מסכת כתובות דף קי״ב עמוד א׳

והוה כמבי מיכסי עד אקרא דתולבנקי כשתצרף כל המקומות ישתער לכך:

נקטו בידיה מצאן קטנות נאחזות בידו אחת:

קטפי אשכולות כדמתרגמינן (ויקרא כה) לא תבצור לא תקטוף:

לשנה לסוף שנה:

בברכותיה כשהשנה מבורכת:

בישיבתה של צוען כלומר כדמפרש ואזיל ומצוען אתה למד לארץ ישראל כדמפרש ואזיל:

אני ראיתי בבקעת בית שאן שהיא משאר ארצות:

בית סאה עושה שבעים כורים וכיון דבשאר ארצות יש שבעים כורים כל שכן בארץ מצרים שאין לך מעולה בכל הארצות כמצרים שהרי נמשלה לגן ה' ואין במצרים מדינה מעולה כצוען:

מנשק כיפי דעכו משמע דמארץ ישראל הוא וכן בשילהי מי שאחזו (גיטין דף עו:) ותימה דבפ"ק דגיטין (דף ב. ושם) תנן עכו כארץ ישראל לגיטין משמע דהוי מחוץ לארץ ומפרש בירושל' חציה בארץ וחציה בחוץ לארץ:

רבי חנינא הוה מתקל מתקליה פירוש שוקל אבנים ומוצאן קלות אמר עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל כיון ששקלן ומצאן כבידות אמר כבר נכנסתי לארץ ישראל וכן מפרש בתנחומא בפרשת שלח לך כשעלה ר' חנינא הגדול מבבל בקש לידע אם נכנס לא"י והיה שוקל אבנים כל זמן שהיו קלות אמר עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל כיון שמצאן כבידות אמר אין אלו אלא אבני ארץ ישראל והיה מנשקן וקרא עליהן את הפסוק הזה כי רצו עבדיך את אבניה:

מנשק כיפי דעכו פי' דעכו חציו בארץ וחציו בחוצה לארץ כדאיתא בירושלמי בפ"ק דגיטין. ושלא יגלו סוד העיבור פי' ר"ת ז"ל לעובדי כוכבים ומזלות כדאמרינן כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זהו סוד העיבור:

ר' חנינא מתקן מתקלא (פי' רש"י מתקן מתקלה) פי' רש"י מתקן מכשולי העיר כי מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו מחזר שלא יבא שם רע על הדרכים. והתוס' ז"ל פי' שהיה שוקל אבנים והיה מוצאן קלות כיון ששקל ומצאן כבדות אמר כבר נכנסתי לגבול ארץ ישראל וכן מפרש בתנחומא בפרשת שלח כשעלה רבינו ביקש לידע אם נכנס לגבול ארץ ישראל כיון דמצאן כבדות אמר [אין אלו אלא] אבני ארץ ישראל וקרא עליהן כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ויראו את כבודך:

גמרא ת"ר בברכותיה של א"י בית סאה עושה חמשה ריבוא כורין ואל תתמה היאך המקום המועט של חמשים אמה שהוא שיעור בית סאה מחזיק מקום התבואה של חמשה ריבוא כורין שהרי לעיל דרשינן שתהא חטה מתמר ועולה בראש הרים והא דנקיט הכא שיעור ברכת א"י באומדן זה אע"ג דאמרינן בעלמא וכי קצבה יש לברכותיו של הקב"ה אפ"ה משמע להו דהאי קרא דויזרע יצחק וימצא מאה שערים לא נכתב אלא לרמז זה דכל מעשה אבות סימן לבנים ועוד שהרי הטעימו הקב"ה ליצחק מעין עוה"ב אלמא דלעוה"ב נמי הכי הוי שיעורא:

וְהַוְיָא כְּמִבֵּי מִיכְסִי עַד אַקְרָא דְּתוּלְבַּנְקִי עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּי פַּרְסֵי אוּרְכָּא. נראה זכתה ארץ ישראל לזה השיעור בזכות התורה שניתנה להם בעבור ארץ ישראל דכתיב (תהלים קה, מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, והתורה ניתנה בכ־ב אותיות והיה הרוחב ששה פרסאות בזכות תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים וסימנים אלו של האורך והרוחב הוא אות בכ־ו שהם כ־ב וא־ו רמז שאומרים להם 'בכו' בכיה על הטוב הגדול אשר סופו נחרב בעבור עונותיכם ככתוב אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ (תהלים קז, לד).

אָמַר "אֶרֶץ אֶרֶץ הַכְנִיסִי פֵּרוֹתַיִךְ. הא דכפל לשונו 'אֶרֶץ אֶרֶץ' חד כנגד חלק הגשמי וחד כנגד חלק הרוחני שבה. אי נמי חד כנגד ארץ התחתונה וחד כנגד ארץ העליונה המשפעת בתחתונה דכתיב יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכב, ג).

חֲזִינְהוּ דַּהֲווּ קַיְמֵי כְּעִזֵּי נמצא נתמעט הטוב משיעור עגל לשיעור עז וההפרש בין מספר עגל [103] לבין מספר עז [77] הוא כ"ו כמנין שם הוי־ה [26] לרמוז בעבור חלול השם שחללו בעונות נתמעטה הטובה.

בְּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֵּית סְאָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ רִבּוֹא כּוֹרִין נראה לי לרמוז שבזכות התורה שהיא חמשה ספרים נעשה הטוב הזה וחמשה רבוא כורין הם חמשים אלף כורין רמז שהמזון נמשך מן הבינה שיש בה חמשים שערים. או רמז לכ"ה חסדים וכ"ה אתוון דיחודא שאומרים בבוקר וכ"ה אתוון שאומרים בערב ולכן עושה חמשה רבוא כורין שהם חמשים אלף כורין.

וְהַנֵּי מִילֵי בִּטְרָשִׁים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּטְרָשִׁים, חֲמֵשׁ מְאָה פירש רש"י ז"ל שבע פעמים שבעים הרי ארבע מאות ותשעים ובמקום שאין טרשים יש להוסיף עד חמש מאות עיין שם. וצריך להבין מה טעם יש להוסיף עשרה דוקא להשלים עד חמש מאות? ונראה לי בס"ד דתרומה גדולה הוא תרי ממאה ושאר ארצות שבארץ ישראל שאינם טרשים הם המשובחים ולכן ראוי שיהיה בהם תוספת על הטרשים שיעור תרומה שהוא תרי ממאה ולפי מספר ארבע מאות ותשעים עולה תרי ממאה מספר עשרה מכל מקום ובזה נשלם חמש מאות. נמצא לפי זה כיון ששפע חוץ לארץ בישיבתה הוא שבעים כור צריך שיגיע שפע ארץ ישראל עד חמש מאות כור. ובזה יובן בס"ד הפסוק בהושע (הושע ב, טז) לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה, ורש"י פירש עמק עכור עמק הגלות שהיו עכורים בו יהיה להם לפתח תקוה. ועדיין קשה עכור משמע קאי על המקום עצמו ולא על יושביו? ובזה ניחא דקרי לחוץ לארץ עמק עכור כי ברכת חוץ לארץ השפע שלה יגיע עד שבעים כור וזה נרמז באותיות עָכוֹר חלק התיבה לשתים וקרי בה ע ' כור ועל פי זה החשבון של ע' כור יהיה לפתח זו ארץ ישראל ששם שער השמים תִּקְוָה ' תק וה ' והיינו וה לשון שמחה כמו שאמרו (איכה רבתי א, לב) בין וי לוה ניצול רבן יוחנן בן זכאי, כלומר יש לה שמחה של חמש מאות. ולפי זה שפע ארץ ישראל יגיע עד חמש מאות שהיא מספר ב' פעמים נר [250] ובזה יובן בס"ד (צפניה א, יב) בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם בַּנֵּרוֹת, כי שפע שלה יגיע לשיעור נר ונר. גם הוא מספר חמש מאות אברים שיש לאיש ואשתו זה רמ"ח [248] וזו רנ"ב [252] ובהיות ישראל על אדמתם דומים להתחברות אשה עם בעלה דכתיב כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ (ישעיה סב, ה). גם הוא מספר מלוי שם שדי [ש י ־ ן ד ל ־ ת י ו ־ ד = 500] לכך הקדוש ברוך הוא הבטיח לאבות במתנת הארץ בשם שדי. ובזה יובן (תהלים קמז, יב) שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶת הֳ' הַלְלִי אֱלֹקַיִךְ צִיּוֹן כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ, כי אם תמלא את 'ירושלים' כפי הקריאה שלה שנקראת בשני יודין וגם תמלא אות מם ביו־ד כזה 'מים' כפי נקוד החיר־ק של קריאתה יעלה המלוי מספר חמש מאות כזה י ו ־ ד ר י ־ ש ו י ־ ו ש י ־ ן ל מ ־ ד י ו ־ ד מ י ־ ם [500] ולזה אמר 'בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּך' דשיעור השפעת הברכה שהיא חמש מאות רמוזה 'בְּקִרְבֵּך'. ולזה אמר (ישעיה מ, ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, לֵב היינו רוצה לומר המלוי תבשרו בטוב הרמוז במלוי ירושלים וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כלומר זה הרמז הוא כפי הקריאה שנקראת ירושלים בשני יודין ולא כפי הכתיבה כי היא כתובה ביו־ד אחת וחסרה יו־ד שנית.

סְאָה בִּיהוּדָה הָיְתָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ סְאִים נראה הכונה היתה עושה חמש סאין אחר גיבול כי לרוב שומן החיטים וחשיבותם שואבין ובולעים מים הרבה בגיבול הקמח עד שיוסיף במשקלו על חד ארבע מכח רבוי המים הנבלעים בו בשעת גיבול דאפילו הסובין והמורסן בני גיבול נינהו ובולעים מים רבים.

בֵּית סְאָה אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא, מִמֶּנָּה מְשַׁח, מִמֶּנָּה חֲמַר, מִמֶּנָּה עִבּוּר, מִמֶּנָּה קִטְנִיּוֹת, מִמֶּנָּה רוֹעוֹת מִקְנָתִי. חמשה הנאות יוצא לו ממנה משח וחמר ועיבור שהוא החטים שמהם יהיה הלחם והקטניות שהם דומין לדגן דלכך אין אוכלים אותם האשכנזים בפסח וגם מרעה הבהמה שממנה יקח בשר שמן לאכול. ולכן אמר הכתוב (דברים יא, יד) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ זה עיבור וקטניות, תִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ זה חמר ומשח, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ כדי שתאכל בשר שמן ממנה ובזה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ בכולהון.

אִי, מַה צְּבִי זֶה קַל, וְאֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה לְבַשֵּׁל, וְאֵין פֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים. קשא למה הוצרך לפרש כאן קלות הצבי, וסגי לומר הכי אי מה צבי זה אין בשרו שמן אף ארץ ישראל אין פרותיה שמנים? ועוד יש להקשות קושית הגאון מהר"ם שיף ז"ל למה לא שאל שאלה זו על לשון ראשון שאמר מה צבי אין עורו מחזיק בשרו? ונראה לי בס"ד דחדא מתרצה בחברתה דהטעם דאין בשר הצבי שמן מפני שהוא קל ורץ הרבה תמיד ולכך הוא יגיע תמיד ויכחיש בשרו ולזה אמר אִי מַה צְּבִי זֶה קַל, ומחמת קלותו רץ הרבה ויגיע ולכך אֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שהיא קַלָּה לְבַשֵּׁל פרותיה ולכך זו היא סיבה שיכחיש חילה ולא יהיו פֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים. ובזה נתרצה קושית מהר"ם שיף ז"ל דלא שייכה שאלה זו על לשון ראשון כי 'מה שאין עורו מחזיק את בשרו' אין לזה שייכות בזה. ודע כי דרשה זו של מה צבי זה קל מכל החיות סמיך לה על דרשה דקודם כי בשביל דמיון הקלות לחוד הוה ליה לדמותה לנשר דכן אמר התנא (משנה אבות ה, כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי, אך הואיל ויש נמי דרשה אחרת בצבי והוא 'מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו' לכך גם לענין הקלות עשה הדמיון בצבי דהא והא איתא בצבי.