מסכת כתובות דף ק״ד עמוד א׳

דמדליא דאמרינן במסכת מגילה (דף ו.) למה נקרא שמה צפורי שיושבת בראש ההר כציפור:

דעל כמה זימנין לבית הכסא דחולי מעיים הוה ליה:

וחלץ תפילין ומנח להו וקא מצער לחלוץ ולהניח:

פתח ואמר הספד:

אראלים ומצוקים מלאכים וצדיקים מצוקי ארץ:

ולא נהניתי בעולם הזה [אפילו] לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי:

יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ויבא בשלום ואחר כך ינוחו צדיקים על משכבותם:

הולך נכחו בדרך ישרה:

ומנח תפילין ואע"ג שחולי מעיים פטורין מן התפילין לפי שאין יכולין ליזהר היטב אבל ר' היה מנהיג עצמו בקדושה יותר מדאי והיה יודע היטב ליזהר. מ"ר:

לא נהניתי אפילו באצבע קטנה דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ומייתי הא עובדא דרבי:

ומרתא בת ביתוס עשרים וחמש שנים אמר לי רבי דהך פירכא ליתא אליבא דבר קפרא דאמר לקמן לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אית לה דלענין כתובה דאורייתא מרתא בת בייתוס וענייה שבישראל שוות אלא אליבא דר' יוחנן דאמר דאפילו תוספת אין לה איירי הכא ולי נראה דאליבא דכו"ע איתא דהכא אליבא דרבי מאיר איירי ולקמן לא קאי בר קפרא אלא אליבא דרבנן דאמרי גובה כתובתה בבית אביה עד כ"ה שנים והואיל ושהתה כל כך מחלתה ואמר בר קפרא דדוקא מנה ומאתים מחלה אבל תוספת דהויא כמו מתנה בעלמא לא מחלה כמו שאר בעל חוב דלא מחיל אבל לרבי מאיר דמפסדה משום שיש בעשרים וחמש שנה שתעשה טובה כנגד כתובה אין חילוק בין תוספת למנה ומאתים דלפום גמלא שיחנא דאי לא תימא הכי אלא אדר"מ קאי אם כן מדקאמר דתוספת יש לה אלמא לית ליה דלפום גמלא שיחנא אם כן קשה לדידיה אלמנה דכתובתה מנה עד כ"ה שנים ובתולה דכתובתה מאתים עד כ"ה שנים ודומה לי דבר פשוט דאליבא דרבנן קאי לקמן דכולה סוגיא דלקמן מיירי אליבא דרבנן:

היכי דמי אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא תימה אמאי לא דייק כמו כן במתניתין במאי גביא בשלא שהתה כ"ה אלא לאו בנקיטא כתובה וקתני דמחלה בכ"ה וי"ל דאמתני' ליכא למיפרך דאיכא למימר דמתני' בעידי מיתה והא אליבא דרב קיימא דלדידיה (לעיל כתובות פט:) אלמנה גביא בעדי מיתה והא דקאמר אי דלא נקיט' כתובה בידה במאי גביא היינו גט דכמאן דכתב ביה מנה ומאתים דמי דלרב (שם) גרושה לא גביא אלא בגט:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה דברי ר' מאיר שאמר משום רבן גמליאל וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים אמר הר"ם פי' אין לאחד שיחלוק שאם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידה שתגבה כתובתה לעולם אמנם מחלקתם אם לא היה שם שטר כתובה שתבקש מנה מאתים וחכמים אומרים שהיא כאשר היתה בבית בעלה גובה לעולם לפי ששתיקתה מלבקש אותם אמנם להיותה חייה עמהם ועומדת עמם אולם בבית אביה הנה שתיקתה זה הזמן הארוך להיותה כבר מחלה להם וכבר ביארנו שיורשיה אין להם כתובה על אי זה ענין שיהיה אם לא שנשבעה קודם מותה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם ואין אומרין שמחלה כתובתה הואיל ולא תבעתה בארך זמן כזה שאע"פ שהיתומים העלו לה מזונות בבית אביה הואיל ולא נהנית מנכסיהם חוץ ממזונותיה כלום מן הסתם אינה מוחלת אבל כל זמן שדרה בבית בעלה אינה יכולה לתבוע כתובתה אלא עד כ"ה שנים יכולה היא לעשות טובה בכ"ה שנים לשכנים או לקרובים או לעניים בכדי שיעור כתובה ואין חלוק בין עניה לעשירה אע"פ שהעשירה כתובתה גדולה מן הסתם שאף היא מתוך עשרה פזרה ונתנה ולפום גמלא שיחנא ושאלו בגמרא לדעתו מהו שתשלש כלומר שאם עמדה ח' שנים תפסיד שליש כתובתה שהרי עשתה טובה כנגד שליש כתובתה ונשאר בתיקו אלא שאין לנו בדברי ר' מאיר עסק לענין פסק שהלכה כחכמים שאמרו הפך הדברים ולא חששו לטובה בזו שאף הם רוצים בכך ומוחלים הילכך כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתבתה לעולם שמתוך שהיא בושה מהן אינה תובעתה אבל כל זמן שהיא בבית אביה אינה גובתה אלא עד עשרים וחמש שנה שמן הסתם הואיל ואינה בושה מהם אע"פ שמעלין לה מזונות בבית אביה לא היתה מארכת כל כך אלא שדעתה למחול ובכ"ה שנים מיהא אומרין שמחלה להם והפסידה בין כתובה בין מזונות והלכה כחכמים ואם מתה אף יורשיה מזכירין כתובתה ר"ל תובעין כתובתה על עשרים וחמש שנה ומשעה שמת הבעל ויש מפרשין משעת מיתתה ואין נראה כן ובמסכת שבועות מ"ח א' פירשוה בשכבר נשבעה שאם לא כן אין ליורשיה כלום אפילו היו מוציאין שטר כתובתה שהרי אין יורשיה יכולין לישבע שלא התפישה צררי ושלא פקדתנו אימא אינו מועיל להם כלום כמו שביארנו שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

שיעור זה שניתן לכ"ה שנים שיעור מדוקדק הוא ונמצא שאם באה קודם שקיעת החמה גובה לאחר שקיעת החמה אינה גובה שמדת חכמים כך היא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קרטוב שהוא אחד משלשים וששה בלוג אינו יכול לטבול כביצה מטמא אוכלין אחרים טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום שהוא זרע דק יותר מדקותו של חרדל אינו מטמא אוכלין אחרים טומאת אוכלין ומכל מקום אוכל עצמו מקבל טומאה בכל שהו ויש מפרשים אותה אף לטומאת עצמן כמו שביארנו במסכת חולין פ"ב א' ובמסכת ברכות מ"ט ב' בגד שלשה על שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר נימא אין מטמא מדרס:

שיעור זה של כ"ה שנים ענינו בשאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אלא שהיתומים מודים לה שלא פרעו לה כתבה מעולם אלא שבאים מתורת מחילה ובתוך כ"ה שנים אין טענתם כלום ולאחר כ"ה טענתם טענה אבל אם היה שטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם שאין טענת מחילה אצל מי שהשטר בידו הא בעל חוב אע"פ שאין השטר בידו הואיל וחייב מודה אפילו שתק כמה שנים גובה חובו בלא הזכרה ר"ל בלא תביעה שאין בעל חוב מוחל וגרושה הרי היא כבעלת חוב וגובה אף לאחר כמה אע"פ שאין שטר כתובה יוצאת מתחת ידה הואיל וחייב מודה:

בד"ה ומרתא בת כו' אבל לר"מ דמפסדה כו' אין חילוק בין תוספת למנה ומאתים דלפום גמלא כו' עכ"ל צ"ע לדבריהם דמ"מ אכתי אביי דפריך הכי ולא אסיק אדעתיה הא דלפום גמלא שיחנא ע"כ דליתא הך פירכא לבר קפרא דאימא בר קפרא בין לחכמים ובין לר"מ קאמר דתוספת אית לה ומרתא בת בייתום ועניות שוות לענין כתובה דאורייתא אבל ה"ל לאביי למפרך מאלמנה דכתובתה מנה כ"ה שנים ובתולה דכתובתה מאתים כ"ה שנים כמ"ש התוס' דהא ודאי קושיא היא למאי דלא אסיק אדעתיה הא דלפום גמלא שיחנא ויש ליישב בדוחק כמ"ש בסוף דבריהם דדומה לו לאביי ודבר פשוט הוא לו דלא קאי בר קפרא אלא ארבנן דקאי אפיסקא דחכמים אומרים וא"כ שפיר פריך הך פירכא לר"מ גם לבר קפרא ודו"ק:

בד"ה ה"ד אי דלא נקיטא כתובה כו' תימה אמאי לא דייק כמו כן במתני' כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא דקדקו התוספות כך לעיל מיניה אהא דקאמר אי לא נקיט שטרא במאי גבי אמאי לא דייק כמו כן במתני' כו' ויש ליישב דלעיל ניחא דלא רצה לדייק הכי ממתני' אליבא דמאן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכתובה מעשה ב"ד הוא אבל הכא בגרושה דמדייק הכי אכתובה והיינו משום דאליבא דרב קיימינן הכא דלית ליה הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום קשה להו שפיר אמאי לא דייק הכי אמתני' בכתובה ותירצו דמתני' איכא לאוקמא לרב בעידי מיתה כדאמרינן ס"פ הכותב אבל גרושה לא תגבה בעידי גרושין אלא בגט בידה כדאמרינן נמי התם וכתובה דקאמר הכא לאו דוקא אלא גיטא וק"ל:

ובסים אוירא ואוירו יפה ומצונן ובית שערים מקום עמוק וחם ומקום חום רע לחולה. ידקר בחרב דאלו הוו ידעי בבירור דמית לא הוו בעו רחמי עליה דלחיי דאתחיית המתים לא הוה בעו למבעי רחמי ואהכי אמר דאפילו הוא מית ואינהו לא ידעי דלהוו בעו רחמי עליה בחזקת שהוא חי כי היכי דלחיי בתפלתם. אמתיה לא נדע למבעי רחמי עליה. מבקשים את רבי מלאכים מבקשים שילך עמהם לההוא עלמא. ורבנן תחתונים מבקשים רחמי שיחיה עמהם רבי ויהיה עמהם בעה"ז. שיכופו שינצחו התחתונים לעליונים ויחיה רבי דהוה מצטער רבי טפי משום דאלו ואלו מעכבים עליו. שקלה אמתא דרבי מאני כלים ושדא השליכן מן הגג לארץ כי היכי דלבעות רבנן ולשתוק ולא לבעו רחמי. שתקו ונצחו מלאכים. לאחוריה שלא ירגישו בו שמת משום דאכרוז כל מאן דאמר נח נפשיה וכו' אראלים ומצוקים מלאכים וצדיקים דכתיב מצוקי ארץ ונשבה כלומר מלאכים נשאו לארון הקודש והלכו להם אצבעותי שעסקתי בכל כחי בתורה ובמצות ולא נהניתי בעולם הזה אפילו לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכן פירש במהדורא בתרא ולא נהניתי בעה"ז. לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה והוא יגע בעשר אצבעות וכל מה שהיה משתבח היינו בעסק התורה. אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן אלא שגם היה משתבח שלא נהנה בעה"ז אפילו באצבע קטנה כלומר שלא נהנה כלום מעה"ז ומייתי ראיה מדאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו ומייתי מהך עובדא דרבי והקשו בתוספות בפ"ק דע"ז מהא דאמרינן התם דלא פסק מעל שלחנו לא צנון ולא חזרת ותירצו דאוכלי שלחנו היו רבים והיינו לשיטתם אבל לשיטת רש"י ניחא וכדכתיבנא כנ"ל: הולך נכוחו זה שהיה הולך בדרך ישרה ל"א שאותו חסיד הולך לו בישרו שכפעולתו כן (מנא) [מצא]. רש"י ז"ל במהדורא קמא: מתניתין כל זמן שהיא בבית אביה ויתומים נותנים לה מזונות לשם ולא נגעה בנכסיהם כלל גובה כתובתה לעולם. שתעשה טובה כלומר באותן כ"ה שנים פזרה בנכסיהם ונתנה בחנם לשכנותי' לחם ומלח עד כדי שיעור כתובתה. רש"י ז"ל במ"ק: וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל כל זמן שהיא בבית אביה שאינה נוגעת בנכסי בעלה גובה כתובתה לעולם בין נותנין לה מזונות שם בין אין נותנין לה מזונות וכ"ז שהיא בבית בעלה ונזונת שם גובה כתובתה עד כ"ה שנים אבל אם עברו כ"ה שנים איבדה כתובתה שיש באלו כ"ה שנה שיעור שתעשה טובה וגמילת לעניים המחזרי' בבתים כנגד כתובתה ואינה רשאה ליתן לעניים מנכסי היתומים וכל מה שנתנה אנו מחשיבים אותו לה בכתובתה ושיערו חכמים מה שנותנת בכ"ה שנים עולה כשיעור כתובתה ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל כל זמן שהיא בבית אביה וכו' פי' אלמנה שחזרה לבית אביה והיתומים שולחים לה מזונותיה יכולה לתבוע כתובתה לעולם דכיון דאינה עומדת בביתם אין לנו לחוש שנטלה משלהם כלום כדי שתפסיד כתובתה אבל כל זמן שהיא נזונת בבית בעלה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנים אבל אם עמדה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה אבדה כתובתה שיש בכ"ה שנה שתעשה טובה לאחרים כשיעור הכתובה והנדוניא שלה ולפום הכי אמרי' מסתמא מחלה ובגמ' פריך אם היא עשירה שכתובתה גדולה איך נאמר שבזמן הזה נהנית ועשתה טובה מן הממון כשיעור כתובתה ומתרץ לפום גמלא וכו' ע"כ. מתוך פירושם משמע דפתכי טעמא דמחילה בהדי טעמא דטובה לדעת דמ"ד משום דעשתה טובה מחלה ואתי שפיר להאי פירושא הא דבעי תלמודא מהו שתשלש וכדבעי' למכתב בס"ד ומתוך פרש"י והר"י מטראני ז"ל לא משמע הכין אלא משום טובה בלחוד קא אתי עלה ר"מ ואע"ג דלא מחלה לא איכפת לן ולא מידי מ"מ הרי פיזרה כשיעור כתובתה וראוי לחשב לה דהא אינה רשאית לפזר כנ"ל: וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דלטובה לא חיישינן וליכא למימר נמי מדלא תבעתה אחילתה דהאי דקא שתקה משום דדיירא בהדייהו ומיכספא למתבעינהו וכל זמן שהיא בבית אביה דלא מכספא מנייהו איכא למימר מדלא תבעתה בכ"ה שנים אחילתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל וחכמים אומרים. לא הוזכרו כ"ה שנים לענין הטובה שתעשה ולא אפסדוה רבנן כתובתה וכשהוזכרו כ"ה שנים לענין המחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הילכך כל זמן וכו' ע"כ. פי' לא פליגי ר"מ ורבנן לענין מה הוזכרו כ"ה שנים דהוו ידעי האי שיעורא דכ"ה שנים אלא דפליגי לענין מה הוזכרו דר"מ סבר לענין טובה הוזכרו ורבנן סברי לענין מחילה הוזכרו לקמן בגמ' אפרש עוד בזה בס"ד:

וכתב הר"י מטראני ז"ל וז"ל וחכ"א כל זמן שהיא בבית בעלה פי' שמה שאמרו הראשונים שבכ"ה שנים מפסדת כתובתה אין הטע' משום טובה שעשתה דההיא טובה שגמלה עם העניים ניחא להו ליתמי משום מצוה ואין מחשבין לה ממנה כלום אלא טעם אבוד כתובתה מפני שכל זה הזמן שתקה ולא תבעה אותם ואמרי' בודאי מדלא תבעתן כל זה הזמן מחלה להם כתובתה והילכך כל זמן שהיא בבית בעלה ונזונת מנכסי בעלה גובה כתובתה לעולם שזה ששתקה לא מחמת שמחלה אלא בעבור מזונותיה שאף אם היו רוצים הם להגבותה כתובתה לא היתה מקבלת היא כדי שלא תפסיד מזונותיה וכל זמן שהיא בבית אביה ולא היו זנים אותה שם גובה כתובתה עד כ"ה שנים אבל אם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מחלה אותה ודוקא כשלא היו זנים אותה שם אבל אם היו זנים אותה שם זה ששתקה מפני המזונות שתקה שאפי' אם היו רוצים להגבותה כתובתה היא לא היתה מקבל' שלא תפסיד מזונותיה וכן כתב ר"ח ז"ל הא דאמרי' כל זמן שהיא בבית גובה כתובתה עד כ"ה שנים דוקא כשאינה נזונית מהם אבל היתה נזונת מהם גובה כתובתה לעולם וכך פירש גם המורה בריש פ' אע"פ דאמרי' תוספת כתובה ככתוב' דמיא למאי נפקא מינה וכו'. עד וכל זמן שהיא בבית אביה תנן בהנושא כל זמן שהיא בבית בעלה במשך אלמנות' גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה שלא היו עובדים אותה היתומים ולא זנין גובה כתובתה עד כ"ה שנה ואם שהתה יותר מכן מחלתה להן כתוב' והכא דפירש המורה כל זמן שהיא בבית אביה והיורשי' זנין אותה שם זה פירוש לר"מ שאין טעמו בעבור מחילה אלא בעבור הטובה שעשתה מנכסי היתומים ואם היא בבית אביה אף על פי שזנין אותה שם אם עשתה טובה ממזונותיה שלה הם ואיין עולין לה בכתובתה אבל בדברי חכמים דטעמייהו משום מחילה אין לפרש אלא כגון שלא היו זנין אותה. עכ"ל הר"י מטראני ז"ל: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה וכו' פי' ס"ל לרבנן שאינה מפסדת כתובתה בעבור הטובה שעשתה בעוד שעומדת עמהם ולפיכך היו אומרים כל זמן שעומדת בבית בעלה והיתומים זנין אותה לשם אינה מפסדת כתובתה דאמרי' מתוך שהיתה עומדת עמהם והיו זנין אותה נתביישה מלתבוע כתובתה אבל כשהיא בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנים ואם עמדה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מסתמא מחלה להם ואינה יכולה לכוף אותם לפרוע הכתובה אח"כ ואע"פ שהיו זנין אותה דכיון שלא היתה עומדת עמהם לא היה לה להתבייש מלתבוע כתובתה ע"כ: מזכירין כתובתה פי' בהזכרה לבד שאומרים ליורשים לא מחמת מחילה אנו שותקי' וכיוצא בזה ואין צריכי' לתבוע בב"ד. והכין איתא בירוש' דגרסינן התם אמר ר' יוסי בר בון לא סוף דבר עד שתתבע אלא אפי' הזכירה דתני תמן יורשיה מזכירין כתובת'. תלמיד הרשב"א ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא מזכירין תובעין כתובתה ע"כ. ובמהדורא בתרא שינה לשונו ז"ל: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מזכירין וכו' כלומר צריך שיודיעו ליתומים פעם אחת בתוך כ"ה שנים שאינן מוחלים הכתובה שאם יעמדו כ"ה שנה ולא תבעה אותם או לא יודיעו שרצונם לתבוע היום או מחר נאמר שמחלו או שנתברר להם שמחלה האשה ומוקמי' לה במס' שבועות שנשבעה ומתה אבל אם לא נשבעה קודם שמתה שלא תפסה שום דבר אין היורשין גובין לעולם דאין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ:

גמרא ומרתא בת בייתוס וכו' פי' ר"י ז"ל דהך פירכא ליתא אליבא דבר קפרא דאמר לקמן לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להם דלענין כתובה דאורייתא מרתא בת בייתוס וענייה שבישראל שוות אלא אליבא דר' יוחנן דאמר אפי' תוספת אין לה איירי הכא ור' שמשון ז"ל פירש דאליבא דכ"ע אתיא דהכא אליבא דר"מ איירי ולקמן לא איירי בר קפרא אלא אליבא דרבנן דאמרי דמפסדת כתובתה בבית אביה עד כ"ה שנים דהואיל ושהתה כל כך מחלה וקאמר בר קפרא דוקא מנה מאתים מחלה אבל תוספת דהוי כמו מתנה בעלמא לא מחלה כמו ב"ח דלא מחיל אבל ר"מ שאומר מפסדת משום שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה אין חילוק בין תוספת ובין מנה מאתים כי עושה טובה כנגד הכל דלפוס גמלא שיחנא. לשון תוספ' הרא"ש: לפום גמלא שיחנא לפי הגמל הוי המשוי הכא נמי איידי דעשירה דכתובתה גדולה משל ענייה ועד כ"ה שנים עבדה טובה כנגד כתובתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לפום גמלא שיחנא כלומר לפי כח הגמל מטילין עליו המשוי ה"נ לפי רוב הממון היא לוקחת ונותנת ושיחנא הוא מלשון חמותי ראיתי אור דמתרגמי' שיחנית והמשוי נקרא כך ע"ש שהבהמה מתחממת בו ע"כ: לר"מ מהו שתשלש לר"מ דאמר משום טובת הנאה דעבדה הוא מהו שתשלש אי לא תבעה עד ח' שנים ושליש שנה דהיינו שליש של כ"ה שנים מי מצו אמרו לה דה"ה בתוך ח' שנים עבדת טובה כנגד שליש כתובתיך או לא וה"ה נמי למחצית שנים אלא אורחא דתלמודא נקט כדאמרי' בעלמא משלשין בממון. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וקשה קצת כיון דטעמא דר"מ אינו אלא משום טובה פשיטא דתשלש ולשיטת תלמידי רבינו יונה ז"ל דפתיך טעמא דמחילה בהדי טעמא דטובה אפי' לר"מ אתי שפיר. וכתב הר"י מטראני ז"ל וז"ל לר"מ מהו שתשלש שאם לא שהתה כ"ה שנים ושהתה חציין מהו שתפסיד חצי כתובתה בעבו' טובה שעשת מנכסי בעלה מי אמרי' מפסדת לפי חשבון או דילמא דוקא כשעולה הטובה כנגד כל כתובתה דלאו בת גבייה היא כלל אז מפסדת כתובתה אבל קודם שישלימו כ"ה שנים כיון דבת גבייה היא מתוך שגובה מקצת גובה הכל ואין מחשבין לה הטובה שעשת ואיתוקם בתיקו ע"כ. ונראה לפרש דהא ודאי מסתמא מה שנותנת לשכנותיה ולעניים לא ניתן לתשלומין דניחא להו ליתומים בהכי ומיהו מ"מ אמרו חכמים דמה שמתקבץ בתוך כ"ה שנים ניתן לתשלומים ולא יפרעו כתובה כנגדם אבל דמי השליש או המחצה אפשר דלא ניתן לתשלומים ואפשר דניתן לתשלומין ולהכי בעו מהו שתשלש כנ"ל: א"ל אביי לרב יוסף אתאי בסוף כ"ה שנים ביום אחרון קודם שקיעת החמה גביא כתובתה דאכתי לא שלימו כ"ה שנים ואי אתא אחר שקיעת החמה לא גביא כתובתה אטו בההוא פורתא אחילתה ואליבא דרבנן דאמרי היא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנים קא פריך. קורטוב אחד מל"ו בלוג. שומשמין דקין יותר מחרדל ובההוא חסרון קמעא קרטוב קא פסלי חכמים לההוא מקוה הכא נמי בההוא פורתא חשיבא מחילה. רש"י במ"ק. ואביי היה מחל' בין שיעורי המדות ושיעור שתלוי ברצון דבשיעור פורתא כולי האי מי חשיב' מחילה ואהדר ליה רב יוסף דאין לחלק וצריך אתה לפרש כן דמשנ' שלימה שנינו כל מדת חכמים כן היא וכו' ועוד נראה לפרש דהכי קשיא ליה לאביי דאיברא ודאי דמדת חכמים כך הוא ומיהו דחיקא טובא למימר הכי ואי מצינן למימר דלא הוזכרו כ"ה שנים אלא לענין טובה וכר"מ ומשלשין עדיפא טפי מעתה תקשי לרבנן דשפיר קאמר ר"מ וקבלתו מסתברא טפי ותפשוט דמשלשין. ואהדר ליה רב יוסף דלא דחיקא כלל דכל מדת חכמים כן הוא וכו' כנ"ל: וז"ל תלמידי ר' יונה אתאי קודם שקיעת וכו' בתמיהא כלומר היאך אפשר שבכ"ה שנה פחות שעה אחת נאמר שמחלה ואהדר ליה כל מדות חכמים כן הם במ' סאה כו' פי' חכמים תקנו מ' סאה מפני ששיערו שבזה יכול לטבול כל גופו ואם יחסר מהם כל שהוא אף על פי שיכול לטבול כל גופו אפילו הכי אין הטבילה מועילה לו הואיל ונתנו חכמים שיעור ידוע הכא נמי כיון שנתנו חכמים שיעור מכ"ה שנה אם חסר מהם שעה אחת לא הפסידה כתובתה והאי דנקט קורטוב לאו דוקא דה"ה אם חסר כל שהוא אלא מפני שאין במדת הלח קטנה ממנה נקט לה ושיעור קורטוב א' מי"ו ברביעית ע"כ:

לא שנו דלאחר כ"ה שנה אחילתה אלא שאין שטר כתובתה וכו' וכגון שהיתומים מודים לה שלא נתנו לה כתובתה מעולם דאמרי הואיל ולא ערערה על כתובתה בתוך כ"ה להכי לא איכפת לה לשמור שטר כתובתה משום דאחלה לה לגבי יורשים אית לה שטר כתוב' גובה כתובתה לעולם דלהכי לא איכפת לה לערער משום דסמכא דעתה אשטר כתובה והא דאמר רב פפא בפ' הכותב יש לה שטר כתובה גובה תוספת היינו כשהיתומים אומרים פרענו. שלא בהזכרה אע"פ שזמן ההלואה מרובה ולא הזכיר חובו בתוך הזמן ולא מיחה ואמר איש פלוני חייב לי מנה גובה כל זמן שתובע לו חובו דלאו בר אחולי הוא דלא ניתן למחול שאין למלוה הנאה מהלוה שיהא מוחל לו חובו אבל אלמנה שיש לה הנאה מהם אי לא מיחת וערערה בתוך הזמן אחלתה ואע"ג דנקיטא שטר כתובה דומיא דבעל חוב וקשיא לרב. והוא מפרק לה לעולם דלא נקיט שטרא ודקא קשיא לך במאי גביא כשחייב מודה כשלוה מוד' וב"ח דלאו בר אחולי הוי גבי שלא בהזכר' אבל אלמנה דבת מחילה היא ואין לה שטר כתובה אע"פ שהיורש מודה לה אחילתא הואיל ולא מיחת וערערה בתוך כ"ה והיינו כרב. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואיכא למידק כיון דלא מתפרש הא דרב יהודה אמר רב לא שנו אלא שאין שטר וכו' אלא בכגון שהיתומים מודים לה וכו' וכדפריש לה מרן ז"ל מעתה מאי קא מותיב רב ששת מב"ח דהכי נמי מתוקמא הא דב"ח כשחייב מודה וי"ל דאי מתני' מיירי בנזונת אין אנו צריכין להודאת היתומים דפשיטא ודאי כיון דאכתי נזונת היא דלא נתקבל' כתובתה ואפי' אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ואפי' לדעת ר"ח והר"י מטראני דמוקמוה למתני' כשאינה נזונת אפ"ה שניא אלמנה מב"ח דחיוב כתובתה מידע ידיע ואין אנו צריכין להודאת היתומים אלא לומר שלא נתקבל' כתובתה אבל בעל חוב מצטרכינן לדחוקי דעיקר חיובו לא ידיע אלא מהודאת פיו ועוד דאי לא ידיעא עיקר החיוב אלא מפי הלוה הסברא נותנת דגם ב"ח לא יגבה שלא בהזכרה דאי לאו דמחל חובו אמאי קא הוה סמיך שלא לתבוע חובו כ"כ שנים א"ו משום דמחל חובו לכך לא הוה קפיד להזכיר חובו ולהכי לא אסיק אדעתי' דלישני לי' כשחייב מוד' ומשני כשחייב מוד' ואפ"ה שניא ב"ח מאלמנה דב"ח לאו בר אחולי הוא וכדפרש"י ואפשר דכי פריך תלמוד' אי דלא נקיט כו' ה"נ קא פריך כיון דלא נקיט שטרא בידיה אמאי קא סמיך דליגבי עד דלא הזכיר חובו כ"כ שנים א"ו משום דאחלתיה ואמאי קתני ב"ח שלא בהזכר' כנ"ל והתוס' ז"ל לא פירשו כן אלא דמעיקרא לא אסיק אדעתיה שינוייא דחייב מודה כלל ולהכי לא פריך אמתני' גופה אמאי גביא בשלא שהתה כ"ה כיון דלא נקיטא שטר כתוב' משום דאיכא למימר דגביא בעדי מיתה דהא אליבא דרב מיירי דלדידיה אלמנה גביא בעדי מיתה והא דפריך תלמודא אי דלא נקיטא כתובה בידה וכו' היינו דלא נקיטא הגט דגט לרב הוא כמו הכתובה וכמו דכתיב ביה מנה מאתים דמי דלדידיה גרושה לא גביא אלא בגט: וז"ל הרא"ה ז"ל לקמן היכי דמיא אי דלא נקיטא כתוב' וכו' ואליבא דרב דקאמרי' דלית ליה הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאילו לר' יוחנן אפ"ה אית לה ואפי' במקום שכותבין לדעת הגאונים ז"ל ולדידן דאית לן דלא אמר ר' יוחנן במקום שכותבין בדאית לה ראיה דכתב לה אתיא שפיר ע"כ: וז"ל הר"י מטראני ז"ל לא שנו אלא שאין שטר כתובה וכו' פי' לא שנו שבכ"ה שנים מחלה כתובתה אלא כשאין לה כתובה כגון במקום שאין כותבין כתובה וסומכין על תנאי ב"ד א"נ שאיבדתה אבל אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה לב"ד גובה כתובתה לעולם וכו' ע"כ: ה"ג והא אמר רב אילא שונין כלומר כך שנו חכמים גרושה כב"ח וגובה כתובתה לעולם שלא בהזכרה וגרושה היא דלאו בת אחולי היא דמשום דגירש לה סניא ליה לבעל וליורשים ותו דלית לה הנאה כלל מיניהו דהא לית לה מזונות אבל האלמנה אחילתא אף על גב דנקיטא שטר כתובתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואף על גב דכבר מותיב רב ששת מבעל חוב ואהדר ליה כשחייב מודה אפילו הכי הדר תוב לאותובי מגרושה דדרך לפרוע לגרושה מיד כשמקבלת גיטה והילכך הויא לה כמי שעבר זמן הקצוב לפרעון ואי לא נקיטא כתובה במאי גביא פי' אמאי קא סמכא שלא להזכיר כתובתה אם לא שמחל' ומשני דהכא נמי דחקינן ומוקמינן כשחייב מודה פי' שלא נתקבל' כתובתה כנ"ל:

משנה כל זמן שהיא בבית אביה ופרש"י והיורשים זנין אותה שם עכ"ל ונראה דלישנא דמתניתין הכי דייק דקתני סתמא כל זמן שהיא בבית אביה ולא קתני אלמנה כל זמן שהיא בבית אביה מש"ה מפרש דאמתני' דלעיל קאי דקתני זנין אותה והיא בבית אביה ואההיא אלמנה גופא קתני סיפא דאע"ג שנותנין לה מזונות בבית אביה אפ"ה גובה לעולם ולא אמרינן דמחלה ועיין בתי"ט מיהו המרדכי כתב בשם ראב"ן הובא ג"כ בהגה"ת אשירי דחכמים דאמרו כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לאו בבית אביה תליא מילתא אלא בבית אביה היינו שאין מעלין לה מזונות:

בתוספות בד"ה ומרתא בת בייתוס כו' אמר לי רבי כו' דלענין כתובה דאורייתא עניה שבישראל ומרתא בת בייתוס שוות כו' עכ"ל. והא דלא משמע להו לפרש איפכא דהא דמקשה עניה שבישראל ומרתא בת בייתוס היינו לענין הטובה שעושית דודאי מרתא בת בייתוס טובתה הרבה לפי עשרה וא"כ אפילו בשנים מועטות תפסיד עיקר כתובתה לפי ערך העניה שבישראל שטובתה מועטת ומפסדת העיקר לאחר כ"ה שנים אלא דלפ"ז לא הוי משני מידי לפום גמלא שיחנא אם לא שנפרש דהא גופא משני ליה דכתובתה נמי לפום גמלא שיחנא דעשירה כתובתה יותר מחמת התוספת א"כ סוף סוף לא הוי כבר קפרא לפי המסקנא אלא דלפ"ז מעתה אין צורך לפרש בסמוך כפירוש מהרש"א ז"ל דהתוספות סמכו עצמם בעיקר תירוצם אמה שכתבו שדומה להם דבר פשוט דאליבא דרבנן קאי סוגיא דלקמן דבלא"ה מצינן למימר דלתירוץ התוספות שכתבו ונ"ל דאליבא דכ"ע אתי היינו לפי סברת התרצן דמשני לפום גמלא שיחנא וא"כ ע"כ דלר' מאיר אפילו תוספת אין לה דאל"כ לא הוי משני מידי לר"מ כמ"ש התוס' משא"כ המקשה דלא אסיק אדעתיה מצינן למימר דמקשה להיפך מצד הטובה אין להשוות עניה שבישראל למרתא בת בייתוס דטובה של מרתא בת בייתוס מרובה והמקשה הוי סבור דמתניתין לא מיירי אלא מעיקר כתובה ומשני ליה הא מילתא גופא לפום גמלא שיחנא דמתוספת כתובה נמי איירי ר"מ לכ"ע כן נ"ל מיהו דברי מהרש"א ז"ל יותר פשוטין ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד דאלת"ה אלא אדרבי מאיר קאי כו' א"כ קשה לדידיה אלמנה דכתובתה מנה כ"ה שנה ובתולה דכתובתה מאתים כ"ה שנה כו' עכ"ל. משמע דבמאי דמשנינן לפום גמלא שיחנא מיתרצא שפיר הך קושיא ולא ידעתי ליישב היטב מאי לפום גמלא שיחנא שייך לענין אלמנה או בתולה בשלמא לענין ענייה ועשירה שייך שפיר דמסתמא עשירה דנותנין לה מזונות יותר בריוח תוכל לעשות טובה יותר מענייה שניזונית בצימצום דהמזונות נותנין לפי כבודה כדאשכחן במרתא בת בייתוס גופא משא"כ לענין כתובת בתולה ואלמנה מאי שייכא הא מילתא אטו משום דאלמנה כתובתה מועטת משל בתולה מתקנת חכמים נותנין לה מזונות מועטות משל בתולה וכן לענין הטובה מאי פסקא דאלמנה שניסת ונתארמלה לא תוכל לעשות טובה לשכינים כמו בתולה אם לא שנאמר דבמה שכתבו התוספות להוכיח דלר"מ אתוספת נמי קאי א"כ תו לא קשיא הך קושיא דבתולה ואלמנה דבפשיטות מצינן למימר כיון דרוב נשים יש להם תוספת מרובה על העיקר ולענין תוספת בתולה ואלמנה שוות תו לא פלוג רבנן כלל בין בתולה ואלמנה משום הך מנה יתירא שיש לבתולה על האלמנה כן נ"ל בכוונת התוספות בדוחק מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל דלא קשה כלל מבתולה לאלמנה דאפשר דאין ה"נ דר' מאיר דקאמר כ"ה שנה אסתם כתובה דבתולה קאי דרוב נשים בתולות נישאות ואין ה"נ דבאלמנה בי"ב שנים ומחצה מפסדת כתובתה ולא מיבעיא אם נאמר דבלא"ה לר' מאיר משלשין לפי ערך השנים א"כ ממילא דה"ה באלמנה אלא אף למאי דאיבעיא להו בסמוך דאפשר דאין משלשין והיינו משום דלא תקנו חכמים לגבות מכתובתה מחמת הטובה אלא היכא דמיסתלקא מהאי ביתא לגמרי א"כ באלמנה נמי כיון דמסתלקא מהאי ביתא לגמרי פשיטא דמשערינן לפי ערך מאתים של הבתולה כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בד"ה היכי דמי כו' והא אליבא דרב קאי דלדידיה אלמנה גביא בעידי מיתה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה לא הוי צריכי הכא למימר דלדידיה אלמנה גביא בעידי מיתה דהא כ"ש לר' יוחנן אלמנה גביא בעידי מיתה ואפילו גרושה גביא בעידי גט ולשמואל נמי איכא לאוקמי מתניתין במקום שאין כותבין וכדקס"ד דרב נמי מעיקרא לעיל בס"פ הכותב מקמי דהדר ביה ואפ"ה הוי א"ש הא דקאמר רב אבל בשטר כתובה יוצא מתחת ידה דהיינו היכא דאיתרמי דכתב לה אלא דעיקר דבריהם בזה דרב לשיטתו היינו בהא דמקשה כאן בגרושה אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא והיינו דוקא לשיטת' דרב דגיטה היינו כתובתה ולא גביא אלא בגט משא"כ לר' יוחנן דגרושה נמי גביא בעידי הגט לא הוי שייך לאקשויי במאי גביא ואכתי יש לי לדקדק מאי מקשה בגמרא גרושה נמי במאי גביא דלמא בגט יוצא מתחת ידה ואפ"ה לאחר כ"ה שנים סד"א דמחלה ומה שלא החזירה הגט היינו משום דבעי לאינסובי בי' ואע"ג דרב מסיק התם דכתבינן ביה גיטא דנן דקרענוהו היינו לענין פרעון דמסתמא מגבי לה הב"ד משא"כ לענין טענת מחילה לא שייך לומר כן ס"ד דמחלה קמל"ן דלא מחלה וגביא אבל לגבי אלמנה ליכא למידק מינה דלעולם אלמנה כ"ש דגביא בכתובתה יוצא מתחת ידה דאי ס"ד דמחלה הו"ל להחזיר הכתובה וצ"ע:

גמ' שיכופו עליונים עיין בר"ן נדרים דף מ' ע"א:

שם אין שלום אמר ה' צ"ל אלהי (ישעיהו נ״ז:כ״א):

כָּל מַאן דְּאָמַר "נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי", יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. נראה לפרש בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דמועד קטן (מועד קטן כט.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן עיין שם. ולכן האומר 'נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי' נח לשון בטלה דאינו עוסק בתורה כאשר הוא בחיים ידקר בחרב עשו שהיה רבינו הקדוש מבטלו ומחלישו בעסק תורתו כי הוא היה נצוץ יעקב אבינו עליו השלום. או יובן כל אדם בחייו אין נשמתו עומדת תוך גופו במנוחה כי קשה לה הגוף ורוצה לצאת וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם (ויקרא כו, יא) בפרשת בחקותי ולכן על כל נשימה צריך להלל י־ה! אמנם צדיק גמור וקדוש אלקים כרבי ודאי גם בהיותו חי עומדת נפשו במנוחה תוך גופו ואוהבת אותו ואינה רוצה להפרד ממנו וכדאשכחן במשה רבינו ע"ה ולזה אמר כל האומר 'נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי' בפטירתו בהפרדתה מגופו ידקר בחרב הנעשה מתורתו של רבי דכתיב (תהלים קמט, ו) רוֹמְמוֹת אֵ־ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם.

יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים נראה דלא סלקא דעתך שתתגבר תפילתה על תפילתם אלא כונתה בדברים אלו לאו דרך תפילה אלא דרך ידיעה דבתחילה הודיעה להם שעדיין רבי קיים ועתה הודיעה להם יותר טוב שישתקו מן התפלה משום צערו של רבי.

שָׁקְלָה כּוּזָא, שַׁדְיָא מֵאִיגְרָא נראה לי בס"ד דבגמרא (שבת עז:) אמרו מאי כוזא? נטרקון 'כזה' ולכך השליכה כוזא לרמוז בו על מעלת רבינו הקדוש שהיה דומה במעלה למשה רבינו ע"ה שנתנבא בזה וכמו שאמרו רז"ל כל הנביאים נתנבאו ב'כֹּה' ומשה רבינו ע"ה נתנבא ב'זֶה'. אי נמי שקלא כוזא לרמוז שהיה ניצוץ יעקב אבינו עליו השלום בעל הפך שחזר על פכין קטנים. מיהו לפי פשוטו יפלא איך יוצא קול גדול מהשלכת הכוזא שישתיק כל רבוי חכמים העומדים להתפלל בעד רבי? ונראה לומר דודאי הם היו מתפללים בתוך ביתו של רבי בחדר אחד הסמוך לו והיו מתפללים בלחש שלא ירגיש רבי מן קולם והמה ראו שהשליכה הכוזא שהיה רוחץ בו רבי את ידיו כשהיה יוצא מבית הכסא ובזה הבינו שרמזה להם שנפטר רבי דאז עתה אין צורך בכוזא ולכך שברתו ולכן שלח את בר קפרא ליכנס לחדר שהיה רבי בתוכו לראות אם נפטר והוא לא הגיד בפירוש אלא אמר אראלים וכו' והניח הקרע מאחריו לרמוז להם שהם עתידין להרגיש בחסרונו אחר שיפטר יותר מהרגשתם עתה.

זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה נראה לי אם תזקוף עשר אצבעות ותסמוך גודל לגודל יהיה בזה שלשה חלונות של אויר על ידי שני הגודלים כזה דוגמת הסגול ורמז בזה שהוא חיזק שלשה עמודים שהעולם קיים עליהם שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים. ועוד נראה לי בס"ד זקף עשר אצבעות כנגד חמשה חסדים וחמשה גבורות כי הוא היה בחינת היסוד בזווג יעקב ורחל שיש בו חמשה חסדים וחמשה גבורות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שזקף עשר אצבעותיו כי ידוע יש שם יב־ק [112] שהוא מספר הוי־ה אלקים [112] דרמוז בראשי תיבות (תהלים כ, ב) יַ עַנְךָ יְ יָ בְּ יוֹם צָ רָה [112]. ויש עוד בחינת שם יב־ק שהוא מספר הוי־ה אהי־ה אדנ־י [112] והוא רמוז בראשי תיבות יַ עֲנֵנוּ בְ יוֹם קָ רְאֵנוּ [112] אשר בסוף מזמור יַעַנְךָ (תהלים כ, י). ושני בחינות יב־ק הנזכר תיקן בהם יעקב אבינו עליו השלום חלק גדול. לכך נרמזו שניהם בשמו כי שמו כפול יַעֲקֹב יַעֲקֹב (בראשית מו, ב) ולכן במזמור יַעַנְךָ הֳ' בְּיוֹם צָרָה כתיב יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹקֵי יַעֲקֹב. והנה שם יב־ק האחד רמוז בראשי תיבות ג ודל א צבע א מה ק מיצה ז רת [112] אשר ביד ימין ופסוק יב־ק השני רמוז בראשי תיבות ג ודל א צבע א מה ק מיצה ז רת אשר ביד שמאל ולכן רבינו הקדוש שהיה ניצוץ יעקב אבינו עליו השלום זקף עשר אצבעותיו לרמוז על שם יב־ק ושם יב־ק הרמוזים בם שהוא טרח בתיקונם.

וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה נראה לי בס"ד דידוע הגודל רומז לישראל וארבע אצבעות רומזים לארבע מלכיות שהם בבל יון מדי אדום ונמצא אצבע קטנה היא כנגד אדום ונקראת 'זרת' שהוא ראשי תיבות ז רוע ר מה ו ת שבר. וידוע כי רבינו הקדוש היה בשלום עם מלך אדום שהוא אנטונינוס מלך רומי ואיתא בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה י:) שהיה שולח לרבינו הקדוש דהבא פריכא בריסקאות של עור שהם כעין שקים ומניח חיטים אפומייהו כדי שלא יבינו אחרים והיה אומר לו רבינו הקדוש לא צריכנא דאית לי טובא ואומר לו להוו למאן דבתרך דיהבי לבתראי עיין שם. ולזה אמר וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה זה אדום שהיה שולח לי ממון רב מדעתו ורצונו עם כל זה 'אני' לא נהנתי מהם אלא הצנעתים לדורות הבאים לשחד בהם מלכי אדום ונמצא ממונם חזר להם. או יובן בס"ד אומרו וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה על פי מה שאמר רבינו בחיי ז"ל דחמש אצבעות נבראו לצורך חמשה חושים ואצבע קטנה נבראת לקנוח האוזן ורמז כאן אפילו אזנו לא היה מקנח בעת שהיה עוסק בתורה משום קדושה כדין העומד בתפלה.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בִּמְנוּחָתִי נראה לי בס"ד כי ידוע שהוא היה ניצוץ יעקב אבינו עליו השלום ובקש שיבא יעקב אבינו עליו השלום אליו עתה ללוותו כמו שאמר (ברכות כח:) רבי יוחנן בן זכאי והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא ללוות אותי, וידוע כי יעקב אבינו עליו השלום נכפל שמו (בראשית מו, ב) וב' פעמים יעקוב יעקוב [376] עולה מספר שלום [376] לכך דבר ברמז שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם הוא יעקב בִּמְנוּחָתִי עתה וְיָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לו (ישעיה נז, ב) יָבוֹא שָׁלוֹם עתה אצלך כאשר בקשת ועוד יָנוּחַ וי־ו עַל מִשְׁכָּבוֹ תָּם דהיינו וי־ו [22] מלא שהוא תם שעולה מספר כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה אשר יגעת בה בעשר אצבעותיך. וכן דרשו דורשי רשומות אצל יעקב אבינו עליו השלום וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (בראשית כח, יא) 'ויש כ־ב' בַּמָּקוֹם הַהוּא, שהוא היה בחינת תורה שבכתב כן אתה עתה אורות כ"ב אותיות התורה ינוחו על משכב שלך.

וְאַחַת אוֹמֶרֶת "הֹלֵךְ נְכֹחוֹ". נראה לי בס"ד יש צדיק שחטא בהרהור הלב ולכן כשילך אחר פטירתו לגן עדן מעקמין לו הדרך להוליכו דרך גיהנם כדי שיצטער שחושב שמוליכין אותו לגיהנם ובזה הצער יתכפר לו על הרהור ולכן לזה שהוא צדיק גמור נקי ובר, אומרים הֹלֵךְ נְכֹחוֹ (ישעיה נז, ב) לגן עדן שאין מעקמין לו הדרך על פתח גיהנם אלא הולך דרך ישרה לגן עדן. ועוד נראה לי בס"ד שאומרים הֹלֵךְ נְכֹחוֹ כי נכח אותיות 'צדיק' יש אותיות שמספרם שכ"ה שהם מספר חמשה פעמים שם אדנ־י [65×5=325] שעולים שכ"ה בסוד התיקון ובסוד נערה [325].