מסכת כתובות דף ע״ב עמוד ב׳

קלתה סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן:

הוי לשון מקשה:

א"כ דבחצר יש בה משום פריעה:

ודרך מבוי דלא שכיחי רבים:

בטווה ורד כנגד פניה טווה בכפה על ירכה וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה:

שדיתיה השליכתהו:

במקללת יולידיו בפני מולידיו כלומר בפניו דמתני' לא תימא לפניו ממש אלא אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל:

וסימניך אפרים ומנשה וגו' ופסוק זה יהא לך סימן על משנתינו לזכור על ידו דבפניו דמתני' [לא תימא בפניו ממש אלא] בפני בנו קאמר והוי כאילו בפניו:

ואלא בחצר פי' אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש שאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו:

בטווה ורד כנגד פניה ר"ח פי' טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו וזהו עזות מצח ופריצות:

יולידיו בפני מולידיו לא מבעיא בפני בעל כדקתני במתני' אלא בפני מולידיו דהיינו בניו של בעל לא תקלל אביו של בעל בפניהם וי"מ יולידיו בפני מולידיו זקנו של בעל בפני הבעל כי היכי דניהוי דווקא בפניו דמתני' ולא היא דהא מפרש רבה דאמרה ניכליה אריא לסבא באפי בריה משמע בריה דבעל:

על מנת שאין עליה נדרים כו' תימה לר"י מאי איריא על מנת אפי' בסתם נמי דהא בפ' אע"פ (לעיל כתובות דף נז:) גזרינן שלא תאכל ארוסה בת ישראל בתרומה גזירה משום סימפון וי"ל דלרב דאמר בגמ' קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה הימנו גט נקט קידשה על תנאי משום סיפא לאשמועינן דאע"ג דקידשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט ע"מ למימרא דבכל ענין אינה מקודשת אפי' כנסה אח"כ סתם כדאמרינן בגמרא ועי"ל דנהי דשייך בה סימפון אפי' בקידשה סתם ולא תאכל בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק ומיהו כתובה לית לה לכ"ע אפילו קידשה סתם כדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה ואפי' מאן דפליג לא פליג אלא משום דקסבר הוא נתן אצבע בין שיניה הא לאו הכי מודה דאין לה כתובה והא דנקט במתני' וכנסה ה"ה אפי' לא כנסה בעיא גט אלא נקט כנסה דאפ"ה לית לה כתובה ולרב דמוקי לה סיפא בקידשה על תנאי וכנסה סתם ה"ה דאפי' קידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא נקט קידשה על תנאי לאשמועינן דאפי' הכי כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא וא"ת לפי מאי דפרישית דקידשה סתם צריכה גט מאי שנא דבנמצאת איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות (דף ב: ושם) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהם מותרות משמע דאפי' מדרבנן לא בעיא גט דאי בעיא גט אפי' מדרבנן לא היתה צרתה מותרת אלא חולצת ולא מתייבמת מידי דהוה אכל היכולה למאן ולא מיאנה דצרתה חולצת ולא מתייבמת וצריך לחלק בין מום דאילונית לשאר מומין והא דמשמע בהשולח (גיטין דף מו: ושם) דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר וטעמא משום קלקולא ואם לא היתה צריכה גט מה מועיל מה שאמרו לא יחזיר הא מקולקלת היא אם הוציאה בלא גט התם מיירי בספק איילונית שלא היה להם כח לברר אם הם סימנין גמורים אם לאו הלכך צריכה גט מספק ומ"מ אין לה כתובה דמספיקא לא מפקינן ממונא תדע דאי בודאי אילונית איירי היאך יכול לקלקלה דלעולם לא יהיו לה בנים דודאי אילונית אין לה רפואה דהא יוצאה בלא חליצה ואם היה לה רפואה היתה צריכה חליצה כמו סריס חמה דתנן בהערל (יבמות דף עט: ושם) דחולץ וחולצין לאשתו שכן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים והא דתנן לקמן (כתובות דף ק:) הממאנת והשניה והאיילונית אין להן לא כתובה כו' ואית לן למידק כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא כדדייק בגמרא אמתני' דהכא איכא למימר דמשום שניה נקט אין לה כתובה לדקדק הא גיטא בעיא דהא ע"כ ממאנת לא בעיא גט ועי"ל דהא דדייק בגמרא כתובה הוא דלא בעיא כו' היינו משום דקתני ברישא אינה מקודשת וסיפא נקט תצא שלא בכתובה ועוד דאמתני' שייך לדקדק דגיטא בעיא מדלא נקט אינה צריכה גט דהוה שמעינן דכ"ש דאין לה כתובה אבל התם קתני לא כתובה ולא פירות ולא בלאות ואי הוה תני אינה צריכה גט לא הוה שמעינן מינה דאין לה לא פירות ולא בלאות להכי ליכא למידק התם הא גיטא בעיא:

אלא אסיפא וסבר רב פפא כשמואל דמוקי סיפא בקידשה סתם וכנסה סתם:

ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא נראה דהיינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר דהתם קאמר רב אשי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפי' לא קפדי בהו אינשי:

אלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. כלומר, אם בחצר אמר ר' יוחנן דקלתה אין בה משום פריעת ראש, אלמא משמע דבשלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש, ואם כן כולהו נפקן דאין אשה נזהרת בחצרה, ומשני מחצר לחצר ודרך מבוי. וירושלמי (בפרקין ה"ז): יש מבוי שהוא כחצר, ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.

טווה ורד כנגד פניה פירש רש"י: והחוט נמשך כנגד פניה של מטה. והרמב"ם ז"ל פירש (פכ"ד מאישות הי"ב): שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה, כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה. ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה (סוטה כה, א): דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה, ואילו רצה בעל לקיימה איבעיא להו התם אם יכול לקיימה או לא ולא איפשטא, ומספיקא לא כייפינן ליה, ומיהו מצוה לגרשה, כן כתב הראב"ד ז"ל, ומסתברא, דאיפשטא דאם רצה לקיימה מקיימה, דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, כדאסיקנא התם מדאמר ר' יאשיה ג' דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, והשתא בתר קינוי מחיל ומקיים, קודם קינוי לא כל שכן, והא דאיבעיא לן התם העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה, והדר בעי בעל שמחל על קנויו, בדרך אם תמצא לומר בעי לה, כלומר, אם תמצא לומר מקיימה כגון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר, היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למימחל על קנויו או לא, ואסיקנא דמחיל, וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה.

הכי גרסינן ומידי דקפדי בה אינשי קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד. כלומר, סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי, ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו, לא צייתינן ליה, דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן, ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידה. וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א): במה דברים אמורים בשאמר לה על מנת שאין עליה נדרים, אבל אמר לה כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת. ותמיהא לי, נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולתא, אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (לעיל כתובות עא, ב ד"ה ירושלמי) מכל מקום מידי דקפדי ביה אינשי הוא ואמאי מקודשת. ועוד, נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממנו ותצא בכתובה, וצריך עיון. עוד הקשה הראב"ד ז"ל, דהא אמרינן לעיל (כתובות ע, א) שלא תטעם אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה, ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה הוא, וכמאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה, הא למאן דאמר היא נתנה, תצא שלא בכתובה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית, והכא ודאי לכולי עלמא היא נתנה, דקיימא לן (נדרים סז, א) דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית, אבל הכא שנדרה קודם לכן, אינו יכול לומר אלא באותן שלשה נדרים בלבד, שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין, שמתגנה בהן על בעלה והוו להו כמקח טעות, כמומין. אבל נדרים אחרים לא, מטעמא דהני לאו משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית, אלא משום דהויא כבעלת מום. ואני תמה על זה, דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא. ואם תאמר דהכי קאמר, אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהן כמום, אכתי קשיא לי, דאם כן הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת, דהא מכל מקום אף על פי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי כבר נתגנתה זו במומין אלו, וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת, דנדרים אלו נמי מחמת מום הן. אלא שבזו יש לתרץ, דכל שהחכם עוקר מעיקרו, איגלאי מילתא דלא הוה בה מום כלל, והרי זו כמי שחשבנוה בעלת מום, ואיתגלי מילתא דלא הוה בה מעולם, אבל מכל מקום אין לשון אי אפשי באשה נדרנית, סובל כך. ומסתברא, דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהן יותר, ואי לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו, ולפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. אבל שאר נדרים יש נשים שאינן מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקישוט הפנים והרחיצה, כל זמן שאינן יושבות תחת הבעל, לפיכך אינו מקפיד בהן. כן נראה לי.

אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה פירש"י ז"ל א"כ דבחצר יש בה משום פרועה פי' לפרושו דכיון דא"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה פרועה משום ראש אפילו בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם יושבת תחת בעלה שרוב הולכת בחצרו' בפריעת הראש כיון שאין שם רואים ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. וג' דינים בדבר דבחצר אפי' בלא קלתה אין בו משום פריעת הראש ובשוק אפי' בקלתה דת יהודית הוא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא ואמרו בירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעין בו דינו כחצר חצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי ע"כ:

בטווה ורד כנגד פניה פי' רש"י טווה בכפה על ירכה והחוט מתרדד כנגד פניה של מטה ופי' רחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו. והנכון מה שפי' הרמב"ן ז"ל שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפולכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמומית בפניה וכדרך שעושין נשי נכרים וזה דרך פריצות:

במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואע"ג דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל:

גרסת רש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו פי' רש"י ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו בפניו לא סוף דבר בפני בעל קאמר אלא אף בפניו בניו של בעל שבני בניו הרי הם כבניו וסימנך לזה אמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון ולפ"ז הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד דבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם ולפ"ז יש לומר במקללת יולדיו בפני מולידיו שקלל הזקן בפני בעלה שזה בזוי לבעל שאין לומר דכיון שלא היה הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללו גם בפני זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני הבעל אע"פ שקללו הזקן בפניו אינה יוצאה בלא כתובה ונקט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך שהבן כאביו ואפשר דכל שקללה הזקן בפניו ואפילו שלא בפי הבעל יוצאה בלא כתובה והא דאמרינן במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקלל הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל אבל פשוטו של לשון נראה כלשון ראשון באפי' ברי' לפי' הרמב"ם ז"ל באפי' בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירש רש"י ז"ל באפי' ברי' דבעלה בר דהוא בר בריה דסבא:

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תנא לה. אלא דאנן הוי ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין אינה מקודשת הקשו בתוס' דהא מדאמרינן בפ' אע"פ חיישי' לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת ותירצו דאין הכי נמי מדאורייתא אבל מדרבנן מקודשת או מדאורייתא מספק:

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' פי' לאו דוקא הני אלא אינהו וכל דכותייהו ויש בהו עינוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדתני להו במסכת נדרים אלו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר וכו'. וזה ברור. ויש להראב"ד ז"ל בזה דברים שאינם מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור:

אלא אסיפא פי' רש"י ז"ל וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באנפי נפשה הוא וקדשה סתם קאמר ע"כ ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדרא קושיא לדוכתא אפילו כל מילי נמי דקא קפיד ובתוספת כתבו דשמא כיון שנכנסה סתם נתבטל קפדנותא וגלי דעתיה דלא קפיד בכל נדריה אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ:

רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפיד בה אינשי לא הוה קפידא פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה ביה רב אשי קפדיה קפיד' וכן אמרו בירושלמי שאם אמר ע"מ שאין עליה כל נדר אפילו בנדרים דעלמא אינה מקודשת אבל יש שפי' דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון התלמוד לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כפי מה שפי' בירושלמי:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה שכל המומין הפוסלין בכוהנים פוסלין בנשים אמר הר"ם פי' נדרים אלו הן שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט בבגדי צבעונין וזולת אלו הדברים לא יחייבהו מזה דבר אבל יתקיימו הנשואין ומומי כהנים מבוארים כלם בפרק ז' דבכורות:

אמר המאירי המקדש את האשה וכו' ונמצאו עליה נדרים בעדים ששמעו ונתקדשה סמוך להם בלא היתר חכם אינה מקדשת ואפילו גט אינה צריכה שקדושי טעות הם והוא אינו יכול להפר שאין אדם מיפר בקודמין ר"ל במה שנדרה קודם קדושין ואע"פ שיכול להתירם על ידי חכם אינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומכל מקום פירשו בגמרא דוקא בשנמצאו בה אחד משלשה נדרים שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין והדומה לאלו מדברים הצריכים ביותר כגון לחם וכיוצא בו והוא שאמרו בתלמוד המערב כלי פשתן הבאים ממדינת הים בכלל צבעונים הם אבל אם נמצא בה נדר אחר שאין בו הקפדה כגון שלא תאכל לוזים או אגוזים וכדומה לזה אפילו הוא אומר שהוא מקפיד עליהם הרי זו מקדשת אלא אם כן הוא אומר על מנת שאין עליך שום נדר ובשלשה שהוזכרו אפילו מחל לאחר קדושין ר"ל קודם שכנסה ואמר איני מקפיד הואיל והתנה מכל מקום צריך לחזור ולקדשה כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתבה לפי מה שהעלו בגמרא צריך לפרש לענין פסק שאם קדשה סתם ונמצאו עליה אחד משלשה נדרים שהוזכרו צריכה גט מספק אפילו התנה בשעת נשואין שהרי תנאי שבשעת נשואין אינו מפקיע מה שנתקיים בשעת קדושין והילכך קדשה סתם וכנסה בין בסתם בין בתנאי בשלשה נדרים שהוזכרו צריכה גט והפסידה כתבתה שאע"פ שדברים שבלב אינם דברים בזו סתמן של בני אדם קפידין בכך וכמאן דאמר בהדיא הוא וכן אפילו קדשה על תנאי וכנסה סתם אלא שבזו דוקא בכנסה ובא עליה שמא כשכנסה סתם ובעל מחל התנאי ובעל לשם קדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואפילו לא הרגיש בטעותו שמכל מקום מפקפק הוא בכך ומוחלו הא כל שלא בעל ודאי אינה צריכה גט וכן במקדש על אי זה תנאי ובעל סתם וכן במקדש בפחות משוה פרוטה ובכלם דוקא בעדי יחוד ונמצאו בענין זה שלש חלוקות הראשונה שאם קדשה בתנאי ולא כנס או שכנס והזכיר תנאן בכניסה אינה מקודשת כלל והשנית קדש סתם וכנס או סתם או אפילו בתנאי צריכה גט בין בעל בין לא בעל והפסידה כתבתה השלישית קדשה על תנאי וכנסה סתם שאם לא בעל אינה צריכה גט כלל ואם בעל בעדי יחוד צריכה גט ומכל מקום הפסידה כתבתה קדשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין ר"ל אחד מן המומין הפוסלין בכהנים ויתר עליהם שמנה כמו שיתבאר בגמרא ע"ה א' אינה מקדשת ואפילו גט אינה צריכה הא שאר מומין אפילו אמר הוא מקפיד אני עליהם הרי זו מקדשת ואפילו אמר על מנת שאין עליך שום מום שמאחר שהזכיר לשון מום אין מום אלא באלו כנסה סתם ונמצאו בה מומין מקדשת מספק ותצא בלא כתבה בין שקדש סתם וכנס סתם בין שקדש סתם והתנה בכניסה בין שקדש על תנאי וכנסה סתם ובעל על הדרך שביארנו בנדרים שכל המומין הפוסלים בכהנים וכו' כלומר זה שביארנו בסתם ונמצאו בה מומין שתצא בלא כתבה הוא מפני שיש באשה פסול מומין שכל המומין הפוסלים בכהנים לעבודה על הדרך שהתבארו בבכורות פרק אלו מומין פוסלין בנשים והוסיפו עליהן בגמרא שבעה והם ריח הפה וזיעה וקול עבה ודדיה גסים על חברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב שנעשה מקומה צלקת ר"ל סדוק ומתבקע ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואע"פ שאין בה שער וגדולי הפוסקים גורסין בגמרא הוסיפו עליהם ריח רע וזיעה ושומא וריח הפה שהם מונים ריח רע וריח הפה בשתים ולדבריהם נמצא התוספת שמנה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שבספרים שלנו אינה כן והכנסה סתם שאתה מצריכו גט פירשו בגמרא לדעת רב חסדא גט ודאי מדבריהם ולדעת זה אפילו תפשה בכדי כתבתה מוציאין מידה הואיל ואינה צריכה גט כלל אלא מדבריהם וכן אם נשאת בלא גט אין בניה ממזרים ולדעת רבא ספוקי מספקא ליה וגבי ממונא לקולא ותצא שלא בכתבה וגבי איסורא לחומרא וצריכה גט ולדעת זה אם תפשה בכדי כתבה אין מוציאין מידה ואם נשאת לאחר בניה ממזרים מספק וכן פסקו רוב גאונים ובקדשה סתם שאתה מצריכה גט אם בא אחר וקדשה צריכה גט משני גם כן ומכל מקום אם בעל הראשון אינה צריכה גט משני:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שאפילו אמר על מנת שאין עליך נדרים אין הכונה אלא בשלשה נדרים והדומים להם אבל אם נמצאו עליה שאר נדרים לא הופקעו קדושיה בכך ואפילו אמר הוא אף על אלו אני מקפיד וזהו שאמרו בגמרא מידי דקפדי אינשי הוו קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוו קפידא ואין גורסין כאן הוי קפידיה קפידא כמו שכתוב בקצת ספרים שאם כן יש במשמע שאפילו התנה בשאר נדרים אינו תנאי וזה אינו כלום שכל שהתנה ודאי קפידיה קפידא אפילו על מנת שאין עליך שום נדר כמו שביארנו וכן היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם אמ"ר יוסה מתניתין בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חירובין נדר הוא ומכל מקום יש גורסין כן אלא שמפרשים לא הוי קפידיה קפידא על הדרך שפירשנוה:

כבר ביארנו שלא אמרו בנדרים אלו אלא בשלשה שהוזכרו שמא תאמר והלא בשלא תטעום אחד מכל הפירות שהעמדנוה בנדרה היא ויוציא ויתן כתבה משום דקסבר הוא נותן אצבע וכו' הא למאן דאמר היא נותנת תצא שלא בכתבה ומשום דקאמר אי אפשי באשה נדרנית ובזו ודאי היא נותנת שהרי אין הבעל מיפר בקודמין תירצו גדולי המפרשים דהתם הואיל ונדרה תחתיו ולית לה אימתא דבעל בכל נידרי מצי אמר אי אפשי וכו' לדעת האומר היא נותנת ולענין פסק בנדרים שאין לו בהם הפרה אבל זו שנדרה קודם לכן אי אפשר לומר אי אפשי באשה נדרנית אלא באלו ומשום דהוו להו כמומין ומקח טעות הוא ויש חולקים בזו כמו שכתבנו למעלה אלא שזו עיקר:

בד"ה יולידיו בפני כו' וי"מ יולידיו בפני מולידיו זקנו של בעל כו' עכ"ל לכאורה לפי' שני מהיכא משמע יולידיו זקנו של בעל ואימא דהיינו אביו דוקא ונראה לפי' ראשון גרסינן יולידו בפני מולידיו דהיינו בלשון יחיד יולידו דהיינו אביו של בעל ומולידיו בלשון רבים דהיינו בניו של בעל ולפי' שני גרסינן יולידיו בפני מולידו דהיינו ב' יולידיו שהוא אביו ואבי אביו בפני מולידו לשון יחיד דהיינו הבעל וק"ל:

בד"ה ע"מ שאין כו' וי"ל דלרב כו' קדשה ע"ת משום סיפא כו' בעיא גט כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דמשום סיפא דתצא שלא בכתובה נקט הכי על תנאי דפסיקא להו דבקדשה סתם וכנסה סתם נמי אין לה כתובה כמ"ש בסמוך מההיא דאי אפשי באשה נדרנית וק"ל:

בא"ד והא דנקט במתני' וכנסה ה"ה אפילו כו' עכ"ל ר"ל הא דנקט לשמואל בסיפא קדשה וכנסה סתם ה"ה לא כנסה אלא דקדשה סתם לחוד נמי בעיא גט אלא כו' וק"ל:

ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' פרש"י א"כ דבחצר יש בה משום פריעת ראש פי' לפירושו דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה משום פירוע ראש אפי' בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שרובן הולכות בחצרן בפירוע ראש כיון שאין שם רואין. ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. ושלשה דינין בדבר דבחצר אפילו בלא קלתה אין בה משום פירוע ראש ובשוק אפילו בקלתה דת יהודית היא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא. ואמרו בירושלמי [ה"ז] יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר וחצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי. הריטב"א ז"ל. פי' חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי כלומר כמבוי המפולש ותצא שלא בכתובה ומבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר כלומר כחצר שאין הרבים בוקעין בו דאי נפקא התם בקלתה או בסדין על ראשה אינה מפסדת כתובתה. תלמידי רבינו יונה ז"ל: מחצר לחצר ודרך מבוי אומר מורי הרב נר"ו דמלישנא דקאמר ודרך מבוי משמע דדוקא כשעוברת מחצר לחצר במרוצה כמי שהולך דאין יכולה משום פריעת ראש אבל אם יצאתה מחצר זו וקודם שתכנס לחצר אחרת מסבבת המבוי יש בו משום פרוע ראש. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא ודרך מבוי דמשום בני מבוי איכא משום פריעת ראש ואי קלתה בראשה שפיר דמי שהרי אינה שוה כלום ואין שערותיה נראין כל כך לבני מבוי בין הנסרים: בטווה ורד כנגד פניה שטווה ומערבת את הפתיל בכפה על ירכה והחוט מתפשט ורד כנגד פנים התחתונים ורד כמו וירקעו דמתרגמינן ורדידו כן לשון מורי מפי השמועה וי"א בטווה ורד כנגד פניה שטווה דבר צבוע אדום כורד כנגד פניה ממש כדי שיאדמו פניה ויאירו באדמימות החוט. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' אלא כלישנא קמא. לשון רבותינו ז"ל. והריטב"א כתב עליו דפי' דחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו וכתב ז"ל דהנכון כמו שפירש הרמב"ם שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפילכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמימות בפניה וכדרך שעושות נשי הגוים וזה דרך פריצות ע"כ. ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל בטווה ורד כנגד פניה רש"י ז"ל מפרש ורד מלשון רידוד כלומר בשעה שטווה בדרך ועוברים בני אדם מרדה החוט כנגד פניה של מטה כדי שיסתכלו בה יותר ויבואו לידי הרהור וי"מ שטווה בירך כדרכה ומשימה הורד שמראהו נאוה כנגד פניה של מטה ומתוך שיראו הורד יבואו לידי זימה. ע"כ: במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואף על גב דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל. הריטב"א ז"ל: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל במשחקת עם הבחורים מסוגיא דגמרא משמע דלאו דוקא משחקת אלא כיון שמדברת עמהם בשחוק או שאוהבת להאריך עמהם בדברים יותר מדאי תצא בלא כתובה. ע"כ: ערביא ישמעאלית שדיתיה משום דבעיא לאשתעויי בהדיה ולארגולי ביה כדאמרינן עלם אייתי לי פלך נער הבא לי אותו פלך שנפל לי והיינו דקאמר לקמיה שכגון זה שאמרו חכמים מדברת עם בני אדם על דברים בטלים טווה בשוק אמר בה כגון זו אמרו בה חכמים יוצאה בלא כתובה משום טווה בשוק. רש"י במהדורא קמא: גרש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ופי' ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו לפניו לא סוף דבר בפני בעל ממש אלא אף בפני בניו של בעל שבני בנים הרי הם כבנים וסימנך לזה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ולפי זה הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשוטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד שבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולכת אחריהם לך יהיו. ולפי ג"ה יש לפרש במקללת יולדיו בפני מולידיו שקללה הזקן בפני בעלה שזה בזיון הבעל שאין לומר דכיון שלא היה שם הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללה גם בפניו של זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני בעלה אף על פי שקללה הזקן בפניו אינה יוצאה שלא בכתובה ונקיט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו. ואפשר דכל שקלל הזקן בפניו אפילו שלא בפני בעלה יוצאה בלא כתובה והא דקאמר במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקללה הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נראה מדברי הרמב"ם אבל פשוטו של לשון נראה כלשון הראשון. באפי בריה לפי' הרמב"ם באפי בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירוש רש"י באפי בריה דבעלה שהוא בר בריה דסבא. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא יולדיו של בעל והוא אביו שילדו מולידיו מה שבעלה מוליד והיינו וה"ק רב יהודה לא תימא וכו'. דהא בפני בני הבעל דומה כמי שמקללתו בפני בעל עצמו וכגון דאמרה בפני בני הבעל יכול אריא לסבא אבי אביך שהוא חמיו וסיוע כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אלמא דחשיב להו לבני יוסף כראובן ושמעון והכי נמי כיון שמקללת אבי הבעל בפני בנו כמאן דאמרה באפי בעל גופיה דמי. והאי סימן לא נהירא לי ע"כ: וז"ל הר"י מטראני ז"ל במקללת יולדיו כו' פירוש יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם שהם בניו פי' כולי האי דייק שמואל מדתני יולדיו דאי בפני הבעל קאי היה לו לומר במקללת אביו בפניו אמאי תני יולדיו דמשמע זקנו אלא ודאי האי בפניו אבן הבעל קאי שקללה אבי הבעל שילדו בפני בנו של בעל שאבי הבעל הוא זקנו וכ"ש אם קללתו בפני הבעל שיוציא ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה במקללת יולדיו בפני מולידיו כלומר שמקללת לחמיה או לחמותה בפני בנה ואמר רבא לא תימא שמקללת לאב ולבן דהיינו בעלה אלא כיון שמקללת לאב בפני בעלה אע"פ שאינה מקללת לבעל תצא שלא בכתובה וי"מ לא תימא דכשמקללת לאב בפני בנו שהוא בעלה הוא דאמרינן דתצא שלא בכתובה מפני שלא חששה לכבוד בעלה אלא אפילו קללה אותו בפני בני הבעל תצא שלא בכתובה ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכנוי תצא שלא בכתובה כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה ע"כ: וכתב ה"ר שמעון חמעל"י וז"ל ולא תימא דאמרה ליכליה אריה לסבא ולבריה אלא כגון דאמרה ליכליה אריה לסבא באפי בריה ופי' הראב"ד שהפקירה היא כשאומרת שיראה הוא שבן אביו או אבי אביו שיאכלנו הארי בפניו אבל תיכליה אריה סתם אי לא אמרה שיראה היא כשיאכלנו לא ע"כ. והא דאמרינן במקללת יולדיו כל שכן לבעל גופיה בפניו שהדין נותן שהיא יוצאת שלא בכתובה ותו לא מידי. הרא"ה ז"ל: במשמעת קולה על עסקי תשמיש ממאנת לילך לבית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה רעים והקול נשמע וחרפה היא לו ונשמע קולה בחצר אחרת שאינה יכולה לקבל זכר והיינו מום גמור ונתני קולות גבי מומין בסיפא דמתני' הואיל ובמום מוקמת לה ולתני הכי כל מומין שפסולים בכהנים פוסלות בנשים והקולנית. רש"י במהדורא קמא: אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תני לה אלא דאנן הוה ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הריטב"א ז"ל: וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל אלא מתני' מחוורתא כדשנין מעיקרא במשמעת קול' על עסקי תשמיש דהאי לאו מום הוא ומתניתין דמפרש לה לקולנית במום גבי מומין נשנית. ע"כ:

מתני' המקדש את האשה כו' אינה מקודשת ואפילו גיטא לא בעיא ע"מ שאין עליה מומין תימא לי למה ליה למתני נדרי' ומומין היא היא ורבי' אמר כנסה סתם איצטריכ' ליה במומין דהא קמ"ל דאיכא איניש דקפיד אמומין בסתמא. רש"י במהדורא קמא. הקשו בתוס' מאי איריא ע"מ אפילו בסתם נמי דהא אמרינן בפרק אע"פ דחיישינן לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת. ונדרים ומומין חדא נינהו. וסמפון מיקרי כל מאי דמבטל הקידושין ולשון סמפון הוא בטול וכדפירש"י ז"ל לעיל ואין לך מום גדול מאשה נדרנית דבעון נדרים בנים מתים ונדרים ומומין חדא נינהו וכדפירשו ז"ל בסמוך הלכך קושיית התוספות קאי נמי אנדרי' ובחידושי ריב"ש כתיב דיש מי שמחלק ואומר דהכא בסתם מומין כגון כל המומין הפוסלין בכהנים ובההיא דארוסה בת ישראל משום סמפון דמומין גדולים כגון בעל פוליפוס ודכותיה והתוספות לא חלקו כן משום דס"ל דאין לך מום גדול מאשה נדרנית ולכך הקשו קושייתם על ארישא ובנדרים הקשו להדיא על אסיפא דמומין דהיינו סמפון ממש ודוק. ותירצו בתוס' דלהכי נקט מתניתין בעל מנת לאשמועינן דכותה לרב בסיפא דאע"ג דקדשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט על מנת למימר דבכל ענין אינה מקודשת אפילו כנסה סתם כדאמרינן בגמרא. עוד תירצו בתוס' דבגמרא אמרינן דבסתם מקודשת מדרבנן או מספיקא וא"כ לא תאכל בתרומה כיון שאינה מקודשת מדאורייתא וקשיא להו להאי תירוצא הא דקתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרי' תצא שלא בכתובה ממה נפשך אי עיקר חידושא דמתניתין היינו האי דקתני להדיא תצא שלא בכתובה א"כ לרב דמוקי לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם מאי אריא קדשה על תנאי אפי' קדשה סתם נמי תצא שלא בכתובה ואי עיקר חידושיה היינו דיוקא דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא אם כן אמאי נקט במתניתין לשמואל וכנסה אפילו לא כנסה נמי בעיא גט ותירצו בתוס' דלשמואל נקט כנסה לאשמועינן רבותא דא"ה לית לה כתובה ולרב נקט קדשה על תנאי לאשמועינן דה"ה צריכה גט.

עוד הקשו בתוס' עלה דהאי תירוצא דפרי' דקדשה סתם צריכה גט מ"ש דבנמצא איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות וכלן שנמצאו איילונית כו'. ותירצו דשאני מום דאיילונית דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל בנים ולהכי הוי איילונית קדושי טעות וכן תירץ הרא"ש בפסקיו. עוד הקשו בתוס' דבפרק השולח משמע דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר כו' תירצו דהתם מיירי בסתם איילונית ולכך צריכה גט מספק. עוד היינו יכולין לתרץ דההיא דריש יבמות מיירי בקדש האיילונית ולא כנסה ולהכי אינה צריכה גט כלל אפילו מדבריהם וההיא דפרק השולח מיירי בכנסה כדתנן המוציא את אשתו משום איילונית ולהכי צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין וכדפרש"י ז"ל התם בפרק השולח דומיא דשאר מומין אליבא דרב לתירוצא קמא דבקידושין בלחוד בין קדשה על תנאי בין קדשה סתם אינה מקודשת וכשיכנסה צריכה גט אבל לתירוצא בתרא דשאר מומין קדשה סתם צריכה גט ושניא מום של איילונית דעיקר דעתו של אדם בשביל בנים ולכך הויא קדושי טעות אין לחלק נמי באיילונית בין כנסה ללא כנסה דאמדינן דעתו של אדם שאין בדעתו לישא איילונית כלל כנ"ל. והר"י מטראני תירץ כתירוצו של ריב"ש שכתב וז"ל ודאי בשאר המומין כגון הני דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוו קידושין אבל מסתמא הוו קידושין אבל במומין המכוערים כגון ריח הפה וריח החוטם ומכות שבגופה אפי' מסתמא הוי מקח טעות ועלייהו קאמרו דחיישינן משום סמפון. ע"כ:

שכל המומין הפוסלין בכהנים כו' כתב הרמ"ה מסתבר דאסתמא קאי וה"ק מה טעם תצא שלא בכתובה משום דלא מיבעיא בתנאי דאיפסלה לה מכתובתה אלא אפילו בסתם נמי היכא דקד' סתם ובעל סתם ולא הוה ידע דאית בה מומין ואשתכח בה מומין לית לה כתובה שכל המומין הפוסלין בכהנים לעבודה פוסלין בנשים מכתובתן דכיון דלגבי גבוה מומא איקרי יכול למימר אי אפשי באשה בעלת מומים. תלמידי רבינו יונה: גמרא ותנן נמי גבי קדושין כה"ג מדנקט הכי ולא אתמוהי קא מתמה תנינא חדא זימנא בקדושין משמע לכאורה דקא מתמה דאמאי תצא הכא ובקדושין בחדא גונא דהכא הוה ליה לאקדומי דין כתובה ברישא דהיינו עיקר מכילתין והא ודאי ליתא דא"כ לא משני מידי ואיכא לדחוקי דהכי קא משני כיון דבעי למיתני קידושין הכא אטו כתובות הלכך קדים ברישא קידושין שהקידושין קודמין לעולם לכתובות במעשה ולכך ראוי להקדימה ג"כ בדיבור. ואכתי ליתא להאי פירושא כלל דמדנקט ותנן נמי גבי קידושין כה"ג משמע דעלה דההיא דקידושין נמי קא מתמה ולהאי פירושא עיקר תמיהתו היינו עלה האי דהכא ועוד לא הוה ליה לאורוכי בשינוייה ולמימר התם קידושין אצטריכא ליה דהא עלה ההיא דהתם לא קשיא ולא מידי ואיכא לפרושי דהכא פריך אמאי תנא גבי קידושין כי האי גונא דהכא הוה ליה למתני גבי דין כתובה והתם בקדושין דין קדושין. וליתא דאם כן הוה ליה לשנויי בקוצר דהכא תני דין קדושין אטו כתובות והתם תני דין כתובות אטו קידושין. אלא הנכון כדפרש"י שכתב ז"ל וז"ל כה"ג. משנה זו שנוייה בקידושין בפרק האיש מקדש ומאי שנא דסתמה רבי תרי זימני. פירוש הא דקאמר ותנן נמי גבי קידושין כה"ג היינו מורה מקום היכא תנן והתמיה מבחוץ דהיינו מאי שנא דסתמה רבי תרי זימני ומשני הכא בכתובתה איצטריכא ליה כו' והא דנקט הכא קדושין ברישא היינו משום דבהאי לישנא קבלה רבי והיתה שגורה בפי התלמידים ורצה לשנותה הכא והתם בלשון השגור בפי התלמידים. והריטב"א ז"ל תירץ דההיא דקדושין תנא מעיקרא והיא שגורה בפי התלמידים ולא בעי הכא לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה. ודוחק דכתובות שנויה ברישא בסדר המשנה ואפשר לתרץ לשונו כדכתיבנא אנן כנ"ל:

הכא בכתובות וא"ת ס"ס מאחר דתני הכא דין קדושין ל"ל למיתניי' תו התם בקדושין וכיון דתני התם דין כתובות ל"ל למיתניי' תו הכא בכל מקום שהמשנה היא שנויה אפילו שלא במקומה הרי היא שנוייה ועומדת ולמה לי למתנייה תו בדוכתא אחריתי וי"ל דהכי משני הכא במכילתין כיון דקאי בכתובות ובעיא לאשמועינן דיני כתובות וכדקתני בפירקין המדיר את אשתו כו'. הלכך בעי לסיומי דיני הנדרים לענין הכתובה ובעי לאשמועינן נמי דיני המומין לענין כתובה וכדקתני באידך מתניתין בסמוך היו בה מומין כו' הלכך הכא בכתובות איצטריכא ליה ותנא קדושין אטו כתובות. ובמהדורא קמא כ' רש"י וז"ל כתובה איצטריכא ליה דכולה מסכת מיירי בכתובה ע"כ. פי' דכל דיני הכתובה בחד דוכתא בעי למתנייה דהכי סדר כל דין ודין בדוכתי' הלכך איצטריך למתני הכא דין הכתוב' והתם דין הקדושין ובכל דוכתא ודוכתא תנא המשנה כמו שקבלה ולא זזה מלשונה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל. וסדר המשך לשון הגמרא כך הוא הכא במכילתין בכתובה איצטריכא ליה ואין לומר דהכי קאמר הכא בכתובות פי' במסכת כתובות איצטריכא ליה דאם כן חסר הלשון דמאי קאמר איצטריכא ליה כנ"ל:

תנא קדושין כו' אפשר לפרש דהכי קאמר דרישא דמתניתין נמי ואע"ג דתניא לענין קדושין לענין כתובות נמי שייכא דכיון דאינה מקודשת אין לה כתובה אלא דבסיפא מפרש להדיא אין לה כתובה ואפשר דזהו שכתב רש"י תנא קדושין רישא דמתניתין אינה מקודשת. אטו כתובות איידי דנקט משום כתובות. ע"כ. אבל התם בקידושין כתב ז"ל וז"ל ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובות דבעי למתניי' סיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה. ואפשר דלהכי כתב הכא איידי דנקט משום כתובות היינו משום דרב דס"ל דסיפא קאי ארישא ולשמואל נמי כי קתני רישא המקדש כו' הוה ליה כאלו תני נמי וכנסה ואינה מקודשת ואין לה כתובה וכדכתיבנא כנ"ל:

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' פי' לאו דוקא הני אלא איהו וכל דכותייהו שיש בהן ענוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדקתני להו בהדיא במסכת נדרים אלו הן נדרי ענוי נפש שלא תאכל בשר כו' וזה ברור. ויש להראב"ד בזה דברים שאינן מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור. הריטב"א ז"ל:

במשנה המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים כו' המקדש ע"מ שאין בה מומין כו'. וקשיא לי אמאי איצטריך למיתני תרתי דנהי דחדא בחברתה לא שייכא מ"מ הא משמע מכולה סוגיא דשמעתין דבכל תנאי שבעולם הדין כן וא"כ תרתי ל"ל בשלמא לשמואל איכא למימר דקתני רישא משום סיפא דאיירי בקדשה סתם וכנסה סתם דבהנך ודאי דוקא קתני דבנדרים ומומין לחוד הדין כן דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא דבשאר תנאים כתובה נמי בעי למיתב. משא"כ לרב דסיפא ארישא קאי בקדשה ע"ת וכנסה סתם ולא שמעינן דלענין כתובה בתנאיה קאי ולא לענין גט משום דאין עושה בעילתו בעילת זנות לטעמא דאביי וממילא שהדין כן בכל התנאים. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ונהי דבבא דמומין איצטריך לאשמעינן דכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ולא שאר מומין אע"ג דאתני סתם ואיצטריך למיתני נמי משום סיפא דהיו בה מומין ועודה בבית אביה דקאי נמי ארישא כמ"ש התוספות שם. אבל האי בבא דנדרים מאי קמ"ל כיון דשייך בכל התנאים. לכך נלע"ד דאפי' לרב נהי דאיכא לפרושי סיפא דמתניתין בקדשה ע"ת וכנסה סתם ומפסדת כתובתה משום דבתנאיה קאי. אפ"ה ע"כ איירי נמי בקדשה סתם וכנסה סתם דהא בהא תליין ודוקא במומין ונדרים דהוי סימפון וכמו שאבאר בסוגיא דשמעתין:

בתוספות בד"ה ע"מ שאין עליה נדרים כו' תימא לר"י מאי איריא ע"מ אפילו בסתם נמי כו' גזירה משום סימפון עכ"ל. עיקר מילתא דסימפון היינו מומין כדאמרינן התם סימפון בעבדים ליכא אי מומין דבראי כו' ומקשו הכא בפשיטות אבבא דסיפא במומין אלא דמשמע להו דשייך סימפון נמי בנמצאו עליה נדרים מהא דמסקו בתירוצם מההיא דא"א באשה נדרנית ועיין בסמוך ומש"ה לא ניחא להו לפרש ההיא דסמפון דפ' אע"פ בסמפון דאיילונית משום דלשון סימפון משמע כל דבר המבטל המקח כההיא דעבדים מיהו בעיקר קושייתם לא ידענא מאי קשיא להו דרישא דמתני' לא איצטריך משום האי דסימפון דהא בלא"ה נמי רישא דמתניתין מילתא דפשיטא היא דהמקדש על תנאי ולא נתקיים אינה מקודשת וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות דאיצטריך לרב משום סיפא ולשמואל לאשמעינן דאפילו כנסה סתם ויש ליישב:

בא"ד ועי"ל דנהי דשייך בה סימפון כו' מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק. משמע דלשינוייא קמא דשמעתין לא בעי גט כלל בקידש סתם אפילו בנדרים ואע"ג דלקמן מסקינן בהדיא בקידשה סתם וכנסה סתם דספיקא הוי אי אמרינן דא"א באשה נדרנית או לא לרבא. ולרבה צריכה גט מדבריהם. מ"מ בשינויא קמא סברי התוספות דדוקא בכנס אמרינן הכי דמספקא לן דכיון שכנס סתם איכא למימר דסבר וקיבל משא"כ בקדש סתם גרידא לעולם מצינן למימר דא"צ גט כלל דהו"ל סימפון ואע"ג דרש"י מפרש לקמן בהדיא דמספקא לן על סתם בני אדם אם אפשר באשה נדרנית או לא אפשר דרש"י ס"ל כתירוץ השני שכתבו התוס' כאן אבל לתירוץ הראשון ע"כ צ"ל כדפרישית ולקמן יבואר עוד דלרש"י נמי יש לפרש כן ודו"ק:

בא"ד ומיהו כתובה לית לה לכ"ע כו' כדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי כו' עכ"ל. ולכאורה אין ראייתם מוכרחת דאיכא למימר שאני התם שנדרה כשהיא תחתיו ומש"ה קפיד טפי ואין לה כתובה כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בשמעתין ויותר יש לתמוה על לשון הרא"ש ז"ל דבתחילה כתב לשון התוספות כאן והסכים עמהם דאין לה כתובה לכ"ע והביא ראייה מההיא דא"א ותכף בסמוך לענין נדרים שאין בהן עינוי נפש כגון קליות ואגוזים כתב דאין ראייה מהאי דא"א דאיירי כשהיא תחתיו וא"כ קשיא מדידיה אדידיה. והנלע"ד דודאי עיקר ראיית התוספות והרא"ש ז"ל לרווחא דמילתא הוא דבלא"ה כיון דמסקינן להדיא אליבא דשמואל דקידשה סתם וכנסה סתם ספיקא הוא ולית לה כתובה ה"ה לרב דהא לא אשכחן דפליגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן. אלא משום דלכאורה היה באפשר לומר דודאי מסברא לית לן למימר כלל דמשום קפידא דנדרים יוציאה בלא כתובה דמהיכי תיתי ודוקא לשמואל דע"כ היינו סיפא דמתניתין מסיק דמספקא לן משא"כ לרב אין לנו לבדות ספק מלב כיון דמתני' לא איירי אלא בקידשה על תנאי וכנסה סתם והאי טעמא לחוד דלענין כתובה בתנאיה קאי ולאו דוקא תנאי דנדרים אלא ה"ה לכל תנאי דעלמא וכנסה סתם נמי אין לה כתובה לכך הביא ראייה מההיא דא"א דהיכא דקפיד ואמר א"א מהימן להוציאה בלא כתובה ולפ"ז ממילא דבנדרים דקודם אירוסין נמי מודה רב לשמואל דספיקא הוי אי קפיד או לאו ומש"ה אין לה כתובה ולפ"ז אדרבא מסברא אית לן למימר דטעמא דרב במתניתין בקידשה ע"ת וכנסה סתם דאין לה כתובה לאו בכל תנאים דעלמא איירי אלא דוקא בנדרים ומומין דבסתמא נמי לית לה כתובה כנ"ל נכון ובסמוך אבאר יותר ובשיטת הגמרא והרי"ף ז"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון משנה המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ומומין כו' ומספקא להו להתוספת בקידש סתם ולא כנס אי בעי גיטא או לא ואף את"ל דבעי גיטא אפ"ה לכ"ע לית לה כתובה והביאו ראיה מדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו' וכתבתי דאין ראייתם מוכרחת אלא שמצאתי להדיא בירושלמי דפירקין דפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל היא ולר"י לית לה כתובה ומשמע דכתובה הוא דלית לה הא גיטא בעי והכי משמע להדיא בירושלמי ועיין מה שכתבתי בפ' השולח דף מ"ה:

ובעיקר דברי התוספות שכתבו בקידשה סתם וכנסה סתם דלכ"ע לית לה כתובה יש לי לדקדק אמאי לא נימא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה ונתפייס וע"כ לשיטת התוס' שייך נמי חזקה לענין נדרים דאל"כ אמאי אוכלת בתרומה בכניסה לחופה לכ"ע ולא חיישינן לסמפון כמו בארוסה לפמ"ש התוספות דנדרים נמי מיקרי סמפון אע"כ דאיכא חזקה דבודקה ואפשר דה"נ איכא חזקה אחרת דאין אדם מתפייס במומין וה"ה לנדרים ואע"ג דאמרי' לקמן דהא דא"א באשה נדרנית ספיקא הוי בסתם בני אדם וע"כ דה"ה למומין אפ"ה י"ל דהיינו מה"ט גופא דאיכא חזקה לגבי חזקה והיינו ספיקא ומש"ה דיינינן המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש התוספות לקמן דף ע"ו בד"ה וחדא. ולקמן אבאר יותר בעזה"י כל זה כתבתי בשיטת התוספות מיהו בירושלמי איתא דהא מילתא דקידשה וכנסה סתם אי אית לה כתובה או לא וכן לענין קידש גרידא סתם אי צריכה גט או לא תרוייהו פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל נינהו ע"ש:

בא"ד וא"ת לפי מאי דפרישית כו' מ"ש דבנמצאת איילונית א"צ גט כו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בזה בפרק השולח דמלשון רש"י שם משמע להדיא דאיילונית בעי גט וכתבתי שם ליישב שיטת כל א' ולקמן סוף הסוגיא במימרא דרבי ישמעאל אבאר קצת:

גמרא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כו' הוי בה רב פפא אהייא כו' אלא אסיפא. וקשיא לי אגופא דמתניתין נמי הו"מ לדקדק כך בהא דקתני כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים אהייא אקאי אי ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי וליכא למימר דלענין מומין לאו בקפידא תליא מילתא אלא במידי דמיקרי מום וכל מום שאין פוסל בכהנים לא מיקרי מום כלל הא ליתא דהא קתני לקמן הוסיפו עליהם זיעה ושומא וריח הפה אלמא דאע"ג דלא פסיל בכהנים אפ"ה לענין אשה בקפידא תליא מילתא. ויש ליישב דאפ"ה פשיטא לן דבמידי דלא קפדי אינשי לא הוי כלל בלשון התנאי דע"מ שאין בה מומין משא"כ לענין נדרים ס"ד דבכל מידי דמיקרי נדר הוי בכלל התנאי וק"ל:

תד"ה ע"מ כו' וא"ל למידק כתובה כו' הא גיטא בעי כדדייק בגמ' אמתני' דהכא תמוה לי די"ל דהכא לאו מלשון תצא דייקי דבעי גיטא אלא דההוכחה כך דלפ"מ דס"ל בס"ד דכנסה סתם ארישא קאי דקדשה ע"ת וכנסה סתם בודאי מוכח דתצא היינו בגט דאל"כ דאתי לאשמועינן רק דאין לה כתובה לתני יותר רבותא דקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה אע"כ דנקט בהכי בקדשה ע"ת לרבותא דאפ"ה בעי גיטא ולבתר דמשני דסיפא איירי בקדשה וכנסה סתם ופרכי' עלה מ"ש כתובה וכו' ג"כ ניחא דאם איתא דא"צ גט אמאי תני ברישא קדשה בע"מ וכנסה סתם דא"צ גט לתני רבותא יותר דאפילו בקדשה סתם דא"צ גט אע"כ דבאמת בתרווייהו סתמי צריכים גט ולזה פרכי' מ"ש כתובה ומ"ש גט, והסוגי' מרווחת: