מסכת כתובות דף י״ז עמוד א׳

כמות שהיא לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה:

חסודה חוט של חסד משוך עליה:

מכאן אמרו מדברי ב"ה שאמרו ישבחנה:

תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות לעשות לאיש ואיש כרצונו:

משרו משוררים:

לא כחל אינה צריכה כחל:

ולא שרק צבע המאדים את הפנים:

פירכוס קליעת שיער זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן:

כלה כמות שהיא ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי:

ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו וב"ש סברי אע"ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק:

שיטתיה לסבא פר"ח לשון שיטה והדס (ישעיה מ"א) אע"ג דלא הוי ממש מין אחד מ"מ שניהם מין ארז וא"ת ומנא ליה דבשביל כן זכה וי"ל דעמוד דנורא היה כעין שיבשא דהדס כדאמרינן בבראשית רבה (פ' סא) נחת שיבשא דנורא ואיתעבידא כעין שיבשא דהדס ואפסקת בין דידיה לחברוהי אמרי חמית הדין סבא דקאי שיבשא דנורא קומיה משום דעביד קמוהי דכלתא:

מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אע"ג דלא היה מלך גמור כדמשמע באלו נאמרין (סוטה דף מא.) מ"מ היו נוהגין בו כבוד כמלך גמור:

פרשת דרכים הואי הכא לא מצי לשנויי מצוה שאני כדמשני באלו נאמרין (ג"ז שם) גבי שקרא מעומד דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו אבל הכא ליכא מצוה דכבודו עדיף מכבוד הכלה:

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וקשה דבהלכות דרך ארץ אמר ר"ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי וי"ל דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס' שמחות (פ"ד) דקאמר מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה וכן אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו' והר"ר יהודה מקורבי"ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת"ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה:

להוצאת המת לא במת מצוה איירי אלא בכל המתים ואע"ג דבפ"ק דמגילה (דף ג: ושם) אומר פשיטא דמת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת נקט מת מצוה אגב מילי אחריני דהתם דהוו דווקא מת מצוה והא דאמר באלו מגלחין (מו"ק דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה ומוקי לה בדליכא חברותא אבל אי איכא חברותא מותרין השאר פירוש חברותא שנחלקו בני העיר לחבורות שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמה היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כולם צריכין לבא:

כלה כמות שהיא כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הלוי זצ"ל.

הא דאמרינן אהני ליה שוטיתיה לסבא אם תאמר, מנא ידעינן דמשום הא הוא דאפסיק ליה, דילמא משום מצוות אחרות שסגל לעצמו היה, בבראשית רבא (פר' נט אות ד) כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו', נחות שבישתא דנורא ואיתעבידת כמין שבישתא דהדס, ומשום הכי ידע רב זירא דאהניא ליה שוטיתיה.

הא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת דוקא להוצאתו, אבל לתקן לו צרכיו, כיון דיש אחרים שהוא מוטל עליהם אין מבטלין תלמוד תורה להכין לו צרכיו, אלא אם כן הוא ממתי מצוה שאין לו מתעסק בצרכיו. והא דאמרינן במועד קטן (כז, ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה, דוקא מלאכה אבל תלמוד תורה לא. והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה (ג, ב) פשיטא לי מת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף, דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, דשמעינא מנן לכאורה דדוקא מת מצוה אבל לשאר מתים לא, יש לפרש, דהתם לאו דוקא, אלא משום דכולה שמעתא דהתם איירי במת מצוה, והכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף, דהא אפילו בשאר מתים תניא דמבטלין. ויש מי שפירש (רמב"ן בשם א"ד, רא"ה, רא"ש סי' ה') דהאי מבטלין דהכא רשות, לומר דאי בעי מבטלין וההיא דהתם חובה, והביאו ראיה מדאמרינן הכא אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעי שהיה מבטל, אלמא כולהו רבנן לא מבטלי, וההיא דהתם, הכי קאמר כיון דשארא בתלמוד תורה דאי בעי מבטל כדתניא מבטלין וכו', פשיטא לי דמת מצוה ודאי עדיף.

בריך מתייך לשלם פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלום ולא נהירא דלא אשכחן ברכה על גופה שלביאה לכך נ"ל ברוך המביאך לשלום וברכה הוא להש"י שהביאך לשלום:

אהני ליה שוטיתי' ואמרי ליה שטותי' פירש"י ז"ל שיטתו ומנהגו שהוא נוהג ור"י ז"ל פירש מלשון ארז שיטה שאף ארז שיטה הוא כדאית' במסכת ראש השנה וא"ת מנא ידעי שמפני זכות מצוה זאת היא וי"ל שהעמוד היה דומה לבד של הדס וכן בבראשית רבה מעבירין את המת מלפני כלה פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הלכה לפני המת ולהוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות פ"ב המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המת מאוחר זה כבוד המתים וזה כבוד החיים ומינה שמעינן דלענין האבל קודם וזה שאמר שם האבל והחתן אבל קודם שזה אוכל ומאכיל לאחרי' וזה אוכל משל אחרים ע"כ וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת עצמו האבל קודם להכלה להתפרנס מקופ' של צדקה למ"ד נשיא וכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שיהא אימתו עליך פירש רש"י ז"ל דאע"ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במס' סוטה כיון שהוא מלך נותנים לו כבוד פרשת דרכים הוה פי' ולא היה ניכר מעולם שיהיה עובר מלפני הכלה ושמעי' מיניה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמר שם מצוה שאני הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד משא"כ בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן:

ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה עיקר הפירוש דבריית' כפשטי' דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמר על ר' יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם אפי' נמי שתורתו אומנתו כרב יהודה בר אלעאי והא דקאמר בפ"ק דמגילה פשיט' לן מת מצוה ות"ת מת עדיף לא למימרא דמ"מ חובה ושאר המתים רשות אלא משום דבעי למימר מ"מ ומקרא מגילה מאי נקיט בהכי מת מצוה למה שאמר בפ"ק דכלאים בירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלים בבה"מ ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מתיי' מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דית' לא א"ל כלום האי לאו לענין הוצאת המת איירי אלא לפני כהן שהיה שונה בבהמ"ד והיה שם אדם גוסס בסמוך שהיה עוברת הטומאה לבהמ"ד שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי הוא ואם רצה ליטמא יטמא כדי שלא יתבטל מתלמודא דסבירא להו לבני מערבא דטומאה כהנים אפי' בדאורייתא נדחת מפני תלמוד תורה ופליגו אתלמוד דינן שלא התירו זו אלא לטומאה דרבנן ארץ העמים ובית הפרס כדאי' בפ"ק דעכו"ם וכן מוכח בירושלמי בפרק מי שמתו מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה ואמרינן ר' יוסי הוי מתני' וכו' וכן אמרו שם ר' אמי הוי יתיב ומתני' ואמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ר' אמי שלח מאנך והב ליה ע"כ והיינו משום דס"ל ת"ת דוחה לאו דכלאים וה"נ בתלמוד דילן כדאית' בפ' מי שמתו והא דאמרינן בירושלמי ומנון בעניית בית נרש' בלוז תלמוד קודם למעשה ר' אבוהו שלח לרב חנינא בריה למר בטבריה שלחן אמרין לי' גמול חסדים הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברין בקסרין שלחתיך לטבריה כבר פרשו עלי' רבנן דקסרין מהו דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד ע"כ וא"ת הכי הא אמרינן בתלמוד דילן דאם יש כל צרכו שם אין מבטלין ודוקא להוצאת המת מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואע"פ שאמרו שם במועד קטן מ"מ בעיר כל בעלי אומניות אסורין במלאכה הכא דליכא חברתא התם הוא בשאר מלאכות אבל לא עוסקים במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם והקשו בתוספת על שמעתין מדגרס' בהלכות דרך ארץ אר"ע מתחלה ששמשת מלפני חכמים פעם אחד פגשתי במ"מ ונטפלתי בו ד' מילין עד שבאתי לבית הקברות וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי ע"כ ותירץ ר"ת דהתם מת מצוה היה והיה לו לקוברו במקומו דקי"ל מת מצוה קונה מקומו והכי מוכח (מ"מ קנה מקומו) במסכת שמחות שאמר שם כן וכשעובר על ד"ת חייב מיתה אר"ע פעם אחד וכו':

וה"מ למאן דקרי ותני אבל דמתני לית ליה שעורא ומאן דלא קרי ותני אמר בשאלתות דבעשרה סגי ליה ומיהו בספר המצות לרב מאיר מקוצי ז"ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם שכלם מלאים מצות כרמון ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא ובמשנה ולאשה בעשרה סגי לה:

מצוה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה וכן מצוה לרקד לפניה ולהתעלס במיני שבח ובכללם שישבחו את הכלה ולא שידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות בכל צד שאין בכך חלול השם ולא יהא הולך עמהם בקו הדין הן בדבור הן במעשה אלא יתיר פיסת יד לראוי ופיסת לשון ופיוס דברים לכל אדם וכל המפליג בענינים אלו הרי זה משבח ואפילו הזקנים אין נמנעין מזה ומגדולי החכמים היו מרכיבים אותה על כתפיהם אלא שדבר זה לא הותר אלא למי שמוצא עצמו נקי מכל הרהור הא לאחר אסור אפילו להסתכל בפני כלה לחבבה על בעלה לא הותר אלא למי שבקי בעצמו:

מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני המלך ואפילו היה המלך רוצה לעבור מלפני הכלה אינו רשאי שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומכל מקום אם היה בפרשת דרכים עד שאין הדבר ניכר להדיא שמפניה הוא נדחה ועבר מלפניה הרי זה משובח ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה בפרשת דרכים ושבחוהו חכמים ובבריתא דאבל רבתי פרק י"א אמרו שאף הוא אמר לסיעתו אני כתרי בכל יום זו אין כתרה אלא שעה אחת תטול כתרה ותלך:

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה ובמת מיהא דוקא כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אם קרא ושנה ולא לימד הוזכרו בה שיעורין בגמרא והממוצע שביניהם ושראוי לפסוק כמותו לדעתי הוא מה שאמרו כגון דחייצי אינשי מבבא דאבולא עד סיכרא ונראה לי בפירושו שכל הדרים מן הבית שהמת או האבל יוצאין משם עד מקום הקבר הואיל והמת עובר לפניהם חייבין ללותו אע"פ שיש במלוים יותר מכדי צרכו אבל העומדים בקצה האחר שאין המת עובר לפניהם פטורין אחר שיש שם כדי צרכו ולא עוד אלא שאף בטול מלאכה בדין זה לדעתנו כמו שביארנו במקומו ואם לימד לאחרים אין לו שיעור אלא כל היודע בדבר יבא ומכל מקום כל שלא קרא ולא שנה אין מבטלין אלא בכדי שיתעסקו בו וכן כתוב בשאלתות פרשת ויקרבו בני ישראל ומכל מקום כתבו הגאונים דבציר מעשרה לא וכן הדין נותן שהרי יש שם קדיש ושורה וברכת אבילים ומעמד ומושב שצריכים עשרה ויש מפרשין שלא נאמרו דברים אלו אלא למת מצוה הא לשאר מתים שמוטלין על קרוביהם אין מבטלין תלמוד תורה בשבילם וממה שאמרו בראשון של מגלה ג' ע"ב תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וכו' אלמא שמועה זו דוקא נאמרה במת מצוה הא לשאר מתים אינו רשאי לבטל ודברים משבשים הם שלא אמרו שם תלמוד תורה ומת מצוה אלא דאיידי דבעי למיתנא עבודה ומת מצוה תנא נמי תלמוד תורה ומת מצוה ומכל מקום אף לכל מתים כן ויש מפרשים שבמת מצוה יש חובה לבטל ובשאר המתים רשות ומבטלין האמור כאן פירושו מתורת רשות והוא שאמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה וכו' אלמא הא שאר חכמים לא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים הלכה א' אין מדקדקים במת ובכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא אמר ליה כלום מאן דיתיב לא אמר ליה כלום ר' אמי הוה יתיב מתני ואמר ליה חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה ר' אמי שלח מנך והב ליה כלומר דרך כעס אמר לו כן על שדקדק עליו על זה בבית המדרש והרי מכל מקום שאמרו מאן דיתיב לא אמר ליה מידי ומכל מקום אין הדברים נראין שאם כן למה אמרו במסכת מועד קטן כ"ז ע"ב שבזמן שיש מת בעיר כל העם אסורין בעשיית מלאכה עד שיהא שם כל צרכו ובתלמיד חכם אף בשיש שם כל צרכו אלמא כל שבתלמיד חכם אין בו צורך למת מצוה כלל אלא ודאי חובה היא ומה שאמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אלעאי פירושו אע"פ שהיתה תורתו אמנותו וכל שכן האחרים וזו שבתלמוד המערב בענין כלאים פירושו שתלמוד תורה דוחהו ונראה שבכלאים של סופרים נאמרה ואף זו שבמת פירושה לענין טומאה כגון איסור אהל שבמת ובתלמידים כהנים נאמרה ובטומאת סופרים כענין האמור בחוצה לארץ ובבית הפרס ואף כאן היה בשכונת בית המדרש מת שהיה אי זה ספק אהל ממנו בבית המדרש וכן אתה מוצא בפרק מי שמתו בתלמוד המערב הלכה א' מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה נשמעיניה מן הדא ר' יוסי הוא מתני וכו' כמו שכתבנוהו אלמא לענין טומאה איתמר:

ונשוב לענין השמועה והוא שהכנסת כלה קודמת להוצאת המת ולא הוזכר בה שיעור אלא כל הבא לשם זוכה שכל שהוא לחבבה כל שהם רבים יותר השמחה מהודרת ביותר:

בפרש"י בד"ה טורמיסין לא איתפרש עכ"ל ועיין בערוך בערך חמס:

והרשב"א ז"ל תפס עיקר כלשון ראשון שפי' הרא"ש ז"ל וז"ל כלה כמות שהיא כלומר משבחין אותה באבר יפה שבה ולא שיגנו אותה אם היא סומא או חגרת ואפ"ה קאמרי להו ב"ה דמגנה אותה בעיניו דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף אלא אומר כלה נאה וחסודה כך פירש הרב בן מיגש ז"ל. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל כלה כמות שהיא יש שפירשו שיאמר הלשון הסתום הזה והא דאמרינן יגנו בעיניו משום דהא נמי לשון גנאי משמע לאשה כעורה ורש"י ז"ל פי' לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה כלומר שאם יש בה מום ישתוק א"נ יזכור דבר נאה שלה דלא סגיא שלא יהיה בה שום דבר נאה וב"ה אומרים ישבחנה לגמרי כי כשמזכירין דבר אחד של שבח בלבד גנות הוא לשאר גופה ע"כ: כלה נאה וחסודה כלומר כל הכלות משבחין אותן כן כלה נאה וחסודה כלומר בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל כך מצאתי פי' לפי' אפילו שתהיה כעורה אפשר בחוט של חסד וכדאמרינן גבי אסתר הילכך אם אפשר להעלים מעיני החתן מה בזה:

ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו פי' דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום דבר שקר תרחק. הריטב"א ז"ל. וז"ל לקוטי הגאונים הוי אומר ישבחנו בעיניו כך הוא דרך ארץ לשבח מקחו בפניו שלא יהא לוקח עצב. ע"כ:

מכאן אמרו חכמים פי' מדברי ב"ה מעורבת עם הבריות פי' ותחייב בעיני הבריות להיות מדבר בשבחן אע"פ שאין השבח בהן לישנא אחרינא תהא דעתו נוחה עם הבריות כדי שיקלסוהו כולן אע"פ שאינו הגון כל כך כמו שמקלסין את הכלה אע"פ שאינה הגונה. מלקוטי הגאונים ז"ל:

מתייך לשלם פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלם ולא נהירא דלא שייך ברכה על גופה של ביאה לכך פר"י ברוך המביאך לשלם וברכה היא לשי"ת שהביאו לשלום. הריטב"א ז"ל:

אהני ליה שוטיתיה לסבא איכא דתמיה ליה מנא ליה לרבי זירא דמשום הא הוא דאפסיק דילמא משום דנפישי זכותיה במילי אחריני מכל בני דריה והא מילתא מפרקא אמאי דאמרינן בבראשית רבה [פ' נט אות ה] כד דמיך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו' ונחת שבישתא דנורא ואתעבידת כמין שבישתא דהדס ואיתא נמי בירו' במסכת פיאה פ"ג ומהא ידע רבי זירא דשוטיתיה דאסא גרמא ליה. הרמב"ן ז"ל: וז"ל שיטה ישנה י"ל עמודא דנורא היה עשוי כעין בדי הדס ובבראשית רבה גרסי' כי נח נפשיה נעשית לו מחיצה של הדס בינו לבין העם ע"כ: ואמרי לה שיטתיה פי' רש"י ז"ל שיטתו ומנהגו שהיה נוהג ואפשר דלשיטה זו ניחא מאי דאקשינן בסמוך דכיון שזה היה מנהגו תמיד מש"ה ידע רבי זירא דמנהגו זה גרמא ליה על כל בני דריה ומש"ה נדי הך לישנא מאידך לישנא דתני שוטיתיה אבל ר"ח ז"ל פי' מלשון ארז שטה דאף ההדס מין ארז הוא כדאיתא במס' ר"ה. כן כתב הריטב"א ז"ל כנ"ל. והקשה לפי' ר"ח ז"ל היינו שוטיתיה ואפשר דכפי שהיה נראה בעמוד הכי אמרינן לה דלמר ס"ל דנראה בעמוד כעין שוטיתא דהדס ולהכי אמרי לה אהני ליה שוטיתיה. ולמר ס"ל נעשה העמוד כעין ארז שטה ולהכי אמרי לה שיטתיה כנ"ל:

מותר להסתכל וכו' פי' אעפ"י ששנינו כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה אינו מנוקה מדינה של גיהנם כאילו מסתכל במקום התורף. לחבבה על בעלה פי' כדי שישיב אל לבו שמרוב יפיה מסתכלין בה ומתחבבת על בעלה. מלקוטי הגאונים ז"ל:

ולית הלכתא כוותיה יש מי שסובר דכל ז' הוא דאין מסתכלין הא בשעת יציאתה בהינומא שהיא שעת הכנסת' לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם המסתכל בה אין בכך כלום ויש מי שאומר כיון דאמרינן לית הלכתא כותיה אין מסתכלין בה כלל לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה ולא מצינו ראיה להתירו בה. הרא"ם הלוי ז"ל: וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ולית הלכתא כותיה יש מפרשין דדוקא כל שבעה אינו מותר אבל ביום הראשון שהוא עיקר החבוב אצל בעלה מותר ואומר מורי הרב נר"ו שאפילו יום ראשון ואפילו שעה אחת אינו מותר וא"ת כיון שאינו מותר לראותה היאך נוכל למצוא עדים שיראו אותה שיצאת בהינומא וראשה פרוע י"ל דכיון שרואין הינומא או שאר הדברים שדרך לעשותם לבתולה ואומרים כל העולם זו כלה פלוני' אותה חזקה היא כמו ראיה דהא קי"ל דסוקלין ושורפין על החזקה, ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ בענין אחר דדוקא להסתכל אמרו דאינו מותר אבל ראיה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכין אותה מותר. ע"כ:

מעבירין את המת מלפני הכלה פי' מסלקין את המת מן הדרך שהכלה עוברת שם כשהולכת מבית אביה לבית בעלה אם פגעו זה בזה שידח' המת מפני הכלה דכבוד הבריות עדיף. וזה וזה מפני מלכי ישראל. העובר דרך שם שמניחין אלו וילכו כולם אחרי המלך דאמר קרא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. אגריפס המלך שעבר מלפני הכל'. פי' פגע בדרך בכלה ונסתלק הוא וגדודיו מן הדרך שלא יניחו בני החופה את הכלה ולבוא אחריו. מלקוטי הגאונים ז"ל: וכתב הרמב"ן ז"ל דלכל דבריהם קודמין ענייני הכלה לענייני המת להוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המילה קודמת שזה כבוד המתים וזה כבוד החיים ע"כ. ומינה שמעינן דלענין האבל עצמו האבל קודם וזהו שאמרו שם האבל והחתן האבל קודם שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אוכל משל אחרים ע"כ. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת קודם לכלה להתפרנס מקופה של צדקה. כן כתב הריטב"א ז"ל:

בגמרא ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולה"כ אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה מבטל וכו'. לכאורה נראה דמייתי הא דר"י ב"ר אילעאי לאשמעי' דאפילו ת"ת דרבים מבטלין כדאשכחן בפ"ב דסנהדרין דף כ' אמרו עליו על ר' יהודה בר אילעאי שהיו יושבין ששה באמה ועוסקין בתורה וכ"כ התוספות בפ"ק דמגילה דמההיא דשמעתין מוכח דאפי' ת"ת דרבים מבטלין ואפשר דכונתם למ"ש. אלא שמצאתי שם בל' רש"י ז"ל דת"ת דרבים היינו דוקא כל ישראל כמעשה דיהושע. ולפ"ז נ"ל דמ"ש התוס' שם דמשמעתין מוכח דאפי' ת"ת דרבים מבטלין היינו מדאמרינן בסמוך כנתינתה כך נטילתה בס' ריבוא וא"כ ממילא כל ישראל מתבטלין מת"ת ועוסקין בהוצאת המת. והא דמייתי ר' יהודה בר אילעאי היינו כמ"ש הרא"ש דאפילו היכא דתורתו אומנתו מבטל ע"ש:

בתוספות בד"ה להוצאת המת וכו' לא במת מצוה איירי וכו' אע"ג דבפ"ק דמגילה וכו' נקט מ"מ אגב מילי אחריני דהוו דוקא מת מצוה עכ"ל. משמע מלשונם דבמילי אחריני דנקט התם דהיינו עבודה אין מבטלין אלא במת מצוה דוקא. וקשיא לי דלפמ"ש בסמוך בשם התוס' דמגילה דאפילו ת"ת דרבים מבטלין ומייתי מסוגיא דהכא וא"כ כיון דסוגיא דהכא משמע להו דלאו דוקא מת מצוה אלא בכל המתים מבטלין ועלה כתבו דאפילו ת"ת דרבים א"כ כ"ש בעבודה יש לנו לומר דלאו דוקא מת מצוה דהא מסקינן שם במגילה דת"ת דרבים חמור מעבודה. אלא שראיתי שהתוספות שם כתבו דסוגיא דהכא איירי דוקא למאן דקרי ותני. וא"כ קשה למאי הוצרכו לפרש דמת מצוה דנקט במגילה היינו אגב מילי אחריני דהא בפשיטות מצינן למימר דבמגילה איירי דוקא במת מצוה והיינו למאן דלא קרי ותני והא דאמרינן הכא דלכל הוצאת המת מבטלין היינו במאן דקרי ותני דע"כ בהכי איירי מדמבטלין אפי' ת"ת דרבים. ועוד דלפ"ז לא הוי קשה נמי מההיא דפרק אלו מגלחין דשרי בעשיית מלאכה בדאיכא חברותא דהתם נמי במאן דלא קרי ותני איירי ויש ליישב ודו"ק:

גמ' מרקד אתלת ירושלמי פ"א דפאה על מתני' א' ובשינוי קצת ועוד במ"ר בראשית פ' נט:

תוס' ד"ה מבטלין וכו' דגדול שימושה ברכות דף ז ע"ב:

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. נראה לי בחרו בלשון זה לרמוז לפי דרכם על כנסת ישראל שתתעלה גם היא במצות הנשואין אשר עשו ישראל והיא נקראת כַּלָּה. ואמר נָאָה בחמשה גבורות שהם נוי לה וַחֲסוּדָה בחמשה חסדים. ונראה לי אף על גב דדברים אלו אומרים לזו הכלה שלפניהם אין כאן חשש שקר, דמכוונים על הנפש כי בנות ישראל יש להם נפש קדושה בודאי ועליה אומרים כלה נאה וחסודה! אמנם הריטב"א ז"ל נתן טעם כל שהוא משום דרכי השלום אין בו חשש 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' ולפי זה יש להקשות למה השיבו בית הלל לבית שמאי ממנהג העולם? יאמרו להם הלכה זו דמשום דרכי השלום ליכא איסורא, ודין זה מוכרח דמצינו שינה הקדוש ברוך הוא מפני דרכי השלום ומהאי טעמא אמרו בגמרא דיבמות דמצוה לשנות מפני דרכי השלום! ונראה לי בס"ד דאמרי בית שמאי זה תינח היכא דאיכא קטטה בודאי אז מצוה לשנות כדי שלא יהיה מריבה אך כאן החתן ראה את אשתו ורצה בה ולקחה ועתה אינו מהרהר אחריה כלום ולמה תשנה ותשקר? ויותר טוב לשתוק! לכך הביאו בית הלל דבר זה מנהגו של עולם לוקח חפץ מן השוק צריך להשביחו בפניו ואף על פי שאין הלוקח קורא תגר על קניית החפץ, ולכן השתא אם ישתקו יאמר החתן מאחר דאפילו לוקח חפץ משבחים אותו בפניו ולאשתי שלקחתיה למה שותקין ואין משבחין? אלא ודאי מומין יש בה! ונמצא שתיקה דילהון יתעורר ממנה שנאה בין החתן לכלתו ולכך הוי זה בעת קטטה ומריבה שצריך להשביחה אפילו בדברי שקר. ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש דברי בית שמאי ובית הלל בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל הטעם שמוכר האב את בתו ולא מוכר בנו והוא דתנן (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) מי חוזר על מי? בעל אבדה שהוא זכר חוזר על אבידתו שהיא הנקבה. אם כן הנקבה כשהיא בבית אביה היא של בעלה הזכר והיא אבדה שלו שמונחת בבית אביה ושנינו (בבא מציעא כח:) המוצא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל, ולכן האב חייב במזונותיה וכל שבח נעוריה שלו עד עת בגרותה או עד שתנשא לאיש שתחזור האבדה לבעליה. וזה הטעם למנהגן של ישראל שנוהגין להפריז נדונייא לחתנים ופוסקין להם מעות כי מנהגן תורה הוא דתמן תנינן אם היה שכרן יותר מאכילתן אז היתר לבעלים ואולי כל שבח שלה עולה יותר מן מזונותיה לכן נותן האב נדונייא לבעל כדי להחזיר לו המותר כלומר בתי היא חשובה מאד השבח שלה עלה יתר מן מזונותיה והא לך המותר! עד כאן דבריו, יעוין שם. והנה שבחים של האשה הם בעניינים חלוקים יש ראוי להשביחה בתואר ויופי ויש ראוי להשביחה במידות הטובות ויראת שמים ויש ראוי להשביחה באמנות ידים מלאכה פלונית ומלאכה פלונית ורבים המה ויש ראוי להשביחה על בינתה ושכלה ודעתה ויש ראוי להשביחה על זריזות שלה ועוד כמה עניינים חלוקים. ובית שמאי אומרים 'כלה כמו שהיא' שאם היא משובחת מצד אומנות ומלאכות ישבחוה בהם ואם היא משובחת בדבר אחר ישביחוה בו באופן באותו דבר שראוי להשביחה בו ישבחוה ולא ישקרו. אמנם בית הלל חוששין לתקנת האב וסבירא ליה דאם היא ראויה לשבח במלאכות או בזריזות או בבינת הלב וכיוצא אם ידברו בשבחה בדברים אלו איכא למיחש שמא תתגנה הנדונייא בעיני הבעל כי יאמר אשה כזאת ודאי יש אצל אביה סך גדול יתרון נוסף על מזונותיה ודאי שיתן הנדונייא כפלי כפליים על סך שנתן! ולכן כדי שלא תמעט בעיני החתן הנדונייא שנתן אביה סבירא ליה לבית הלל אם ראויה שתשובח במלאכות ומעשה ידיה וחכמתה ובינתה וזריזותה לא ישבחו אותה בשבחים אלו כדי שלא תמעט הנדונייא בעיניו אלא ישבחו אותה בדברים אלו בלבד האחת נאה ביופי והשניה חסודה לשון חסידות שיש לה יראת שמים ביותר שנזהרת במילי דחסידותא נמי, יען כי מאלו השני עניינים אין בא יתרון לענין ממון דאם היא יפה וגם חסודה מה הרווחה יש לאביה מזה? ואדרבה להפך! אבל שאר דברים לא יזכירו בשבחה.

הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". הא דנקטו מומין אלו שהם חסרון אברים להדיא ולא אמרו בסתם הרי שהיתה מכוערת או שחורה איך אומרים נאה? כי למכוערת או שחורה אפשר לעשות לה תיקון לפי שעה בצבעונים וקשוטי זהב ותתראה נאה לפי שעה ואין נראה דבריהם שקר להדיה אצל החתן אך חגרת או סומא שהוא חסרון בגופה להדיא אין לזה תיקון אפילו לפי שעה ואם יאמרו נאה הרי ניכר דבריהם שקר לפני החתן ומה יועילו דברים אלו.

כִּי סָמְכוּ רַבָּנָן לְרַבִּי זֵירָא, שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי "לָא כָּחָל וְלָא שָׂרָק וְלָא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן". נראה לי בס"ד האדם נשלם בחכמת התורה מרבותיו וחבריו ותלמידיו כמו שאמרו (בתענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם. וכאן באו לשבחו שאפילו לָא כָּחָל רוצה לומר אפילו אם לא היה למד תורה מרבותיו וְלָא שָׂרָק אפילו אם לא היה למד מחבריו וְלָא פִּרְכּוּס אפילו אם לא היה למד מתלמידיו עם כל זה יַעֲלַת חֵן שהיתה חכמתו מרובה משל אחרים מיניה וביה מחמת כי לבו פתוח כפתחו של אולם והיה לבו נחל נובע חכמה ובינה ודעת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש נקטו ג' דברים אלו 'כָּחָל שָׂרָק פִּרְכּוּס' כנגד שלשה דברים המסבבין לתלמידי חכמים שיעלה לגדולה יותר מחביריו האחד אם הוא עשיר גם כן והשני אם היא בר אבהן שאבותיו גדולים והשלישי אם הוא בעל לשון צח ויש לו כח הדיבור יפה לרצות לאחרים בנועם לשונו. וכאן באו לשבח לרבי זירא מה שהעלה חן על חביריו לא מחמת עושר ולא מחמת כבוד אבותיו ולא מחמת נעימות שפתיו וצחות לשונו אלא העלה חן מיניה וביה מרוב גודל חכמתו ובינתו! עד כאן דבריו נר"ו.

רָבָא דְּעַמֵּיהּ, וּמְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם. נראה בודאי מן השמים שמו בפיהם דברים לשבח את קדוש אלקים רבי אבהו ולכן יש לדרוש בדברים אלו רָבָא דְּעַמֵּיהּ שמלמדם תורה מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ בענייני גשמיות ודרך ארץ בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא שמאיר להם בזכותו למעלה לבטל מעליהם גזרות קשות ורעות בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם רוצה לומר ביאתך אצלינו היא שלום לנו שמתברכים בביאתו אצלם על דרך מה שנאמר (בראשית לט, ה) וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. או יש חכם שולט באומתו ומנהיגם בכח הניתן לו מן המלכות ויש שהם סרים למשמעתו משום כבוד תורתו. וכאן אף על פי דרבי אבהו גדול היה בבית קיסר ויש לו כח ממשלה בעמו מאת הקיסר עם כל זה משום כבוד תורתו שהוא רָבָא דְּעַמֵּיהּ הוא מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ שסרים למשמעתו. ומה שאמר בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא יש לו דעת ושכל רחב להתנהג בכמה אופנים לכל אחד כפי מזגו וטבעו ושכלו ועניינו ולכך קראוהו בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא לפי כי נראה באור כמה גוונים כן הוא לכל אחד מאיר לו כפי טבעו ומזגו ובינתו. או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (פסחים קיב.) אל תשב בעיר שראשיה תלמידי חכמים יען כי עוסקים בלימודם ואין שמים לב על הנהגת העיר וצורכי ציבור, ולזה שבחו את רבי אבהו אף על פי שהוא רַבָּה דְּעַמֵּיהּ חכם וראש ישיבה עם כל זה ידיו רב לו להיות מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ שעוסק בצרכי ציבור ומנהיגם כראוי ועוד גם כן היתה לו זאת שלא נתמעטה אור תורתו מחמת עסקו בצרכי ציבור אלא עודנו בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא שמנהיר עיני חכמים בהלכה, או יובן בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא דהכל מדליקין ממנו והוא אינו חסר כלום. בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם פירוש אף על פי שכפי מנהגו של עולם מוכרח שימצא לך שונאים בבית קיסר מחמת קנאה כי כן דרכם לקנאת באיש יהודי בעל גדולה עם כל זה אקיים בך 'בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ' (משלי טז, ז) לכך מַתְּיָךְ לִשְׁלָם כי הכל בשלום עמך.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה. נראה לי בס"ד טעם שהיה נוטל הדס לסימן טוב שיזכו לבנים צדיקים שנקראים הדסים. או יובן הֲדַס [69] עולה מספר בן טוב [69] שיזכו לבן טוב חכם וירא שמים.

רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלָת נראה לי בס"ד טעם למספר שלש כנגד הארת שם י־ה שזכו בו איש ואשתו בנשואין וידוע כי אותיות י־ה הם ג' ספירות קוץ של יו־ד בכתר ויו־ד עצמה חכמה ואות ה' בינה. או יובן כנגד ג' אותיות אדם שזכו בהם עתה על ידי נשואין כמו שאמרו חז"ל על פסוק (בראשית ה, ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם. או יובן כנגד שפע בני חיי מזוני שזוכים לזה עתה על ידי שלימות מצוה זו במחשבה ודבור ומעשה. ועוד נראה לי בס"ד מְרַקֵּד אַתְּלָת כי במערבא אמרי לחתן 'מָצָא' או 'מוֹצֶא' היינו מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב) או מוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו) כי המובחרת היא אשה בעלת שלש אותיות ולא האשה בעלת ארבע והמובחר הוא 'מָצָא' שהוא שלש אותיות כנגד 'טוֹב' שהוא ג' אותיות ולא כנגד 'מִמָּוֶת' שהוא ארבע אותיות. ולכך מְרַקֵּד אַתְּלָת מעלה שלשה ומוריד שלשה. או יובן בס"ד מְרַקֵּד אַתְּלָת כנגד ג' זמנים שיש לאיש ואשה הא' בזווגם יחד בעולם הנשמות והב' כשבאו לעולם הזה הוא בבית אביו והיא בבית אביה עד נשואין והג' אחר שנשאו זה את זה שהם דרים זה עם זה וזמן השלישי נשלם עתה בעת שהוא מרקד לכך מְרַקֵּד אַתְּלָת. והנה ענין הרקוד פירש רש"י זורק אחד ומקבל אחד שעושה עליה וירידה. ונראה לי בס"ד שרמז בזה על עניינם דלגבי האיש אתמר (יבמות סג.) 'נחות דרגא ונסיב אתתא' וזו היא ירידה אך לגבי אשה נאמר עליה שאמרו (כתובות מח.) 'עולה עמו ואינה יורדת עמו'. או יובן עליה רמז לעליית ניצוצי קדושה בסוד מ"ן [מיין נוקבין] וירידה רמז לירידת מ"ד [מיין דוכרין].

קָא מַכְסִיף לָן סָבָא קשה והלא התנא הגדול רבי יהודה בר אלעאי דקדים מיניה הוה עביד הכי שנוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה? ונראה לי בס"ד דרבי יהודה אפשר לא הוה עביד זה בפומבי לפני המון העם אך רב שמואל הוה עביד הכי לפני המון העם. ועוד נראה לי דלא אמר קא מכסיף לן מכח הרקוד דהא הכל יודעין שמצוה גדולה איכא לשמח חתן וכלה אך מקודם היה דרכן של סואבי יין לרקד בחניות ובמשתאות כדי שיתנו להם יין לשתות וכמו שכתב רש"י ז"ל בפסחים (פסחים מט.) ענין מרקד בי כובי ולכן אמר 'מַכְסִיף לָן' שיאמרו המון העם אין כונתו בשביל מצוה אלא כדי לשתות יין! אבל רבי יהודה היה ידוע לכל שאין יכול מצד טבעו ומזגו לשתות יין וכמו שאמר הוא עצמו (נדרים מט:) לאותה מטרוניתא שאין שותה יין אלא רק ארבע כוסות של ליל פסח, ועל זאת השתיה היה לו כאב הראש מפסח ועד החג כדאיתא בירושלמי (ירושלמי פסחים י, א) ואם כן הכל יודעים שעיקר בשביל מצוה וליכא בזה זלזול.

רַב אַחָא מַרְכִּיב לָהּ אַכַּתְפֵיהּ וּמְרַקֵּד נראה ודאי שהיתה יושבת על כסא והוא מרכיב הכסא על כתפו ומרקד באופן שלא היה נוגע גופה בגופו וזה פשוט וברור. ומה שהיה מַרְכִּיב אַכַּתְפֵיהּ כי כתף [500] הוא מספר ת"ק שהוא מלוי שם שדי [ש י ־ ן ד ל ־ ת י ו ־ ד = 500] שממנו מתברכים רמ"ח אברים של האיש ורנ"ב אברים של האשה שהם סך הכל ת"ק [כלומר 252+ 248 = 500] כנודע ורמז להם בזה כי עתה על ידי נשואין נשלם אצלכם הארת מלוי שם שדי הרמוז בכת־ף כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שהכתף בו רמוז מלוי שם שדי שעולה מספר כתף.