מסכת כתובות דף ס״א עמוד א׳

בריי בריאים:

עינני עיניהם גדולות:

חנני בעלי חן:

כרפסא אפי"א:

כוסברתא אליינדר"א בלע"ז:

צערא דידה הוא החלב רב בדדיה ומצערה:

דלאו אורחה אין דרך משפחתה להניק:

בחריקאי במקומי ולי נראה לשון חידקי קרן כלומר לשון פקידת מקום בפקד מקומי ובפגמי:

הכניסה לו שפחה אחת קצת תימה אם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה:

יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין:

ואחת שצמצמה לו משלה גרסי' פירוש צמצמה לו ממה שהוא חייב ליתן לה כמו קופה של בשמים ושאר דברים וצמצמה כל כך שיכול לקנות מזה כמה שפחות רבינו תם ויש גורסין שמצאה לו משלו כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות הרבה שפחות כפי צרכה:

אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו המטה והא דתנן שלש אינה מצעת כתבתי בריש מכילתין (דף ד:) [דלא הוי כמו הצעת המטה דמתני']:

מחלפא דביתהו בידא דשמאלא במחזור ויטרי פי' הרב ר' שמעיה שהיה נזהר רש"י אפי' שלא ליתן מפתח מידו לידה ומכאן אין ראיה דשאני מזיגת כוס שהוא דבר של חיבה ואסורה אפילו להביא לפניו על השולחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא ולמר אפומא דכובא ומסדר אליהו דקתני גבי ההוא עובדא דמייתי בפ"ק דשבת (דף יג: ושם) באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה כו' ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ואמרה לו חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע בי נמי אין ראיה דמצינן לפרש דשלא על הבאת הפך היה מקפיד אלא הכי קאמר שמא בשעת הבאת הפך לא נזהרת ונגע ביך וכן משמע שהשיבתו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי אבל שלא הביאה לו לא קאמרה ומה שפירש דמחלפא ליה בידא דשמאלא בימי לבונה דמשמע שיש להקל בימי לבונה מבימי נדותה וכן מצינו בפרק קמא דשבת (שם) בההוא עובדא שהבאתי לעיל דקאמר בימי נדותיך מהו אצלך בימי לבוניך מהו אצלך נראה דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה כשפוסקת דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד אחר שבעה נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי לבון כדאמרינן במסכת שבת (דף סד:) תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים:

הא שארא עבדא ותימא ליה איתאי לך איתתא אחריתי משום דאמר לה קמיה ארחי ופרחי מאן טרחי. משמע מהכא דהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו, והא דאמרינן לקמן (כתובות סא ע"ב) אינו כופה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו, התם בבן שאינו סמוך עליו.

אמר רב חנא ואיתימא רב שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה היא להכניס ואף על פי שלא הכניסה. פירש רש"י ז"ל: שלא הכניסה לו שפחה ממש, אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש. ואינו מחוור, דאם כן מאי תנא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו, והא לא דמיא ברייתא להא דרב חנה. אלא הכי קאמר לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה, אלא אפילו לא הכניסה לו כלל, אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו מצד חשיבותו אף היא אינה עושה, דעולה עמו, והיינו תניא נמי הכי. והכי איתא בירושלמי (ה"ו) אמר ר' שמואל בר יצחק, לא סוף דבר הכניסה אלא אף ראויה להכניס בהדה, דתני אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו. ואיכא נמי לפרש כל שראויה להכניס, כלומר, שהיא נכבדת שאין בנות משפחתה עושות אלא מכניסות שפחה תחתיהן, אף היא אינה עושה דאינה יורדת עמו. תוספתא (פ"ה ה"ד), הכניסה לו שפחה בין משלו בין משלה, לא טוחנת ולא אופה וכו', מקום שנהגו שלא לעשות לאחד מכל אלו אין יכול לכופה.

אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אף על פי שאמרו ארבע יושבות בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה. ואף על גב דתנן במתניתין שלש אין מצעת את המטה, התם להפך בכרים וכסתות ובדרך כפייה, אבל הכא לפרוש סדין ולבדין דבר שאינו טורח, ומשום דמילי דחובה נינהו כדי שתתחבב עליו, וחכמים השיאוהו עצה טובה להנהיג זאת בישראל כפירוש רש"י ז"ל. ויש לפרש, דמתניתין להציע המטות כולן, אבל הכא להציע מיטתו בלבד. ובמתניתין לא גרסינן, ומצעת לו אלא ומצעת את המטה, והכא גרסינן ומצעת לו, וכן מצאתיה בספרים מדוקדקים ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, ירושלמי (ה"ו) רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד, סכה לו את גופו ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס למה משום שהיא חייבת לו, או משום שאינם ראויים להשתמש בשפחה, מה נפק מביניהון הכניסה לו עבדים אם תימר משום שאין ראוין להשתמש בשפחה והוו ליה טעמא אלא משום שהיא חייבת לו, ר' אבדימא דצפרין בעי קומי ר' מנא לא מסתברא משום שהיא חייבת לו, פירוש בתמיה, אמר לו אף אנא סבר כן.

אמר רב הונא, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס. פירוש: של יין (שהוא) סימן לדבר, כדכתיב (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם.

והצעת המטה כדאסיקנא בפניו. והרחצת פניו ידיו ורגליו. כלומר, הוא רוחץ והיא מוצקת, אבל לא רוחצת ממש בידה דאפילחו בלא רחיצה אסור משום נגיעה, דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה.

דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא וכו'. כתב ר"ח ז"ל (שבת יג, ב בתוס' ד"ה בימי) וכל הני בימי ליבונייהו. ורש"י ז"ל כתב כן, גבי דביתהו דשמואל. ורבנו תם ז"ל אומר שאין להקל בימי לבונה יותר מימי נדתה, לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים. והא דאמרינן התם (שבת יג, ב) בימי ליבוניך מהו אצלך, לאו משום דקילי, אלא משום דמליהו הוה ידע דההוא תלמידא הוה טעי ומיקל בהו, ולהודיע שעל ידי כך נענש, והרמב"ן נר' תירץ, לפי דברי ר"ח ורש"י ז"ל שאפשר לפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דר' זירא. ומזיגת הכוס יש מי שאומר, בהושטת הכוס מידו לידה, והיינו דדביתהו דשמואל מחלפא בשמאלא ויהבה ליה, אבל כלי אחר מותר להושיט מידה לידו ובלבד שלא יגע בבשר, וכן כתוב בספר היראים (סי' כו) שאין אסור אלא כששניהם יחד, מזיגה והושטת הכוס, אבל הושטת שאר דברים שלו בכוס מזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה. ובירושלמי במסכת ברכות גרסינן, כלה לביתה אסורה כל שבעה דאסור ליטול ממנה כוס, דאלמא כלי אחר מותר, והא דאמרינן בסדר אליהו רבה (עמ') באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע בך או את השמן ונגע בך, לומר, שמתוך כך נוגע בה ממש וזה אסור, ולא שהנטילה אסורה. והא דדביתהו דשמואל לאו דיהבת ליה ממש אלא מוזגת ולעשות היכר בדבר מניחתו על השלחן כשמואל, כדביתהו דאביי דמנחא ליה אכובא, ואידך אשרשיפא ואבי סדיא.

משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרחי ודייקו רבנן ז"ל דמהכא שמעי' שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני בית הסמוכים עליו והא דאמרינן לקמן אינה כופה לעמוד לפני אביו ולפני ביתו התם בבן שאינו סומך עליו ושמא לא חייבו אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע והקשו בתוס' דהא כי ליכא אלא הוא לחוד' היתה טורחת לדידה ולדידיה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא אתתא בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ומשני נפיש וביתה נפיש ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעי' ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתה נפיש ארחי ופרחי:

לא שהכניסה לו ממש אכא שראוי היא להכניס' לו אע"פ שלא הכניסה פירש רש"י ז"ל [לא] שהכניסה לו שפחות ממש אלא כיון שראוי להכניסה לו נדוני' שום שפחה אחת או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מה דגרסי' ברובי דנסחאות תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפ"ז מאי תניא נמי הכי דלא דמי כלל ומיהו יש נסחות דגרסי תניא אחת מצא' בתוך ביתו ולפ"ז מצי שיהיה דהא שהכניסה לו וכו' ונסחי אחריני גרסי ואחת שמצאה לו משלה ופירש ר"ת ז"ל לפי אותו הגרסא במה שהוא חייב ליתן לה כגון קופה של בשמים צמצמה כ"כ שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק והנכון דהכי פי' לא שהכניסה לו ממש בין שפחה ובין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו כלל אלא שהוא נכבד שראוי להכניסה לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכ"ש שראוי' להכניס לה מצד חשיבתם שבנות משפחתה אין עושין מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם אמר ר"ש בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בעדה דתני' אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוס' תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא בשמאלא פירש דמזגה ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה:

אביי מנחא ליה אפומא דכובא פירש רש"י ז"ל דכל הני מילי בימי לבונה אבל בימי נידותה לא והא דלא מפלגו בין ימי לבונה לימי נדותה בדורות ההם שהיה מנהגם לטבול בשמיני כדין תורה וקודם שבעה של ימי נקיים של חומר בנות ישראל אבל בזמן הזה שאין טובלות אלא עד לאחר שבעה ימים נקיים הרי הן נדות גמורות דקי"ל הדוה בנדתה עד שתטבול והא דאמרינן במסכת שבת במעשה באותו התלמיד בימי נדותך לפי מנהגם ג"כ שהיו מקילין בימי ליבון יותר מימי נדות מן הטעם שאמרנו והא דאסרו מזיגת הכוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביאה לידי הרגל עבירה אבל דברים אחרים מותר ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה וזה שאמר במסכת סופרים כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואסור ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה כוס של ברכה אלמא כוס דוקא וזה שאמר אליהו רבה במעשה של אותו התלמיד שמא הבאת לו את (פיך) [הפך] ונגע בידך לאו אהבאת בידך קפיד אלא נגיעה בה שמא יגע בה כשהיתה מביאה לו את (פיך) [הפך] ואחרים פירשו דמזיגת הכוס אורחא דמילתא וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדותה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר דברים אפילו בימי נדותה משא"כ מזיגת הכוס וכך ראויה לנהוג וכתבו בתוס' דלשתות שניהם בכוס א' זה אחר זה אין לאסור ואע"ג שלא יאכלו הזב עם הזבה על שלחן א' שאני התם דכי הדדי נינהו אבל הכא בשעה שהיתה היא שותה הוא אינו שותה. ויש אומרים דמזיגת כוס האסורה היינו כשנותנת המים ביין ונותנת לפניו דאיכא הרגל אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חברותא דשתו מנייהו מותר' למזוג לו הכוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה:

אשה שנחלקה עם בעלה בהנקת בנה והיא אומרת שהיא רוצה להניקו מצד צער החלב או להנאת הולד והוא אומר שלא להניק מפני שחושש לניוולה ורוצה לשכור לה מיניקת לה שומעין צערא דידה הוא אם צער החלב אם צער לפרוש מבנה הוא אומר שתניק והיא אומרת שלא להניק כל שיש ספק לעשות שומעין לה ולא סוף דבר בשראוי לה כן מצד עצמה או מצד נדוניא שהביאה כגון שהביאה נכסים ראויים לשתי שפחות על הדרך שביארנו במשנה שאע"פ שמצד משפחתו שלו או עשרו אינה ראויה שהרי אינה יורדת עמו אלא אפילו לא היתה ראויה כן מצד עצמה או מצד הנדוניא שהביאה הואיל וראויה מצדו הן מצד מעלתו הן מצד עשרו לה שומעין שאף היא עולה עמו וגדולי המחברים כתבו שאם הוא טוען שאין ראוי לכך והיא טוענת שכן עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה ואיני יודע למה הפקיעו דין שבועת היסת מכאן ולפי דרכך למדת שמה שאמרו במשנתנו מניקה את בנה כשראוי כן מצד שניהם:

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וכבר ביארנו ענינים אלו בפרק ראשון:

כל האוכל בפני בני אדם ראוי לו שיהא נותן לפניהם ממה שהוא אוכל שמא הם מתאוים במה שהוא אוכל ובאים לידי איזה חולי על שאין אוכלין ממנו וכל שכן בדברים שמביאים תאוה כגון דברים המריחים או שיש להם קיוהא וכל שכן בפני השמש המביא אותם המאכלים לפניו ואין ראוי להשהות בפני השמש בשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז וכן כל כיוצא בדברים אלו:

בפרש"י בד"ה אבל מוזגת כו' ולא דמי למצעת דמתניתין דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי כו' עכ"ל כעין שני תירוצים הן וק"ל:

תוס' בד"ה הכניסה לו שפחה כו' קצת תימה אם הוא זן אותה א"כ מה מרויח כו' עכ"ל ויש ליישב קצת דמרויח במותר מעשה ידיה שהרי לא נתן לה רק מעה כסף אחת תחת המותרות דמעשה ידיה של שניהם וק"ל:

בד"ה מחלפא כו' ונראה דהיו רגילין לטבול אחר ז' לראייה כו' עכ"ל מדבריהם נראה שבאו לקיים פי' רש"י ומדברי הרא"ש אין נראה כן ועוד יש לדקדק בזה וע"ש בפ"ק דשבת בחידושינו על דברי התוספות שם:

בדיק לן רב הונא היה שואל אותנו כדי להבחין אותנו אם אנו יודעין אם לאו. צערא דידה הוא פי' הר' יוסף הלוי ן' מיגש הצער עליה הוא כשהיא רוצה בצער עצמה מאי איכפת ליה איהו בצערה דידה הלכך לה שומעין. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן אלא דיש לה צער ממש ברבוי החלב שבדדיה והרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות אישות כתב וז"ל היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול אע"פ שיש לה כמה שפחות שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה. ע"כ: כל היכא דהיא לאו אורחא אם אין דרך בנות משפחתה להניק את בניהם אלא נותנות למניקה מרוב עושר ודרך בנות משפחתו להניק לה שומעין בעלייתו של בעל עולה עמו לחיים נתנה לו לטובתה נזדווגה לו שתהא עולה עמו ואסמכתא בעלמא היא. רש"י במהדורא קמא: משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח ודייקי רבנן דמהכא שמעינן שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו והא דאמרינן לקמן אינו כופה לעמוד לפני אביו ולפני בנו התם בבן שאינו סמוך עליו ושמא לא חייבוה אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע. והקשו בתוספות דהא כי ליכא אלא היא לחודה היתה טורחת לדידיה ולדידה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא איתתא אחריתי בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ואף על גב דבתר הכי פריך לימא ליה עיילית איתתא אחריתי לארחי ופרחי ומשני נפש ביתא נפישי ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי. הריטב"א ז"ל:

שלש אינה מצעת את המטה הא שארא עבדא כלומר עושה בצמר אמאי ותימא ליה עיילית לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי פי' דהא גבי שתים נמי קשיא לן הכי השתא אמאי לא מפטר' דהא מציא אמרה ליה אייתי לך איתתא אחריתי דקיימא בחריקאי לגמרי דעבדא לדידך ולדידה ומהדרינן לעיל משום דאיכא ארחי ופרחי הא לאו הכי דינא הוא דתיפטר לגמרי והיינו דקשיא לן הכא אשלישית דעביד חדא לארחי ופרחי ותיקום אידך בחריקה לגמרי דעבדא לדידיה ולדידה משום דאמר נפיש ביתא כו'. הרא"ה ז"ל:

לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה כו' פרש"י ז"ל לא שהכניסה שפחות ממש אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה אחת או שתים או שלש כאילו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מאי דגרסי' ברובי דנוסחי תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפי' זה מאי תניא נמי הכי דהא לא דמו כלל. ומיהו יש נוסחאות דגרסי תניא א' שהכניסה לו כו' ונוסחי אחריני גרסי ואחת שמצאתה לו משלה ופר"ת ז"ל לפי אותה גרסא כיון שהוא חייב ליתן לה תכשיטין כגון קופה של בשמים צמצמה כל כך שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק. והנכון דה"פ לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכל שכן שראויה להכניס מצד חשיבותה שבנות משפחתה אינן עושות מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי [ה"ו] דגרסי התם אמר ר' שמואל בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בהדה דתניא אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוספתא תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. הריטב"א ז"ל: אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו גרסינן ול"ג ומצעת לו את המטה. מוזגת שני חלקי מים ושליש יין ולא אמרן דנדה לא מצעת לבעלה את המטה אלא בפניו שלא יתאוה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא ולכאורה נראה שהיתה נותנת מידה לידו אלא שהיתה מחלפת ומעתה אין להביא ראיה מכאן למה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם ז"ל היה נזהר שלא ליתן מפתח מידו לידה כיון דשמואל היה נוטל מידה אלא שהיה מחליף משום דכוס הויא דבר של חיבה ולהכי אינך אמוראי עבדי הרחקה יתירה שלא להביא לפניו על השלחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא כו' ולהכי נמי הא דכתב רש"י ז"ל מחלפא ליה. בימי ליבונה. פירוש ולא בימי נדתה דכיון דהיה מיקל ונוטל מידה וכתב רש"י בימי ליבונה אלמא פירושו דוקא בימי ליבונה ולא בימי נדתה וצריך ליישב דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה וכמו שכתבו בתוספות. ומיהו הנכון דשמואל לא היה נוטל מידה כלל ח"ו אלא דהיתה מנחת לפניו בשמאל דאפילו להניח לפניו על השלחן היתה עושה על ידי שינוי וכיון שכן בדברים אחרים שאינם של חבה יש להביא מכאן ראיה שאין ליטול מידה דכיון דכולהו הני אמוראי עבדי הרחקה יתירה בכוס אלמא דבמידי אחרינא מיהא להושיט ממש מידו לידה אסור ואפשר נמי הכי קאמר רש"י מחלפא ליה בימי ליבונה פירוש אפילו בימי ליבונה כלומר דהרחקה יתירה זו אפילו בימי ליבונה הוה עביד ולא נחלק לפי האמת בין בימי ליבונה בין לימי נדתה כלל כנ"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמואל מחלפא ליה דביתהו לכסא בימי נדותה בידא דשמאלא דעבדה שינוי מ"ה מזיגת הכוס דוקא דהמשכת חיבה היא ויש לחוש משום הרגל דבר אבל מידי אחרינא יכולה להושיט לו בזמן הזה דמגע נדה בזמן הזה אינו אלא משום הרחקה בעלמא שהרי טמא נפש וטמא שרץ נוגעין וכיון דאיכא שינוי סגי ליה וימי ליבונה של אשה חמירי כימי נדתה דהא אמרינן במסכת נדה תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים. מנחא ליה דביתהו אפומא דכובא על פי הקנקן מנחת את הכוס ומוזגתו והוא נוטלו. עד כאן:

וז"ל הרמב"ן ז"ל מחלפא ליה דביתהו מימינא לשמאלא כתב ר"ח ז"ל הא דשמואל ודביתהו דאביי מנחא ליה לכסא אפומא דכובא כו'. כל הני בימי ליבונייהו ובהלכות היה כתוב כן בלשון יש מי שאומר ומחקו ז"ל ורש"י ז"ל כתבה אדשמואל בלחוד ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות (דאחרי מות) שמואל כי משקה ליה בימי נדתה משניא ליה ויהבה ליה בשמאלא ור"ת ז"ל היה אומר שאין להקל בימי ליבונה יותר מבימי נדתה לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים והא דאמר התם בימי ליבוניך מהו אצליך כו' דמשמע דקילי ימי ליבון מימי נדות התם אליהו הוא דידע דההוא תלמידא טעי ומיקל ולא שעשה כדין שאין להקל בו יותר כלל ואני תמה על רש"י ור"ח ואין טעם בדבר אלא שנפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דרבי זירא ויש מי שאומר דמזיגת הכוס לאו דוקא אלא אסור ליטול כל דבר מידו לידה וכן כתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם היה נזהר מכל דבר ואפילו ליטול מפתח מידה לידו. ויש מי שאומר גדר היה הדבר אבל לא אסרו אלא זו שהיא מרגלת לידי מעשה וכן כתוב בספר היראים מאחר דמזיגה בלא הושטה שרי דהא שרי בהושטת שינוי והזכירו מזיגת הכוס ללמדנו שאין אסור אלא כששניהם יחד מזיגה והושטת הכוס אבל הושטת שאר דברים שלא בכוס ומזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה ע"כ. ובמסכת ברכות ירושלמי לשון סועד לזה כלה לביתה אסורה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס. ול"נ שמזיגת הכוס שאסרו לא ליתן מידו לידה שזה בכל דבר הוא אסור אלא שלא תמזיגנו ותניחנו לפניו בשולחן ושמואל מחלפה ליה משום שינוי ומניחתו לפניו בשמאל ואביי משניא ליה בהנחת אפומא דכובא שאינו מקומו והרחצת פניו שאסרו לשפוך לו מים מן הקיתון אבל ליגע בה חס ושלום. ובתוספות מצאתי שהביא ראיה דבסדר אליהו רבה אמרינן באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך או את השמן ונגע ביך כלומר שהיא אסורה להביא לו כלום משום חשש נגיעה והם דחו דילמא ה"ק שמא מתוך שנטל כלום מידך נגע ביך לא שהנטילה אסורה אלא שהנגיעה אסורה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל שמואל מחלפא ליה בשמאל פירוש דמזגא ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה אביי מנחא ליה אפומא כו'. פרש"י ז"ל דכל הני מילי בימי ליבונה אבל בימי נדתה לא והא דמפלגי בין ימי ליבונה לימי נדתה בדורות ההם שהיה מנהגם לטבול לשמיני כדין תורה וקודם שבעת ימי נקיים כו' והא דאסרו מזיגת כוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביא לידי הרגל עבירה וכו' ואחרים פירשו דמזיגת כוס אורחא דמילתא נקט וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדתה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר דברים אפילו בימי נדותה מה שאין כן במזיגת כוס וכן ראוי לנהוג. וכתבו בתוספות דלשתות בכוס אחד שניהם בזה אחר זה אין לאסור ואף על גב דלא יאכל הזב עם הזבה על השלחן שאני התם דכי הדדי אכלי אבל הכא בשעה שהוא שותה אינה שותה. וי"א דמזיגת הכוס האסורה היינו כשנותנת מים ביין ונותנת לפניו דאיכא חיבה אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חבורה דנחזי מינייהו מותרת למזוג כוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה. ע"כ: וכתבו תלמידי ר' יונה ודוקא מזיגת הכוס בפניו אסור אבל לשתות עמה בכוס אחד או לאכול עמה על שלחן אחד לא מצינו האיסור מפורש בתלמוד שלא מצינו איסור אלא באכילה בקערה אחת אבל היכא שכל אחד ואחד אוכל בקערה שלו או כששותין בכוס אחד לא נאסר בתלמוד בפירוש ומ"מ ראוי להחמיר בדבר ושלא ישתו בכוס אלא אם כן ידיחו אותו או יעשו בו שום שינוי וכמו כן בשעה שאוכלין על שלחן אחד שיהיה לה שתי מפות להיכרא ובהכי סגי וכן הוא המנהג וכמו שאסור ליגע בה עד שתטבול כמו כן אסור להושיט לה שום דבר דהושטה כנגיעה דיינינן ליה וכן כתבו רבני צרפת ז"ל ולישב שניהם במטה אחת מותר שלא מצינו איסור אלא כשישנים ביחד כדאיתא בפרק קמא דשבת. ע"כ: הכל משהין לפני השמש כל דבר יכול רבו לאכול בפניו ואינו צריך ליתן לאלתר חוץ מבשר ויין שמצערין את השמש מרוב תאותו עליהם דמאכל חשוב הוא בתקופות תמוז אז יין יפה לחמימות ונתאוה מאד תבשילא דאדרי בוליד ר"ן. ושמואל היה רגיל בהם כדאמרינן בפסחי' כגון אדרלי גרגלידי דלפתא חתיכות גדולות של לפתות. תמרתא דהינוניתא תמרה שמנה כמו קריב לדהנא. תמרתא ריחניתא שריחה נודף. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל תבשילא דאדרי תבשיל ירקות בחומץ. תמרתא דהינוניתא י"מ תמרה שלא נתבשלה כל צרכה והרי היא קרובה לבוסר ומתוך שהדבר חמוץ השמש מצטער ע"כ. וי"מ תמרה דהינוניתא שם מקום הוא והתמרין שגדלין שם שמנות הרבה וי"מ תחלת בכורים של כל פירות כשמתחילין לבשל פירותם קורין אותם בלשון ארמי הינוניתא בין לתמרא בין לשאר פירות. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל:

כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא דהיינו טעם חומץ חייב ליתן לו ורב ענן ורב פפא לא באו לחלוק למאי דאמרינן מעיקרא הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר שמן כו'. אלא מלתא באפי נפשיה אתו לאשמועינן דחייב לתת לו מכל דבר שיש לו ריחא וקיוהא אבל אין אסור להשהות אלא מהני. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל: קיוהא שרף חזק שמצער את הרואה שאוכלין אותו והוא אינו אוכל ועל כן נמשכין מים לתוך פיו כגון פירות אזדגידר שר המלך וישראל היה אטורנגא דמלכא מתקן מאכל המלך ומביאו לפניו דחוור אפיה שמתלבנין פניו מרוב תאוה דחוור אפיה צרעת פרחה בו אנח בפומיה ואפסיל ליה מיכלא דגנאי הוי למלכא למיכל. אמרו ליה אמאי אנחת אצבעך במאכל מלכא אמר להו רב אשי מאן דעביד האי פסיל למיכל מלכא ואנא נמי למפסלא איכווני ד"א חזירי. וטורנג' דמלכא לא חזא כי אנח רב אשי המאכל בפומיה דמר זוטרא דאם כן הוה מצי לאותוביה אי דבר אחר חזית ביה לחברך אמאי ספית. מאי טעמא סמכתא אניסא שנתת אצבעך במאכל מלכא וחשבת בלבך שיעשה לך הקב"ה נס. חזאי רוח צרעת דפרחא ביה במר זוטרא מרוב תאוה ומסרתי עצמי למיתה. ענין אחר דבר אחר צרעת שהיה המאכל שור שמן מאי טעמא סמכת אניסא לומר דבר שלא חזית במאכל ובטחת על נס אמר להו חזאי רוח צרעת דפרחא על המאכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש כלישנא קמא:

בגמרא ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קרא והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל כו' האי קרא אמר ה' לאבימלך. ולכאורה יש לתמוה מאי שייכא התם הך דרשא ונלע"ד דודאי התם שייכא דבלא"ה יש לדקדק במאי דקאמר הנך מת על האשה אשר לקחת דלפי האמת היה חייב מיתה אע"ג דקרא מסהיד עליה ואבימלך לא קרב אליה אע"כ דאפ"ה חייב מיתה מצד לקיחתה לבית בע"כ שלא בטובתה כדכתיב וישלח אבימלך ויקח את שרה דמשמע בע"כ והוא מענין גזל כדאיתא בסנהדרין כיוצא בו דגזל יפת תואר וה"נ אשכחן בפרעה שנתנגע על לקיחתה בע"כ וילפי' מינה בויקרא רבה פ' מצורע דעל גזל נגעים באין ע"ש ולפ"ז אפי' אם החליט אבימלך בדעתו שלא ליקרב אליה לשם אישות או זנות רק כדי ליהנות להסתכל ביופיה שהכל סכין ביופיה אפ"ה יש לו חיוב מיתה מצד גזל דידה שלא תהא גזילת גופה גרע מגזל ממון אלא דלכאורה לפי משמעות הפסוקים שלקיחתה להסתכל ביופיה היה ברשות אברהם כמו שאמר לה אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך ופירש"י שיתנו לו מתנות הרבה ובודאי חלילה חולין לחשוב כזאת על אברהם שהיה מקבל מתנות להפקירה לאיסורא ח"ו אלא לפי שהיה בטוח בזכותו וזכותה או ע"פ נבואה ששום אדם לא יקרב אליה לזנות או לאישות כמו שהיה באמת רק מה שאמר שיתנו לו מתנות היינו לפי שהיו סכין ביופיה כדאשכחן באבימלך גופא שנתן אלף כסף לאברהם ואמר הנה הוא לך כסות עינים ותרגם המתרגם על אשר שלטו בה עיניו של אבימלך וכן פירש"י בחומש נמצא דלפ"ז אף שאבימלך לא ידע שהיא אשת אברהם מ"מ לפי האמת שהיתה אשתו ונלקחה לרצונו שיתנו לו מתנות והוא ניחא ליה ולא היה כאן צד גזל אילו היה מהדין שהבעל רשאי לעשות כן באשתו לכופה על כך במאי דלא ניחא לה לדידה וזה שאמר אלקים לאבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת בע"כ ואף דלפי האמת ניחא ליה לבעל וזה שסיים הכתוב והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכדילפינן בשמעתין שאינו יכול לכופה לשום דבר דלאו אורחא דידה כנ"ל נכון בעזה"י אח"ז ראיתי שמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב ג"כ קרוב לזה ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול אלא שהוא כתב שלקחה אבימלך לשם שפחות ולכאורה אין רמז לזה אבל למאי דפרישית מבואר הכל בפסוקים ודו"ק וגם במה שמפרש מהרש"א ז"ל בדרשא דהיא היתה אם כל חי נ"ל דוחק ולענ"ד הך דרשא היא יותר פשוטה דהאיך אמר הכתוב ויקרא אדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי דנהי שהיא היתה אם כל אדם הנולדים מ"מ לא יצדק לומר אם כל חי דאאדם נמי קאי שהוא בכלל כל חי אבל לפי דרשת הגמרא א"ש דאפילו לגבי אדם גופא שהיה בעלה מקריא שפיר אם שהיא במעלה חשובה ממנו לכבדה יותר מגופו שהרי עולה עמו ואינה יורדת עמו והוא נכון מאד:

בתוספות בד"ה הכניסה לו כו' קצת תימה כו' א"כ מה מרוויח הבעל כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ולענ"ד דעיקר קושייתם אהא דמקשינן בשמעתין ותימא ליה עיילית לך איתתא בחריקאי וקשיא להו כיון דחייב לזון אשתו ושפחתה לא שייך למימר הכי ומיהו גם בזה יש ליישב כיון דאמרינן בעלמא דעבדא דנהום כריסא לא שוי כו' ומסתמא סתם שפחה כנענית עושית מלאכה הרבה יותר בכפליים מאשתו מש"ה שייך שפיר עיילית לך בחריקאי וק"ל:

ברש"י בד"ה אבל מוזגת לו כו' ומצעת לו המטה כו' ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהם כמו שני טעמים לחלק ולע"ד דתרוייהו צריכא ליה לרש"י ז"ל לפרש דבטעמא קמא לחוד לא סגי דנהי דלא הוי דבר של טורח אכתי הו"ל למיתני נמי במתניתין לכך הוצרך לפרש עוד דלא שייך למיתני כלל במתני' כיון שאינה מחויבת מצד הדין ולא כפינן לה אלא דעצה טובה היא לה ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי דאכתי היאך תני במתני' הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא הא מצעת לו מיהו הלבדין מצד עצה טובה וא"כ לא שייך לשון דיושבת בקתדרא שפיר מש"ה הוצרך נמי לטעמא קמא דהצעת לבדין אינו דבר של טורח כלל אלא ענין חיבה וא"כ שייך ביה שפיר לשון יושבת בקתדרא כן נראה לי:

בד"ה מחלפא ליה בימי ליבונה עכ"ל וכ"כ רבינו חננאל ז"ל אלא דלכאורה יש לתמוה דאף אם נאמר דהכי פשיטא להו לרש"י ולר"ח ז"ל מצד הסברא אכתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן בשמעתין כיון שאין הכרח לזה מלשון הש"ס ועוד דבעיקר הדין נמי יש לדקדק אמאי פשיטא להו הכי מסברא לפרש נגד משמעות לשון הגמרא דשמואל מחלפא לה בידא דשמאלא נראה לכאורה דאימי נדותה נמי קאי וכיון דעיקר איסורא דמזיגת הכוס אינו אלא לסייג וגדר בעלמא בפשיטות מצינן למימר דבשינוי כל דהו סגי כדאשכחן בכמה דוכתי ובנדה גופא לענין איסור אכילה עמה בשלחן אמרינן דבהיכר כל דהו שרי. והנלע"ד בזה דודאי מסוגייא דשמעתין גופא מוכרח כן כיון דאיסור מזיגת הכוס היינו משום שהוא ענין חיבה דמש"ה לעולם כל אשה טהורה מחויבת כן לבעלה דרך עצה טובה ומש"ה חששו במזיגת הכוס בנדה טפי מבשאר דברים ולא משום שמא יגע בה דא"כ מ"ש מזיגת הכוס משאר דברים דלרש"י אסור להושיט מידו לידה. אע"כ משום שהוא דבר של חיבה חששו שמא יבא לידי הרגל דבר וא"כ מאי מהני האי היכרא דמחלפא בשמאלא דמ"מ ענין המזיגה בעצמה בפניו הוא דרך חיבה ושייך בה האי חששא דהרגל דבר כמו ביד ימין ולא דמי לאיסור אכילה עמה דסגי בהכירא דהתם עיקר האיסור הוא שמא יגע בה שישכח שהיא נדה מש"ה בהיכר כל דהו סגי אבל למה שפרש"י דבימי ליבונה איירי א"ש וכפירוש התוספות שהיו רגילין לטבול לאחר ימי עיקר נדתה א"כ בהרגל דבר גופא ליכא אלא איסורא דרבנן מחומרא דר' זעירא דבנות ישראל החמירו על עצמן לישב ז' נקיים בכל ענין לפ"ז אפשר דלמידי דרבנן לא שייך להחמיר כ"כ לאסור מזיגת הכוס שמוטל על האשה לעשות לבעלה. אלא דאפ"ה אסרו חכמים שלא יקילו ג"כ בכך בימי עיקר נדותה ומש"ה בהיכירא בעלמא דמחלפא לה בידא דשמאלא סגי. ואף אם נאמר דרש"י ז"ל לא נחית לדברי התוספות שהיו רגילין לטבול ב' טבילות נמי איכא למימר דבימי ליבונה ליכא למיחש להרגל דבר כיון שקרבו ימיה לטבול כמו שהביא הב"י סברא זו בשם ראבי"ה ז"ל ונראה שהרא"ש ז"ל הבין כן בכוונת רש"י ז"ל מש"ה תמה עליו וכתב שאין דבריו נראין להקל בימי ליבונה ולמאי דפרישית אדרבה עיקר שיטת רש"י ור"ח ז"ל להחמיר דבימי נדותה לא מהני שום היכר דבכל ענין אסורה למזוג שמא יבואו לידי הרגל דבר ובאמת יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הביאו מיהא דברי ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה להחמיר מיהא בימי נדותה דלא מהני היכר ושינוי ואפשר משום דחומרא דאתי לידי קולא הוא לחלק ימי ליבונה מימי נידותה כן נ"ל ודו"ק:

דְּאָכְלָה כֻּסְבַּרְתָּא הֲווּ לָהּ בְּנֵי בִּשְׂרָנֵי פירוש כֻּסְבַּרְתָּא בלשון ערבי כזבר"א הֲווּ לָהּ בְּנֵי בִּשְׂרָנֵי פירוש בעלי בשר דהיינו בריאות בשר. ובזה מובן הטעם של מנהג עירינו בגדאד יע"א שכל אשה שהוכר עוברה הראשון עושים לה בית אביה כזבר"א שחוקה עם סוכ"ר ועוד עושין לה מין אחר שקורין אותו גומ"י בצרה שחוק גם כן עם סוכ"ר. ורבים שואלין בשלמא גומ"י בצרה עם סוכ"ר זה יאות לה בשביל שהוא חמוץ והעוברה טבעה להתאוות לחמוץ אך כזבר"א עם סוכ"ר מה שייכות יש לה עם העוברה? ובזה ניחא כי זה המנהג בנוי על פי המאמר הזה אך לא נהגו בכל זה אלא רק בעיבור הראשון.

דְּאָכְלָה אֶתְרוֹגָא הֲווּ לָהּ בְּנֵי רֵיחָנִי נראה מכאן דהאתרוג יש בטבעו תוקף בפעולת הריח להריקו מגוף האם לגוף העובר יותר משאר פירות אף על פי שיש בהם ריח טוב יותר ולכן פסוק וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים (שיר השירים ז, ט) תרגומו כריח דאתרוגין. ועיין תוספות בתענית (תענית כט:) מה שכתבו על פסוק (בראשית כז, כז) רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה ואמר רב יהודה אמר רב כריח שדה של תפוחין שפרשו התוספות שהוא אתרוגים. ולכן כמו שהעובר קולט מן ריח האתרוג שאכלה אמו כן קין והבל קלטו מקלקול עץ הדעת שאכלה חוה כי איכא חד תנא דסבר עץ הדעת אתרוג הוה.

וַהֲווּ מַסְקֵי לָהּ לְקַמֵּיהּ דַּאֲבוּהָ בְּרֵישׁ רֵיחָנִי אפשר לשון גוזמא כי דברו חכמים לשון גוזמא ודברה תורה לשון גוזמא 'ערים גדולות ובצורות בשמים'. ונראה לי דהרגשת הריח הטוב שבה אינו מן הבשר שלה אלא מן ההבל שלה היוצא מן הפה כי גם עתה תמצא בהבל של בני אדם הרגשות בריח משונות ובדורות הראשונים היו החושים חזקים מאד ומרגישים יותר.

מַר מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ נראה לי בס"ד הטעם דנוגע דבר זה לאליהו זכור לטוב כי ודאי זה איירי בשבתות וימים טובים דחסידים אלו לא יבא על שלחנם מינים הרבה בחול כי אם רק הלחם ועל הרוב הם מקיימים דברי התנא (משנה אבות ו, ד) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אך זה היה להם בשבתות וימים טובים דאוכלים מותרות למצוה ועולה על שלחנם מינים הרבה והוו חַד סָפִי מִכָּל מִינָא וְחַד סָפִי מֵחַד מִינָא. וידוע כי אליהו זכור לטוב הוא ממונה לכתוב כל מצוה שיעשו ישראל בשבת שיושב בגן עדן במוצאי שבת תחת עץ החיים ושם כותב כל מצוה שעשו ישראל בשבתו ולכך מזכירין במוצאי שבת את אליהו זכור לטוב וכמו שכתוב בפוסקים ז"ל וכשכותב זכיות ישראל יש לו נחת רוח ולכן כל מי שכותב בשבילו זכיות יותר יש לו ממנו נחת רוח יותר ואוהב אותו יותר! ולכן לזה דהוה ספי מכל מינא ביום שבת שאז כותב בשבילו זכות יותר הוה משתעי בהדיה להראות לו חיבה יותר כי היה מוצא בו דבר מחודש אשר לא נמצא לזולתו.

דְּקָדִים סָפִי, אֵלִיָּהוּ מִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ נראה לי בס"ד טעם לזה כי ידוע מה שאמרו רז"ל כאשר הרג אליהו זכור לטוב את נביאי הבעל השליך אותם לכלבים ואכלו אותם (מלכים א' כא, יט). ובזה פירשו המפרשים ז"ל דרך הלצה אליהו בא לעיר כלבים שוחקים מלאך המוות בא לעיר כלבים בוכים (בבא קמא ס:), והיינו כיון שראו הכלבים דאליהו זכור לטוב חס עליהם שהשליך להם ארבע מאות בני אדם שמנים לאכול אותם, אז שוחקים כי יאמרו אולי גם עתה בבואו ישליך להם בני אדם! לאכלם אבל במלאך המות בוכים כי רואים שכל בני אדם אשר ימית מלאך המוות אין להם הנאה מהם אלא קוברים אותם בארץ בעומק שאין הכלב יוכל לחטט להוציאם לאכלם ואין אוכלים הכלבים אלא בהמה שתמות מאיליה או על ידי אדם שלא על ידי מלאך המוות שזו משליכים אותה על פני האדמה ואז הם יאכלו אותה ואם כן יודעים כי מעשה מלאך המוות אין יוצא להם הנאה ולכך בוכים! עד כאן דבריהם בדרך צחות. נמצא לפי זה כי אליהו זכור לטוב עשה מעשה רב להשליך ארבע מאות בני אדם נביאי הבעל בעלי בשר שמן לכלבים. ואמרתי הטעם לזה כי קליפת הכלבים בעשיה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה כלבים אומרים שירה בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הֳ' עֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו) דייקי לומר 'עושנו' ולא בוראינו או יוצרינו מפני שהם בעשיה ולכן הכלבים נקראים עַזֵּי נֶפֶשׁ (ישעיה נו, יא) כי העשיה היא סוד נפש וגם יונקים מן הוי־ה דההי־ן הנקראת נפש דעשיה דקדושה שמשם נמשך שפע מעט אל נפש קליפה דעשיה הנקראת בשם כלב ומשם נמשך מזון וחיות אל כלבים התחתונים, וכמבואר כל זה בדברי קדשו של רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל עיין שם. עוד כתוב שם דאליהו [52] זכור לטוב הוא מספר ב"ן שהוא סוד הוי־ה דב"ן [יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה = 52] נפש דעשיה דקדושה הנזכר ובזה מובן הטעם שפיר שחס על הכלבים התחתונים והאכיל אותם את כל אותם נביאי. הבעל. והנה נודע כי אותו זמן היה רעב בעולם מחמת עצירת הגשמים ולא נשאר עשב בארץ ולכן לא היו אוכלים לחם ובשר וממילא גם הכלבים רעבים דאם בני אדם אין להם אכילה לא לחם ולא בשר מי יתן אכילה לכלבים? וכשבא המטר על ידי מעשה זו שעשה אליהו זכור לטוב לקדש שם שמים בביטול העבודה זרה ובהרגו את נביאי הבעל אז נעשה מזון לבני אדם מלחם ובשר ואחר שימצא הלחם והבשר לפני בני אדם ממילא גם הכלבים יאכלו באחרונה כי השיורין והעצמות יתנו לכלבים. ברם זה דבר חדש עשה אליהו זכור לטוב דקדים ספי לכלבים אכילה חשובה של בשר שמן מאלו נביאי הבעל ששחטם ונתנם לכלבים קודם שאכלו בני אדם מן הטובה של המטר כי בני אדם אכלו אחר שירד המטר ויצא עשב הארץ ורעו הבהמות ושחטום ואכלו בשרם אך הכלבים אכלו בשר שמן של נביאי הבעל תכף ומיד. ונמצא מַר קָדִים סָפִי ולכן לזה החכם שהלך בעקבותיו של אליהו זכור לטוב דהוא קדים ספי הוה משתעי אליהו זכור לטוב בהדיה כי מעשיו דומין למעשיו. ודע כי מה דספי אליהו זכור לטוב לכלבים גם כן הוה ספי מכל מינא יען דאלו נביאי הבעל היה בשרם שמן ויש להם חלב רב ועב כי אף על פי שהיה זמן רעב וגווית בני האדם יבשה מחמת רעבון עם כל זה אלו נביאי הבעל היו אוכלים ממה שמקריבים לעבודה זרה שיש להם רבוי אכילת בשר וסולת שכל אחד מגיע לו חלק הרבה מאכילת קרבנות ולכן היה גופם כולו בשר שמן ומלאים חלב רב על בטנם וגם עצמות שלהם היו רטובים מחמת משקה היין של נסכים שהיו שותין ונמצא כשהאכיל אותם לכלבים הוא קדים ספי לכלבים מכל מינא דהיינו בשר שמן וחלב עב ועצמות שיש בהם טעם חשוב ועדיין כל בני האדם נפשם יבשה שלא טעמו כלום כי הטוב הגיע לפיהם אחר ירידת המטר שירד להם אחרי זה. ועוד אמרתי טעם אחר בזה דאליהו זכור לטוב היה נח לו מאותו המקדים ספי מפני כי דרך זה היה משובח בעיניו שבזה הדרך הדריך והנהיג את הצרפית שתעשה כך בשנות הרעב דכתיב (מלכים א' יז, יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאתְ לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. נמצא דעתו דעת עליון הוא שהקדימה יש לה שכר טוב ועושה פרי ולכן זה החכם דהוה נוהג בכך הוה ניחא ליה מיניה ומשתעי בהדיה. ושוב אמרו לי שקרוב לדרך זה כתב הגאון בספר כתובה על מכילתין.