מסכת כתובות דף נ״א עמוד ב׳

יש בהן אחריות נכסים ששיעבד לוה נכסיו לאותה מלוה לא יחזירנו מוצאו למלוה ואפי' הלוה מודה שהוא חייב לו ומפרש התם דחיישינן שמא פרעו ומן הלוה נפל וזה שהוא מודה עצת קנוניא היא ביניהם לטרוף לקוחות ויחלקו ביניהם:

וחכ"א כו' דאחריות ט"ס הוא וטריף ממשעבדי ומפסדי לקוחות ובני פלוגתיה דר"מ ר"י הוה בהדייהו שבדורו היה:

ושאני ליה כו' דבכתובה אית ליה אחריות ט"ס הוא:

מן המחוררין אם יש נכסים בני חורין אצל החייב נגבין ואם לאו אין נגבין מן המשועבדין:

פירות ושבח פירות כדתנן במס' גיטין (מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ובשנים אוחזין בטלית (ב"מ יד:) מפרש לאכילת פירות ולשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה בדין מתחת יד הלוקח עם שבח שהשביח הלוקח בזבל ובניר ועם פירות שבה שהנגזל טורפה ממנו כשהוא חוזר על המוכר שמכרה לו באחריות גובה קרן מנכסים משועבדין ושבח מנכסים בני חורין ולא מן המשועבדין מפני תיקון העולם לפי שאין קצובין ואין הלוקח יודע בכמה להזהר:

והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו אף הוא אין גובה מן המשועבדים לפי שאין קצובין ואין כתובים והא דתנן בהנושא והיא נזונית מנכסים משועבדין מפני שהיא כבעל חוב מוקמינן לה התם (דף קב:) בשקנו לה מידו דסתם קנין לכתיבה עומד:

וגט חוב כל שטרות נקראין גט:

הכא לא כתבה ליה התקבלתי ואשמעינן מתני' דאע"פ שלא כתב לה כתובה לא אמרינן מחלה לו עלה אלא אמרינן סמכה על תקנת ב"ד שהכל יודעין שהנושא אשה יש לה כתובה:

חמשה גובין מן המחוררין אע"ג דקתני מניינא תנא ושייר הא דתנן בפרק הניזקין (גיטין דף מח: ושם) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים והא דפריך בפרק קמא דקידושין (דף טז: ושם) גבי ארבעה מעניקין להם שלש באיש ושלש באשה כו' תנא תני ארבעה ואת אמרת תנא ושייר היינו משום דקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם:

וגט חוב שאין בו אחריות וא"ת תקשי מהכא לשמואל דאמר בפרק קמא דב"מ (דף יג.) אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין והכא משמע בהדיא דגבי מבני חרי ומיהו בלאו הכי איתותב שמואל התם מברייתא ורשב"א אומר דמהכא הוה מצי למידחי דגט חוב שאין בו אחריות היינו שמפורש בו דלא למיגבי ביה ממשעבדי וכעין זה מצינו בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסח:) גבי מי שבא ואמר אבד שטר חובי והא דמוקי לה הכא כרבי מאיר היינו משום דלכאורה כוותיה אתיא אבל אי הוה פריך מינה לשמואל הוה מצי למידחי כדפרישית:

אסורה לבעלה אין להקשות מאסתר דהות שריא למרדכי (מגילה דף יג:) דצדקת גמורה היתה:

אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה כו' אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא הוי מוציאין אותה מבעלה על כך:

הא דאמרינן איבעית אימא ר' מאיר היא מאי חייב דקתני מן המחוררין קשיא לי, אמאי לא מותיב מיהא לשמואל דאמר בפרק קמא דמציעא (יג, א), אומר היה ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מן המשועבדים ולא מבני חורין, דהא קתני הכא בהדיא חמשה גובין מן המחוררין, ועל כרחך ר' מאיר היא וכדאמרן, וניחא לי, דטפי ניחא ליה לאותובי מההיא ברייתא דאותיב מינה התם בין לשמואל בין לר' אלעזר כדאיתא התם. ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם, כל ההיא שקלא וטריא דהתם וכל הני תיובתא ואמרי דלישנא דרב יהודאי גאון ז"ל היא, ולהני ספרים קשיא לי, אמאי לא אותביה מהא דקתני בהדיא גט חוב שאין בו אחריות.

והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו ודוקא בשלא קנו מידו וקבל עליו אחריות לר' מאיר גובין אפילו מן המשועבדים והיינו דתנן בפרק הנושא (להלן קטו, ב) מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים, ואוקימנא לה בפרק הנזקין (גיטין נא, א) בשקנו מידו, ולר' מאיר בשקבל עליו נמי אחריות מפורש.

הא דאמרינן הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן-נצר פירש רש"י ז"ל: אחשורוש מלך גדול היה ויודעות הן שלא ישא אותן לנשים ואונס הוא. ואינו מחוור, דאסתר תוכיח, שהושם כתר מלכות בראשה, ואפילו הכי לא נאסרה למרדכי, וכדאמרינן בהגדה (מגילה יג, ב) שהיתה עומדת בחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, דאנוסה היא. ויש מתרצים שאף היא יראה שמא ירגיש בה שהיא יהודית ויגרשנה, או שמא ימצא אחרת נאה הימנה. ומיהו עדיין אינו מחוור, דכיון שבתחלתה ראינוה שנאנסה אין חוששין שמא נתרצית לבסוף מפני שהיא רוצה להתכבד בנשואין, שאם אתה אומר כן אשת עני שנתפסה אצל עשיר נאמר כן. ור"ח ז"ל פירש: שבויות דאחשורוש הרי הן כשבויות ומותרות לישראל, דאף על פי שאינן צווחות, לפי שיודעות שאין מציל מידו. אבל גונבי לסטות כבן נצר וכיוצא בו, אינן כשבויות, דמסתמא כיון דאינן צווחות נתרצו להן, דאי הוו צווחן הוו אתו אינשי ומיהדרי להו. ויש מפרשים, לתרווייהו לישני, דבן נצר אינן כשבויות כדאשכחן בהגדה (איכה רבה פ"ה יא) דבן נצר אכרוזי אכריז הזהרו בנשואות שאלהיהן של אלו שונא זמה הוא. אלמא וודאי מדלא אמרה להן שנשאת בידוע שנתרצית להן, דאלו לא נתרצית הרי יכולה לינצל באומרת נשואה אני, אבל השאר כולן בין של מלכות בין של ליסטות מן הסתם אנוסות הן ומותרות, ואלו שאמרנו שהן אסורות אין הבעל חייב לפדותן שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. וכן כתב רב שמואל הנגיד ז"ל, ואף על גב דאיסור שביה גרם לה כן, מכל מקום אין השבייה עצמה גורמת אלא מפני שנבעלה ברצון, ותניא נמי בתוספתא (כאן פ"ד ה"ה) נשבית אינו חייב לפדותה, במה דברים אמורים בשבויות מלכות אבל בשבויות לסטות פודה, אם ירצה לקיים יקיים, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה מנה.

חמשה גובין מן המחוררין (פי') ואלו הן היה גובין מן המחוררין (ואלו) [ואפילו] הן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה ע"פ ומזון אשה והבנות לפי שאינם כתובי' והמקבל עליו לזון את אשתו פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא [והיא] ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כב"ח אוקימנא התם כשקנו מידו. וגט שאין בו אחריות פי' והא פליגי אדשמואל דאמר בפ"ק דב"מ אומר היה ר"מ שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותבינהו התם מזה משום דלא מצי למדחויי לעולם דרבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא אחריות דה"נ דחה התם חדא מתני' א"נ דלא שמיעי להו התם מתני' דהכא והא דאיתותיב התם אמתני' אחריתי ודכוותא בתלמודא. א"א שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' וכו' והא דפרכינן אונס דשרא רחמנא היכי משכחת לה הכי פירושו היכי משכחת לה הלכה למעשה דהא בכל דוכתא אמרי' אפילו בדרבנן אונס בישראל משרי שרי ואין זו שקדושיה בטעות פירש רש"י ז"ל כאן שקידשה על תנאי ולא נתקיים התנאי ואע"פ שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לו לומר שאינה צריכה גט ולא אמר בעל אחולי אחליה לתנאי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ולקמן מפרש לה בפרק המדיר בס"ד:

כל המוציא שטר חוב בין שיש שם אחריות בין שאין שם אחריות לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם מן הלקוחות שאע"פ שלא הוזכר בה אחריות הרי הוא כמי שהוזכר בה שאחריות טעות סופר הוא וכבר ביארנוה במקומה בראשון של מציעא י"ב ב' ולמדת בכתבת אשה שאין בה אחריות ובגט חוב שאין בו אחריות שגובין הם מן המשועבדים אבל מזון האשה והבנות וכן המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו בלא קנין אינו נגבה אלא מבני חורין שדברים אלו אין קצבה ויש כאן פסידת לקוחות בדבר שאין עולה על הלב ומה שאמרו בפרק הנושא ק"ב ב' במקבל עליו לזון את בת אשתו שנזונת מנכסים משועבדים פירושו בשקנו מידו ומזון האשה והבנות אף בשקנו מידו אינו גובה אלא מן המשוחררין הואיל ובתנאי בית דין הם אוכלות וכן פירות ושבח קרקעות אינן נגבין אלא מבני חורין ופירות פירושן בגזל שדה מחברו ואכל פירותיה וחזר הנגזל והוציאה מידו ותובע את פירותיו שאינו גובה אותם אלא מבני חרי ושבח קרקעות פירושו שגזל שדה ומכרה והשביחה לוקח והנגזל בא וטורף מיד הלוקח קרקע ושבחו על הצדדין שביארנו בראשון של מציעא והלוקח חוזר על הגזלן המוכר ותובע ממנו קרקע ושבחו גובה את הקרן מנכסים משועבדים והשבח מבני חורין:

המשנה השמינית והכונה בה גם כן בביאור ענין הרביעי והוא שכבר ביארנו שהוא חייב מכח תנאי ב"ד בפירקונה וברפואתה ובאה משנה זו לבאר דין שני תנאים אלו והוא שאמר לא כתב לה דאי תשביין אפרוקינך ואתיבינך לי לאנתו ובכהנות אחזרתיך למדינתא חייב שהוא תנאי בית דין נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאתה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי אמר הר"ם כבר ידעת שהכהן תאסר עליו השבויה ואמר הנה וכהנת ירצה בו אם היתה אשת כהן אשר תאסר עליו הנה יחייב שיפדה אותה ויחזירה למדינתה אשר השיאה שם ותחויב לו לתת כתבתה לפי שאנוסה היא כמו שנבאר בסוף נדרים ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה אשר אין לה כתבה שזאת נאסרה על בעלה אע"פ שהיא אנוסה ומאי הוה לה למעבד:

אמר המאירי אותבינך לי לאנתו ר"ל שאחזירך לי לאשה חייב שכך הוא תנאי ב"ד ושבויה מותרת לישראל שהרי סתמה אנוסה ואנוסה מותרת לבעלה אם היא אשת ישראל שנאמר בסוטה והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ובכהנת ר"ל אשת כהן שהשבויה אסורה שהרי אף האנוסה אסורה להם יש לו מכח התנאי לפדותה ולהחזירה לבית אביה ואפילו היה אביה בעיר אחרת מיטפל בה עד שמחזירה לשם ואחר כך מגרשה ונותן לה כתבתה ואם כן בכהנת כל שלא כתב לה דאם תשתבאין איפרוקינך ואהדרינך למדינתיך חייב שכך הוא תנאי בית דין ואם אמר הרי גיטה וכתבתה תלך ותפדה עצמה מכתבתה אין שומעין לו אלא פודה אותה אפילו היה דמי פדיונה עולין יותר מכתבתה כמה ואפילו אין לו אלא בכדי פדיונה ואחר כך אם רצה לגרש יגרש ויתן כתבה מכל מקום יתבאר בגמרא דוקא בפעם ראשונה אבל אם פדאה פעם ראשונה וחזרה ונשבית רשאי הוא לומר הריני מגרש ונותן כתבה ותפדה את עצמה ואפילו לא היתה כתבתה מספקת לפדיונה לקתה ר"ל שחלתה חייב לרפאתה עד שתבריא ובזו אם אמר הריני מגרשה ונותן כתבה ותרפא את עצמה מכתבתה רשאי מפני שרפואה בכלל מזונות היא והרי מעשי ידיה נתקנין תחת מזונות ומתוך שהמזונות עיקר הוא חייב לה בהם ואע"פ שהיא חולה ואינה עושה כלום שהרי אי אפשר לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך הא מכל מקום כשם שבמזונות יכול לומר הרי זה גיטיך וכתבתיך ליזון ממנה אף ברפואה כן ויש מקשים והרי במזונות כל שנתן לה גט אע"פ שלא פרע כתבתה אינו חייב במזונותיה ואם כן אף לענין חלתה כל שנתן לה גט אע"פ שלא נתן לה כתבה לא יהא חייב ברפואתה אינו דומה שבמזונות כל יום ויום חיובן חלוק זה מזה ונמצא שלא חל עליו חיוב יום זה עד שגירש אבל חלתה חיוב רפואתה חל מתחלת חליה שעדין לא גירש והילכך חיובה מוטל עליו עד שיפרע כתבתה הא כל שבא לפרוע כתבתה ואומר לה הרי גיטה וכתבתה רשאי אלא שהדבר מכוער וראוי לב"ד לגעור בכך וגדולי המפרשים מפרשים משנה זו בחולנית ר"ל חולה ואינה חולה אבל חולה לגמרי ר"ל שמושכבת על מטתה אינו רשאי לומר כן והביאוה ממה שאמרו בסיפרי בענין יפת תואר ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא קל וחומר לבנות ישראל הקדושות והטהורות אלא שאינה ראיה גמורה דהתם למצוה קא אמר אבל הכא לענין דינא איירינן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת דינין אלו עם שאר דברים המתגלגלים בה אלו הן:

זה שביארנו באשת ישראל שנאנסה שמותרת לבעלה לא סוף דבר שהיתה אנוסה עד סוף ביאה כגון צווחת מתחלה ועד סוף אלא כל שנאנסה מתחלתה אפילו היתה סופה ברצון אפילו אמרה הניחו לי שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותרת שאין זה אלא שעל ידי בעילת האונס תקף יצרה ואין זה מפקיע שם אונס בביאת אדם הואיל וטבעה להמשך אחריו ובתלמוד המערב אמרו מעשה באשה אחת שבאת לפני ר' אמרה לו ר' נאנסתי מה אני לבעלי אמר לה בתי שמא תחלתך באונס וסופך ברצון היה אמרה לו אלו טבלו אצבעך בדבש והטמינו לתוך פיך ביום הכפורים לאו תחלתך באונס וסופך ברצון הוא אמר לה בתי ברוכה את לי"י והתירה:

כל שנתקדשה בטעות כגון שקדשה על מנת שהוא כהן ונמצא לוי וכיוצא בזה אינן קדושין כלל ונשואין הבאים אחריהם אינם כלום ואפילו היה בנה מורכב על כתיפה יוצאה לה מן הדין והולכת בלא גט שאין שם אישות עליה כלל ואין צריך לומר שאם זינתה עם אחר ברצון שמותרת לזה שהרי אינו בעלה ומכל מקום חכמים תקנו שכל שבא עליה ונתייחד בפני עדים תהא צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושמא חזר ובעל לשם קדושין ואפילו לא נתברר טעותו שמפקפק הוא בכך כדי שלא לעשות בעילתו בעילת זנות:

זה שביארנו באשת כהן שנאנסה שאסורה לבעלה אם בא עליה בעלה כהן לוקה ואזהרתו מלאו האמור במגורשת לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה שכל הנשים בכלל ר"ל שאם נבעלו נאסרו על בעליהן אלא שפרט לך באשת ישראל והיא לא נתפשה כמו שביארנו הא באשת כהן באיסורה עומדת ואע"פ שעיקרו של לאו זה הוא בשנתקדשה לאחר אחר שנתגרשה הא אם זינתה מותרת לחזור לבעלה וכדכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הויתה לאיש אחר ר"ל קדושין הוא שאוסרתה אבל זנות אינו אוסרה מכל מקום רמז בלאו זה ממה שכתב בו אחרי אשר הוטמאה שכל שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו:

נשים שהגנבים גונבין אותם ומתעללים בהן אע"פ שודאי התעללו בהן ואין בזה תרתי ספיקי מותרות לבעליהם ואפילו היו מביאות להם לחם או מכינות להן מה שהם רוצים כל שעושות להם מחמת יראה הם עושות ואונס הוא הא מכל מקום אם הניחום הגנבים לחזור לבעליהן והן חוזרות להם ברצון נאסרו ומכאן הורו גדולי קדמונינו באשת ישראל שנשתמדה וחזרה בתשובה שאסורה לבעלה הואיל וברצונה הלכה ונתיחדה עמהם ואפילו לא באו עדים שנבעלה לגוי מסתמא מחזיקין אותה בכך ואבדה כתבתה:

גמרא איבעית אימא ר' מאיר מאי חייב כו' יש לדקדק למאי דמוקמי כר' מאיר אמאי קתני חייב מפני שהוא תנאי ב"ד הא כתובה דאורייתא הוא לר' מאיר כדאמר בפרק אף על פי וכל המתנה על מזה שכתוב בתורה תנאי בטל ומבני חרי גבי מדאורייתא ויש ליישב (א) וק"ל:

תוס' בד"ה אסורה לבעלה אין להקשות מאסתר דהות שריא כו' עכ"ל פסיקא להו דהות שריא למרדכי מהך דאמרינן בפרק קמא דמגילה כאשר היתה באמנה אתו מלמד שהיתה יושבת בחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי וליכא מאן דפליג התם ומדההיא דלקמן בשבויה מלכות אחשורוש דשרי ליכא ראיה דהא מסיק בשבויה הקילו שלא ראינוה שנבעלה ועוד דבלאו הכי אתותב אבוה דשמואל מברייתא וק"ל:

חמשה גובין מן המחוררין ואלו הן כו' פי' חמשה גובין מן המחוררין אף על פי שהן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה על פה ומזון האשה והבנות לפי שאינם כתובים. הריטב"א ז"ל: והמקבל עליו לזון את בת אשתו. פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב אוקימנא התם כשקנו מידו: וגט חוב שאין בו אחריות פי' והא פליגא אדשמואל דאמר בפ"ק דמציעא אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותביה התם מינה משום דמצי למדחי דלעולם רבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא בו אחריות דהכי נמי דחי התם חדא מתניתא אי נמי דלא שמיעא להו התם מתניתא דהכא והא אתותב התם ממתניתא אחריתי ודכוותה בתלמודא. הריטב"א ז"ל:

אב"א רבי יהודה התם כתבה ליה וכו' פי' דודאי מודה ר' יהודה שאין יכול לכונסה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי אלא פחות מן הראוי ואם עשה כן תנאו בטל לא אמר רבי יהודה אלא שהיא יכולה למחול לו בין אחר נשואין בין מתחלת נשואין ובהא פליג ר' מאיר עליה למימרא דודאי בתחלת הנשואין אינה יכולה למחול כלל ולפום סברא דרבין לקמן אלא בסוף הנשואין יכולה למחול ומיהו בעילתו בעילת זנות והיינו דאתיא השתא כולה מתני' שפיר אליבא דרבי יהודה דתני לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהא אפילו אליבא דרבי יהודה נמי לא סגיא דלא הוי אלא כתובה הראויה לה וכיון דכן אי טעין עלה מידי בתר הכי עליו להביא ראיה וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא אותה שדה דין הוא שיהא חייב לה במאתים זוז דהא מודה רבי יהודה בכונסה על מנת כן שתנאי בטל וגובה מן המשועבדים משום דס"ל לר' יהודה אחריות טעות סופר הוא ואי בעית אימא ר"מ מאי חייב דקתני מן המחוררין כלומר ומאי חייב דקתני דמשמע דהכי קאמר חייב וכל נכסיו אחראין וערבאין לה לאו למימרא לטרוף מן המשועבדין אלא לומר שגובה משאר נכסיו לתשלום מאתים ומבני חורין וזה הפירוש נכון. הרא"ה ז"ל:

אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה וכו' עיקר הפירוש דמדרבנן קאמר וכדקאמר חיישינן שמא וכו' והא דפרכינן אונס דשרי רחמנא כו' ה"פ היכי משכחת לה הלכה למעשה דהא בכל דוכתא אמרינן דאפילו מדרבנן אונס בישראל משרא שרי. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל לא פירשו כן:

חיישינן שמא תחלתה וכו' אין לפרש תחלתה של תפיסתה באונס וסופה של תפיסתה כשנבעלת ומיהו בתחלת הבעילה היא ברצון דא"כ מאי פריך לקמיה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה דהא שפיר משכחת לה כגון בצווחת בתחלת הבעילה דבקל יש לתרץ כן אלא הנכון כדפרש"י ז"ל דתחלתה של בעילה וסופה של בעילה קאמר הילכך פריך שפיר אונס דשריא רחמנא וכו' דאטו תהא עומדת וצווחת מתחלת הבעילה וסופה של בעילה דזו ודאי כיון דצווחת בתחלת הבעילה סגי למקרייה אונס ורחמנא שרייה ומשני שלא התירה התורה אנוסה אלא בצווחת מתחלה ועד סוף דכיון שהיתה צווחת מוכחא מילתא שלא נתרצתה כלל. והקשו בתוספות דאסתר היכי הוה שריא למרדכי ניחוש שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. ותירצו דצדקת גמורה היתה ומסתמא תחלה וסופה באונס היתה אף על גב דלא צווחה מתחלה הויא לה כאילו צווחה מתחלה ועד סוף: ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' ויש לדקדק קצת למה ליה למימר ופליגא דרבא פשיטא דפליג להדיא ולא הוה ליה למימר אלא ורבא אמר והכין אורחיה דתלמודא דלא קאמר ופליגא אלא כדלא בריר להדיא ונראה דהכא לא בריר דהא איכא לפרושי דאבוה דשמואל ה"ק שמא תחלתה של תפיסה וסופה של תפיסה אבל כל שהתחילה ליבעל באונס אף על גב דלבסוף אומרת הניחו לו וכו' אבל כיון דפריך תלמודא אונס דשריא רחמנא וכו' ולא משני אלא כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה וכו' הילכך פליגא דרבא אי נמי כולה שקלא וטריא דלעיל נמי פליגא אדרבא דע"כ לא אותיב ליה רב לאבוה דשמואל אלא משבויה דלא קאמרה הניחו לו אבל היכא דקאמרה הכין לרב נמי אסורה ואילו לרבא שריא כנ"ל: והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת פי' מדהוה מצי למכתב ולא נתפסה בלחוד וכתב והיא לא נתפסה משמע דלמעט בא וקרי ביה הכי והיא לא נתפסה כלל אסורה הא נתפסה מותרת כלומר היא נתפסה אבל לא לגמרי מתחלה ועד סוף מותרת גם כן לבעלה ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון שאף על פי שמתרצת בסוף הבעילה כיון שע"י האונס הראשון תקף לה יצרה אונס קרינן בה שאם לא מפני האונס שאנסה תחלה לא היה יצרה תוקפה ומותרת לבעלה ישראל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן דוק ותשכח: תניא אידך והיא לא נתפסה וכו' פירוש להכי אייתי לה הכא הך ברייתא כדי לשנויי יתורא דהיא אליבא דאבוה דשמואל כנ"ל: ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות פרש"י ז"ל כגון שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי שאף על פי שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה לומר שאינה צריכה גט דלא אמרינן כשבעל אחולי אחליה תנאיה שלא תהא בעילתו בעילת זנות ולקמן מפרשינן לה בפרק המדיר בס"ד. הריטב"א ז"ל:

הא קא ממטיאן להו נהמא ואם תאמר ומאן אמר להו לרבנן דר' יהודה קא מיירי אף על גב דממטיאן להו נהמא דקא פרכי ליה להדיא והא קא ממטיאן להו נהמא. ותירץ רש"י ז"ל דכיון דאנו רואים שבעודן אצלו מוליכות להם לחם ומזון מסתמא רבי יהודה בהכי קא מיירי דאי לא הוה ליה לפרושי ואין לפרש דאה"נ דהוה מצי לאהדורי להו לרבנן מי קאמינא היכא דממטיאן להו אלא לפי דעתייהו קא מהדר להו והילכך הא דקא מהדר להו מחמת יראה לא הויא שינוייא אלא דלפום דעתייהו קא מהדר ולאו היינו קושטא דמילתא וליתא דהא משמע דשינויא גמורה הויא ואין לפרש נמי דכי קא מהדר מחמת יראה פי' כי ממטיאן להו נהמא היינו דאינהו קאמרי להו דלאמטינהו להו נהמא ומחמת יראה עבדן מאי דקאמרי להו ומיהו הכא דעבדן מנפשייהו אה"נ דאסירן דאם כן כיון דלאו בכל גוונא קא מיירי ר' יהודה לשני נמי דלאו בהכי מיירי כלל אלא כגון דלא ממטיאן להו כלל אלא ודאי קא בעי לשנויי דאפילו עבדן מנפשייהו מחמת יראה הוא דעבדן ושינויא גמורה הויא ולאו דקא מהדר הכי לפום שיטתיה וזהו שכתב רש"י ז"ל ומשני מחמת יראה הוא דעבדן ודוק כנ"ל: והא קא משלחן להו גירי פירוש משלחן לשון הושטה דאפילו בשעה שנלחמים דלא היה להן לסייעם שמא יפלו ויצאו מתחת ידם הרי אנו רואין דמושיטות להם חיצים לירות אלמא לאו מחמת יראה קא עבדן. ומשני דאפילו הכי מחמת יראה הוא דעבדן דחוששות פן בלאו הכי נמי ישתזבו ויהרגו אותם לכך מסייעות להם: ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו וכו' ואף על גב דקא פרכי ליה רבנן והא קא ממטיאן להו נהמא משום דאם לא כן היה לו לפרש וכדפרישנא מכל מקום היכא דשבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן אפילו לרב יהודה ולא הוצרך לפרש לרוב פשיטותו ולהכי נקט תלמודא ודאי שבקינהו וכו' כנ"ל: שבויי מלכות הרי הן כשבויין פי' הרי הן כשבויין שמותרות לבעליהן וחייב לפדותן גנובי לסטות אינן כשבויין ואסורות לבעליהן ואינו חייב לפדותן לפי שחזקה היא שנבעלו ברצון ואפילו למ"ד דבמדיר אשת ישראל או שנדרה היא שהוא חייב לפדותה דבתר מעיקרא אזלינן שאני הכא שהיא נתרצית בביאה זו ואסרה נפשה על בעלה בבעילה אשר ראוי לקנסה ואפילו באשת כהן דקרינא בה ואהדריניך למדינתיך דלא אמרינן הכי אלא כשאיסור דבר אחר גורם לה אבל כשגורם לה איסור ביאת זנות ברצון דכ"ע בעינן למקנסה והכין מוכרח בתוספתא דתניא נשבית אינו חייב לפדותה במה ד"א בשבויי מלכות אבל בגונבי לסטות הרי הוא חייב לפדותה והיינו ברייתא דאמרינן הכא דתניא איפכא וכן פי' רבינו בשם רבו הגדול ז"ל. הריטב"א ז"ל: הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר פרש"י ז"ל אחשורוש מלך גדול היה וידוע שלא ישא אותן לנשים ואונס הוא קשיא עליה אי הכי אסתר תיתסר שהרי הושם כתר מלכות בראשה ואמרינן באגדה [מגילה יג ב'] דהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי דאנוסה היא ורבי ז"ל אמר אכתי סברה היא דילמא מגרש לה שמא ימצא אחרת נאה הימנה שהרי כתוב ובהקבץ בתולות שנית ואף על גב דכתיב והנערה אשר תיטב וגו' תמלוך תחת ושתי אלמא לשם נישואין הוא מכל מקום כל אחת ואחת היא אומרת בלבה שלא ישאנה שלא תמצא חן בעיניו יותר מכמה וכמה ואם לא תמצא חן תהיה צרורה באלמנות חיות בבית הפילגשים. ועדיין אין דעתי נוחה שאלמלי הגידה אסתר עמה לא היו מקבצין עוד בתולות כדאיתא באגדת מגילה שאין דרכו של מלך בכך מאחר ששם כתר מלכות בראשה שיגרשה ויבקש עוד בתולות. ועוד דכיון שנתפסה בפנינו ואנוסה היא אין לחוש שמא נתרצית מפני כבודה שרוצה להנשא לבן נצר דכל כה"ג לא חיישינן לרצון עד שיהא ענין הרצון מוכיח מתוך מעשיה שאם כן ניתן דברינו לשיעורין באשת עני לעשיר ובאשת עשיר למלך ובאשת מלך להדיוט אלא אין הפירוש נכון בעיני כלל. ור"ח ז"ל כתב שבויות דאחשורוש הרי הן כשבויות ומותרות לישראל גנובי לסטות כגון בן נצר וכיוצא בו אינן כשבויות דאי הוו מצווחן הוו אתו אינשי ומהדרי להו. אלו דברי הרב. ותמיה לי מילתא אם מבן נצר אתו אינשי ומהדרו להו כ"ש [מלסטים דעלמא ונראה דלסטים דעלמא כיון דלא מעלו אנן סהדי דאונס הוא והאי דלא צווחן מחמת יראה עבוד] אי נמי דליסטים בעלמא כל יומא נמי מטמר מאינשי ואי צווחה קטיל לה אבל בן נצר א"נ צווחה לא קטיל לה שמלך היה ואין דרכו להרוג נשי העם בחנם ושמא היו מורידין אותו או עולין עליו למלחמה והורגין (עמו) [אותו]. ובגליוני ראשונים ראיתי פירוש מחוור משניהם לתרווייהו לישני בן נצר אינן שבויות דאשכחן באגדה דאכרוזי אכריז הזהרו בנשואות שאלהיהם שונה זמה הוא וזה אינו פירוש נכון כלומר שאלו היתה אומרת אשת איש אני לא נשבית עמהן משנשבית בידוע שנתרצית בהן ולא אמרה להן כלום והשאר כולן בין של מלכות בין של לסטות אנוסות הן מן הסתם ולזה הפירוש בן נצר היינו נבוכדנצר ואגדה זו מצאתיה (עליו) באיכה רבתי בפסוק נשים בציון ענו ולפי שחיילותיו שוללין לעצמן בליסטות קרי ליה ליסטים לגבי אחשורוש שהוא מקבץ נשים במלכות שלו כדרך המלכים בשלהם וקשה עלי לומר כן לפי שראיתי בבראשית רבה שדורש וארו קרן אחרי זעירא סלקת בינייהו זה בן נצר ותלת מן קרנתא קדמייתא אתעקרא מן קדמה זה מקרוס וקרוס וקדרוס ואילו עיינין כעיני אינשא בקרנא דא ופום ממלל רברבאן זו מלכות הרשעה אלמא בן נצר ממלכות של חיה רביעית היה ושמא קבלו הראשונים שנהג כנבוכדנצר. ופי' עיקר הברייתא כך הוא שבויי מלכות הרי הן כשבויין ומותרות לבעלן ישראל וחייב לפדותן שהרי אני קורא בה ואהדריניך לי לאנתו גנובי ליסטות אינן כשבויין ואסורות ואינו חייב לפדותן וכך כתב הנגיד ז"ל בשם גאון ז"ל ואף על גב דאיסור שביה גרם לה כן כיון דמשום שמא נתרצית הוא אינו פודה והכי תניא בתוספא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות אבל בשבויות לסטות פודה אם רצה לקיים יקיים ואם לאו יוציא ויתן כתובה והיינו ההיא דאקשינן מינה בגמרא והתניא איפכא מכל מקום למדת ממנו שהפירוש כמו שכתבתי. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הא במלכות אחשורוש וכו' פרש"י ז"ל וכו' וקשיא וכו' ור"ח פירש דבמלכות אחשורוש הן כשבויות ומותרות לפי שהן אנוסות מן הסתם ואפילו סבורות לינשא לו שכל אשה מן הסתם אנוסה היא לעבירה ואין לחלק בין עני לעשיר אלא אם כן מחשבתה ניכרת מתוך מעשיה לפיכך במלכות אחשורוש אפילו הן שותקות כשלוקחין אותם אין לחוש אחריהן שהיו יודעות שאפילו צווחות אינו מועיל להם כלום ואפשר שמסכנות בעצמן לפיכך הן בחזקות אנוסות ומותרות אבל במלכות בן נצר דין הוא שאסורות מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש והיו עבדיו תוקפין נשים ומביאין אותם אליו בפרהסיא ולא בצנעא שגנאי היה לו ולפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחות כי אילו היו צווחות היו מצילות אותן מידו כי לא היה הוא האדון והיינו דלגבי אחשורוש קרי ליה ליסטים ולא משום חשיבותא דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מקרי כדפרשינן דלאו מלך הוא אלא גבי ליסטים דעלמא מקרי מלך והיינו דקרי ליה התם באידך ברייתא מלך דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו והכא קרי ליה ליסטים דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין לומר שהן מותרות מיירי בליסטים בעלמא משום דליסטים מטמר מאינשי ובצינעא הן לוקחין אותן במקום שידם תקיפה עליהן שאילו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן והוא נכון. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל הסכימו רוב המפרשים ז"ל דבן נצר אינו נבוכדנצר חדא דבשום דוכתא לא קרי ליה בן נצר ותו דאמרינן דבן נצר לגבי אחשורוש לסטים הוא ואין לומר כך במלך נבוכדנצר. ופרש"י ז"ל וכו'. והקשו עליו בתוספות דודאי חזקת בנות ישראל כשרות ומשום הבטחת נשואין שתנשא לו אינן נבעלות ברצון. ועוד אמאי נקט אחשורוש טפי משאר מלכים שהם חשובים והרבה פירושים נאמרו בזה והמחוור שבכלם דמלכות אחשורוש לאו דוקא אלא הוא וכיוצא בו שהיה אוהב נשים וכל שאונס אשה במלכותו לא היה מקפיד אבל בן נצר היה ליסטים שמלך כדפרש"י ז"ל ומכל מקום היה מקפיד מאד על הזמה והיה בזה דומה לנבוכדנצר שהיה מכריז במלחמותיו הזהרו וכו' הילכך שבויי אחשורוש הרי הן כשבויות דחזקתן נבעלו באונס ומה שלא צווחו מפני שלא היה להן מצילין אבל בבן נצר אסורות שאילו צווחו היה להן מצילין וכיון שכן ברצון נבעלו וליסטים בעלמא מותרות דחזקה שאין גונבין נשים אלא במקום שאין מצילין. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל. וכתב עוד וז"ל ויש ששואלין נהי דאסתר בפעם הראשונה היתה אנוסה ולא היה ראוי לאוסרה לבעלה הרי בפעמים האחרות היתה נבעלת ברצון והאיך היתה מותרת לבעלה למרדכי יש לתרץ דכיון שמצינו באסתר שלא היתה שואלת תמרוקין כמו שאר הנשים דכתיב לא בקשה דבר מוכחא מילתא שלעולם לא נבעלה ברצון. עוד נוכל לומר שאני אסתר שהיה בעלה עמה כמו שאמרו במדרש חזית שהיתה הולכת מחיקו של אחשורוש לחיקו של מרדכי וכיון שהיה בעלה עמה ודאי אינה מתרצה. מפי מורי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:

בתוספות בד"ה וגט חוב שאין בו אחריות וא"ת תקשי מהכא לשמואל כו' עכ"ל. ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד יש ליישב דהא דקאמר שמואל אינו גובה לר"מ מבני חרי היינו היכא שאין החייב מודה כמ"ש שם רש"י ז"ל להדיא ואשמעינן דיכול לטעון פרעתי או אמנה או להד"ם דכיון שאין כתוב בו אחריות לא הוי אלא כמע"פ בלא עדים וכמ"ש שם בחדושי משא"כ הכא בברייתא איירי כשחייב מודה ואשמעי' דאין גובה ממשעבדי אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דמציעא שם דטעמא דשמואל אליבא דר' מאיר דהוי כאילו מחל לו החוב לגמרי וכבר כתבתי שם דצ"ע מהיכן יצא להם כן ע"ש:

בגמרא אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה כו' ונראה שזה שיטת התרגום ירושלמי פ' תצא בפסוק אין לנערה חטא מות ותרגום לית לה לעולימתא דין קטול אלהן בעלה יפטרינה מיניה בגיטא והיינו ע"כ כמ"ש התוס' כאן דאבוה דשמואל מדאורייתא קאמר אלא דאכתי הא גופא קשיא לי אמאי אסר לה אבוה דשמואל מדאורייתא משום חששא שמא סופה ברצון ואמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות כמו שהקשו התוספות בסוגיא דפ"פ ותירוצם לא שייך כאן ואע"ג דכל סוטה אסורה לבעלה ולא מהני לה הנך חזקות היינו כדאמרי' בגמרא דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואיתרעו הנך חזקות משא"כ הכא ובשלמא לדברי התרגום יש לומר דהתם נמי איתרע חזקת כשרות דבסתמא בא הדבר ע"י שנתייחדה עמו בשדה דאפילו בעיר כתב רש"י ז"ל בחומש פירצה קוראה לגנב כ"ש בשדה ובהכי הוי אתי שפיר ההיא דאסתר דהתם תחילת היחוד באונס והיא בחזקת כשרות אלא דאכתי לא הוי מקשה הש"ס מידי משבויה אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דאבוה דשמואל אפי' שלא ע"י יחוד איירי והדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דטעמא דאבוה דשמואל דסתמא דמילתא הכי הוא דרוב הנבעלות באונס סופן לרצון כיון דיצר אלבשה ומתהני מעבירה כדמשמע להדיא מלישנא דרבא דקחשיב להא מילתא אונס וקאמר לישנא שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו אלמא דאפילו לרבא שכיחא מילתא טובא דבסוף ביאה אלים יצרא טובא והכי משמע בירושלמי פ"ד דסוטה בהאי איתתא שנבעלה באונס ואתיא לקמיה דר' יוחנן אמר לה ולא ערב לך בסוף אמרה לו משל לטומן אצבעו בשבת ואצ"ל ביוה"כ אע"פ שבתחילתו אינו ערב בסוף ערב לו אלמא דסתמא דמילתא הכי הוא אלא דלרבא מהני האי טעמא דיצר אלבשה למיחשבה אונס ולאבוה דשמואל לא מהני כן נראה לי נכון:

שם איתיביה רב לאבוה דשמואל אם תשתבאי כו' ולכאורה יש לתמוה דקארי ליה מאי קארי ליה וקא מדמח וודאי נבעלה לשבויה דהו"ל ספק ספיקא ולמאי דפרישית בסמוך א"ש כיון דע"כ לאבוה דשמואל רוב הנבעלות באונס סופן ברצון ורוב עו"ג כו' א"כ לא מיקרי ס"ס כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ דמילתא דלא שכיח לא מיקרי ס"ס ואף לפי השיטה שכתבתי שם דהיכא דחד ספק שכיח וחד לא שכיח מיקרי שפיר ס"ס כמ"ש שם מילתא בטעמא מ"מ הכא דתרוייהו שכיח הו"ל תרי רובי ולכ"ע לא מיקרי ס"ס וע"ז משני שפיר בשבוייה הקילו והיינו דמשום דמנוולה נפשה לגבי שבאי ולא שייך רוב עו"ג וכו' ומיקרי שפיר ספק ספיקא כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה כו' ופליגא דרבא. וכתבתי דבתרגום ירושלמי בפרשת כי תצא בפסוק אין לנערה חטא מות מפרש להדיא כאבוה דשמואל דבעלה מפטרינה בגיטא וכתבתי מילתא בטעמא ונ"מ דאפילו לדידן דהיכא שנתייחדה עם פרוצים ברצון אסורה אפילו אם נאנסה ועיין בפנים שדקדקתי כן מדברי רבינו שמחה ז"ל שהובא בש"ע אה"ע והבאתי ראיה ג"כ מעובדא דאסתר שאמרה כאשר אבדתי אבדתי שאסורה למרדכי לפי שנכנסה ברצון אע"ג דמסתמא בעיקר ביאתה היתה אנוסה גם עכשיו כמו מעיקרא אע"כ כדפרישית מהטעם שכתבתי בפנים ובתשובה הארכתי:

שם ופליגא דרבא דאמר רבא כו' מ"ט יצר אלבשה והא דאמרינן בכריתות דהבועל חייב על כל ביאה ולר' אלעזר על כל כח וכח ולא אמרינן יצר אלבשה שאני התם שהוא פשע והלביש יצר לעצמו משא"כ באשה דיצר אלבשה באונס ובזה העליתי ארוכה לדברי רבינו שמחה שהובא בש"ע אה"ע סי' י"א דאשה שנתיחדה עם פרוצין אסורה אפילו באמרה נאנסתי והיינו משום דהוה ליה תחילתה וסופה לרצון ולא מהני האי טעמא דיצר אלבשה לגבה ובתשובה הארכתי:

גמ' יצר אלבשה עי' ב"ק דף מא ע"א תוס' ד"ה כמאן:

תוס' ד"ה אונס וכו' אע"ג דאבוה דשמואל וכו' עיין שער המלך פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ג:

גמרא ת"כ דרבא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ק"ל דמנ"ל דאונס שריא לבעלה הא בהך קרא כתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה ודרשינן בריש סוטה דעד אין בה היינו דליכא שני עדים רק ע"א אסורה דע"י רגלים לדבר דקינוי וסתירה ע"א נאמן וא"כ דלמא בהא אמר והיא לא נתפשה היינו דהעד אומר דלא נתפשה דהיה במזיד נאמן דהוי רגלים לדבר מכח הקינוי וסתירה אבל אמר דנתפשה לא מהימן דלענין אונס אין לו שייכות לקינוי וסתירה דהקו"ס רגלים שעצת זימה ביניהן וזה שייך על זנות רצון אבל לא על אונס, אבל מ"מ אם יש ב' עדים דנאנסה אסורה וי"ל מדדרשינן ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה וכו' והיינו מלישנא דוהיא דממעט לאחרת דאפילו לא נתפשה מותרת א"כ מוכח דלא נתפשה לענין גוף הדין הוא דאונס שריא. ומ"מ קשה לאבוה דשמואל דלא ס"ל לדרשא זו דהא באמת אוסר בתחלתו באונס וסופו ברצון א"כ יקשה לדידיה מנ"ל גוף הדין דאונס שריא לבעלה דלמא אתי רק דאין העד נאמן על זה, וי"ל אלו היתה נאסרת בנתפשה היה גם ע"א נאמן במגו דאמר דלא נתפשה [והיינו דלא כשיטת הריטב"א דלא שייך להאמין לעד אחד משום מגו אלא כשיטת תוס' לעיל (דף כב) ד"ה תרווייהו בא"א מסהדי וכן דעת הר"ן שם דע"א נאמן במגו]. ומ"מ יש לפקפק דלא הוי מגו למ"ד כתובה דאורייתא לא רצה להעיד להפסידה כתובתה, גם לא לפסלה לעדות שהאשה נאמן לה כגון לעדות סוטה ועגלה ערופה, וי"ל דאבוה דשמואל ס"ל כאידך ברייתא דוהיא היינו לאחרת דאשת כהן אסורה בנתפשה ומוכח דוהיא לא נתפשה היינו על גוף הדין דבנתפשה אינה אסורה כלל:

גמרא אונס דשרייא רחמנא ה"מ לה יש לע' הא מאותו קרא דנפקא ליה דאונס שריא. נפקא מקרא ועד אין בה והיא לא נתפסה. משמע דבנתפסה מותרת וקשה מנ"ל נתפס מותרת דלמא אלו יודעין שהאמת כן הוא אסורה וקרא קאמר ועד אין בה היינו (אף) שאין כאן שנים נאמן לאסור. כדברי רש"י בסוטה והיינו דקינוי וסתירה רגלים לדבריהם מש"ה ע"א נאמן כמבואר בסוטה. א"כ י"ל דה"ק קרא דאם העד אומר שהיא ברצון נאמן. אבל אם אומר נתפסה לא מאמינין ליה. דקינוי וסתירה ליכא ראיה לאונס. והוי כע"א דעלמא דא"נ. ודומה לזה כ' מ"ל בהלכות סוטה דאם היה קינוי וסתירה בראובן וע"א אומר שזינתה עם לוי דלזה א"נ. דלזה אין קינוי וסתירה רגלים לדבר. ע"ש. א"כ ה"נ באונס כן. אבל לעולם אם היינו יודעים דהיא נתפסה י"ל דאסורה (וצ"ל דהי' להאמינו לאונס במגו דברצון והוי ע"א במגו דנאמן כשנים):

גמרא אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו' ע' ברש"י דתנאי כתובה ההוא למשקל ולמיפק. וקשה לי לפ"ז למאי צריך לומר אח"כ ממזרת ונתינה לישראל א"ח לפדותה דלא קרינן בי' ואותבינך לאנתו ומה צריך לזה דא"י לקיים לשון התנאי והלא אף אם לא כתב כלל רק ואפרקינך ג"כ היה הדין דלישראל א"ח קרא לפדותה כיון דממזרת ונתינה אין להם תנאי כתובה רק למשקל ולמיפק והיינו עיקר כתובה דזה גובה בזמן שיצאה ממנו. וכך כשנשאת לכהן דגם כהן הוי תנאי ואפרקינך למיפק מיניה כיון דאסור בבשוי'. אבל כשנשאת לישראל לא הוה לגביה תנאי ואפרקינך למיפק מיניה דלא גרעה מהשתא ולא נזכר בתנאי דהוא למיפק. וממילא הדין דל"ל תנאי כתובה דפורקנה. דאף אם לא דייקא בלישנא דאותבינך לאינתו והיה הדין במדיר את אשתו דחייב לפדותה. מ"מ הכא בממזרת ונתינה א"ח לפדותה כיון דבתנאי של פורקנה לגבי ישראל לא מוכרח דלמיפק קאי: