מסכת כתובות דף ס״א עמוד ב׳

דחוור אפיה פניו זועפים שנתאוה למאכל:

א"ל אטורנגא לרב אשי:

אפסדתא לסעודתא לא יאכל המלך מעתה:

אמרו לו שוטרי המלך אמאי תעביד הכי:

אמר להו רב אשי:

דעביד הכי פסיל למיכל למלכא העושה מאכל כזה אין ראוי שיאכל המלך מאכל מידו:

דבר אחר חזאי ביה בשר של חזיר מצורע ובלשון לעז קורין לו שורשמי"ן:

שקל אצבעתיה רב אשי שקל אצבעתיה דקפילא:

לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים (דף פא:) דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר:

יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין:

לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים (דף פא:) דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר:

וה"מ בכיתנא רומאה והא דדייקינן אמתני' בצמר אין בפשתים לא בכיתנא רומאה:

הלכה כר"א והא דקי"ל בכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין זה אותו שהיה בימי ר"א:

איכא בינייהו שפחות אומר רשב"ם שפחות ושכנגדה דהיינו אפר מקלה שהוא מימרא דתרווייהו בינייהו נינהו ור"ת פי' דהא דקאמר מתני' ומתניתא רב מלכיא לא אתא לאפלוגי על מימרא של רב מלכיא אלא אתא למימר דכל מתני' ומתניתא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל [שמעתתא יש מהם רב מלכיו ויש מהם] נמי רב מלכיא וכן מוכח דקאמר וסימניך מתניתא מלכתא אבל משמעתתא לא נותן סימן:

התלמידים יוצאין שלא ברשות ל' יום והפועלים שבת אחת פי' ר"י דאתא לאשמועינן דאף על גב דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעירם ועונה האמורה בתור' לתלמיד מע"ש לע"ש כדאמרי' בגמ' ולפועלים שתים בשבת כדקתני סיפא אפ"ה יכולים לשנות ממנהגם ולצאת תלמידים ל' יום ופועלים שבת אחת:

ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו כך גרס רש"י ז"ל. ויש גורסין (תוס' ד"ה לא) בהפך, ובין לשניהם, איכא למידק, מדתניא בפרק בתרא דנדרים (פא, ב) קונם שאני עושה לפיך וכו', ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר. ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה, ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו, הני מילי בשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות, הלכך עושה לו את אלו, אבל כשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בקרו ולא לפני בהמתו. ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו, אלא דברים של ייחוד כדי לחבבה עליו. ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא, אחר כך מצאתי שם בנדרים בשם ר"י בר אברהם ז"ל (עי' תוס' שם) דהכא בשלא הכניסה לו ד' שפחות אבל התם בשהכניסה, והיינו דתניא בההיא (נדרים שם) שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס אינו צריך להפר, ולא קתני שלא אופה שלא אבשל לך, משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ולא מבשלת. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. והלכתא כשמואל. והא דתנן יוציא באומר יאסר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא כלל דהא משעבד לה.

גרסת רש"י ז"ל אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן לפני בקרו תבן פי' רש"י ז"ל בהמתו כמו סוסים שצוהלין ופורצים למזימה ושמא יביאה לידי רביעה אבל בקרו אין לחוש בכך. ואחרים פירשו דבהמתו היכא שעומדת לרכיבה אבל בבקרו כופה לפי שהיא עומדת לצרכי הבית כי רוב תבואות בכח שור וחייבת למרווח בו כי שיש בו חיי נפש ואיכא למידק מהא דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו ולפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא דמשום דהמלאכות קטנות שאינו צריך לה כ"כ לא אלמו' לשעבודי' דלא תיחול נדר' וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדי' לבני' לבנה תצא שלא בכתובת' מכ"מ חייל נדרא ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה רבנן בכתובתה מ"מ הכא לא קנסוה בכתובת' אלא כופה הבעל במשכון מזונותי' וכיוצא בו ונמצא ג' דינים בדבר דבמלאכ' גדול' והרגליות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמר' לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ואם היא מלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים:

איכא בינייהו שפחות פירש ר"ת ז"ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לאחלופי לרב מלכיו אי נמי דלא חייש אלא מאי דצריך לתרוצי דדר' מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתני' מלכתא. א"ב דמטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר פי' משום שיעמום ליכא ומשום זימה איכא ומסתברא דר"א ורשב"ג לא פליגי דדר"א שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענות זימה ובדרשב"ג שהוא כופה אותה שתעש' מלאכה יש לו לטעון טענות שיעמום ומשום דקס"ד שבעיקר דינא לא נפקי מיני' מידי בינייהו איצטריך תלמוד' לפרושי דהא א"ב וכך נראה לי:

המדיר הא דתנן מדיר מתשמיש המטה ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי הוא עליך לא חייל נדר' דהא משעבד' לה וה"ל כאוס' פירות חבירו על חבירו וכדאמר בנדרים וכדפי' רש"י ז"ל והא דאמרינן ב"ש אומרים ב' שבתות וב"ה אומרים שבת אחת פי' רש"י ז"ל שהדירה שבת א' או שתי שבתות אבל אם היה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן תלמודא מחלוקת במפרש כלומר שפירש אחת לב"ה או שתי שבתות ב"ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתני' לא דייק הכי ועוד דא"כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרה והא פריש לן תנא שאם הדירה יותר משבת אחת לב"ה או שתים לב"ש לא תמתין כלל וכ"ש הדירה סתם דמשמע לעולם לכך הנכון דמתני' קתני סתם המדיר את אשתו דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וב"ה אומרים תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו הוא כשהדיר' לזמן או שהדיר' סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוק' כשפירש זמן ואפי' מרוב' דמ"מ גלי אדעתי' שדעתו לחזור עליה והיום או למחר ימצ' פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדיר' סתם של' קבע שום זמן לנדרו גלי אדעתי' דמסנא סני לה ולא ימצ' פתח לנדרו ותצ' לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמ' יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הילכך תמתין שבת א' לב"ה ושתים לב"ש והא דמייתינן הכא ההיא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס שפירשה רש"י שהדירה עד ל' יום ההיא נמי לית' מטעמ' דאמרן וה"ל למיתני המדיר את אשתו מליהנות לו שלשים יום אלא ודאי ה"פ המדי' את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד שלשים יום ואפלגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו שהדיר סתם וכן נראה פי' הירושלמי. אבל התם דאפשר בפרנס פי' דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו פירש רש"י ז"ל דאתשמיש לא חייל נדר' דהא משעבד לה והא דחייל אנכסי' אוקי בדוכתא כשאמ' לה צאי מעשה ידיך במזונותי' פי' לפירושו דמתני' דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרש שפיר בהדיר' עליו דאמר הנאת תשמיש' עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדרה דה"ל כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו על זו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דמתני' דהכא לא חייל נדרה אלא על נכסיו בלחוד:

אע"פ שאדם כופה את אשתו לעמוד לפניו ולשמשו מכל מקום אינו כופה אותה לעמוד לא בפני אביו ולא בפני בנו שלא נשתעבדה זו אלא לבעלה ויש מפרשין אותה דוקא בשאין סמוכין עליו הא אם סמוכין עליו חייבת וממה שאמרו למעלה ס"א א' קמי ארחי ופרחי מאן טרח דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל אותם הסמוכין על הבית:

ושאר שמועות שנתגלגלו כאן והם שפוד וגומות ובלורית ואפר מקלה וגבנה יתבארו ענין כל אחת מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת עבודה זרה פרק שני בסוגית המשנה השלישית כ"ט א':

המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרין שתי שבתות בית הלל אומרין שבת אחת התלמידין יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלין שתים בשבת החמרין אחת בשבת הגמלין אחת לשלשים יום הספנין אחת לששה חדשים דברי ר' אליעזר אמר הר"ם פי' שבת אחת לבד יחזיק שבועתו ויותר מזה יוציא ויתן כתובה ואפי' היה גמל או ספן ואמרו התלמידים יוצאין שלא ברשות נשותיהן ל' יום אמנם זה דברי ר' אליעזר ואמנם לפי דעת חכמים שתים שלש שנים והלכה כחכמים וטיילין הם האנשים הנרפים אוהבי המנוחה לא יעשו סחורה ולא מלאכה ועונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת וספנין הם החובלים והלכה כר' אליעזר ודע שיש לאשה שתמנע בעלה שלא ילך אלא למקום קרוב שלא ימנע עונתה וכן תמנעהו ההעתקה ממלאכה אל מלאכה אחרת שתחסר בעבורה העונה אם לא בתלמוד תורה לבד:

אמר המאירי המדיר את אשתו מתשמיש המטה כגון שאמר הנאת תשמישך עלי שהוא אסור לשמש שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו שאלו נדר תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ובשבועה נעשית שבועה לשוא הואיל ומשועבד לה בכך אלא שנדר בלשון הנאת תשמישך עלי ולדעת בית שמאי ממתינין לו שתי שבתות ומכאן ואילך כופין אותו להוציא וליתן כתבה שלא תתעגן אבל שתי שבתות אינו קרוי עגון שהרי יולדת נקבה עומדת שבועיים ובית הלל אומרין ששבת אחת ממתינין לו שאין למדין מיולדת אלא מנדה שעומדת שבעה והילכך ממתינין לו שבעה יתר על כן יוציא ויתן כתבה או יתיר נדרו והלכה כבית הלל ונחלקו בגמרא רב ושמואל שלדעת רב לא נאמר כן אלא בשפירש שבת אחת לנדרו אבל אם נדר בסתם או שפירש יתר משבעה יוציא לאלתר ויתן כתבה או יתיר נדרו שהרי נדרו ליתר משבעה הוא ולדעת שמואל אף בסתם כן שמא ימצא פתח לנדרו תוך שבעה והוא הדין לפירש יותר משבעה ואע"ג דאיסורי נינהו פסקו בה גדולי הפוסקים כשמואל התלמידים ר"ל ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שלשים יום כלומר אע"פ שממה שכתבנו אתה למד שיש לאשה לעכב את בעלה שלא יצא לסחורה אלא במקום קרוב שיהא יכול להשלים עונתה הראויה לה ממנו לפי אמנותו אלא ברשותה כדי שלא יגרע עונתה לתלמוד תורה מיהא יכולים לצאת שלא ברשות שלשים יום ואע"פ שחיוב עונתם מערב שבת לערב שבת וכן תמיד כל שנשאר שלשים בביתו יוצא ללמוד משלשים לשלשים וזהו לשון יוצאין ובגמרא אמרוה לדעת חכמים אפילו שתים ושלש שנים ואע"פ שהלכה כר' אליעזר שבמשנתנו סמכו התלמידים בזו לעצמם כחכמים והפועלים שעונתם פעמים בשבת יכולין לצאת שלא ברשות שבת אחת וכן הלכה ואחר כך סדר דין עונה והודיע דרך כלל שמצות עונה היא נתונה לכל אדם כפי כחו ואמנותו ודרך פרט אמר הטיילים אחת בכל יום ר"ל בני אדם שלוים בבריאות ומענגים ושאין להם שום מלאכה אלא אוכלים ושותים ופוחזים עונתם בכל יום הפועלים כגון חייטים ואורגים וכובסים ושאר אמניות פעמים בשבת שפעמים שמשתכרין שלשה ימים אף בעירם שאין חוזרים לבתיהם ובגמרא פירשו שאם היתה מלאכתם בעיר אחרת עונתם פעם אחת בשבת מפני שאין דרכם לחזור לבתיהם אלא פעם אחת בשבוע החמרים אחת בשבת שדרכם לילך מהלך שלשה ימים לסחורה הגמלים דרכן לילך לסחורה גדולה מהלך חמשה עשר יום ונמצאו שלשים יום עם חזרתם ומתוך כך נתנו להם אחת לשלשים יום הספנים דרכן לצאת מהלך שלשה חדשים ומתוך כך נתנו להם שיעור ששה חדשים עם חזרתם ובכל אלו יתבאר בגמרא שכל שהדיר את אשתו שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא כמו שביארנו ואע"פ שאף בלא נדר שיעורם רחוק משבת אחת כל שאינו מדירה מיהא לא מחמת כעס הוא אלא מחמת אמנותו ומאחר שידעה באמנותו על מנת כן נשאת לו אבל כל שהוא מדירה הואיל ומחמת כעס הוא מדירה משבת אחת ואילך הויא לה עגונא וזהו שאמרו בגמרא איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל כלומר תנא שבמשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמרו בה שבת אחת יקיים שהרי אין עונה לפחות משבת אלא בטייל ופועל ומשארא לא קאמר שהרי עונתם רחוקה יותר ובתוך עונתה מיהא למה יוציא ותירץ לא אכלהו כלומר שאף באותם שעונתן רחוקה כל שהוא מדיר יוציא משבת אחת ואילך ומה שאמרו בה והא ששה חדשים קתני פריך ליה מזמן גדול שבהם והוא הדין לאידך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס לזונה משלשים יום ואילך יוציא ויתן כתבה בין בסתם בין במפרש ובפרק המדיר יתבאר על אי זה צד יכול להדירה הואיל והוא משועבד לזונה וכן על הצד שהנדר חל בענין זה היאך הוא מעמיד פרנס שהרי שלוחו של אדם כמותו ושם יתבארו עיקרי דברים שבענין זה בע"ה:

בד"ה לא ליתן כו' ולא ליתן תבן לפני בקרו דשניהם כו' עכ"ל כך היה גירסת התוס' אבל הרי"ף גרס הכא היפך מפי' רש"י ועיין ברא"ש וגם שם במס' נדרים יש נוסחות שונות בזה ודו"ק:

בד"ה הלכה כר"א כו' אין זה אותו שהיה בימי ר"א עכ"ל דתרי רשב"ג הוו האחד הוא ר"ש בן ר"ג הזקן שנהרג בהרוגי מלכות והשני הוא ר"ש נכדו בן ר"ג דיבנה והוא אביו של רבי ודו"ק:

ד"ה התלמידים יוצאין וכו' פי' ר"י דאתא לאשמועינן וכו' נראה דקשה לר"י והא קתני בסיפא הפועלים שתים בשבת והכא קתני דיוצאים שבת אחת וא"כ משמע דעונתן לא הוי שתים בשבת לכך פי' דהרישא לאו בדין עונה איירי אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דמנהגם היה וכו' ועונתן הוא שתים בשבת יכולין לשנות וכו' ולצאת וכו' ועי' לקמן בתוס' בדף ס"ב ע"א ד"ה והתניא הפועלים וכו':

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל חזאי רוח צרעת כו' ומכאן יש ללמוד שסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריחה דלא סוף דבר עוברה אלא אפי' איניש דעלמא ואורחא דמילתא נקט וכאן וכאן מאכילין אותו הקל הקל עד שתתיישב נפשו. ע"כ: עד דזג כולה והיה בשרה צלול בלעז קליר"א שכן דרך בשרה מתנפח כגון אי לאו דחזיתיה דזיג בזוגא חיוורא בכיצד צולין. תוף שדי רקוק והשליכי חוץ. תוף רוק כדאמרן בערבי פסחים לא תף בהו רוקא. רש"י ז"ל במהדורא קמא: ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופין אותה ליתן תבן לפני בהמתו כך היה הגירסא בספרי ספרד ובהלכות הרי"ף ז"ל וז"ל לפני בקרו העומדת לחרוש או לחלב אינו כופה מפני שאין זה תשמיש גופו ממש אבל לתת לפני בהמתו אשר הוא רוכב עליה יכול לכופה שזה תשמיש גופו הוי וצורך גדול הוא לו ודוקא נתינת התבן שהוא נקל אבל שאר צרכי הבהמה דאית בהו טירחא לא ובספרי צרפת הגירסא בהפך ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ולפי גירסא זו כך צריך לפרש דלפני בקרו העומדת לחרישה או לחלב כופה אותה מפני שזה צורך גדול הוא לביתא אבל שאר הבהמות שאינם צורך כל כך לבית לא והגירסא הראשונה עיקר. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל לא יתן תבן בפני בהמתו כמו סוס המזוין ביצרו ושמא ירבענה או יקלקלה ברגלו שכן דרך לבעט ברגליו. ליתן לפני בקרו ולא לעמוד ולשמרם ע"כ:

לכל הגירסאות איכא למידק מיה' דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בקרו ולפני בהמתו כו'. דאלמא לא משעבד' ליה דאי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה. ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו ה"מ כשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות הילכך עושה לו את אלו אבל בשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בהמתו ולא לפני בקרו. ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו אלא דברים של יחוד כדי לחבבה עליו ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא. אח"כ מצאתי שם בנדרים בשם ריב"א זצ"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחות אבל התם כשהכניסה לו והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל לך משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ואינה מבשלת. הרשב"א ז"ל: והריטב"א ז"ל כ' וז"ל יש גורסין ולא ליתן תבן לפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא משום דהא ממלאכות קטנות שאינו צריך לה כל כך לא אלמוה לשעבודיה בענין דלא תיחול לנדרה וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתוב' מ"מ חיילא נדרה ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה בכתובה אבל הכא לא קנסוה בכתובה אלא כופה הבעל במשכון במזונותיה וכיוצא בו. ונמצא שלשה דינין בדבר דבמלאכות הגדולות והרגילות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות לא חייל נדרה ואם היא המלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים ע"כ. וכן תירץ רבינו יונה ז"ל שאף על פי שהיא משועבדת לו אפ"ה יחול האיסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ואע"ג דאמרינן בעלמא דאלמוה רבנן לשעבודיה היינו במלאכות הגדולות השנויות במשנה או למלאכות הצריכות יותר אבל שעבוד נתינת התבן שהוא דבר נקל מאוד הקונם מפקיע אותו ולפי' אמרו שאין הבעל יכול להפר ע"כ. וכן תירץ הרא"ה ז"ל:

ומשרבט את השפתים יש מפרשים מתחדקות השפתים ונעשות כעין פגימות ובערוך פי' שנעשות נפוחות. וה"מ בכיתנא רומיתא כי אותו הפשתן טבעו לעשות זה ההיזק אבל בשאר מיני פשתן כופה אותה לטוות. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והא דדייקינן ממתניתין בצמר אין בפשתן לא הכי קאמר בצמר כופין בפשתן לפעמים אין כופין כגון בכיתנא רומיתא וכן כתבו בתוספות ז"ל:

רב פפא אמר וכו' רב פפא קאי אהנך דמוקמי' ארב מלכיו ג' ואתי לגרועי מנייהו שפחות דמשנה היא אבל אפר מקלה כדרב מלכיא כדקיימא קיימא וה"ק להו מתניתין ומתניתא אוקמינהו כדרב מלכיא. מתניתין מלכתא משניות וברייתות חשובות הן ועיקר דמינייהו פרכינן לאמוראי ודבר זה יהא שגור בפיו ומתוך כך יזכור מתניתין מלכי' דהנך תיבות דמי למתניתא מלכתא ובהכי ידע דמתניתא ומתניתין רב מלכיא. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א ז"ל איכא בינייהו שפחות פר"ת ז"ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לחלופה לרב מלכיו א"נ דלא חש אלא למאי דצריך לתרוצי דדרב מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתניתא מלכתא. ע"כ: היינו ת"ק כלומר היינו ת"ק דידיה דהיינו רבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואע"ג דרבי אליעזר איירי לענין אחר ור"ש לענין אחר אפ"ה שניהם מודים שהבטלה קשה לאשה וכיון דקשה לה מאי נפקא לן מינה אם נאמר שקשה לה מפני השעמום או מפני הזמה דבין מטעם זה ובין מטעם זה כופין אותה:

איכא בינייהו דמטלייא כו' למ"ד שהבטלה מביאה לידי זימה איכא דתנן שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ולמ"ד משום שעמום אינו יכול לכופה שהרי עוסקת בענייני שחוק ולא תבא לידי שעמום ושעמום הוא מלשון ובתמהון לבב דמתרגמינן ובשעמימות ליבא וכתב הריא"ף ז"ל וכבר אפסיקא הלכתא כו' ורבני צרפת ז"ל חולקין ואומרין דלא איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר אלא במאי דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אבל במחלוקת שחלק בענין הטעם עם רשב"ג לא פסקו הלכה כמותו ואי מטלייא בגוריתא או בנדרשיר אינו יכול לכופה ומסתיי' לה למילתא מדקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והתוספות תירצו שאין זה אותו רשב"ג שהיה בימי ר' אליעזר. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מסתברא דרבי אליעזר ורשב"ג לא פליגי ובדרבי אליעזר שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענת זמה ובדרשב"ג שהוא כופה אותה שתעשה מלאכה יש לה לטעון טענת שעמום משום דקס"ד דבעיקר דינא לא נפקא מינה מידי בינייהו איצטריך תלמודא לפרושי דהא איכא בינייהו. ע"כ:

מתני' המדיר את אשתו וכו' ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא דהא משועבד אליה והוה ליה כאוסר פירות חבירו על חבירו וכדאיתא בנדרים וכן פירש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. וליכא לפרושי דבמדירה בקונם מיירי וקונם מפקיע מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל דהא כי היכי דאמרינן לעיל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכן פירש הר"ן ז"ל בפרק ואלו מותרין ועוד האריך ע"ש: והרשב"א ז"ל שם בפרק ואלו מותרין כתב וז"ל באומר הנאת תשמישך עלי פי' מסתברא דלאו דוקא אומר אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר היינו לאסור תשמישה עליו ולא לאסור תשמישו עליה דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין וקי"ל דסתם נדרים להחמיר ופירושי הוא דקא מפרש דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עליה קאמר כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר ע"כ. ולקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אכתוב מה שכתב בזה ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל בס"ד ובריש פרק המדיר אכתוב מה שכתבו הגאונים בזה בס"ד:

ב"ש אומרים שתי שבתות כו' פרש"י ז"ל שהדירה שבת אחת או שתי שבתות אבל אם הדירה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש כלומר שפירש שבת אחת לב"ה או שתי שבתות לב"ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי ועוד דא"כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרו והא פירש תנא שאם הדירה ליותר משבת אחת לב"ה או שתים לב"ש לא תמתין כלל וב"ש כשהדירה סתם דמשמע לעולם. לכך הנכון דמתניתין קתני סתם המדיר את אשתו דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וב"ה אומר תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו אם הוא כשהדירה לזמן או שהדירה סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוקת כשפירש שום זמן ואפי' מרובה דמ"מ גלי דעתיה שדעתו לחזור עליה והיום או מחר ימצא פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדירה סתם שלא קבע שום זמן לנדרו גלי דעתי' דמסנא סני לה ולא ימצא פתח לנדרו ותצא לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמא יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הלכך תמתין שבת אחת לב"ה ושתים לב"ש והא דמייתי הכא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס שפירש רש"י שהדירה עד ל' יום ההיא נמי ליתא מטעמא דאמרן וה"ל למתני המדיר את אשתו מליהנות לו ל' יום אלא ודאי ה"פ המדיר את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד ל' יום ואפליגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו כשהדירה סתם וכן נראה פי' בירושלמי. הריטב"א ז"ל. וכן פירש הרא"ה ז"ל לקמן בפרק המדיר: ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שתי שבתות יכול לקיימה מכאן ואילך כופין להוציא וליתן כתובה שלא תשב תחתיו עגונה ע"כ. וזה קרוב למה שפירש הריטב"א ז"ל ובמהדורא בתרא לא פי' כן. ומשמע לי דאדרבה איפכא מסתברא דכל שפירש להדיא בנדרו יותר משתי שבתות לבית שמאי ושבת אחת לב"ה הרי בתוך הזמן הזה לא ימצא פתח חרטה דאדעתא דלהמתין הזמן הזה שפירש להדיא קא נדר והיא אין לה לשבת עגונה יותר משתי שבתות לב"ש ושבת אחת לב"ה לכך לא תמתין כלל אבל כשנדר סתם איפשר שימצא פתח חרטה לומר דאדעתא דהכי לא נדר וכדפי' רש"י ז"ל לק' דהא ודאי אין בדעתו לאסור אותה לעולם ובנקל ילמוד למצוא פתח חרטה וכ"ש דלשון סתום יסבול לפרשו אדעתא דהכי הוה אבל לשון מפורש לא יסבול פירושי' וטענות וכבר נאסר ונקשר בכבלי הקונם. ומעתה יש לי לפרש דבין לרב ובין לשמואל מתניתין במפרש קא מיירי ללמדך דדוקא כשפירש שבת א' לב"ה או שתי שבתות לב"ש אבל יותר מכאן יוציא לאלתר אלא דרב ושמואל פליגי אי ה"ק בסתם אי לא ומיהו מתניתין במפרש מיירי והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר וכו' וזה הלשון משונה דלא אמרי' מחלוקת וכו' אלא כדאסיק כחד מינייהו אבל הכא דאסיק בסתם דברי הכל יוציא לאלתר כו' דלא הוי כחד מינייהו לא אתי שפיר האי לישנא ולא הוה ליה למימר אלא לא שנו אלא במפרש וכו' וכדקתני עלה דאידך מתני' דהא עלה דכולא מתניתין קא מהדר ובמאי דכתיבנא ניחא דהכי קאמר מחלוקת במפרש כו' פי' פלוגתייהו לכ"ע הויא במפרש מעתה אית לן למימר דדוקא במפרש פליגי אבל בסתם ד"ה יוציא לאלתר כו' ושמואל אמר אף על גב דפלוגתייהו הויא במפרש וכדכתי' ומיהו ה"ה נמי בסתם נמי ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת ודוק לשון רש"י ז"ל לקמן בגמ'. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל:

התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות ל' יום כו' וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות בשם התוס' דה"פ דשלשים יום שוהין חוץ לעירן אם צריכין ללמוד בעיר אחרת וביום שלשים וא' יהיו בעירם אפילו אם אותו יום יחזרו לצאת להיות שלשים יום בחוץ וכן פועלים שהולכים לעיר אחרת ועומדים שם כל השבוע למלאכה דהיינו שבעת ימים ובשמיני יחזרו לביתם וכן לעולם דהיינו עונה האמורה בתורה לגבי תלמידי' ופועלים הצריכין ללמוד ולעשות מלאכתן בעיר אחרת אבל תלמידים הלומדים בעירם עונתן מע"ש לע"ש ופועלין העושין בעירם עונה שלהם שתים בשבת.

בתוספות בד"ה הלכה כר"א והא דקי"ל בכ"מ ששנה רשב"ג כו' עכ"ל נראה דפשיטא להו דרשב"ג פליג אדר"א ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה אמנם לולי שאיני כדאי היה נראה לי דרשב"ג לא פליג אדר"א דמדקאמר רשב"ג אף המדיר משמע דמודה בקמייתא כדדייקי' בכל דוכתי אלמא דלעולם הבעל יכול לכופה לעשות בצמר דוקא ולא סגי לה לטייל בגורייתא כו' אפי' לרשב"ג ולפ"ז נראה דכי היכי דסברת המקשה דקאמר היינו ת"ק ע"כ פשיטא דלענין דינא נמי לא פליגי כיון דהני תרי טעמי ליכא בינייהו מידי. א"כ לסברת התרצן נמי לא פליגי והכי קאמר דאיכא בינייהו בין הנך טעמי היכא דמטללא בגורייתא כו' ומש"ה הוצרך ר"א לומר דכופה לעשות בצמר דוקא דאע"ג דמטללא בגורייתא אפילו הכי מצי הבעל להקפיד שלא תבא לידי זימה ורשב"ג נמי מודה ליה בהא אלא שבא להוסיף דאע"ג דהבעל אינו חושדה בכך שתבא לידי זימה ואפילו התירה בפירוש שלא תעשה שום מלאכה. אפ"ה כופין אותו להוציא שהיא באה בטענה שתבא לידי שיעמום ואינה רוצה לטייל בגורייתא וכיוצא שהן ענייני ליצנות משא"כ אי לאו טעמא דשיעמום אין כופין אותו להוציא משום טעמא דזימה כיון שהוא אינו חושדה בכך והיא גם היא אין לה טענה זו שהרבה עניני הרחקות ופרישות תוכל להתרחק מחשש זימה אם תרצה להזהר או תשב בצד המתעסקים במלאכת הבית כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

במשנה המדיר כו' העונה האמורה בתורה כו' פירוש דכתיב ועונתה לא יגרע ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דלא דמי לשארה וכסותה דמסתמא היינו כדי צורכן ולפי כבודן דעולה עמו כו' משא"כ בעונה דאפיק לה רחמנא בלשון עונה שיש לדבר זמן קבוע ע"כ היינו שהדבר מסור לחכמים כדאשכחן בדוכתי טובא ועוד דהכא מסמיך להו אקרא כדאיתא בירושלמי דשמעתין דמייתי מקרא דעזים מאתיים ותיישים עשרים וכמו שפרש"י בחומש פ' וישלח ונראה דמש"ה לא קתני במתני' עונת ת"ח שהיא פעם א' בשבת או למיתני בהדיא משבת לשבת ולמאי דפרישית אתי שפיר דלא קתני אלא הנך דשייכין בפשטא דקרא. דסמכי' אקרא דעזים מאתיים דמסתמא היינו לפי טורח התעסקות במלאכה או הבטלות ממלאכה משא"כ לענין עונת ת"ח לא רמיזא כלל באורייתא שאין לה שום שייכות להאי דרשא דעזים מאתיים אלא שהת"ח נהגו סלסול בעצמן לפי שהוא זמן עונג ושביתה ולא דמי כלל לשאר עונות שהן משום לתא דנשותיהן שאינן מתרצות אלא בכך משא"כ עונת ת"ח אי לאו דשבת זמן עונג ושביתה הוא לא היו עוברין על עונתה לא יגרע אפי' בכמה שבתות דמסתמא הנשים מתרצות בכך שיעסקו בעליהן בתורה כדאשכחן שיוצאין שלא ברשות שלשים יום לתנא דמתניתין ולחכמים אפי' שנים ושלש שנים והיינו נמי מה"ט דניחא לנשותיהן בכך כנ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בע"א ע"ש: