ליה את מי ידעת אי מיית אי לאו או דילמא לא מיית אשתכח דכי אתית עלה על ספק א"א באת ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום לא נהירא דאי לא הוי גט אלא לאחר מיתה משום יבם הוא דקא עבדי הכי ואם כן היכי קאמר כל היוצא הא אינו כותב אלא מי שיש לו אחים ואין לו בנים ועוד אוריה מנין לנו שהיו לו אחים ולא בנים שמא בנים היו לו ולא אחים ועוד אין תנאי זה נכון שאם ימות ואין עליו עדים תתעגן עליו ושמא זהו שפרש"י ז"ל ואם לא ישוב מן המלחמה בשוב' של רוב היוצאים ומשום תקנת עגונות היו עושין שמא ימות בלא עדים ושמא יהא שבוי ומה שחזר אוריה אינה שיבה עד שיחזור בגמר המלחמה ואפשר דכריתות לגמרי קאמרי והא דאמר בהזהב אמוראי נינהו א"נ מלבינים היו פניו שאם יאמר להם מגורשת היתה יאמרו לו לא היתה שאין הדבר ידוע ובצינעה היו מגרשים ואדכורי הוא דמדכרי ליה חטא אוריה כדי לביישו ולא שהוא בא על אשת איש. עד כאן:

וז"ל הריטב"א ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל שהיה כותב גט כריתות על מנת שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אלא למי שיש לו אחים וכו'. וי"ל דכל היוצא לאו דוקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש שכך היה מתנה הרי זה גיטך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה י"ל דאם לא אשוב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרינן התם שהיו אומרים לדוד הבא על אשת איש מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרינן דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק אשת איש היתה וא"ת ומה מועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מתי מה היא באותן הימים ואמרינן שהיא כאשת איש לכל דבריה ואף על גב דמיית וי"ל דאתיא הא כר' יהודה דאמר מגורשת גמורה למפרע ולרבנן מתרצינן בפירוקא קמא באונס הוה. ומכל מקום עדיין קשה דהא אמרינן במס' תעניות כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר' שמואל בר נחמני וכו' ואם איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק אשת איש ור"ת תירץ בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא שום תנאי היה כותב לאשתו ואם ישוב מן המלחמה חוזר וכונסה והילכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו הבא על אשת איש מלבינים היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם מהם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו לפי שהיה הדבר נעשה בצינעא ולא היה נודע לבריות והיו מרננים לומר שהיתה אשת איש. וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל גט כריתות פי' גט גמור כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תתעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב ובצינעא היו מגרשים כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה כדאיתא במציעא תנאי היא ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא משום דאונס הוה א"נ מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא ומה שהנביא מקנטרו לפי שעשה שלא כהוגן שאין מגרשים אלא שלא תתעגן ובטוחים היו בנשותיהם לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה עיקר. ע"כ:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל גט כריתות פרש"י ז"ל שהיה כותב מעכשיו אם מתי והא דאמרינן בהזהב דוד הבא על אשת איש פירושו ספק אשת איש ובעלי התוס' ז"ל מפרשים דגט כריתות גמור כותב לאשתו והא דאמרינן התם הבא על אשת איש כו'. מקנטרים היו אותו לביישו לומר שלא היה שם גט דלפרש"י קשה הא דמהפכין בסוף פרק במה אשה בזכותיה דדוד לומר שלא חטא דמ"מ הוא נכנס בספק איסור חנק אלא שי"ל דוד היה יודע בעצמו שימיתהו אבל התימה אמאי דהוה א"ל דוד לאוריה רד לביתך והיה מתכוון לבטל הגט אמי"ץ. א"נ אפשר שעל זה היו מביישין אותו שהיו אומרים שמא ירד לביתו א"נ אע"פ שידעו שלא ירד לביתו מכל מקום הוא נתכוון מתחילה לבא על אשת איש שהיתה סיבה שלא ירד לביתו. ר"ת. עכ"ל שיטה ישנה:

ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה ותסלק אותו על ידי גט ואף על פי שזה היה במלחמת שאול מכאן למד דוד והיה מנהיג כן בכל מלחמותיו לכל היוצא למלחמותיו שיעשה כן בצינעה. הריטב"א:

אמר אביי אף אנן נמי תנינן כו' הא כתיבנא בריש מכילתין שהקשו בתוס' על פרש"י שפי' שמתוך כך יתברר הדבר ויבאו עדים שזנתה ברצון דאם כן היכי מייתי דילמא אף על גב דאינו [נאמן] מ"מ ישכים לבית דין שמתוך כך יבאו עדים ותירצו בתוס' לעיל דלא מייתי אביי ראיה לר' אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר כו' ככתוב בתוספות לעיל ויש לדייק כן ממה שכתב רש"י כאן אף אנן נמי תנינן. דטוען פ"פ מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה. ומיהו ממאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י דס"ל לר' אלעזר דאף על גב דלא קים ליה כגון בבחור אסרה עליו ומ"ה נאמן לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובה אי אפשר לתרץ תירוץ התוספות דלעיל דוק ותשכח. לכנ"ל פי' קושית התוס' כך דהיכי מייתי אביי אף אנן נמי תנינן כו' ליום חמישי לא מ"ט משום אקרורא דעתא ולמאי אי למיתב כו' פי' לא מייתי מדתקינו רבנן שתהא בתולה נשאת ליום הד' דאיכא למימר משום שמא יבאו עדים וכדכתיבנא א"נ תקינו על צד היותר טוב כדי שלא תטול מהבעל כתובה שלא כדין מאי פריך תלמודא אי למיתב כו' אלא הכי מייתי מדפירשו במתני' טעם התקנה לומר שאם היה לו טענת בתולים כו' אלמא יש קפידא גדולה בדבר אי מקררא דעתיה אי משום שמא יבאו עדים או משום כתובה ה"ל לתנא למתני התקנה סתם בלא טעם דכשהטעם של התקנה הוא חלוש אינו מפרש התנא הטעם כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה כמו שכתב הר"ן בפירושיו של ההלכות בריש מכילתין וכדכתיבנא לעיל בארוכה הלכך ודאי מדפריש התנא במתניתין טעם התקנה אלמא משמע דקפידא גדולה יש בדבר עד דכולי עלמא יודו דראוי לתקן תקנה זו בעבור טעם זה ועל כרחך היינו משום דמתסרא בהכי עליו ותקלה גדולה יש בדבר אם יתקרר דעתו עליו שיקיים את האסורה לו כנ"ל והכין דייק לשון רש"י ז"ל לקמן שכתב ז"ל ולמאי. קפדי רבנן אי מקררא דעתיה. אלא לאו לאוסרה. הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליו ע"כ. ולישנא דתלמודא נמי הכי דייקא דהאריך וקאמר ליום רביעי אין ליום חמישי לא מאי טעמא משום אקרורי דעתא ולמאי אי למיתב כו' ומה שכ' רש"י ז"ל אף אנן נמי תנינא דטוען פ"פ וכו' ולא אמרי' לא קים ליה פירושו דאע"ג דלא קים ליה כגון בבחור מהימן וכדכתיבנא לעיל ואם תאמר אם כן אכתי קשיא מאי מייתי אביי דילמא קפידא דרבנן שלא יתקרר דעתו היינו בנשוי אבל בבחור לא ואתא רבי אלעזר לאשמועינן אפילו בבחור ויש לומר דמתני' בתולה נשאת ליום הרביעי קתני אלמא מדתלי הנישואין בדידה משמע דלא שני לן בין כשנשאת לבחור או לנשוי ועדיפא ליה לשנויי דטענת דמים דמשמע דחידושיה דרבי אלעזר היינו לאשמועינן בחור הוה לרבי אלעזר למתני בחור הטוען פ"פ נאמן לאוסרה עליו אלא מדסתים וקאמר האומר פתח פתוח כו' אלמא דבנשוי נמי קא אשמועינן רבותא דלא נימא דילמא לא קים ליה במילתא שפיר דאין כל המקומות שוין וכמו שכתב הראב"ד ז"ל וכדכתבינן לעיל קא משמע לן דאפילו תימא דלא קים ליה כיון דאמר פתח פתוח מצאתי אסרה עליו כן נראה לי:

ליום חמישי לא מאי טעמא משום אקרורי דעתא ואם תאמר אמאי לא אמרינן בשאר ימים לא ולמה ליה למנקט ליום חמישי ואפשר משום דמרחקא טובא מיום רביעי ואיכא אקרורי דעתא טובא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אקרורי דעתא. עד שני הבא. וקרוב לזה כתוב בשיטה ישנה ולי נראה דלהכי קאמר ליום חמישי לא דאף על גב דהוא יום ברכה ותניא עליו בתולה נשאת ביום רביעי ונבעלת בחמישי משום ברכה וכיון שכן הוה לן למימר נמי דנשאת בחמישי אלא משמע דקפדי רבנן טובא אי מקררא דעתא עד דתקינו נשואין ברביעי אע"ג דבעינן דליהוי בעילה ביום חמישי והיינו משום דנאמן לאוסרה עליו וכדכתיבנא כנ"ל:

אי למיתב לה כתובה כתוב בשיטה ישנה לעיל פרש"י נאמן לאוסרה עליו אבל לא להפסידה כתובתה ופליג אדשמואל דלקמן והקשו עליו דאמרינן בסוגיין ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה כו' אלמא פשיטא לן דלר' אלעזר נאמן להפסידה כתובתה ונראה דלאו קושיא היא דלהכי קאמר אי למיתב לה כתובה ונפשוט מינה דמפסדה כתובתה כדשמואל וליכא ראיה לאוסרה עליו נסיב לה וכו' ר"ת. ע"כ בשיטה ישנה. ולא ידעתי מאי שינויא דכיון דאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה אלמא דלאוסרה פשיטא טפי מלהפסידה כתובתה וכיון דאשכחנא דנאמן להפסידה כל שכן שהיה נאמן לאוסרה ומעתה מאי קאמר אי למיתב כו' אם כן כל שכן דתנינא דנאמן לאוסרה עליו ומאי חידש לן ר' אלעזר וקשיא נמי לר' אלעזר דאיהו ס"ל דאינו נאמן להפסידה. ויש לפרש דה"ק ולמאי אי למיתב לה כתובה פי' דממתני' משמע שיהיה נאמן נמי להפסידה כתובתה ואתא רבי אלעזר לאשמועינן דאינו נאמן אלא לאוסרה ולא להפסידה ליתב לה פי' מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת והלכך לא מצי מיירי מתני' להפסידה אלא לאוסרה ואכתי מאי אתא ר' אלעזר לאשמועינן ודוחק דאם כן ה"ל לר' אלעזר למימר האומר פ"פ מצאתי אינו נאמן להפסידה וכיון שכן מאי משני אי מיירי מתני' למיתב לה כתובה ויש לומר כיון דקאי עלה דמתני' דבעי לפרושי דמתני' מיירי לאוסרה וממילא משמע דדוקא לאוסרה. ובגליון תוספות כתוב וז"ל וה"ר אליעזר מטוך ז"ל פי' אי למיתב לה ומיירי באשת ישראל גדולה ולא באשת כהן דבאשת כהן לעולם יבא לב"ד כדי לאוסרה עליו דליכא למיחש לאקרורי דעתא בטענת דמים ליתב לה ומה לנו לחוש אם יפסיד הכתובה אלא לאוסרה ומיירי בקטנה בת ישראל לישראל או באשת כהן ולפיכך יהא ניחא פירוש הקונטרס שאם נאמן להפסידה כתובתה יכול להיות שיהיה נאמן גם לאוסרה. עכ"מ בגליון תוס' ז"ל והתוס' לא פי' כן אלא דאיכא למימר דטפי מהימן להפסידה כתובתה מלאוסרה עליו דלאוסרה עליו לא יהא נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפ"פ ואוקמה בחזקת היתר ומ"מ הפסידה כתובתה אף על פי שיש לנו לומר שהוא טועה בפ"פ דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכתוב בקונטריסין וקשה מה צריכין התוס' לומר אוקמה בחזקת היתר והא איכא ס"ס ספק בקי ספק אינו בקי ס' אונס ס' רצון ויש לומר דלכך הוצרכנו לומר חזקת היתר דכיון דס"ד השתא דאינו בקי א"כ איכא למימר חזקת הגוף שהיתה בתולה ולא אמרינן השתא הוא דנבעלה ולכך צריכין התוס' לומר אוקמה אחזקת היתר ע"כ. ואין התירוץ מחוור כלל ומשמע לי דלהכי הוצרכו התו' לומר ואוקמה בחזקת היתר משום דבשלמא ס' אונס מקרי שפיר ספקא דהבעל גופיה לא מצי למידע אי נבעלה באונס אבל ס' בקי לא מקרי ספקא דהא הבעל צווח לפנינו דקים ליה דפ"פ מצא וכיון דאיכא קמן מאן דברי ליה היכי ניקום אנן ונימא דהרי הדבר בס' וכל שכן אם הוא נשוי דקים ליה לכך הוצרכו התו' לומר ואוקמה בחזקת היתר כדי לחזק ספק זה ומיהו קושטא דמילתא הוא דמטעם ס"ס הוא דאינו נאמן לאוסרה עליו והקשו בתוס' דכיון דהוי ס"ס אמאי מפסדה כתובתה ואין לך לומר דכי קאמר תלמודא אי למיתב לה כתובה פי' דמיירי באשת כהן דליכא למימר ס' תחתיו ס' אין תחתיו דלגבי כתובה אפי' אין תחתיו נמי מפסדא כתובה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ואפילו למאן דאמר יש לה כתובה מנה מכל מקום הפסידה מאתים דהא ודאי ליתא דמכל מקום איכא ס"ס ס' אונס ס' רצון דבאונס אפילו אשת כהן לא הפסידה כתובה הלכך הא דקאמר תלמודא אי למיתב לה כתובה ליכא לאוקמא במידי והא כתיבנא לעיל דיש מי שפי' דלא אמרינן ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד והכא אילו אמרת ברישא ספק באונס ספק ברצון שוב לא מצית למימר ואם תמצא לומר ברצון ספק בקי ספק אינו בקי דהא אמרת דברצון נבעלה ובזה אין כאן קושיא כלל ומיהו התוס' אינם סוברין כן אלא דכך לי הך ספק ספקא כמו ספק ספקא המתהפך ואין ביניהם חילוק כלל תדע דכתבו התוספות ז"ל ואין לומר דאפילו בספק ספקא מפסדא כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה דהא לקמן גבי משארסתני והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך כו' ואיכא מאן דמפרש לקמן מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסדא כו' ע"כ. הא קמן דהך ספק ספקא דמיירי מתהפך בכל צד דהכי נמי מצינן למימר ברישא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק קודם שנתארסה דאפילו נבעלה ברצון קודם שנתארסה אע"ג דהפסידה מאתים (ואפי' נבעלה באונס) לא הפסידה מנה הלכך לגבי מנה איכא ספק ספקא חזק דמתהפך בכל צד ואפ"ה מייתי התוס' ראיה משם דכי היכי דבהאי ספק ספקא לא מפסדא הכי נמי בהאי ספק ספקא אלמא דלא שני לן בין המתהפך ובין שאינו מתהפך דמכל מקום הרי כאן ספק ספקא כן נראה לי:

שוב מצאתי בקונטריסין וז"ל כתוב כאן בגליון שאם נאמר ברישא וכו' פי' לא תוכל להפך אותו לומר מתחילה ספק אונס ספק רצון ואחר כך ספק אינו בקי שאם תאמר אם תמצא לומר ברצון לא תוכל לומר דלמא אינו בקי דכיון שנבעלה ברצון וזה מצא פתח פתוח על כל פנים בקי הוא אבל קשה לעיל גבי מוכת עץ שאמרו התוס' ספק ספקא לא תוכל להפך אותו שאם תאמר תחלה ואם תמצא לומר ברצון לא תוכל לומר דלמא מוכת עץ דכיון שנבעלה ברצון אם כן אינה מוכת עץ. ואומר מ"ה שגם זה תוכל להפך ספק באונס היתה פתוחה ספק ברצון היתה פתוחה ואם תמצא לומר ברצון ספק מוכת עץ ברצון היתה ספק דרוסת איש ע"כ. וזה דוחק ואנן הא כתיבנא לעיל שגם למעלה יש מי שאמר כן ואם נמצא גליון שכתב כן בזה הדיבור ולא כתב כן בדיבור שלמעלה הוא מהטעם דכתבינן דוק ותשכח. ואין להקשות דהיכי הוה מצינן למימר דאפילו בספק ספקא מפסדא כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקת מריה והרי כנגד חזקה זו איכא חזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר וכיון דהיא בחזקת היתר ודאי דלא מפסדה כתובה דבמאי דכתיבנא לעיל ניחא דחזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר בעי' לה כדי לעשות הספק דשאינו בקי דאילולי חזקת היתר לא מצינן למימר ספק בקי ספק אינו בקי ומעתה לא תיקשי ולא מידי וק"ל. ומכל מקום קשיא דאמאי מפסדא כתובתה דהא הוי ספק ספקא ותירצו בגליון התוס' דרוב בקיאין בפ"פ וה"ל לענין כתובה רוב וחזקה ותו ליכא אלא חדא ספקא אבל לענין לאוסרה עליו שייך למימר סמוך מיעוטא דאין בקיאין לחזקה ואיתרע ליה רובא והוי פלגא ופלגא וספק ספקא. ע"כ: וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אי למיתב לה כתובה כלומר אי חיישת דלא אתי לב"ד ויצטרך ליתן לה כתובה שאם היה בא לבית דין היה נאמן להפסידה כתובתה דאוקי ממונא בחזקת מריה ורוב בני אדם בקיאין להכיר פ"פ ואיכא חזקה ורובא וליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ואפילו באשת כהן באונס לא מפסדא כתובתה וליכא לספוקי שמא לא היה תחתיו דאפי' לא היה תחתיו אין לה כתובה כמ"ד מקח טעות לגמרי משמע ואפי' למ"ד דיש לה מנה מכל מקום נאמן להפסידה מנה אבל לאוסרה עליו נוכל לומר שלא יהא נאמן כיון דקצת בני אדם אין בקיאין סמכינן האי מיעוטא לחזקה ומוקמינן לה אחזקתה ואיתרע ליה רובא דבקיאין בפ"פ ואף על גב דלרבנן אמרינן מיעוטא כמאן דליתיה דמי יש לומר דאפילו אליבא דר"מ בעי לאוכוחי מילתיה דנאמן לאוסרה עליו דודאי לרבנן כיון דמיעוטא כמאן דליתא דמי אית לן למיזל בתר רובא ונאמן לאוסרה עליו דרובא וחזקה רובא עדיף והוי סייעתא לרבנן אלא אפי' לר"מ דאמר סמוך מיעוטא אחזקה ואיכא למימר הכא דאינו נאמן לאוסרה עליו דמיעוטא וחזקה מרעי לרוב בקיאין דפ"פ ושרי אפ"ה מוכח שפיר דלענין כתובה ל"ל דמאי איכפת לן אם נותן לה אלא ודאי לאוסרה עליו וטעמא דכולן בקיאין בפ"פ ע"כ. והתוספות תירצו דלא חשיב ספק ספקא כה"ג משום דהא ספיקא שמא באונס לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה ולפי האי תירוצא לא מיתוקמא מתני' בפחותה מבת ג' והביאו התו' ראיה מהא דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר' יהושע דאינה נאמנת ומפסדת אי לר' יוחנן מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואף ע"ג דהוי ספק ספקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה ואת"ל דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה ואכתי קשה דאמאי מפסדא כתובה אכתי הויא ס"ס ספק אם הוא בקי אי פ"פ הוה ספק מוכת עץ ולפר"ח ז"ל דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא ולא מצינן לתרוצי מאי דתירצו התוס' ז"ל לעיל דאם איתא דמוכת עץ היא הוה טענה דאין גנאי בכך דהא הכא אמתני' דקתני בתולה נשאת ליום הד' קיימינן דאכתי לא ידעינן מאי דטענה היא לכך אומר ר"י דמוכת עץ לא שכיח דהא דאמרינן כולהו נמי חביטי וכו' וכבר האריכו בזה המפרשים ז"ל וכדכתבינן לעיל כנ"ל. ודע שהרשב"א ז"ל סובר דאפ' בס"ס דאינה נאסרת מפסדא כתובתה וכדבעינן למכתב לקמן בסמוך:

בד"ה כל היוצא למלחמת ב"ד וכו' כבר כתבתי בזה בחידושי לגיטין ע"ש:

קונטרס אחרון מהדורא בתרא בגמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' לאו דקטעין טענת פ"פ כו' ומייתי ראיה דלא אמרינן דלא קים ליה והקשו בתוס' לעיל בריש מכילתין על פירש"י דאיירי בבת ישראל שנתקדשה אף כשהיא גדולה ואפ"ה ע"י שישכים לב"ד אפשר שיבואו עדים וא"כ אכתי מנא ליה לאביי לאוכוחי דקים ליה דאע"ג דאפשר דלא קים ליה אפ"ה ע"י שישכים לב"ד אפשר שיבואו עדים ומש"ה מפרשי התוספות למתניתין בבת כהן או בנתקדשה פחות מבת ג'. אמנם לענ"ד נראה דאדרבה מכאן סייעתא לפי' רש"י דלפי' התוספות קשה יותר אדאביי גופא כיון דאיירי מתניתין בענין דליכא אלא חד ספיקא לפי טענתו שאומר דקים ליה א"כ אפי' אם אפשר שטעה ולא קים ליה אפ"ה שפיר עבדו חכמים בתקנתן לאפרושי מאיסורא שישכים לב"ד וע"י כך יצא הקול ויבואו עדים או שתודה מעצמה שזינתה באונס כדי שלא יצא הקול ויבואו עדים שזינתה ברצון משא"כ לפרש"י אתי שפיר דבשלמא אי אמרינן דודאי קים ליה ושור שחוט לפניך שיש כאן פ"פ שפיר עבדו רבנן תקנתא שישכים לב"ד דאע"ג דמדינא שריא אפ"ה כל היכא דאיכא לברורי עבדינן תקנתא לצנועות. שלא יהא לעז ולפרוצות לאפרושי מאיסורא משא"כ אם נאמר דלא קים ליה לא מיסתבר כלל למיעבד תקנתא שישכים לב"ד וימתין עד שיצא הקול ומהיכא תיתי כיון דאף לפי טענתו מותרת לו מדינא ואיכא למימר נמי דטעה לגמרי א"כ אין לנו לזלזל בבנות ישראל דלעז מיהא איכא ואדרבה משתקין אותו לומר דלא קים ליה כיון דבלא"ה ליכא חשש איסורא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה אי למיתב לה כתובה וכו' אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתני בדף י"ב איפסקא הלכתא בהדיא כרבן גמליאל ור"א ומסקינן התם דאע"ג דבעלמא לא קי"ל ברי ושמא ברי עדיף אלא הממע"ה אפ"ה היכא דאיכא מיגו בהדי ברי ושמא או חזקה מוציאין ממון ואיהי מהימנא וא"כ ה"נ כיון דאיהו לא קים ליה בפתח פתוח והיא טוענת בודאי שבתולה היתה הו"ל ברי ושמא ואיכא נמי חזקה דהעמד האשה על חזקתה שהיא בתולה ואיכא נמי חזקת כשרות שלא זינתה ואמאי לא מהימנא. ועוד דאיכא נמי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דמהימנא למאי דקי"ל כר"ג כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה לא דקא טעין וכיון דאיכא ברי ושמא ומיגו וכל הני חזקות אמאי לא מהימנא. וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב דברי התוס' אם לא שנאמר שכוונתם דסוף סוף אי הוי מצי לאוקמי מתני' לענין כתובה אפשר דהוי מוקי לה כרבי יהושע דלדידיה לא מהני ברי ושמא אפילו עם מיגו וחזקה כדמוכח לקמן ומאי דמיבעי' לה לאוקמי מתני' כרבי יהושע היינו כי היכי דלא ליהוי סייעתיה לדר"א דקים ליה בפתח פתוח. אלא דאף לפ"ז נמי קשיא לי א"כ אכתי מאי מייתי סייעתא לדר"א דלמא לעולם ליתא לדר"א ולא קים ליה בפתח פתוח ומתני' איירי לאוסרה עליו וכגון שטוענת נאנסתי או מוכת עץ אני וכיון שמודית לדבריו תו לא איכפת לן בלא קים ליה דהא קמן שמצא פתח פתוח אלא שטוענת טענה אחרת דלר' יהושע לא מהימנא. ודאי אסורה עליו ואין זה דוחק לאוקמי מתני' דוקא לענין טוענת ולא במכחישתו דהא השתא נמי לפי המסקנא לא מיתוקמא מתניתין אלא במכחישתו ולא בטוענת לפי שיטת ר' יונה ז"ל שהבאתי לעיל דבטוענת לא מיתסרא וכמ"ש שכן הוא לשיטת התוס' ואם כן אדרבא יותר שייך לאוקמי לענין טוענת דהכי אורחא דמילתא שאין האשה מעיזה פניה להכחישו מיהא בהא מצינן למימר דאפ"ה מוכח ממתניתין דקים ליה בפתח פתוח דאי ס"ד דלא קים ליה אפילו לר' יהושע מהימנא בטוענת נאנסתי או במוכת עץ אני והיינו במיגו דאי בעית היתה טוענת בתולה הייתי ולא מקרי מגו דהעזה כיון דאיהו לא קים ליה ואע"ג דלר"י לית ליה מיגו היינו מיגו גרוע היכא דבאידך טענה נמי לא מהימנא משא"כ במיגו מעליא מודה כדאיתא ריש פרק האשה שנתארמלה וכמ"ש התוספות בסוגיא דראוה מדברת ע"ש. אלא דאכתי הוי מצי לאוקמי כרבי יהושע ובטוענת והיינו בטענת דמים דליכא מיגו ואף שהתוספת כתבו דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בטענת דמים דלא שייך איקרורי דעתיה היינו במכחישתו אבל כשהיא מודה לדבריו אלא שטוענת נאנסתי או מוכת עץ תו ליכא לחלק לענין איקרורי דעתיה בין פתח פתוח לטענת דמים ויש ליישב. מיהו כל זה לפי שיטת התוספת. אמנם לפי פירש"י שכתב בתחלת הסוגיא דלר"א לא מהימן בפ"פ להפסידה כתובתה. יש לפרש כאן דלמאי דבעי לאוקמי למיתב כתובתה היינו בטוען טענת דמים דנהי דלאוסרה עליו לא ניחא ליה בהכי היינו משום דלא שייך איקרורי דעתא בטענת דמים כיון שטענתו מבוררת מסתמא לא חשיד למיעבד איסורא משא"כ אי הוי מצי לאוקמי מתני' לענין כתובה ולא הוי קשיא ליה ניתב לה שפיר הוי מצי לאוקמי בטענת דמים וזה דבר ברור בעיני והתימא שהתוס' לא פירשו כן אף לפי שיטתם וצ"ע ודוק היטב אח"ז הראו לי שכן כתבו בתוספת הישנים בתחלת המסכתא בש"ס החדשים:

בא"ד וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוי ספק ספיקא וכו' ואף על פי שאיני כדאי להשיג על דבריהם מ"מ הואיל ויצאו לידון בדבר החדש שלא מצינו בכל מקום בש"ס מפורש שמוציאין ממון מחזקתו בס"ס ולא מצאתי כן בשום פוסק קדמון ואדרבא נ"ל מדבריהם ההיפך. לכן להתלמד אני צריך וקשיא לי על שיטת התוספת שכתבתי לעיל דסברי דהא דקיי"ל באיסורי ספק דאורייתא להחמיר היינו מן התורה ולפ"ז צ"ל דהא דמקילינן בס"ס לענין איסורא היינו כמ"ש הרשב"א דס"ס הוי כמו רוב וא"כ הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ותו קשיא לי דלקמן דף י"ג בשקלא וטריא אמתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני מסיק הש"ס דלרבי יוחנן איצטריך למיתני תרתי מתניתין חדא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מיגו מהימנא והיינו ההיא דמוכת עץ ואי ס"ד דאמרי' ס"ס בממון א"כ אדרבא האי דמוכת עץ עדיפא אליבא דר"ג דהא איכא ס"ס כמ"ש התוס' כאן ונהי דלר"י לא הוי ס"ס כדמסקו התוס' בשיטת ר"י דמוכת עץ לא שכיח מ"מ לר"ג דשכיח שפיר הוי ס"ס. וס"ס עדיפא ממיגו גרוע דהא ר' יהושע פליג במיגו גרוע ומודה בס"ס אע"כ דלענין ממון לא מהני ס"ס מטעמא דפרישית. תו קשיא לי מהא דאיתא לקמן דף י"ט ע"ב בשנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו ומקשי הש"ס ומגבינן ביה כבשטרי מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו ומאי קושיא האיכא ס"ס חדא ספיקא דתרי ותרי ואת"ל דקמאי פסולי עדות נינהו אפ"ה שמא חתמו באמת ע"ז השטר דהא פסולי עדות לא מיפסלי אלא מספק שמא שיקרא קמסהדי. וכהנה יש לי לדקדק ואין להאריך ויבואר בעז"ה בקונטרס כלל גדול וכאן אבא בקצרה. מיהו נראה לי דהתוספות לא כתבו דמפקינן ממונא בס"ס אלא בברי ושמא אבל בברי וברי אף על גב דהוי ס"ס לב"ד לא מהני אלא דאכתי קשיא לי מסוגיא דריש פרק המוכר פירות דמקשה הש"ס לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ממתני' דשור שנגח את הפרה דיחלוקו אע"ג שרוב פרות מתעברות ויולדות ומשני הש"ס דאיכא למימר מאחורה נגחה או מקמה אתא ומביעתות' הפילה והו"ל גרמא דפטור וא"כ לפ"ז תקשי להיפך למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ אמאי קאמר סומכוס יחלוקו והא הו"ל ס"ס ספק קודם שנגחה ילדה ואת"ל לאחר שנגחה שמא מחמת בעיתותא אע"כ דלא מהני ס"ס כלל לסומכוס אע"ג שהוא מוחזק ומסומכוס נשמע לרבנן דאין מוציאין ממון בס"ס ודו"ק. ומה שהוכיחו התוספות מההיא מתניתין דלקמן דמשארסתני נאנסתי דאינה מפסדת אלא מנה ואמאי לא מפסדת לגמרי לרבי יהושע משום ספיקא דרצון אע"כ משום דאיכא ס"ס ולענ"ד קושייתם אינה מובנת לי דכיון שאינו יכול לאוסרה עליו אפי' לר"י מהאי ספיקא דרצון א"כ הרי היא כאשתו גמורה וכמו שכל אדם אינו יכול להפסיד אשתו כתובתה אם יאמר שראה שזינתה כך אין יכול להפסידה כאן שהרי היא כבעלת חוב וכתובתה בידה דנהי דמפסדת מנה אף ע"פ שכתב לה מאתים דהרי הוא כמו שהתנה אם תמצא בתולה יהיה מאתים ואם בעולה מנה משא"כ באידך מנה הרי היא מוחזקת בכח כתובתה ולא מצי למיטען שזינתה ברצון כמו שאינו יכול לאוסרה עליו בטענה זו א"כ הרי היא ככל הנשים ויש ליישב. מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה אין דבריהם מוכרחים בדקדוקם מההיא דאמרינן אי למיתב כתובתה וכדפרישית וצ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון תוספות אי למיתב לה כתובה כו' וקשה אמאי מפסדת כתובתה הא הוי ס"ס כו'. וכתבתי בפנים דהתוס' גופייהו לא ס"ל דמוציאין ממון ע"פ ס"ס אלא כה"ג דהכא היכא שהיא טוענת ברי והוא אומר שמא מה שאין כן בברי וברי או שמא ושמא ליכא למ"ד דמוציאין ממון ע"פ ס"ס היכא שהס"ס הוא מצד הדין והארכתי בזה לסתור סברת החולקין ואומרים דמוציאין ממון ע"פ ס"ס לחוד ובאמת לא מצינו שום מחבר קדמון בדבר זה כלום אלא שבספרי גדולי אחרונים מהספרדיים כתבו סברא זו הרבה מאוד והעלו כן מלשון התוספות כאן ולמאי דפרישית אף מדברי התוס' לא מוכח מידי ומלבד מה שכתבתי דבלא"ה אין דברי התוס' מוכרחין וא"כ אין לסמוך על סברא זו כלל להוציא ממון ע"פ ס"ס דאדרבא קי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואחר שכתבתי כל זה מצאתי לי חבר בספר שבות יעקב ח"ש שכתב כן ומסיק שם שבס' כנסת הגדולה כתב דמאחר שנתגלה לו שהרבה חולקין ומכללן גדול האחרונים מהר"י טראני ז"ל לכן אם יגזור ה' בחיים אצוה למחוק מן הספרים בכל המקומות שכתבתי להיפך עכ"ל שם ע"כ לענ"ד יתד הוא שלא תמוט ובלא"ה צ"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא למאי דמשמע להו דלענין למיתב לה כתובה מיתוקמ' מתני' ע"כ כרבי יהושע כמ"ש בפנים וא"כ לרבי יהושע אלים ליה ס"ס יותר מברי ושמא כדאיתא לקמן משא"כ לדידן דקי"ל כר"ג דברי ושמא עדיף מס"ס כמו שאבאר לקמן א"כ כיון דברי ושמא לא מהני בממון כ"ש דס"ס לא מהני לאפוקי ממון מחזקתו כל זה נ"ל ברור ודלא כמ"ש הבית שמואל בא"ע סי' נ"ג בדין נדוניית חתנים ס"ק י"ג ע"ש שכתב דיש להוציא ממון משום ס"ס ולענ"ד ליתא:

בא"ד וי"ל דלא מיקרי ס"ס עכ"ל נראה לי בכוונתם דכי היכי דאית לדידה תרי ספיקי ליטול כתובתה ה"נ אית לדידיה תרי ספיקי להפסידה כתובתה שמא ברצון ואת"ל באונס שמא קודם שנתארסה והוי מקח טעות וכן בסמוך בההיא דמוכת עץ כנ"ל וק"ל:

בד"ה מאי לאו דקא טעין וכו' נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי קשיא להו להתוס' הכא טפי ממאי דאמרינן נמי בסמוך הא בגליל מצי טעין מאי לאו דקטעין פתח פתוח והתם לא שייך תירוץ התו' ונדחק מהרש"א ליישב ע"ש ולכאורה היה נ"ל דבסמוך מקשה בפשיטות דקס"ד דבגליל לא שייך טענת דמים להפסידה כתובתה שלא נהגו בגליל להעמיד שושבינים כדאיתא לקמן וא"כ אין טענת דמים ראיה יותר בגליל מטענת פתח פתוח ואף אם מצא דם אין ראיה כיון דליכא שושבינים ועל זה משני הגמרא דאפ"ה איירי בטענת דמים וכגון שהעמידו שושבינים וכן פרש"י אלא שהתוספות לא נחתו להכי מדמקשי בסמוך דהו"ל לאתויי מרישא דאלמנה מן האירוסין והתם ליכא למידק הכי. לכך נראה דבסמוך מדייק שפיר דמשמע ליה טענת בתולים בכל ענין דכיון דסתם בתולים דריש מכילתין איירי בין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים כיון דלקושטא דמילתא קי"ל כר"א דקים ליה בפתח פתוח ומקרי טענת בתולים. משא"כ הכא במילתא דאביי דקבעי לאתויי סייעתא לדר"א קשיא להתוספ' שפיר דהא אי ליתא לדר"א א"כ ע"כ עיקר טענת בתולים הוא טענת דמים ובמאי הוי טעי אביי דלא מוקי למתני' בטענת דמים ועוד דהא אביי שקיל וטרי לעיל דף ו' ע"ב דמקשו ליה שושבינים למה מפה למה ושני אביי התם שמא יראה ויאבד אלמא דאביי הוי ידע דטענת דמים היא טענת בתולים לכך הוצרכו התו' לפרש דקס"ד דלא שייך אקרוריה דעתיה בטענת דמים זה נראה לי ברור בכוונת התוס' וק"ל:

בד"ה אבל בגליל וכו' וא"ת מנ"ל וכו' אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא עכ"ל. וקשיא לי האיך אפשר לומר כן דבגליל מהימנא לומר בתולה הייתי דא"כ כשטוענת נמי שבא עליה באירוסין אמאי לא מהימנא אף בגליל הא אית לה מיגו דאי בעי היתה אומרת בתולה הייתי ונהי דלא קשיא ליה כה"ג למאי דמסקו התוס' בסמוך בד"ה אר"נ דרב אשי פליג אדר"נ וסובר דבמכחישתו אינו נאמן להפסידה כתובתה דלית ליה האי חזקה דאין אדם טורח וכן לר"נ גופא היכא דאינו מפסידה אינו נאמן וא"כ לר' יהושע אמאי לא מהימנא כשאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני ולהימנא במיגו דבתולה הייתי ודוחק לאוקמי כולה מתני' בטענת דמים דוקא אלא דשאני התם דאיכא מיגו דהעזה אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי וניחא לה למיטען מוכת עץ אני שאינה מעיזה. משא"כ הכא כשאומרת שבא עליה באירוסין והוא מכחישה הרי מעיזה פניה ביותר וא"כ להימנה במיגו דבתולה הייתי ול"ל דהתוס' קאי עכשיו בהאי סברא שכתבו בסמוך דלא אמרינן מיגו להוציא הא ליתא דהא בתירוצם כתבו דביהודה אמרינן מיגו. ובדוחק יש ליישב דמשמע להתוס' עכשיו דבטוענת שבא עליה באירוסין והוא מכחישה איהו מהימן בגליל משום חזקה דאין אדם טורח אבל באומרת בתולה הייתי אפשר דאיהי מהימנא דשמא לא קים ליה בפתח פתוח ואף שהתוס' כתבו דשמואל אית ליה דר"א ופשיטא ליה דקים ליה וכן משמע מדקאמר רב יוסף אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא מ"מ אפשר דר"י אכולא מילתא בעי לאתויי סייעתא בין לענין חזקה דאין אדם טורח ובין לענין דקים ליה בפתח פתוח ואף שהתוספות כתבו לעיל דלהפסידה כתובת' אפי' אי לא קים ליה מצי להפסידה מ"מ כבר כתבתי דלעיל דלדחי' בעלמא כתבו כן. וא"כ מקשו הכא שפיר דתו לא שייך לומר דלהימנא במגו כשאומרת שבא עליה באירוסין אף בגליל דהו"ל מיגו במקום חזקה כיון שאומר שלא בא עליה באירוסין מסתמא קושטא קאמר והיינו כתירוץ הראשון שכתבו תו' בסמוך בד"ה לא דקטעין טענת דמים דלא אמרינן מיגו במקום חזקה והשתא דאתיין להכי מצינן למימר דלמאי דדחי הש"ס לא דקטעין טענת דמים אע"ג דבגליל אין מעמידין שושבינים אפ"ה נאמן ומשום חזקה דאין טורח אבל בפתח פתוח אינו נאמן דלא קים ליה כנ"ל בישוב דבריהם ועדיין צ"ע:

תד"ה אי למיתב לה וכו' דאי אמרת אפילו בס"ס מפסדה [ אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו זצלה"ה לקמן דף יב ע"ב]:

תד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ, נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמי' כו' נראה ביאור דבריהם דבשלמא במאי דאמר רב יוסף בסמוך על האי דבגליל מצי טעין מאי לאו דקטין פ"פ ליכא קושיא די"ל דמה דקתני דינא דמצי טעין משמע סתם בכל טענות בין דמים בין פ"פ, אבל הכא דלא קתני דינא דמצי טעין אלא דנשאת ליום הרביעי דיבוא לב"ד ולטעון דבזה ל"ש סתמא קתני דהא עכ"פ נשאת בד' דהא אנן לא ידעינן מה יטעון ושמא יטעון טענת דמים, ומהרש"א חנם נתקשה בזה: