מסכת כתובות דף נ״ג עמוד א׳

חזא רב פפא דלא ניחא ליה ליהודה למיעל:

וכ"ש מברא לברתא והכא איעבורי אחסנתא הוא שזה כותב לבתו מה שהיה ראוי להוריש לבניו:

דא"ר יוחנן לעיל שיקפוץ אדם ויתן לבתו ויליף לה מקרא:

לעשוייה נמי בתמיה:

מעלאי דידי היינו עשויי כניסתי עמך זהו עשוי שירבה לפסוק בשביל כבודי:

אכפייה רב פפא ליהודה בדברים ועל:

סבר איהו אבא סוראה האי דשתיק יהודה מרתח רתח שאין הנדוניא הוגנת בעיניו:

אי מינאי דידי אם נטלת ממני עצה:

השתא נמי אהדר בי אע"ג דהן הן דברים הנקנים באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו אי נמי הכא כבר קידשו [קודם] לכן ואח"כ כתב ולא אמרינן הן הן דברים הנקנים באמירה אלא כשקידשו אחר כך:

ותבעי לך מוחלת נראה לר"י לפרש דהוה לך למנקט בעייתך במוחלת דשכיח טפי כדפירש בקונטרס ומסיק השתא מוכרת דאיכא למימר זוזי אנסוה אפ"ה דעתי נוטה לומר הואיל ומכרה הפסידה מוחלת מיבעיא דפשיטא דלית לה כתובת בנין דכרין וכה"ג פר"ח בשילהי המצניע (שבת דף צה:) גבי ניקב בכדי טהרתו:

שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והא דתניא לעיל (כתובות דף מז:) קבורתה תחת כתובתה היינו נדוניית כתובתה והיינו דוקא נשואה שהוא יורש נדונייתה ומצינו שנקראת נדוניא כתובה כדאמר לעיל (כתובות דף מח:) נכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ואם תאמר והא מדרש כתובה לא דרשי אלא בית שמאי כדאמרינן בפרק האשה שלום (יבמות דף קטז: ושם) דתנן האשה שאמרה מת בעלי ב"ש אומרים תנשא ותטול כתובה וב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובה כו' א"ל ב"ש לב"ה והלא מספר כתובה נלמד שהרי כותב לה לכשתנשאי לאחר כו' ואע"ג דקתני התם חזרו ב"ה להורות כב"ש לא משום דאית להו מדרש כתובה הדרי בהו אלא מק"ו שאמרו להו ב"ש התרתם הערוה החמורה לא נתיר ממון הקל דהא אמר בפרק האשה שנפלו (לקמן כתובות דף פא. ושם) מאן שמעת להו דאית להו מדרש כתובה ב"ש משמע דלא חזרו ב"ה משום מדרש כתובה אלא מק"ו כדפרי' וא"כ היכי אתי הכא כב"ש ותו אביי ורבא דדרשי לעיל (כתובות דף נא.) ואהדרינך למדינתך ואותבינך לאינתו ושמואל דדריש נמי לשון השטר בפ"ק דב"מ (דף טו.) גבי הא דאמר בעל חוב גובה את השבח תדע שכך כותב לו ואנא איקום ואישפי כו' אטו כולהו כב"ש והא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה ונראה דבהא הלכה כב"ש משום דאשכחנא כמה תנאי דקיימי כוותיה בריש המקבל (ב"מ דף קד. ושם) דדרשי לשון הדיוט רבי מאיר ורבי יהודה והלל הזקן ורבי יהושע בן קרחה ורבי יוסי וכיון דדרשי לשון הדיוט שנהגו ההדיוטות לכתוב בשטרות אע"פ שלא תקנו חכמים כ"ש תנאי כתובה שהוא תקון חכמים והתם בהמקבל (ג"ז שם) מוכח דהכי הלכתא ומיהו קשה מבית הלל אהלל הזקן ושמא אע"ג דבית הלל הם תלמידי הלל הזקן פליגי עליה אי נמי כי לית להו לבית הלל מדרש כתובה היינו לגרע כחה אבל לייפות כחה אית להו ולהכי חזרו בית הלל להודות לבית שמאי ביבמות דהתם הוי ליפות כחה ולא משום קל וחומר דהתם כדמוכח מתניתין דהתם וההיא דהמקבל נמי לייפות כחה דעל ידי שהיה כתוב בכתובת אמן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו לא עשה בניה ממזרים ובתר חזרה אמרה הלל הזקן ומיהו בית שמאי אית להו מדרש כתובה אפילו לגרע כחה וקיימא לן כוותייהו דהא הכא בשמעתין לגרע כחה הוא:

אמר ליה השתא נמי אהדר בי פירוש: וקודם קדושין הוה ולא קנו מידו.

אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דיכרין, מאי טעמא זוזי אנסיה. ואיצטריך לטעמא דוזי אנסיה אף על גב דעדיין שעבוד כתובתה על בעלה. ועוד, דהיא לא מכרה להן כתובתה אלא אם כן ימות בעלה בחייה, אבל אם מתה היא בחייו לא, וכתובת בנין דיכרין ליתא אלא כשמתה היא בחיי בעלה, משום דאי לאו טעמא דזוזי אנסוה, הוה מפסדא כתובת בנין דיכרין משום דזלזלה בכתובתה, ולפום האי טעמא, נתנה כתובתה לאחרים לית לה כתובת בנין דיכרין. ואיכא מאן דאמר, דאפילו נתנה אית לה, משום דמתנה כמכר (עי' ב"מ טז, א) דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא יהבא ליה מתנה. ויש מי שאינו גורס זוזי אנסוה, אלא טעמא משום דעדיין שעבודה על בעלה, וכשמתה היא בחייו נתבטלה המכירה למפרע, ונכון הוא.

בתר דבעיא הדר פשטה, מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי דלא מכר לו אלא אם כן ימות הוא בחייה, הא אם תמות היא בחייו אין מכירתה מועילה כלום, ואם תאמר, ממאי פשטה, ויש לומר, דפשטה מהא דתניא בפרק החובל (ב"ק פט, ב) כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו, ופירש רבא התם, כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין, כך המוכרת לבעלה. ומיהא לי, אי מהתם פשטה, אמאי לא אייתי לה הכא, ולימא הדר פשטה מדתניא.

מוכרת כתובתה לבעלה ומוחלת כתובתה לבעלה כתב רבנו אלפסי ז"ל בתשובה (סימן מב), כך דעתנו נוטה שזו המוחלת כתובתה שדברו בה חכמים אינה ביושבת תחתיו, אלא בשמת או לאחר מותו מוחלת ליורשיו, אבל אם מחלה כשהיא תחתיו יש להשאיר לעצמה עיקר כתובה שלא תאסר על בעלה, שהלכה כר' מאיר דאמר (לקמן כתובות נו, ב) כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות, עד כאן. ומה שכתב שאינה ביושבת תחתיו, לא הבנתי דבריו, דאי באינה יושבת תחתיו אלא בשמת, מאי קאמר אין לה כתובת בנין דכרין פשיטא דכתובת בנין דכרין לית לה אלא בשמתה היא תחתיו וירשתה. ושמא כך אמר רבנו ז"ל שאינה מוחלת לו כל זמן שהיא תחתיו, שאלו נתגרשה תגבה כתובתה ממנו, אלא שאם ימות הוא בחייה שלא תגבה כתובתה מיורשיו, מפני שזלזלה בכתובתה איבדה כתובת בנין דכרין. ואיכא לאוקמה נמי ביושבת תחתיו, אלא שאם רצה לקיימה צריך הוא לכתוב לה עיקר כתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, וכר' מאיר דאמר הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות, ואפילו בפוחת לאחר נשואין קאמר, כדאיתא בפרק אף על פי (לקמן שם). וכן מצאתי להראב"ד ז"ל שכתב כן בפירוש. והאי מוחלת נמי דוקא בכתיבה, אבל על פה לא, דכתובה דרבנן ועשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה שלא תמחול בעל פה, כדאיתא בריש פרק אף על פי (כתובות נו, א). ומיהו בשמחלה בכתב, מחילתה מחילה, אלא שצריך לכתוב לה כתובה אחרת אלו רצה לקיימה. ואף על גב דקיימא לן כר' מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות, מכל מקום אלו לא רצה לקיימה הרי תנאה ומחילתה קיימין כר' יהודה דאמר דתנאו קיים, דעד כאן לא פליג ר' מאיר נמי עליה בהא לומר דתנאו בטל אלא משום דקסבר דכתובה דאורייתא כדאיתא בריש פרק אף על פי (שם), ובהא לא קיימא לן כוותיה, אלא כתובה דרבנן, וכיון שכן תנאו קיים,. ובמקומה בפרק אף על פי נאריך בה יותר בסיעתא דשמיא. וכתב הראב"ד ז"ל דמוכרת כתובתה לבעלה דאסיקנא דאית לה כתובת בנין דכרין, אם מתה בניה יורשין כתובת אמן הראשונה ואפילו היא של אלף זוז, ועוד יורשין כתובה האחרונה שכתב לה של מנה מאתים, ומוחלת אין יורשין אלא האחרונה, ולעיקר מוחלת ומוכרת כתובתה לבעלה איכא למידק, תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, דהא קיימא לן דכלהו מילי מציא למימר הכי בר מנכסי מלוג כדאיתא בפרק חזקת (ב"ב מט, ב), אי נמי, במקבלת עליה אחריות, כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נה, ב). ותירץ הר"א אב ב"ד ז"ל דהכא בשקבלה עליה אחריות, ויש מי שאומר (הרמב"ן בשיטה) דבמוחלת עיקר כתובתה לא שייך למימר בה נחת רוח, שהרי כל הנשים יש להן כתובה ואדרבה הוא שנתן עיניו לגרשה, וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה, וזה נכון. הא דאמרינן מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. פירוש: מן היורשין ובשמחלה הכל, וכן פירש רש"י ז"ל.

אמרינן ליה זיל קבור או הב לה כתובתה לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל, דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב לה, הכא נמי מיירי בידעי דכתב לה. אי נמי, שנהגו שם לכתוב לארוסות. אבל לפי מה שכתב רש"י ז"ל דארוסה יש לה כתובה, אתי שפיר, מדלא אמרינן וכתב לה כתובה הוה. וכבר הארכתי בזה בריש פרקין בסיעתא דשמיא.

מוכרת כתובה לבעלה יש לה כתיבת בנין דיכרין פי' מוכרת כתובה בטובת הנאה דאי בכל דמי' היינו נפרעת ופשיטא דליכא כתיבת בנין דכרין וקשיא לן היכי יכולה למכור זכות בני' לבעל דהא אינהו מכח תקנת רבנן אתו ואין זכותה כשמתה היא בחיי בעלה דפקע זכותה כבר וי"ל דמ"מ לא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא בשלא נפרעת מכתובתה ולהכי הוה מספקא לן אי הוה מכירה וזו כפרעון או לאו:

ותיבעיא לך מוחלת פירש רש"י תבעי מוחלת שהוא דבר מצוי מן המכר ולא נהירא ואחרים פירשו ותבעי לך מוחלת קס"ד דוקא במוכרת מספקא ליה משום דמטו לה הנאה אבל מוחלת דלא מטי הנאה פשיטא דלא מחלה זכות בני' אלא טובת הנאה שלה להכי אמר ליה הכא נמי איכא למבעי מוחלת דאי לא דעבד ניחא לנפשיה לא הוה (מוכרת) [מוחלת] ואהדר במוכרת הוא דמסיק הוא משום דאיכא למימר באונסה הוא דזכי' אבל מוחלת איכא למימר פשיטא ליה דפרעון הוה דאחולי אחילנא והיינו כאילו התקבלתי והיינו דהדר הכא גופה ואמר פשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דאחולי אחילתיה דשמע' הכא מרב נחמן רבי' וקבלה מיניה. ורבינו יוסף איש ירושלמי פי' ותבעי לך מוחלת פי' דממוחלת שמעינן דמוכרת דקבלה זוזי יש לה דאי אין לך מרתח רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מיבעיא. וא"א הכא נמי נימא איפכא ממוכרת שמעינן למוחלת אי במוכרת אמר אין לה וכ"ש במוחלת ואי יש לה במוכרת ע"כ מוכח דמוחל. אין לה דאי יש לה מרתח רתח מוחלת יש לה כ"ש מוכרח. ותירץ דלחומרא לא רתח ואע"ג דהו' ממונא דליכא קולא וחומרא מכ"מ כל היכא דאמרה יש לה דמקיימי' טפי מצוי פרנס' הבת ליכא ריתחא וא"צ לכל זה כי הפירוש שכתבנו נכון ופשוט דא"ר פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה. כך הגירסא בכל הספרים שלנו וכן רש"י ז"ל גורס ואיכא דמפקא לה מהאי טעמא ותיפוק ליה כל שמוכרת כתובה הנאה אינה מוכרת אלא זכות אלמנות גרשו' ואלו כתובות בנין דכרין אינה אלא כשמתה דהא והא בעודה תחת בעלה ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש דאפילו הכי ס"ד משום דהיקל בעיני' למוכרה כתובתה ולהכניסה לבני' באלמנות או בגרושין אמרו רבנן שלא יהא לה כתובת בנין דכרין ולהכי אצטריך לומר טעמא דזוזי אנסוה ונתנה כתובתה לאחרים בטובת הנאה לית לה כתובת בנין דכרין הואיל וזלזלה בה ויש אומרים דאפילו להאי טעמא מתנה כמכר משום נייחא דנפשה דעבדו להו יהבה להו ומאן דלא גריס האי טעמא דזוזי אנסוה ה"ה למתנה דהא טעמא משום דהיא לא מכרה ולא נתנה אלא זכות אלמנות וגירושין וזאת הגירסא היתה הנכונה מאוד אלא הספרים גורסים כמו שאמרנו:

בתר דבעי' הדר פשטא מוכרת לבעל' כמוכרת לאחרים דמי יש שפירשו דפשיטא ליה מהא דתניא בפ' החובל כשם שלא תמכרו והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו ופירשו רבא התם כשם שמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין כך המוכרת לבעלה והנכון מסברא מפשט פשיטא ליה מדלא מייתי הכא הא ימתני' דהתם וטובא איכא בתלמודא דבתר דמבעי' ליה אמרי' דהדר פשטי' ליה ולא אשכחן מהיכא פשטא. איכא דקשיא ליה האיך מוחלת כתובתה לבעלה הא קי"ל כר"מ דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה. וי"א שמוחלת לו סמוך למיתה כן פירש הרי"ף ז"ל ואחרים פירשו שלא מחלה העיקר כתובתה וכתובת בנין דיכרין במקום תוספת ונדוניא היא ונראין הדברים שאין צורך לכל זה דאע"ג דאסור להשהות מכ"מ מחילתה מחילה ולהכי איירי דמחלה לו דאי לענין מזונות או לכתובת בנין דכרין כ"ש שיכול לתקן אסורו שיחזרו ויכתוב לה כתובה ע"י שאין לה מזונות. ויש מקשים עוד כי מחלה לכתובתה מאי אהני תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדאמרן שמכרה עם בעלה או מנכסי מלוג עד שתקבל עליה אחריות כדאיתא בפרק הניזקין והראב"ד ז"ל תירץ דהכא שקבלה עליה אחריות ואין צורך דלא קשיא דלא שייך דנחת רוח עשיתי לבעלי אלא כשמוכרת בנכסי מלוג ושייך לומר עיניך נתת בגירושין ובמיתה ואי' איבה אי לא מכרה עמו אבל במוחלת ליכא איבה כי לא מחלה דאדרבה הוא נותן עינו בגרושין כשתובע ממנה שתמחול:

אי לאו דאחרת לה משום דגברא רבה הוא אמינא משלם רעה תחת טובה לא ימיש רעה מביתו כלומר ויש לה מזונות וכן הלכה. ויש שפירשו דדוקא במוחלת כתובה לבעלה שאין מזונות תנאי כתובה אלא חוב באנפי נפשה או מדאורייתא או מדרבנן ואיכא למימר מדרבנן ואיכא למימר דכתובה מחלה ולא מזונות אבל אלמנה לגבי יתומים שמזונותיה משום תנאי כתובה כל שמחלה להם כתובה הרי היא כאלו מחלה להם מזונות בפי' והיינו דאמרינן בפרק הנושא בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא קיתבא עשרים וחמשה שנים ולא תבעה לכתובה ולבסוף אמרה ליה הב לי כתובה ואמר לה לית לך דאלמא כיון דמחלה כתובה אין לה מזונות אבל בירושלמי אמר שמואל מוחלת כתובה יורשין יש לה מזונות מטעמא דמשלם רעה תחת טובה ומשמע דפליגו אתלמודא דילן מההיא דנושא ויש אומרים דלא פליגי וההיא דפרק הנושא אתיא כאנשי יהודה שהרשות ביד היורשים לגבות כתובתה ולאבדה מזונות וכיון שכן שמוחלת להם כתובה אבדה מזונות שאל"כ יכולה לכופם למזונותיה שתמחול להם כתובה אבל ההיא דירושלמי דאנשי גליל דשמואל דאמר בירושלמי ופסק לקמן הלכה כאנשי גליל וזה דחוק מדלא פירש בתלמוד גם כל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה וכן עיקר:

זיל קברה או הב לה כתובה פי' קס"ד דתקינו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת עיקר כתובה ודחינן ליה שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכשמתה בחייו לא זכו ממנה כלום ותקנו קבורתה תחת מזונות ומיהו לא פליגי רבנן כיון דרוב נשים ניזונות והיינו דלא אמרינן תתת ירושתה דזימנין דלא ירית ומחייב בקבורתה והא דאמר ולא מטמא לו לא שאסרו לה שהרי אין בנות אהרן מוזהרות שלא ליטמא לרחוקים ובני אהרן ולא בנות אהרן כתיב אלא שאינה חייבת ליטמא לו. כי כיון שאינו שאר ואתיא כמ"ד חובה ליטמא לקרובים דס"ל לה יטמא חובה. ויש שפירש שאסורה לטמא לו ומיירי ברגל שכל אדם חייב לטהר את עצמו ברגל ואסור לו ליטמא כי אם לקרובים:

שאין אני קורא בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי איכא דקשיא ליה דהא לית ליה מדרש כתובה זה כדאיתא לקמן במכילתין וביבמות ולאו קושיא היא דהכא לאו משום מדרש כתובה אלא משום שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל לבית הלל לישנא דעלמא נקט הכא ויש מתרצין דב"ה לית להו מדת כתובה ליפות כחה בכך כגון האשה שבא עד אחד שמת בעלה שנשאת ואינו גובה כתובה לב"ה אבל הכא שהוא להורע כחה שלא תגבה אפי' ב"ה מודה ואין לתירוץ זה טעם בעצמו אלא שמפרש כמה שכתבנו:

ממה שכתבנו אתה למד שתקנה זו ר"ל שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו לא נעשית אלא מפני שלסיבה היו מושכים יד מליתן לבנותיהם כראוי ומכל מקום לא כיונו בה לצאת מן הגדר ליתן להם יותר מן הראוי ובמקום שיש בנים זכרים מיהא ראוי להזהר ביותר שלא ליתן להם יותר מדאי מפני שיש כאן צד להעברת נחלה וכבר אמרו לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא וכן ראוי לכל חסיד שלא להשתדל בדבר ואם רואה בעצמו שמתוך כבודו אבי הכלה מרבה בנדוניא יותר מדאי יזהר שלא יהיה שם ומכל מקום כל שהתנה ליתן אף ביותר מדאי לאי זו סבה ראוי לו שיקיים אע"פ שלא קנו מידו או שקנו מידו ועדין עסוקים באותו ענין ואפילו התנה בזמן שאין הדברים נקנין באמירה שאין ראוי לאדם להיות הדריין ולבטל מה שהוציא בשפתיו:

המוחלת כתבתה לבעלה אין לבניה עוד דין כתבת בנין דכרין שהרי מחלה שיעבודה אבל המוכרת כתבתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה דין כתבת בנין דכרין כך היתה התקנה שכל שמחמת מעות היא עושה צד אונס יש בדבר והוא שאמרו זוזי אנסוה ומתוך כך אין המכירה מפקעת דין כתבת בנין דכרין שלא נתכונה אלא לזכות ללוקחים זכותה בגביית כתבתה אם נתארמלה או נתגרשה שהיתה היא ראויה לגבות (לא מכרה) ועוד שהרי מכל מקום אם מתה הוא יורשה ושמא תאמר מוכרת ומוחלת לבעלה היאך הבעל משהא אותה בלא כתבה איפשר שהיא מוכרת ומוחלת כתבה גדולה וחוזר וכותב לה כתבה מועטת של מנה מאתים וכן יש שואלים מוכרת ומוחלת לבעלה תבטל מכירתה ומחילתה מטעם נחת רוח עשיתי לבעלי עד שפירשו שאין דין נחת רוח עשיתי נאמר בנכסים שלה אפילו בנכסי מלוג כל שכן בכתבה עצמה שאין ראוי לומר בה דין נחת רוח עשיתי לבעלי ומכל מקום בפרק חזקת הבתים מ"ט ב' יתבאר שדין נחת רוח אינו נאמר בנכסי מלוג אבל נאמר הוא בנכסי צאן ברזל ומפני שאם אינה מודה במכירתו הוא אומר עיניה נתנה בגירושין ובמיתה והעמידוה בכתב לראשון ולא חתמה לה לשני וחתמה או אחד משאר הדרכים שדין נחת רוח נפקע בהם על הדרך שביארנו בבבא קמא פרק הכונס נ"ט ב' וגדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שבמוחלת מיהא אין דין נחת רוח כלל דאדרבה הוא הוא שנותן עיניו בגירושין ובמיתה וכן כשהיא מוכרת הן לבעלה הן לאחרים ואין דין נחת אלא כשהוא בא למכור והיא מודה במכירתו ולגדולי הדורות ראיתי בלשון זה מכיון שכתבה ממון שלה הרי הוא כנכסי מלוג שלא לומר בהם דין נחת רוח וגדולי המחברים כתבו בכיוצא בה בנכסי צאן ברזל שנגנבו או אבדו ומחלתם האשה וקנו ממנה בעדים שאין בה דין נחת רוח הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות שהרי אין הבעל מביא ראיה ליטול כלום אלא ליפטר מפירעונה אבל אם נתנה לו מטלטלים של צאן ברזל לא קנה מדין נחת רוח:

האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה לא כתבה ולא פירות שאכל מנכסי מלוג שלה ואין לה לא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר מתה היא בחיי אחד אין בניה נוטלין כתבתה ולא סוף דבר בשנשאת בעד אחד אלא אפילו נשאת על פי שני עדים שנמצאת אנוסה והיה לנו לומר מאי הוה לה למיעבד ואעפ"כ כל הדרכים האלו בה ובמסכת יבמות יתרחבו דברים אלו בעזרת הצור:

המוחלת כתבתה לבעלה מחלה כל תנאיה כמו שביארנו בענין כתבת בנין דכרין ומעתה אם נתאלמנה אין לה מזונות על נכסי היתומים וכגון שמחלה סמוך למיתה שלא הוצרך לכתוב לה כתבה אחרת הא מוכרת בחיי בעלה יש לה מזונות אף לאחר מותו כדין שביארנו בכתבת בנין דכרין:

ארוסה שמתה הארוס אינו חייב בקבורתה ואם הוא כהן לא אונן ר"ל שאין אנינות חל עליו ליאסר בקדשים ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ליאסר בקדשים שהיא חולקת בהם בבית אביה ולא מיטמאה לו ר"ל שאינה זקוקה לכך בין בכהנת בין בישראלית אע"פ שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה ואם מתה אינו יורש נכסים שלה שאין מקום לירושת הבעל אלא בנשואה מת הוא גובה כתבת מנה מאתים אם כתב לה כמו שביארנו בראשון של מציעא אבל תוספת לא שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה מתה היא אע"פ שאין הוא יורש הנכסים שלה כמו שביארנו מכל מקום אין יורשיה גובין מן הבעל כתבת מנה מאתים שכתב לה ואף היא אין לה כתבה ר"ל שאינו חייב לה בקבורתה שהיא במקום כתבה שאיני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כלומר שהרי עכשו אינה נשואה שנאמר בה לכשתנשאי לאחר כלומר כדרך שאת נשואה היום וארוסה אין לה מה שתוריש לבעלה אלא מה שהוא כתב לה והוא לא כתב לה אלא לכשתהא ראויה לינשא ואם כן מה הוא יורש ממנה שיקברנה בכך אבל נשואה הרי יורש ממנה נכסים שהביאה ואפילו אין לה נכסי צאן ברזל הואיל ואם יש לה ראוייה להורישם לבעל קוברה אבל ארוסה אפילו יש לה נכסים אביה יורשם ולמדת שזה שאמרו קבורתה תחת כתבתה פירושו במקום ירושת נדוניתה אבל לא במקום מנה מאתים:

המשנה העשירית והכונה בה גם כן בביאור החלק הרביעי בנן נוקבין דיהויין ליך מיני יהוין יתבן בביתי ולתזנן מנכסי עד דיתנסבין לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר"ם פי' עד דינסבן עד שיתארסו ומשיתארסו אין להן מזונות וכן אם בגרו אין להם מזונות ואפי' אחר מיתת אביה:

אמר המאירי מתנאי כתבה הוא שיהיו הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מיתת האב עד שיבגרו או עד שיתארסו והוא שאמר לא כתב לה בנן נקבן דיהויין ליכי מנאי אינון יהוין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי עד דתינסבן לגברין חייב מפני שהוא תנאי בית דין ופירשו בגמרא בלשון זה ר"ל דתינסבן שלא על קיחת נשואין הוא נאמר אלא על קיחת אירוסין ונמצא שכל שנתארסה הפסידה מזונות מאחים אע"פ שלא נשאת ואפילו תוך הזמן הנתון לה לפרנס את עצמה שאין הלכה כדברי האומר עד דימטי זמניהון לאיתנסבא שהוא שנים עשר חדש אחר האירוסין לבתולה ולאלמנה שלשים יום אלא משנתארסה הפסידה מזונותיה ואע"פ שלא נשאת ושלא בגרה וכן אם בגרה אע"פ שלא נתארסה הפסידה מזונותיה מאחים שכשם שהבגרות מוציאה מרשות אב כך מוציאה מרשות אחים ונמצא שתנאי זה אינו אלא בנערה או בקטנה ושלא נתארסה עדיין וצריך שתדע שבמזון האשה והבנות כסות ומלבוש בכלל מזונות וכמו שאמרו בפרק אע"פ ס"ה א' פסוק לי מזוני וכו' פסוק לי שיראי וכו' ואף בתלמוד המערב שנויה כן:

זהו ביאור המשנה וכלה כמו שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא האי נמי תקנתא דרבנן הוא כו' לכאורה כתובת בנין דיכרין תקנתא דרבנן הוא כדי שיקפוץ כו' אבל שיתן אדם לבתו להשיאה כבנו דאורייתא הוא כדדרשי לעיל מוקחו לבניכם נשים וגו' ואפשר דאין זה אלא סמך בעלמא ותקנתא דרבנן היא דמה שיתן האדם לבתו להשיאה לא מקרי מעביר נחלה וק"ל:

תוס' בד"ה ותיבעי לך כו' נראה לר"י לפרש כו' מוחלת מיבעיא דפשיטא דלית לה כו' עכ"ל דלפי הנראה מפרש"י כ"ש מוחלת דלאו אנוסה דמיבעיא לן למימר הכי דפקעה זכותה ולא דפשיטא להו אבל התוס' לא נראה להו לפרש כן דאכתי תקשי ותיבעי לך מוחלת שהוא דבר המצוי יותר ונימא לאידך גיסא דהשתא מוחלת דסלקא דעתך למימר דלא פקעה זכותה ומבעיא לן כ"ש במוכרת דאנוסה דמבעיא לן הכי דלא פקעה זכותה ועוד דלא נראה להו לפרש דמוחלת נמי מבעיא ליה לרב יימר דא"כ תקשי לרבא דמעיקרא בעי למימר ותיבעי לך נמי מוחלת ולקמן פשיטא ליה במוחלת ולא קאמר ביה דהדר פשטה כדקאמר גבי מוכרת לבעלה אבל להאי פירושא שכתבו דבמוחלת השיב לו רב יימר דפשיטא ליה מהאי טעמא דלא אנסוה ניחא דמעיקרא לא אסיק רבא אדעתיה האי טעמא [קאמר] שפיר ותיבעי לך מוחלת אבל לבתר דשמע מרב יימר במוחלת דפשיטא ליה מהאי טעמא דלא אנסוה קבלה מיניה רבא ולא מיבעיא ליה נמי אלא במוכרת לבעלה ודו"ק:

בד"ה שאין אני כו' ומיהו ב"ש אית להו כו' אפילו לגרע כחה וקי"ל כוותיה דהא כו' עכ"ל דהך דבפרק האשה שנפלו דקאמר מאן שמעת להו דאית ליה היינו אפילו לגרע כי הכא והא דקי"ל כוותייהו דב"ש אפילו לגרע צ"ל להאי תירוצא נמי כמ"ש לעיל דאיכא תנאי נמי בפרק המקבל דדרשי לשון הדיוט אפילו לגרע והלל הזקן דחשיב התם לית ליה אלא לייפות ודו"ק:

תוס' בד"ה שאין אני קורא וכו' עד א"נ כי לית להו לב"ה עד וההיא דהמקבל נמי לייפות כהה וכו' וא"ת הדרא קושיא לדוכתה הא בית שמאי במקום ב"ה אינו משנה דהא הכא איירי לגרע כחה והני תנאי דדרשי לשון הדיוט איירי דוקא בייפוי כחה אבל באמת הוא שהלל הזקן לבד מיירי דוקא לייפוי כחה אבל שאר התנאים איירי בכל ענין אפילו לגרע כחה וע"ש:

מכרה כתובתה לבעל' יש לה כתובת בנין דכרין וכו' כתב רש"י ז"ל או אין לה. מי אמרי' כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אביה מלהוריש נדוניא שלה לבני בתו שהרי מכרה ואין כל הירוש' באה מעכשו אלא מכח הבעל ויחלקו כל בנים בשוה בני שתי נשיו. ותבעי לך מוחלת. שהוא דבר מצוי מן המכר ואי משום דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה. השתא מוכרת מבעיא לי. כלומר מי סברת דמשום הנאה דמטא לידה תיסק אדעתא דפקעה זכותה. השתא מוכרת. דאנוסה היא ס"ד דפקעה זכותה ומבעיא כ"ש מוחלת דלא אניסא. ע"כ. פי' לפי' מעיקרא דקא מבעיא ליה עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא היינו לומר דאין לה דמאי דפשיט לן היינו דיש לה אע"ג דמכרה כתובתה לבעלה דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבו' לבנין דכרין הילכך כי מכרה נמי יש לנו לומר דאכתי כח בנין דכרין בדוכתי' קאי אלא דהא מסתפקא ליה לרב יימר סבא דמי אמרינן כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אבי' ואין הירושה באה אלא מכח הבעל ויד כל בניו שוים בה ופריך עליה רבא ותבעי לך מוחלת פי' אי לא הוה שום חילוקא בין מוכרת למוחלת אלא שזה מצוי טפי לא הוה קשיא ליה דאפ"ה איכא למימר חדא מינייהו נקט ואדרבא כדי להודיעך חריפותו המציא מציאות חדש ושאל בעייתו בדבר שאינו מצוי כיון דליכא למטעי לחלוקי בינייהו אבל השתא דיש חילוקא בינייהו במוכרת מטא הנאה לידה ומוחלת לא מטא הנאה לידה הילכך איכא למטעי ולחלוקי בינייהו דדוקא במוכרת סבר דדילמא פקעה זכותה בחייה אבל מוחלת לא פקעה ולהכי קשיא ליה דהא ודאי ליכא לחלוקי בינייהו משום הכי דאע"ג דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה מעתה תבעי לך מוחלת כי היכי דלא נטעי ואי הוו שניהן מצויין לא הוה נמי קא פריך דבודאי ליכא למטעי בהכי כלל וחדא מינייהו נקט אבל השתא דמוחלת מצוי טפי ולא מטא נמי הנאה לידה ושבקת מלמבעי מוחלת ובעית מוכרת אלמא משום דסבירא לך דבמוחלת פשיטא דלא פקעה זכותה בחייה משום דלא מטא הנאה לידה להכי לא קא בעיא לה והא ודאי ליתא וכדכתיבנא דאי סבירא לך דבמוחלת נמי תיבעי אלא דחדא מינייהו נקט תיבעי מוחלת דליכא למיטעי ומשני השתא מוכרת וכו' פי' מי סברת דמשום דמטא הנאה לידה איכא למימר דפקעה זכותה טפי אדרבא איפכא מסתברא משום דמטא הנאה לידה איכא למימר טפי דלא פקעה זכותה משום דאנוסה היא מעתה אין כאן אלא דמוחלת מצוי טפי ומ"ה ליכא לאקשויי וכדכתיבנא וכל שכן דבמוכרת איכא רבותא טפי דאפילו דמטא הנאה לידה ואיכא למימר דאנוסה הויא אע"פ כן איכא למבעי דדילמא פקעה זכותה ועיקר מאי דחדית לן הוא הצד האחרון שאין לה וכדכתיבנא ומיהו בין במוכרת בין במוחלת קא מבעיא ליה ואין לפרש דמעיקרא לא פריך אלא משום דמוחלת מצוי טפי ואהדר ליה דאע"ג דמוחלת מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא דאף על גב דאיכא למימר זוזי אנסו' מ"מ פקעה זכותה בחיי' והא אמרינן דהצד האחרון היינו עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא ואהכי מהדר לאשמועינן רבותא דהא ודאי ליתא דלישנא לא משמע הכין כלל דהוה ליה לאהדורי אע"ג דזה מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא ולמה ליה למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת דבהאי ק"ו מאי קא מהדר ליה דשביה מצוי ושכיח טפי ונקיט מידי דלא שכיח כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דעיקר פירכיה היינו דאבעיא ליה למנקט בעייתו במוחלת דשכיח טפי. וקשה דא"כ מאי קא משני השתא מוכרת וכו' אכתי הקושיא במקומה עומדת דכי היכי דאיכא רבותא טפי במוכרת בצד דאין לה איכא נמי רבותא טפי במוחלת בצד שיש לה והרי שניהם שוין מעתה הדרא קושיא לדוכתיה דתבעי מוחלת דמצוי טפי ועוד למה לי למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת לישני בקוצר דמשום רבותא דזוזי אנסוה נקט מוכרת. ותירצו בתוס' דלאו שנוייא הוא אלא מסקנא דאסיק דדעתו נוטה דאפילו במוכרת הפסידה אע"ג דאיכא למימר דזוזי אנסוה וכ"ש מוחלת דפשיטא ודאי דלית לה כתובת בנין דכרין הילכך לא בעי אלא מוכרת אבל במוחלת פשיטא ליה והלשון מגומגם ועוד דה"ל לאהדורי בקוצר דמוחלת לא קא מבעי ליה כיון דאין כאן אונס זוזי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא טפי. וא"ת בשלמא לשיטת התוס' היינו דרבא גופיה לבתר הכי פשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דלבתר דשמעה מרב נחמן רביה קבלה מיניה אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא דמעיקרא פריך רבא דתבעי לך מוחלת ואהדרו ליה דאה"נ דמבעיא ליה מוחלת וחדא מינייהו נקט וכדכתיבנא ושוב איהו גופיה פשיטא ליה מוחלת. וי"ל דמעיקרא כי קא בעי רב יימר סבא מכרה כתובתה וכו' לאו במוכרת בטובת הנאה בלחוד קא מבעיא ליה דאפילו מכירה גמורה וקבלה רוב דמיה או כל דמיה הוה קא מבעיא ליה דדילמא אכתי יש לה דהא כי ירית לה בעל נמי עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין או דילמא אין לה דכיון דמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירוש' וכו' וכדפרישנא ולהכי קא פריך עליה רבא דהני צדדין גופייהו איכא נמי במוחלת ותיבעי נמי מוחלת ומיהו רבא בעי בגונא אחריתי מכרה לבעל בטובת הנאה בעלמא שאם מת הוא לא תגבה אבל אם מתה היא אינו ענין במכירתה כלל הלכך איכא למימר כיון דלא מת הוא אלא היא מתה כח בנין דכרין בדוכתיה קאי שהרי כשמתה היא אין כאן שום מכירה כלל דומיא דמוכרת לאחרים או דילמא כיון דבידו הכתובה והוקל בעיניה להחליטה כמוחלת דמי וכדפרש"י ז"ל לקמן הילכך במוחלת לפי צדדי בעייתו אין בה ספק כלל כנ"ל. והיינו דהוצרך רבא להקדים פשיטא לי מוכרת וכו' כדי למבעי בעייתו וקל להבין: ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל וז"ל יש לה כתובת בנין דכרין דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין השתא נמי לא שנא דילמא זכות בניה מכרה לבעלה וחולקין אותה הבנים לגמרי בשוה ונהי דאם מת הוא בחייה או אם בא לגרשה אינה נוטלת כתובתה דהא מכרה והכא נמי מבעיא לן מוכרת יותר לאשמועינן השתא מוכרת מספקא אי מכירתה מכירה אף על גב דאיכא למימר דודאי לא מכרה לפי שלא גמרה לעקור זכות בניה ולמכור תנאי כתובתה דהיינו תקנת כתובת בנין דכרין אלא כתובתה בלבד כגון מנה מאתים שהיא מוכרת מתוך אונסה ודוחק' דדמי' עליה כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא (עוכלי בסטונייר עוכלא משקל בהמוכר את הספינה) כאילו מכין אותה מאה חבטות במשקל א' של אבן מוחלת דמדעתה עבידא לא חיישינן לזכות את בניה שהרי מעצמה ומחפצה גומרת למחול את תנאי כתובה וכתובה מבעיא דהא ודאי לא כלום שיירה ואין לה כתובת בנין דכרין. כ"ש. ולמאן דפריש זוזי אנסוה ומכירת אונס לא כלום הוא קשיא ליה הא דאמר בפרק חזקת הבתים תלוהו וזבין זביניה זביני. אמר רבא פשיטא לי וכו' רבא אזיל ובעי נמי מאי דבעי רב אויא סבא. מוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה שהרי אם מתה היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויפסידו את ממונם ועל הספק נותנין את ממונם שמא ימות הוא בחייה או יגרשנה ונוטלין כתובתה מ"ט זוזי אנסוה לא גרסינן הכא דהא ודאי פשיטא לן דיש לה כתובת בנין דכרין שאע"ג שמכרה לאחרים היה הבעל יורש' כשמתה ושקלי לה בנין דכרין כמוכרת לאחרים דמי ויש לה כתובת בנין דכרין משום דזוזי אנסוה ומשום אונס לא גמרה דעתה למכור לבעל זכות בניה. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומה שנ"ל פי' לפי' במהדורא בתרא כתבתי: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין או לא פי' מוכרת כתובתה בטובת הנאה דאי בכל דמיה היינו נפרעת ופשיטא דליכא כתובת בנין דכרין וק"ל היאך יכולה למכור זכות בניה דהא אינהו מכח תקנתא דרבנן אתו ואין זכותם אלא כשמתה היא בחיי בעלה דפקע זכותה בב"ד וי"ל דמ"מ לא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא כשלא נתפרעה מכתובתה ולהכי מספקא לן אי הויא מכירה זו כפרעון או לא ותבעי לך מוחלת פרש"י ז"ל ותבעי לך מוחלת שהוא דבר מצוי מן המכר ולא נהירא ואחרים פירשו ותבעי לך מוחלת נמי דקס"ד דדוקא במוכרת מספקא ליה משום דמטי לה הנאה אבל מוחלת דלא מטי לה הנאה פשיטא ליה דלא מחלה זכות בניה אלא טובת הנאה שלה ולהכי אמר ליה דהכי נמי איכא למבעי מוחלת דהא אי לא דעבד נייח נפשה לא הוה מחלה ואהדר ליה דאדרבא במוכרת הוא דמספקא ליה משום דאיכא למימר דבאונסא הוא דזבנא אבל מוחלת פשיטא ליה דפרעון הוי דאחולי אחילתיה והריני כאילו התקבלתי והיינו דהדר רבא גופיה ואמר דפשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דאחולי אחילתיה דשמעה רבא מרב נחמן רביה וקבלה מניה. ורבינו יוסף איש ירושלים ז"ל פירש ותבעי לך מוחלת דממוחלת ידעינן מוכרת דאי אמרת מוחלת דלא מטו זוזי ליד' יש לה כתובת בנין דכרין כ"ש מוכרת דיש לה ואי אמרת מוחלת אין לה ממילא שמעינן דמוכרת דקבילא זוזי יש לה דאי אין לה מרתח רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מבעיא. וא"ת הכי נמי נימא איפכא דממוכרת שמעי' למוחלת ואי במוכרת אמר אין לה כ"ש מוחלת דאין לה ואי אמרת מוכרת יש לה אבל מוחלת אין לה דאי יש לה מרתח רתח השתא מוחלת יש לה מוכרת דקבילא זוזי מבעיא ותירץ דלחומרא לא רתח דאף על גב דהויא ממונא דליכא קולא וחומרא מ"מ כל היכא דאמרת יש לה דמקיימא טפי מצות פרנסת הבת ליכא רתחא ואין צורך לכל זה כי הפירוש שכתבנו נכון ופשוט. ע"כ:

והרא"ש ז"ל לא כתב אלא פי' הר"י איש ירושלים ז"ל וז"ל אבעי לך מוחלת שמעת מינה תרתי דאיתמר מוחלת יש לה כ"ש מוכרת דזוזי אנסוה ואי אמר לך מוחלת אין לה כתובה ממילא ידעת דמוכרת יש לה דאי אין לה א"כ מרתח קא רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מבעיא וא"ת ונימא נמי איפכא דממוכרת ידעינן מוחלת וכו'. וי"ל דלחומרא לא קא רתח אע"ג דבממונא לא שייך קולא וחומרא מ"מ הוי חומרא להעמיד ירושה דאורייתא ע"כ. וכיוצא בזה הפירוש של הר"י איש ירושלם ז"ל איתא בפרק אלו טרפות גבי נשתברו רוב צלעותיה ובסוף פרק שני דזבחים. והרא"ה ז"ל פירש וז"ל ותבעי לך מוחלת פי' דהוה קסבר רבא דכי הוה מבעיא ליה מוכרת דוקא במוכרת הוא דמטי לידה הנאה מספקא ליה אם היא מכורה בכל זכות לגמרי ואין לה כתובת בנין דכרין אבל מוחלת לא וא"ל רבא וכל דכן הוא דקא מבעיא ליה הא דהשתא מוכרת מבעיא ליה וכו'. ע"כ: איכא דקשיא ליה מוחלת כתובתה היכי אבעיא ליה תימא נחת רוח עשיתי לבעלי דהא בכל מילי יכולה למימר הכי בר מנכסי מלוג דלא כתיבי בכתובה כדאיתא בפרק חזקת הבתים. והרב אב ב"ד ז"ל מפרש להא כגון דקבלה עליה אחריות ואיכא למימר דודאי אם נתנה לבעלה נכסי צאן ברזל ושלש שדות שבכתובה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי לאכול פירות בחיי ולמוכרם וליתנם במתנה ואי גבינא כתובה גבינא מנייהו אבל מוחלת עיקר כתובה אין זה נחת רוח שהרי כל הנשי' יש להן כתובה והוא הוא שנתן עיניו בגירושי' ובמיתה. וכך כתב הראב"ד ז"ל בתשובותיו. הרמב"ן ז"ל. וכן תירץ הרא"ה ז"ל דהא דמציא למימר בעלמא נחת רוח וכו' היינו טעמא דאי לא בעי מזבנא אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה אבל הכא אדרבא איהי היא דיכלה למימר ליה אתה הוא שנתת עיניך בגירושין. ע"כ: עוד הקשו מוחלת כתובתה לבעלה היכי משכחת לה והא קיימא לן אסור לו לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה וי"ל מוחלת כתובתה בשעת מיתה קאמר והכי נמי הא דאמרי' לעיל מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין וההיא דלעיל איכא למימר נמי מוחלת נדוניא ותוספת ולא מנה מאתים ואין לה כתובת בנין דכרין לומר שאין להם בכתובת בנין דכרין לא נדוניא ולא תוספת מה שמחלה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל תירץ בשתיהם דהכי קאמר שמחלה כתובתה אם תתאלמן ולא תתגרש. ולשון ראויה הוא. הרא"ה ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואחרים פירשו שלא מחלה עיקר כתובה וכתובת בנין דכרין במקום תוס' ונדוניא היא ונראין דבריהם שאין צורך לכל זה דאע"ג דאסור להשהותה מ"מ מחילתה מחילה ולהכי איירינן היכא דמחלה ליה מאי דינא לענין מזונות או לכתובת בנין דכרין כל שכן דיכול לתקן איסורו שיחזור ויכתוב לה עיקר כתובה ע"מ שאין לה מזונות. ע"כ: אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה כן הגירסא בכל הספרים שלנו וכן גורס רש"י ז"ל ואיכא דמדחקי ליה דלמה לי מהאי טעמא תפוק לי דכל שמוכרת בטובת הנאה אינה מוכרת אלא זכות אלמנות וגרושין ואילו כתובת בנין דכרין אינו אלא כשמתה היא בעודה תחת בעלה ורש"י נשמר מזה ופי' ז"ל דאפ"ה הוה ס"ד דמשום דהוקל בעיניה למכור כתובתה ולהפסידה לבניה באלמנות או בגירושין אמרו רבנן דנקנסה דלא תהוי לה כתובת בנין דכרין ולהכי איצטריך לומר טעמא דזוזי אנסוה וי"א דלפום האי טעמא דזוזי אנסוה נתנה כתובתה לאחרים בטובת הנאה לית לה כתובת בנין דכרין הואיל וזלזלה בה וי"א דאפילו להאי טעמא מתנה כמכר דמשום נייח נפשא דעבדו לה הוא דיהבא להו ולמאן דלא גריס האי טעמא דזוזי אנסוה ה"ה למתנה דהא טעמא משום שהיא לא מכרה ולא נתנה אלא זכות אלמנות וגרושין וזו הגירסא היתה נכונה מאד אלא שהספרים גורסין כמו שאמרנו. ע"כ [הריטב"א ז"ל]: וז"ל הרשב"א ז"ל מ"ט זוזי אנסוה ואיצטריך לטעמא דזוזי אנסוה אע"ג דעדיין שעבוד כתובתה על בעלה ועוד דהיא לא מכרה כתובתה אא"כ ימות בעלה בחיי' אבל אם מתה היא בחייו לא וכתובת בנין דכרין ליתא אלא כשמתה היא בחיי בעלה משום דאי לאו טעמא דזוזי אנסוה הוה מפסדת כתובת בנין דכרין משום דזלזלה בכתובתה ולפום האי טעמא נתנה כתובתה לאחרים לית לה כתובת בנין דכרין ואיכא מ"ד דאפי' נתנה אית לה משום דמתנה כמכר דאי לאו דעבד לה נייח נפשא לא יהבה ליה מתנה. ויש מי שאינו גורס זוזי אנסוה אלא טעמא משום דעדיין שעבודה על בעלה וכשמתה היא בחייו נתבטלה המכירה למפרע ונכון הוא ע"כ: ובהלכות הרי"ף ז"ל כתוב אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה. ומצאתי בפירוש ישן על ההלכות וז"ל זוזי אנסוה דאילו היה הבעל מספיק לה מה שחייב לה בצורכי' לא היתה מוכרת כתובתה והוא גרם לה למכור כתובתה להסתפק בצרכיה ולפיכך לא פקעה כתובת בנין דכרין בין לאחרים להסתפק וכו' לאחרים שהרי אם מתה היא בחיי בעלה אף על גב דכתובתה מכורה יירשנה בעלה ויפסידו הלוקחין את ממונם שעל הספק הם נותנים את ממונם שאם ימות בעלה בחיי' או יגרשנה יזכו הלוקחים בקניינם ונוטלין את כתובתה ואם תמות היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויאבדו ממונן ולא שייך לומר על אחרים זוזי אנסוה דהא ודאי פשיטא לן שאף על פי שמכרה כתובתה לאחרים ומתה יש לה כתובת בנין דכרין שהרי הבעל יורשה כשמתה ולכשימות הבעל שקלי בניה כתובת בנין דכרין להכי שייך למימר זוזי אנסוה על בעלה שאפי' מתה היא המכר במקומו עומד ואין מתבטל ואלמלא טעם זוזי אנסוה לא הוו ירתי בניה מכתובתה ולא פרוטה מכתובת בנין דכרין ולפיכך הוצרכנו לומר האי דזבנה כתובתה לבעלה לא גמרה בדעתה למכור לבעלה זכות בניה ובטיל כתובת בנין דכרין אלא מתוך דוחק' זוזי אנסוה וזבנה ולא גמרה ומקניא ויש לבניה כתובת בנין דכרין אבל מוחלת דמדעתה ומרצונה גמרה ומחלה לפיכך אין לבניה כתובת בנין דכרין. ויש להקשות אהא דאמרינן זוזי אנסוה דאלמא מכירת אונס לאו מכירה הוא דאמרינן בבבא בתרא בפרק חזקת תלוהו וזבין זביניה זביני. ואני אומר בפירוק קושיא זו דשייך לומר על אחרים נמי זוזי אנסוה וע"כ אתה צריך לומר על אחרים דזוזי אנסוה שאלמלא האי טעמא הוה לן לומר אין לבניה כתובת בנין דכרין ואע"ג דכי מתה בחיי הבעל בטל המכר ויורש בעלה כתובתה כתקנת חכמים מאי טעמא משום דמצי אביהן למימר להון מנן לכון כתובת בנין דכרין אמכון מכרה כתובתה ואבדה זכותכם ברצונה ואביכם לאו בתורת ירושת אמכם באה הכתובה בידו אלא בכח התקנה שתקנו חכמים לבעל בנכסי אשתו שיהא דינו בהם כדין לוקח ואם מכרתן לאחרים ומתה אתי ומפיק לה מן הלקוחות דחשו חכמים לפסידא דידה ולא חשו חכמים לפסידא דלקוחות דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למיזבן מאתתא דיתבא תותי בעלה וראיה לדבר דהא כל ימי חייה לא היה יכול לבטל מכירתה אלא לאחר מותה היא בטלה מאיליה כתקנת חכמים כמו שאמרנו הילכך אלמלא טעם זוזי אנסוה שבא ולימד שהמכירה בטלה מעיקרא לא הוו זכו בכתובת בנין דכרין אלא הואיל וזוזי אנסוה והמכירה בטלה מעיקרא הדרא זכות כתובתה למקומה וכי זכה בה אביהם בתורת ירושה ולא בתקנת אושא הילכך כתובת בנין דכרין במקומה עומדת. עכ"ל פי' ישן על ההלכות:

בתר דבעיא הדר פשטה מוכרת לבעלה וכו' דלא מכר לו אא"כ ימות הוא בחייה הא אם תמות היא בחייו אין מכירתה מועילה כלום. וא"ת ממאי פשטא י"ל דפשטא מהא דתניא בפרק החובל [בבא קמא פט ב'] כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו ופי' רבא התם כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין כך המוכרת לבעלה ותמיה לי אי מהתם פשטא אמאי לא אייתי לה הכא ולימא הדר פשטא מדתניא. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל דהנכון דמסברא מיפשיט ליה מדלא אייתי הכא ההיא מתני' דהתם וטובא איכא בתלמודא דבתר דמבעיא ליה אמרינן דהדר פשטה ולא אשכחן מהיכן פשטה. ע"כ:

אי לאו דאמרת לה משמיה דגברא רבא כו' כלומר ויש לה מזונות וכן הילכתא ויש שפירשו דדוקא במוחלת כתובתה לבעלה שאין מזונות תנאי כתובה אלא חוב באנפי נפשיה הוא מדאורייתא או מדרבנן ואיכא למימר דכתובתה מחלה ולא מזונותיה אבל באלמנה לגבי יורשין שמזונותיה משום תנאי כתובה כל שמחלה להם כתובה הרי הוא כאילו מחלה להם מזונות בפירוש והיינו דאמרינן בפרק הנושא בעובדא דחמתיה דרבי חייא אהבה דיתבא עשרין וחמש שנין ולא תבע' כתובתה ולבסוף אמרה לו הב לי כתובה וא"ל לית ליך הב לי מזוני מזוני נמי לית ליך דאלמא כיון דמחלה כתובתה אין לה מזונות. אבל בירוש' אמרו אמר שמואל המוחלת כתובתה ליורשין יש לה מזונות מטעמא דמשיב רעה תחת טובה ומשמע דפליגא אגמרא דילן מההוא דפרק הנושא ויש אומרים דלא פליגא וההיא דפרק הנושא אתיא כאנשי יהודה שהרשות ביד היורשין להגבותה כתובתה ולאבדה מזונות וכיון שכן כשמוחל' להם אבדה מזונות שאל"כ יכולם לכופה במזונותיה שתמחול להם כתובתה אבל דהכא והירושל' כאנשי גליל ושמואל דאמרה בירושלמי פסק לקמן הלכה כאנשי גליל וא"כ ליתא לההיא דבפרק הנושא דהא קי"ל דהלכה כאנשי גליל וזה דוחק מדלא פירשוה בגמרא וגם כל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל: או הב לה כתובתה פי' דקס"ד דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת עיקר כתובתה ודחי' לה שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכשמתה בחייו לא זכי מינה כלום ותקנו קבורתה תחת נדונייתה הוא ומיהו לא פלוג רבנן כיון דרוב נשי' יש להם נדונייא והיינו דלא אמרו תחת ירושתה דזמנין דלא ירית ומיחייב בקבורתה. הריטב"א ז"ל ובסמוך נאריך בזה בס"ד. וכתב (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל וז"ל או הב לה כתובה לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב לה הכא נמי מיירי בהכי דכתב לה א"נ שנהגו שם לכתוב לארוסות אבל לפי מה שכתב רש"י ז"ל דארוסה יש לה כתובה אתי שפיר מדלא אומרין וכתב לה כתובה הוה וכבר הארכתי בפרק הניזקין ובריש פירקין בס"ד. ע"כ:

תנינא אינו משנה בשום מקום פרש"י ז"ל תנינא. אני שונה שאין לארוסה שמתה משפט כתובה דהיינו קבורה. ע"כ. פי' הוקשה לו אטו הוא שונה ברייתא זו והלא ברייתא מתניא לכ"ע ובסוף פרק הכותב רב חייא בר אבין הוא דתני לה להך ברייתא לכך תריץ ז"ל דהיינו דאיהו קא דייק הכין שאין לארוסה שמתה משפט כתובה וכדדייק הא מתה היא וכו' כנ"ל. אבל במהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל א"ל רב חייא בר אמי תנינא ברייתא אני שונה דאיכא למשמע מינה דאינו חייב בקבורת ארוסתו ובכולא תלמודא מיתניא הך ברייתא בדידיה כדאמרינן בבבא מציעא ולקמן בפרק הכותב נמי דתני ר' חייא אשתו ארוסה וכו' וה"ק תנינא ע"כ. ובספרנו גרסינן לקמן בפרק הכותב רב חייא בר אבין וכדכתיבנא: ולא מטמאה לו לא שאסרוה ליטמא דהא אין בנות אהרן מוזהרות שלא ליטמא לרחוקים דבני אהרן ולא בנות אהרן כתיב אלא לומר שאינה חייבת ליטמא כיון שאינה שארו ואתיא כמאן דאמר חובה ליטמא לקרובים דס"ל לה יטמא חובה ויש שפירשו בתוספות שאסורה ליטמא לו ומיירי ברגל שכל אדם חייב לטהר עצמו ברגל ואסור לו ליטמא כי אם לקרובים. הריטב"א ז"ל: לא אונן לה לאסור את עצמו אף במעשר הקל דכתיב ביה לא אכלתי באוני אין אנינות אלא בלב ואין אנינות אלא יום אחד כדאמרינן במ"ק מואחריתה כיום מר ובשעה שמתו מוטל לפניו. אינו יורש נכסי מלוג שלה שאע"פ שהבעל יורש את אשתו דהיא לאו אשתו היא. מת הוא גובה כתובתה מנה מאתים ולקמן בפרק הכותב מהדר לאוקומה בדלא כתב לה מן האירוסין ואפ"ה גובה כתובתה משום דרבנן תקינו לה כתובה לאלמנה מן האירוסין ואמרינן בדכתב לה וכ"ת אי בדכתב מאי למימרא מתה אינו יורשה איצטריכא ליה אבל תוספת אין לה עד שנשאת והא דאמרינן לעיל הילכתא אחד מנה וכו' ואחד תוספת אינה גובה אלא מן הנשואין הני מילי למטרף לקוחות דמזמן נשואין טרפא ממשעבדי שלא כתב לה אחריות אלא מנשואין ואילך אבל לא מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא: טעמא דמת הוא וכו' פי' דאלת"ה הוה ליה למתני בקוצר ויש לה כתובה ולמה לאורוכי ולמימר מת הוא גובה כתובתה אלא לדיוקי טעמא דמת הוא וכו': אין לה כתובה פרש"י ז"ל דין כתובה וקבורה תחת כתובתה דתניא לעיל בנשואה תניא ותחת נדונית בית אביה שהוא יורש אבל כיון דכי מתה אינו יורשה אף הוא לא נתחייב לקוברה. מ"ט. כי מתה היא בחייו אין לה תביעת כתובה ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש. שאין אני קורא וכו'. וכך היו כותבין בשטר כתובה הלכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ולא יורש ממנה כלום. ע"כ. פי' לפי' הא ודאי כי קאמר אין לה כתובה דלא כתובה ממש קאמר דמאחר דמתה מה כתובה שייך בה והרי מתה אלא דין כתובה קאמר פי' קבורה דהויא תחת כתובה והוקשה לו לרש"י ז"ל דע"כ הא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונייתה ולא תחת כתובת ק' ר' דאי תחת ק' ר' בארוסה נמי ה"ל לקוברה וכיון שכן מאי דין כתובה דקאמר והיכא מצינו דקבורה להוי דין כתובה עד דנקריוה דין כתוב' והרי לעולם אין לקבורה שייכות בכתובה כלל עד דנקריוה דין כתובה. ותירץ דהא דתניא קבורה תחת כתובתה לעולם כתובת מנה מאתים הוא דהויא ובנשואה תניא ומשום דיורש נדוניית בית אביה הוא דתקינו לנשואה קבורה תחת מנה מאתים אבל בארוסה כיון דכי מתה אינו יורשה לא נתחייב לקוברה משום מנה ר' ולהכי לא תקינו קבורה תחת נדוניא ממש ולא תחת מנה מאתים כלל משום דאי הכי בשלא הכניסה לו נדוניא לא היה מוטל עליו לקוברה אבל השתא דתקינו תחת מנה מאתים לא פלוג רבנן בנשואה כלל בין הכניסה לו ללא הכניסה אבל בארוסה אע"ג דעיקר התקנה היתה בעבור מנה מאתים כיון דכי מתה אינו יורשה אף הוא לא נתחייב לקוברה והנהו דאמרי ליה זיל קבור או הב לה כתובתה הוו סברי דתחת מנה מאתים שתקנו לה חכמים הויא קבורתה וכיון דאינו פורע מה שתקנו לה חכמים מוטל עליו לקוברה ואע"ג דאינו יורשה ואהדר להו רב חייא דמשום שאינו פורע לה מה שתקנו לה חכמים לא נתחייב לקוברה כיון שאינו יורשה אבל בנשואה כיון דיורשה אם הכניסה לו נדוניא אפילו לא הכניסה נמי חייב לקוברה כיון דהרי נשכר בכתובת מנה מאתים נמצא דרב חייא תרתי קאמר חדא דלא נשכר בארוסה במה שנפטר מכתובתה ועוד דכיון דאינהו יורשה לא נתחייב לקוברה ובעי תלמודא מ"ט פי' לא קאי אמאי דאמר דכיון דאינו יורשה לא נתחייב לקוברה דהא נמוקו עמו והדין נותן כן דכיון דאינו יורשה דלא יתחייב לקוברה ומיהו אמאי דאמרינן דלא נשכר בפטור כתובתה קא בעי אמאי אין לה תביעת כתובה ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש והרי מרויח בזה והוה ליה כאילו יורש מנה מאתים. אבל לא בעי דאפילו לא ירויח כלל דאין לה תביעת כתובה מ"מ אילו לא מתה הויא גביא כתובתה והשתא נפטר ממנה במיתתה ולהכי היה ראוי לקוברה דפשיטא דמ"ה אינו מתחייב בקבורת' ומהדר רב הושעיא שאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר וכו' פירוש דאין כאן שעבוד כתובה כלל אלא כשתנשא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואין זה מדרש כתובה דהא הכי אתני בהדיא ופשיטא דתנאי שבממון קיים כנ"ל שיטת רש"י ז"ל. והתוספות לא פירשו כן אלא כי בעי מ"ט אמאי דלא מתחייב בקבורתה קאי דאע"ג דאינו מרויח כלום בפטור כתובתה ואינו יורש בזה כלום דאינו מגיע לידו שום הנאה דלא נתנה כתוב' לגבות מחיים מ"מ הרי נפטר במיתתה מחיוב כתובתה ואם היתה מתגרשת ביה מתחייב בכתובתה ובהכי סגי לאחיובי בקבורתה ומ"ט לא מחייב בקבורתה ואהדר ליה דממדרש כתוב' נלמוד דהכי כתיב כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דאלמא אין לה שום גביה אחרת אלא מה שהיא גובה כשנשאת לאחר ואם מתה מחייב בקבורה משום מאי דבעי לאחיובי אלו גרשה וכדכתיבנא הרי כאן גביה אחרת ואין לנו אלא מה שכתב בתנאי כתובתה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל אין לה שום חיוב אחר מחמת כתובתה ומהאי טעמא לא מצינן למימר אפי' בנשואה דיהיה קבורתה תחת מנה מאתים כלל והא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו נדוניית כתובתה לבד אבל לשיטת רש"י ז"ל דלא דרשינן מדרש כתובתה להכי אלא מאי דמפרש להדיא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וכדפרי' אכתי מצינן למימר דבנשואה הויא קבורתה תחת מנה מאתים דמ"מ כיון דאילו גרשה הוה מיחייב השתא דמתה יתחייב מיהא בקבורתה ולהכי פי' רש"י דלעולם הכין הוא קושטא דמילתא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוספות ז"ל לא שני להו בין ארוסה לנשואה וקבורתה אינו אלא תחת נדוניית' לבד. וא"ת לשיטת התוספות היכי קא קרו לנדוניא כתובה והא סתם כתובה היינו מנה מאתים. וי"ל דשפיר מקריא נדוניא כתובה דהכי מצינו לעיל דקתני נכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא וכדכתיבנא. וא"ת והא מדרש כתובה לא דרשי אלא ב"ש כדאמרינן בפרק האשה שלום וכו' ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאינו מדרש כתובה דהא בהדיא הכי אתני דכשתנשאי לאחר תטלי וכו' ולאו מדרש כתובה דפליגי בה תנאי אלא בדלא מיפרשא להדיא אלא דבעינן לדיוקי כן מלישנא דכתוב' אבל כד מפרשא להדיא פשיטא דיש לנו לקיים מאי דקא מתני להדיא אבל לשיטת התוספות ז"ל קשיא דהא נמי לא מפרשא להדיא אלא דאנן דרשינן לישנא דכתוב' והויא לה פלוגתא דב"ש וב"ה וכמו שהאריכו התוספות ז"ל ותירצו עיין בתוספות כנ"ל. ודוק דרש"י ז"ל הוקשה לו הא דתניא קבורה תחת כתובתה גבי הא דאמרינן אין לה כתובה וכו' והתוספות ז"ל הקשה כן גבי הא דאמרינן שאין אני קורא כו' ועוד דלכאורה אין חילוק בין רש"י לפירוש התוספות ובמאי דכתיבנא ניחא וגם שדרכנו להקשות קושית התוספות ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא הכל ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל מ"ט אין לה כתובה הואיל ואמרינן דאינו יורשה אמאי לא גבו כתובת' יורשין דידה כשמתה היא שאין אני קורא בה וכו' תנאי ב"ד הוא זה אפילו לא כתב לה הילכך לא מחייב למיתב לה כתוב' ולא לקברה דקבורתה תחת כתובתה ונשואה שמתה אף על גב דאין אני קורא בה כשתנשאי וכו' אפ"ה קוברה הואיל והוא יורש כתובת נדוניא שהביאה עמה מבית אביה ותחת אותה ירושה תקנו קבורתה ומן האירוסין אינה מכנסת לו כלום עד שעת נשואין ע"כ. ומה שנ"ל בפי' במהדורא בתרא כתבתי:

וז"ל הריטב"א שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' איכא דקשיא ליה דהא ב"ה לית להו מדרש כתובה זה כדאיתא לקמן במכילתין וביבמות אלא דהכא לאו מפני מדרש כתובה ממש אלא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל לדברי הכל ולישנא בעלמא נקט הכא ויש מתרצין דב"ה לית להו מדרש כתובה ליפות כחה בכך כגון האשה שבא עד א' שמת בעלה שנשאת ואינה גובה כתובתה לב"ה אבל הכא שהוא להורע כחה שלא תגבה אפי' ב"ה מודו ואין לתירוץ הזה טעם בעצמו אלא שהוא מתפרש עם מה שכתבנו. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן זיל קבור או הב לה כתובתה קס"ד דקבורתה תחת עיקר כתובתה תקינו לה וזה שכתב לה מן האירוסין ראוי הוא מן הדין לפרוע לה כתובתה אלא לא יפו חכמים כחה יותר מן הנשואה שאם רצה לקבור יקבור ולא יתן והיינו דאקשינן עלה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה דאי כדאמרת לעולם דינה לגבות אלא שאם אמר לקבור יפטר בכך ואסקינן דכל דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי לית לה עיקר וכי תקינו רבנן קבור' לנשואה תקון ותחת נדונייתה שהוא יורש דההיא ליתא בכלל מדרש לכשתנשאי לאחר תטלי דהא ארוסה אינו יורשה. וקשה לי כיון דכי שקול בעל נדוניא ירושה היא היכי אמרינן קבורתה תחת כתובתה והלא אף נכסי מלוג הוא יורש ועוד למ"ד ירושת הבעל תור' היא היאך תקנו להחזירה במקצת. ואיכא למימר דה"ק כיון דכתובתה לבעל אי מדאורייתא אי מדרבנן במה תקבר והלא קרובים כיון דאיהו קירית לה קריא ולא ענו לה לפיכך תקנו לה קבורה ממנו שלא נשאת ע"מ להשליכה לכלבים ולפי' לא אמרו תחת ירושת נכסי מלוג שתקנו מצוי למצוי אבל נכסי מלוג אינו מצוי כלל כנ"ל. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו זיל קבור או הב לה כתובה פי' קסברי קבורתה תחת עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים וכתוב' ניתנה לגבות אפילו אחר מיתתה ואע"פ שאין אדם יורש ארוסתו סבורים לומר שכך היתה התקנה מתחילה כשאמרו קבורתה תחת כתובתה שאם מתה קובר ופטור אם ירצה קובר ופטור מכתובתה וסתרינן לה דליתא שלא נתנה כתוב' לגבות אלא במיתת הבעל וכיון שכן ממילא אית לן למימר דקבורתה תחת כתובתה לאו תחת עיקר כתובתה קא אמרינן דהא אמרינן דלית לה אלא ודאי תחת עיקר נדוניא קאמרינן וכי תימא כיון שהבעל יורש בכל מה שיש לה למה אמרו תחת נדונייתה יאמרו תחת ירושתה י"ל תקנו מצוי למצוי. ומיהו קשיא לן ולמה לי למתקן הא פשיטא דהא כולהו יורשין דעלמא הכי הוו שהם חייבים לקבורת המוריש י"ל דהא עדיפא דאפילו כשאין שם ירושה כלל הוא חייב בקבורתה אע"פ שיש שם קרובים אחרים ולהכי אהני לן תקנתא וזה נכון. ע"כ:

בגמרא א"ל רבא ותיבעי לך מוחלת ואף ע"ג דלא משכחת דמחלה דקי"ל אסור להשהותה בלא כתובה אפ"ה מיבעיא ליה אם נעשה באיסור או שמחלה קודם מיתת בעלה או ליורשים וכ"כ המפרשים הקדמונים כדאיתא בלשון הר"ן ובחדושי הרא"ה ז"ל ואע"ג דלפי זה לא אתי שפיר מה שכתבו רש"י ותוס' דמוחלת שכיח טפי והוא דבר מצוי דמ"מ לגבי מוכרת שכיח טפי דהא במוכרת נמי שייך האי טעמא דאסור להשהותה מיהו בלשון הרא"ש ז"ל מצאתי תירוץ יותר מספיק דנהי דצריך לכתוב לה כתובה אחרת ממנה ומאתים אכתי נ"מ בכתובת בנין דיכרין לענין התוס' כתובה ולולי שאיני כדאי היה נ"ל דאפילו עיקר כתובה נמי נהי דצריך לכתוב לה כתובה אחרת מ"מ כיון דבשעת המחילה נתבטל ג"כ התנאי כתובה דבנין דיכרין וא"כ אף שכתב לה כתובה אחרת אכתי אין כאן מקום לבנין דיכרין שירשו כתובה זו דתנאי ב"ד לא שייך אלא בכתובה דשעת נישואין דבהאי שעתא שייך טעמא דכדי שיכתוב אדם לבתו כבנו משא"כ במוחלת וכתב לה אחרת משום לתא דאיסורא מנ"ל דתקנו בכה"ג וצ"ע:

קונטרס אחרון א"ל רבא ותיבעי לך מוחלת וכתבו הר"ן והרא"ה דאע"ג דלא משכחת דמחלה דאסור להשהותה אפ"ה תיבעי ליה אם נעשה באיסור והרא"ש ז"ל כתב דנ"מ לענין תוספת כתובה ולענ"ד אפשר דאפילו לענין מנה ומאתים נמי לא תקנו כתובת בנין דיכרין אלא בשעת נישואין משא"כ במוחלת וצריך לכתוב לה כתובה אחרת משום לתא דאיסורא אפשר דלא תקנו כתובת בנין דיכרין:

קונטרס אחרון א"ר אושעיא לפי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי ופירשו רש"י ותוס' דלפי"ז הא דאמרי' תחת כתובתה תחת נדוניתה ולא תחת מנה ומאתים וכ"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל. ולענ"ד הקלושה היה נ"ל דשפיר מצינן למימר דתקנו קבורתה תחת כתובתה ממש דהיינו מנה ומאתים ואפ"ה אתי שפיר סוגיא דהכא ואדרבה בכך יתיישב יותר סוגיא דפ' האשה שנפלו דף פ"א וכמ"ש בטוב טעם בפנים אלא שנשמט מתוך הדפוס ותמצא בהשמטות:

סליק נערה שנתפתתה

רש"י ד"ה אינו יורשה נדוניית בית אביה וד"ה שאח"כ גובה כתובתה מנה ומאתים ותוספ' אם כתב לה. זה לכאורה סתירה דמדכתב דגובית תוספת כתובה והיינו ע"כ כרבנן דראב"ע א"כ איך כתב דמתה אינו יורש נדונייתה הא מבואר לעיל (דף מז) דלרבנן דלא אזלינן בתר אומדנא בודאי זכה הבעל מן האירוסין ופלוגתא דרבנן ור"נ ע"כ רק אליבא דראב"ע:

תד"ה שאין, ושמואל דדריש לשון השטר דקאמר בע"ח גובה השבח תדע שכך כתב לו אנא איקום ואשפי. תמוה לי הא התם בב"מ פירשו תוספות ד"ה דאמרינן תדע לא דמזה הוי הוכחה דגובה שבח אלא דמסברא ראוי ליטול שבח כיון דלא יהיה הפסד ללוקח:

גמרא מוחלת כתובתה לבעלה א"ל כב"ד כו' מדברי רש"י משמע דהטעם כיון דהוקל בעיני' להפסיד בניה מש"ה ל"ל כב"ד. לפ"ז ממילא אין חילוק בין כתובה מנה ובין כתובה מאתים. או לנדוניא ומוחלת נדוניא אין לה כב"ד על הנדוניא שמחלה. וכן נראה לדינא דעת הרא"ה שכ' ליישב הא דמוחלת אף דאסור לשהות כו' דמוחלת כתובתה היינו נדוניא ע"ש. וכן נראה בדעת הריטב"א שמוחק כלל הנוסחא דמ"ט זוזי אנסוה. והטעם דמוחלת לבעלה אין לה כב"ד משום דמה שמוחלת הוי כנפרעת. כיון דזוזי אנסוה לא מכרה אלא חלקה באם תמות מקודם וכאלו מכרה לאחר אבל לא שהיא כנפרעת עכנ"ד. וא"כ ממילא אף במוחלת נדוניא כן נמצא לדינא לרש"י ולהרא"ה ולהריטב"א במוחלת נדוניא אין לה כב"ד על נדוניא. אולם מתוך דברי הרמב"ם למדתי פשר אחר בדיני. שכ' (בפי"ז מהל"א) המוכרת כתובתה לבעלה כו', והנה מ"ש מתחלה ואם היה לה בן זכר אף שכבר כ' דיש לה כל תנאי כתובה וכב"ד בכלל. מ"מ הוצרך לפרש דלא נימא דלענין כב"ד גרע דע"ז גופא שמכרה הוי כסילקה. ולזה קמ"ל דשלה כב"ד דלא הוי כסילקה רק שמכרה חלקה באם ימות הוא מקודם. ופשיטא דק' במה שכ' הרמב"ם אח"כ במוחלת דהפסידה אין לה ת"כ. לא הוצרך לפרש דאין לה כב"ד. דהוא בכלל במ"ש דמחלה כל ת"כ והשתא אם איתא דס"ל להרמב"ם דגם במוחלת צ"ב אין לה כב"ד על מה שמחלה. וכסברת הריטב"א דדוקא מוכרת לא הוי כסילקה כיון דזוזי אנסוה אבל מוחלת הוי כסילקה או מסברת רש"י דהיקל בעיניה. א"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב דין זה. אע"כ ברור דס"ל להרמב"ם דגם במוחלת לא הוי כסילקה. והא דאמרי' מוחלת כתובתה אין לה כב"ד אף על מה שמחלה. לכן נ"ל בדעת הרא"ש שכ' ליישב אהא דמוחלת כתובתה הא אסור לשהות בלא כתובה ומפרש באמת מחוייב לה מנה ומאתים. ואין לה כב"ד היינו על צ"ב ע"ש. ולכאורה באמת קשה כיון דנחית לפרש דאין לה כב"ד היינו על שאר מנה ומאתים. אמאי לא מפרש דמוחלת כתובתה היינו שמחלה רק השאר. וכמ"ש הרא"ה. א"ו ברור דהרא"ש ס"ל ג"כ דמוחלת לא הוי כסילקה. ומפרש הטעם דמוחלת אין לה כב"ד משום דבמוחלת כתובתה גם ת"כ בכלל וכהרמב"ם. וא"כ ע"כ מיירי שמחלה סתם ושפיר הקשה הרא"ש. ומזה נראה הטעם שפסק הטור (בסימן קה) כהרמב"ם והיינו כמו שבררנו דגם אביו הרא"ש ס"ל כן. וכן נ"ל להביא ראיה מדברי הטור שפסק הרמב"ם דמחלה הכל. קשה מהיכן מצינו זה בש"ס. דל"ל דנפקא זה מהא דמוחלת אין לה מזונות. ז"א דהא במוכרת דלא מכר הכל ג"כ אין לה מזונות כמבואר (בסי' צב) א"כ אימא גם מוחלת מה"ט. בשלמא להרמב"ם י"ל דנפקא ליה. משום דמפרש אין לה מזונות אף בחייו ומזה למד דמחלה. וכ"כ הה"מ להדי': אולם לשיטת הטור דפסק דבחייו יש לה מזונות א"כ לא מוכח מידי מזה. אע"כ דהטור למד כן מהא דמוחלת אין לה כב"ד דליכא טעם אחר רק מטעם דמחלה הכל. והוא ברור. נמצא זכינו לדון לדעת רש"י והרא"ה והריטב"א גם במוחלת נדוניא אין לה כב"ד על מה שמחלה. ואם מחלה כתובה לחוד יש לה כב"ד על הצ"ב דלא מצינו כלל הסברא דמחלה הכל. וע' ברא"ה ובריטב"א ותמצא דלא ס"ל זה הסברא. ולשיטת הרמב"ם והרא"ש והטור במוחלת צ"ב יש לה כב"ד אף על שמחלה. ובמוחלת כתובה בלא צ"ב אין לה כב"ד אף על הצ"ב. כנלענ"ד. ובאמת לולי דמסתפינא הי' נ"ל לשיטת רש"י דבמוחלת יש סברא דהיקל בעיניה. י"ל דאם מחלה צ"ב אין לה כב"ד אף על מנה ומאתים כיון דבאמת עיקר כב"ד לא נתקן על מנה ומאתים היכא דלית לה מאב. רק משום לא פלוג כדאמרי' לעיל. א"כ י"ל דלא פליגי רק בסתם נשים. אבל זהו שנקל בעיני' ואינה חוששת לבנים אינה בכלל התקנה ועל אשה כזו לא התקין כב"ד. והיה נ"ל ליישב בזה דברי הש"ס דבעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה וכו' וכ' רש"י דבמוכרת לבעלה הוקל בעיני' יותר דנחלטת לו הכתובה. ולכאורה קשה מה הוקל בעיני' יותר הלא סוף סוף הפסידא רק אם ימות הוא מקודם ואדרבא אין הפסידא כ"כ דהא מ"מ בני' יורשים בשוה כבנים אחרים. ובמוכרת לאחרים בני' הפסידו לגמרי. ולזה י"ל דלרבא פשיטא דאותו חלק גופא דמוכרת כגון שמוכרת צ"ב בודאי אין לה כב"ד על צ"ב כיון דאינו יורש ממנה וכאיבעי' ראשונה בש"ס, רק עיקר איבעי' דרבא אין שייך במוכרת לבעלה זוזי אנסוה. או לא. ונ"מ דמוכרת צ"ב אם יש לה כב"ד על מנה ומאתים. או דהוקל בעיני' ואין לה מספק הנ"ל. וא"כ שפיר יש חילוק דבמוכרת לבעל הוקל בעיני' יותר כיון דעל אותו גופא שמכר עכ"פ הפסידה בזה לגמרי בין ימות הוא מקודם. או תמות היא מקודם. וק"ל: או י"ל דמוכרת לבעלה הוקל בעיני' יותר משום דבמוכרת לאחרים הוי לבנים ג"כ טובת הנאה דלפעמים יש להם ריוח באם תמות היא מקודם וירש אביהם המעות שלקחה ואחר מיתת אביהם יהיו יורשים עכ"פ בשוה עם אחיהם. אבל במוכרת לבעלה ליכא לאשכוחי ריוח דבאם תמות היא מקודם אין ריוח דבלא"ה ירשו המעות שלקח מאביהם. וק"ל: כמ"ש הב"ש (סימן צ) להרא"ש אי"ל נ"ר עשיתי לבעלי וכו' והוא מדברי הב"י שהוציא כן משו"ת הרא"ש. אמנם יש לע' דהא הטור פסק ג"כ לדינא כאותו שו"ת הרא"ש (בסי' קיח). ואפ"ה פסק בזה הסי' דבנכסי צ"ב יכולה לומר נ"ר. ואף שי"ל דהטור פסק כהרא"ש בשו"ת לדינא ולאו מטעמא, אלא דמיירי שם מנדוניא היינו מעות דבזה פסק ג"כ כאן דאי"ל נ"ר עשיתי לבעלי. אבל בנכסי צ"ב יכולה לומר נ"ר. וקצת ראיה לזה שהטור לא העתיק סוף דברי שו"ת הרא"ש אשר משם הוציא הב"י. אמנם אי קשי' הא קשי' בטור ח"מ (סי' קנא) כתב וא"א הרא"ש ז"ל כ' כסברא א' והיינו דבצ"ב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש:

גמרא מחלה כתובתה לבעלה אין לה מזונות כו' משיב רעה תחת טובה ע' ברא"ה דפסק לדינא דמוחלת בין לבעלה בין ליתומים יש לה מזונות ע"ש. ונסתפקתי אם מחלה עיקר כתובה ולא תוספת. וא"כ תבעה התוספת כתובה אם אמרי' בזה אף דמחלה יש לה מזונות מ"מ הכא איבדה מזונות מחמת תביעת תוספת דהא מ"מ לא שיירה כלום או דמ"מ אלו היתה תובעת תוספת מתחלה ואח"כ היתה מוחלת עיקר כתובה היה לה מזונות ומסברת הרא"ה דמוחלת הוי רק שאין רצונה לתבוע. אבל לא שיהא כנפרעת ע"ש. ה"ה בהיפוך התביעת תוספת לא מגרע כיון דלא קבלה הכתובה הוי כעדיין מקצתה ביד יתומים דמחילה לא הוי כקבלה. ויש פני' לכאן ולכאן. וצ"ע: