דף ביאור
מסכת כתובות דף ק״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת כתובות דף ק״ג עמוד א׳
מסכת כתובות דף ק״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 33 קטעים ממוספרים, כ־581 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מאי למקום שאמה דקתני מילתא פסיקתא ש"מ כל בת אצל האם:
דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו:
לסוף איעתר משכיר:
זבין ריחיא וחמרא לטחון בה מזונות ביתו:
אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואע"פ שלא פסק לה דמים מתחלה אלא מזונות חייבוהו לתת דמיהם כשיש לה מזונות ממקום אחר הכא נמי אע"פ שלא פסק אלא טחינה עכשיו שאינו צריך יתן דמים:
טחון וזבין באותה שלקחת:
טחון ואותיב למזונותיך באותה שאצלי:
ולא אמרן דלא יהיב דמי:
ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Ketubot 103a · Sefaria
תוספות
ולא אמרן אלא דלית ליה טחינה לריחיא תימה הואיל והאי עובדא בדלית טחינה לריחיא אמאי איצטריך רב עוירא למימר התם תרי כריסתא לית לה הכא טחון וזבין אפי' לא הוה משכח משכיר למיטחן ומיזבן דהוה חד כריסא לא הוה דמי למתני' דבמתניתין ליכא פסידא דבעל כי יהיב לה דמי מזונות ממה שהיה נותן מזונות עצמן אבל השוכר אית ליה פסידא אם יתן שכר הטחינה שהרי אינו מוצא לטחון ומכיסו יצטרך לפרוע ואמר רבי דבלאו האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב הוה מצי לבטולי המקח שלא יצטרך ליתן לו אגרא הואיל ואית ליה פסידא אבל מ"מ המשכיר יאמר כמו כן לדידי אית לי פסידא שכר ריחיא שלי ויכול לבטל המקח קודם הזמן ונהי דשוכר לא יצטרך ליתן לו שכר מכיסו אבל לעכב הריחים עד זמן שהתנו ביניהן לא יוכל השוכר הואיל ומשכיר אית ליה פסידא אבל השתא דמצי למימר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולית לך פסידא על כורחיך תניח לי הריחים עד הזמן שהרי לי הוה פסידא ולך אין פסידא:
ה"ג שיפצא מאי ושם דבר הוא כלומר מהו שתשפץ וכן פי' ר"ח:
ברכת הבית ברובה פי' ר"ח כגון הא דאמרינן (שבת דף קכב.) נר לאחד נר למאה וכן כל כהאי גוונא אין נותנין:
Tosafot on Ketubot 103a · Sefaria
רשב"א
מתני' ונותנין לה מדור לפי כבודה. וכתב הרשב"א ז"ל נראה לי ממתניתין דאין משתמשת בכל הבתים עם ה.... ביחד, אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית ובאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה, הא במדור כולו היא משתמשת והא דתניא משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, לאפוקי שאינם יכולים לדחותה מן המדור ולשכור לה אחר והיינו דמייתי ראיה מדכתב לה ואת תהא יתבא בביתי, דאלמא עיקרא דברייתא לומר שאינם יכולים לדחותה לגמרי מאותו מדור. והראיה עוד מדקתני משתמשת בכרים וכסתות ובכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, דודאי לאו בכולן קאמר, אלא נותנין לה מהם לפי ירושלמי (בפרקין ה"ג): דרה בבתים כשם שהיתה דרה בהם ובעלה במדינת הים ומשתמשת בכלי זהב ובכלי כסף כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת היםׁ (אורחות חיים הל' כתובות דף צט ד"ה אלמנה, ר"ן על הרי"ף לעיל כתובות נד, א).
מדור האלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו אלא שוכרין לה בית במקום אחר לפי כבודה. ולאו למימרא שאין חייבין לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו, אלא מכיון שנפל נסתלקה זכותה ממנו (תוה"ב שם).
בעי אביי שיפוצא מאי תיקו וידוע בדין תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ולזה כתב רבנו לא תחזק וכ"כ הרשב"א ז"לֿ (מ"מ הל' אישות שם)
ת"ר בשעת פטירתו של רבי וכו' הא דמייתי הכא פטירתו של רבי נראה מהירושלמי (ה"ג) שהטעם לפי שאמרו שם שלשה דברים צוה רבי את בניו בשעת פטירתו, אל תזוז אלמנתי מביתי, אל תספדוני בעיירות ומי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי. ופריך אל תזוז אלמנתי מביתי לאו מתניתין היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו', ומשני דלא אמרון ביתא דנשיאותא משועבדת לנשיאות (רשב"א בשטמ"ק).
Rashba on Ketubot 103a · Sefaria
ריטב"א
ההוא גברא דאגרי' ריחיא לטחינה פי' שהשכיר בית הרחיים שלו בשכר שטרח לטחון מה שהיה לו לטחון כל השנה לסוף איעתר משכיר וזבין ריחיא וחמרא והיה טוחן לו ואמר ליה לשוכר הב לי דמי טחינה אמר ליה השוכר מטחן טחינא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' דתנן נותן לה דמי מזונות אמר ליה רב עווירא מי דמי התם חדא כריסא אית להו וכו' כלומר דהתם א"א דלא ניתן לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול תפסיד מאחד מהם או כל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחון שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום מדידיה דיכול לטחון בראיי' שלקח לאחרים ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר לי' טחין וזבין טחין ואותיב אחריתי ולא אמרן אלא דלית ליה לשוכר טחינה אבל אית ליה לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה:
אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יכולין יורשים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואי לית את אצלינו אין לך מזונות ואסיקנא לקמן דיהבין לה לפי ברכת הבית אם היתה טענות לפי שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה וה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדברי' חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף יותר מינה בזה ואפי' לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפי' לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה דין מזונות וכן דעת רבותי אף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעת מזונות מחלו להו לשעבר כדכתיבנא בפרק הכותב בס"ד:
ברכת הבית ברובה פי' רש"י ז"ל כיון שהם רבים ועוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפ"ז לא אתו שפיר הא דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכה מרובה משום דנר לאחד נר למאה:
יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שעשו עשו פי' רש"י שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקאמר דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו לאחר שהורידם בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא הכי פי' דהכא זכתה דאלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמשה בו בחיי בעלה משא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטים אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דווקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות. יש ספרים שגורסים הכא תפסה התם לא תפסה וזה וזה כפי' רש"י ז"ל. אבל מבעלי תוספת שפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשוי עשוי כיון שלא תפסו מחיים ונקט קדמו שממהרו לעשות כן קודם שידען בדבר שימחו בהם. הא דאמרינן אימר צררי אתפיסנהו מסתברא לי דהכי פי' כיון דאיכא תרתי חדא אכלו בתנאי ב"ד ואידך דקני מיניה על תנאי ב"ד דכיון דכולי האי עבד אית לן למיחוש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפיסה ואפילו בשבועה לא טרפא מינייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה אתפיס צררי משא"כ לקמן דהוה כאשתו ולגבי בני חרי וגם לא קנו מיניה והא דאצטרכי לטעמא דשאין קצובין או שאין כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא מהני טעמא דצררי דלא ליגבו אפילו בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מיניה וכדפריך וכן אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במסכת גיטין מהא דהיא ניזונות מנכסים משועבדים אמתני' דהתם ותירצוהו בקנו מידו ובסוגיא דהכא כנ"ל. נקטינן מדור באלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ואם וכו' כתב הרשב"א ז"ל דלאו למימרא שאין חייבים לבנותו בנהו שתהא דרה בו אלא מתוך שנפל נסתלקה ממנו. הא דמייתי הכא פטירתו של ר' נראה מהירושלמי שהטעם לפי שאמרו שם ג' דברים צוה ר' בשעת פטירתו אל תזוז אלמנותי מביתי ואל תספידוני בעיירות ומי שנטפל בו בחייו יטפל במותו, ואקשינן עלה ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו' אמר ר"י דלא לימרן ביתא דנשיאותא היא משעבדא לנשיאו':
Ritva on Ketubot 103a · Sefaria
מאירי
ראובן שהשכיר ריחים שלו לשמעון לזמן ידוע בשכר שיטחון לו שבוע אחד בחדש ושכר טחינת השלשה שבועות יהיו לשמעון ואחר כך נתעשר ראובן וקנה ריחים וחמור והיה טוחן לעצמו ואמר לשמעון השוכר מעתה איני צריך לטחון אצלך תן לי שכר טחינת אותו שבוע שהיית טוחן לצרכי והלה אומר איני מוצא בכדי ספוק טחינה אלא הריני טוחן לצרכך כמו שהתניתי הדין עם השוכר והרי הוא אומר למשכיר טחון בריחים שלך למכור וטחון בריחים שלי להניח בביתך ומכל מקום כל שהשוכר מוצא בכדי ספוק טחינה אף לאותו שבוע כופין על מדת סדום ואין אומרין הדין עם המשכיר לטחון לעצמו בריחים אלו ולהיות שוכר נותן לו מעות הואיל ואינו צריך לטחינה וכמו שאמרו במשנתנו בבת שפסק לה ראשון מזונות ואחר כך פסק לה השני שאוכלת עם השני שאמה לשם וראשון מעלה לה מזונות הואיל ואין זו צריכה למזונות שלו שבמשנתנו אין לה מקום במזונותיו של ראשון ואין יכול לומר לה אכלי עמי ושובי אכלי עמו דחד כריסא אית לה תרי כריסי לית לה אבל בזו יכול לומר לו טחון וזבין טחון ואותיב כמו שביארנו וכן כל כיוצא בזה:
המשנה השנית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך אלא זנים אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולים היורשין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנים אותה והיא בבית אביה:
אמר הר"ם וכן יניחו לה הכלים והבגדים אשר היתה רגילה להשתמש בהן ואפילו היו בגדי משי או כלי זהב וכן העבד והשפחה אשר היו משמשין אותה לא יסורו ממנה וכבר קדם לך שזה מתנאי כתובה ואם נפל הבית אשר היתה דרה בה הנה כבר אבדה חיוב הדירה בביתו לפי שהתנאי הוא את תהא יתבא בביתי ואין לה עליהן שיבנו אותו ואפילו מממון שלה ולא גם כן שתפשה ואתה ידעת שהכל כאשר יתחברו בהוצאה ירויחו קצתם בקצת ולזה יוכלו לומר לה אם [אין] את אצלנו אין ליך מזונות אלא אם תרצה בחלק המגיע לה כשתהיה עמהם שהיא תקח זה בלי ספק:
אמר המאירי אלמנה שאמרה וכו' והענין הוא שהאשה ניזונת מנכסי בעלה אחר מותו בתנאי בית דין כל זמן שאינה תובעת כתובתה כמו שהתבאר ובא ללמד שאם היורשין אומרין לה לילך לבית אביה ושיזונו אותה לשם והיא אומרת אי איפשי לזוז מבית בעלי יכולה היא לומר כן ואין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ומכל מקום נראה שאם היה אותו בית מצוי להיות בית ועד מוציאין אותה והוא שאמרו בתלמוד המערב במעשה פטירתו של ר' שצוה אל תזוז אלמנתי מביתי והקשו ולאו מתניתין היא ותירץ דלא לימרון ביתא דנשיאותא הוא ומשועבד לנשיאותא אלמא שאלמלא שצוה בכך היו יכולין לומר כן וכן בא ללמד במשנתנו שצריכין ליתן או לשכור לה מדור לפי כבודה אם לא היה לבעל בית מדור אלא שהיה שוכר ואם הדבר בהפך שהיא אומרת אי איפשי לזוז מבית אבא אף היורשים יכולין לומר לה אם את אצלנו הרי אנו מעלין ליך כפי הצורך לה אלא כפי מה שאומדין שתהא הוצאתך עולה עלינו לחשבון ברכת הבית שברכת הבית מרבה כמו שידעת נר לאחד נר למאה תבשיל לאחד תבשיל לשנים ומכל מקום אם היא רוצה ליטול לפי ברכת הבית כופין אותם בכך ואם היתה טוענת כן מפני שהיא ילדה ולהשמר מן החשד ולעז מדינה וכגון שהיא אשת אביהם ואינה אם שלהם זנין אותה בבית אביה ככל הצריך לה ומכל מקום כתבו הגאונים שאם היתה לה לטחון ולאפות בבית בעלה כגון שלא היו לה שפחות מנכין לה כפי הראוי:
זהו ביאור המשנה וכך הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:
זה שביארנו שנותנין לה מדור לפי כבודה כבר ביארנו הענין כשלא היה בית לבעל או שהיה לו ונפל אבל אם היה בית לבעל הרי היא יושבת עמהם במדור שהיתה יושבת בו בחיי בעלה ככל הצריך לה לפי כבודה על הדרך שהיתה משתמשת בו בחיי בעלה ואין רשאים ליחד לה מקום וכן משתמשת בכרים וכסתות ושאר בגדי משכב שנשתמשה בהן בחיי בעלה וכן באותם עבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה כפי הצריך לה וכן נותנין לה כסות הראוי לה לפי כבודה וכבוד בעלה וכמו שאמרו פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה:
מאחר שביארנו שמשתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה עמהם כדרך שנשתמשה בו בחיי בעלה ככל הצריך לה אתה למד שאם אמרו היורשים לעשות לה בית קטן וצר שתעמוד שם אינם רשאים וזהו שאמרו בביתי ולא בבית עקתי ויש מפרשין אותו לתועלת היתומים לומר שאם היה הבית קטן וצר ואינו מספיק ליורשים עמה יכולין לומר הרי אנו זנין אותך בבית אביך וראשון עקר:
יתומים שמכרו הבית שמדור האלמנה לשם לא עשו כלום ואע"פ שבנכסים מועטים אמרו יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים קודם שיזכו בהם הבנות מה שמכרו מכרו כמו שיתבאר בתשיעי של בתרא ק"מ א' התם לא תפישי מחיים הכא תפשה מחיים:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Ketubot 103a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ה"ג שיפוצא מאי ושם דבר הוא כלומר מהו שתשפץ כו' עכ"ל דמפרש"י חזקה בדקיה נראה דגרסינן שפצה מאי דמבעיא ליה אם בדיעבד כבר שפצה ותקנה מאי וא"כ בבנתה כבר נמי ה"מ למבעי הכי ולזה כתבו התוספות דמדינא ולכתחלה קמבעיא ליה דאע"ג דלא תוכל לבנותו היכא שאין הבית בעין מהו שתוכל לשפץ כיון דעדיין הבית ששיעבוד דירתה עליו הוא בעין וגרסינן שיפוצא שהוא שם דבר ולא שפצה וכן מוכיח לשון הרי"ף והרא"ש שיפוצא מאי תיקו הלכך לא תשפץ עכ"ל וק"ל:
בד"ה ברכת הבית ברובה כו' נר לא' נר לק' וכל כה"ג אין נותנין עכ"ל ודקאמר וליתבו לה לפי ברכת הבית ה"נ היינו פת ומלבושים וכ"ה במרדכי ע"ש:
Chidushei Halachot on Ketubot 103a · Sefaria
שיטה מקובצת
ההוא גברא דאוגר רחייא לחבריה לטחינה לאדם אחד היו לו רחיים ולא היה לו חמור לגלגל את הרחיים והלך והשכירן לאחרים שהיה לו חמור להיות טוחן בהם לאחרים לשכר ולא התנה שוכר ליתן לבעל הרחיים שום שכר בדמים אלא שהתנה עמו לטחון לו חטים לפרנסתו בשכר הרחיים. לסוף איעתר משכיר זבן רחייא אחריתי וחמרא להנהיג הרחיים א"ל לשוכר עד האידנא הוה טחין אנא גבך לפרנסתי בשכר הרחיים שלי השתא דאית לי רחייא אחריתי הב לי אגרא בדמים דלא צריכנא למטחן גבך. מטחן טחיננא לך באגרא כדמעיקרא הכא נמי משכיר טוחן למזונותיו ברחיים שיש לו בביתו ושוכר נותן לו מעות בשכר הרחיים שהשכיר לו הואיל ואינו צריך טחינה כעין הבת שאינה צריכה למזונותיה דבעל ראשון. תרי כריסתא לית לה ולא מצי ראשון למימר אכלי עמי ושובי אכלי עמו טחון וזבין טחון ואותיב כלומר טחון ברחים שלך ומכור אותם חטים טחונים לאחרים וטחון ברחים דאוגרת לי ונקיט ואותיב במזונך כלומר הנח באותן רחיים טחונים לצורך מזונותיך ואיכא דאמרי טחון וזבין כלומר באותן רחיים שקנית טחון לאחרים בשכר. הני מילי דמצי א"ל שוכר למשכיר טחון וזבין דלא משכח שוכר אינשי לטחון ברחייא דידי' אבל אי שכיח טחינא לרחייא דשוכר כופין על מדת סדום דלטחון לאנשי ולשקול זוזי ולותיב למשכיר דהיינו זה נהנה וזה אינו חסר שהיו אנשי סדום נמנעים שלא ליהנות זה אצל זה אפי' בזה נהנה וזה אינו חסר. רש"י ז"ל במ"ק: וז"ל הרא"ה ההוא גברא וכו' רחיים של ראובן היו והשכירן לשמעון וחייב עצמו לו בשכרן שיטחון לו חדש או שני חדשים לסוף איעתר ראובן המשכיר זבן רחייא וחמרא א"ל הב לי אגרא כלומר תן לי שכרי בדמים שאיני צריך לטחינתך כן פי' ר"ח ע"כ: וכתבו תלמידי ר"י ז"ל דאגר רחייא וכו' פי' השכיר הרחיים שלו על תנאי שיטחון בשכירות שיעור ידוע בכל שנה ושבוע או בכל חדש וחדש אח"כ נתעשר המשכיר וקנה רחיים וחמור לסבב הרחיים והיה אומר לשוכר כיון שיש לי רחיים בשלי אני צריך לטחון ותן לי אתה דמי הטחינה ומסקנא דמצי אידך למימר לטחינה שכרתיה ממך אם אינך צריך לטחון באלו לאנשי ביתך שכבר יש לך רחיים אחרים [טחון] זבין טחון אותיב כלומר טחון ומכור לאחרים או טחון והנח בביתך מיהו אם מוצא דגן מאחרים שמספיק לטחינת הרחיים כופין אותו לתת דמי הטחינה דזה נהנה וזה אינו חסר הוא כתב ר"מ ז"ל ושמעינן מינה דכה"ג גבי מזונות היכא דקביל אנפשיה לחבריה במזונות ואיעתר חבריה ולא אצטריך למזוני מחייב למיתב ליה דמי מזונות לא שנא היו ליה מזוני מקמי הכי ולא שנא דאיעתר בתר הכי דהא מתני' דה"ל מזוני מקמי דלקביל ליה בתרא מזוני אנפשיה וקתני אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות וגבי מעשה ברחייא נמי דאיעתר בתר הכי וטעמא דמצי אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב הא לאו הכי מחייב למיתב ליה דמים ודוקא דלית ליה לנתבע פסידא אלא טירחא בעלמא הוא דאיכא אבל היכא דאית ליה פסידא בין מזונות לדמי מזונות חיישינן לפסידא דנתבע ולא יהיב ליה אלא שיעורא דלא לפסיד ע"כ:
מי דמי התם חדא כרסא וכו' כלומר דהתם אי אמרת דלא ליתבו לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול הפסיד מאחד מהם אוכל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחין ליה שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום דיכול לטחון ברחיים שלקח לאחרים בשכר ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית לשוכר טחינה אחריתי אבל אית לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה. הריטב"א ז"ל:
מתני' אלמנה שאמרה וכו' ונותנין לה מדור לפי כבודה אינו ר"ל שאם אין לה בית שישכרו לה דהא בהדיא קיי"ל בפרק נערה שאם לא הניח להם אביה בית שאינם חייבים לשכור לה וכמו כן אם הניח להם אביהם בית צר אינם חייבים לתת לה בית רחב מדתני רב יוסף בביתי ולא בעקתי אלא מאי דקתני ונותנין לה מדור לפי כבודה ר"ל שאם הניח בעלה בתים הרבה והיתה רגילה בחייו להשתמש במדור המשובח נותנין דמי המשובח אי נמי שאם היתה רגילה להשתמש פעמים במדור זה ופעמים במדור זה אינם יכולים לדחותה אצל הגרוע אלא נותנין לה המשובח. תלמידי רבינו יונה: מדור הדר לעצמה. כן כתב רש"י במהדורא קמא:
ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה וכו' האי סיפא לא מתוקמא אלא באשת איש וכגון שהיו לבעלה בנים מאשה אחרת והם בחורים והיא ילדה והיא אומרת איני רוצה לדור עמהם כדי שלא נבוא לידי איסור אשת אב א"נ שלא הניח בנים ואינה רוצה לשבת עם האחים שהיא אסורה עליהם משום ערוה וחוששת שלא יבואו לידי הרגל עבירה נותנין לה מזונות הצריכין לה משלם בבית אביה דחייבין לה מזונות בענין שלא יהיה לדבר חשש אבל אם היתה אמה אינה יכולה לטעון זה דגבי אם ליכא למיחש להאי חששא כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל במהדורא קמא והן ילדים באשת אב קמיירי משום פריצותא ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן היא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכן ואף לדברי הרמב"ם שאומר יכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות וכן דעת רבותי ואף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעה מזונות מחלה להו לשעבר וכדכתיבנא בפ' הכותב בס"ד ע"כ: גמרא תנו רבנן משתמשת במדור שנתנו לה אם נשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות או בכלי כסף כך היא משתמשת ויורשין חייבין לזמן לה את הכל בביתי משמע בשימוש אחד תהא משתמשת בחיי ובמותי כל אימת דאת בביתי. מיגר משך אלמנותיך ולא בבקתי שאם יש לה בית קטן וצר יכולין היורשים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם שהרי כתב לה בביתי דמשמע בביתי גדול ורחב ולא בבית צר וקטן ל"א ולא בבית עקתי שאין היורשים אומרים לה נעשה לך בית קטן לדור בי ביקתא בי עקתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שכך כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך תהא יתבא בבית' כל זמן שימשך זמן אלמנות שלך תשתמש באותו הכבוד שנשתמשת בחיי בביתי ע"כ: במדור אלמנה כגון שבנה לה בעלה חדר אחד בפני עצמה בתוך ביתו לצורך תשמישה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו פי' הא קי"ל שאם הנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וכו'. ורב נחמן סבירא ליה שאם קדמו יתומים ומכרו מאותן נכסים מועטין מה שמכרו מכרו והפסידו הבנות זכותן ובב"ב פרק מי שמת מפרש במדורין מועטין וכתב רש"י ז"ל ודוקא כשקדמו ומכרו קודם שהתפיסו לבנות אבל אחר שב"ד זכו לבנות למזונותיהן לאו כל כמינייהו לאפקועי זכות הבנות. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל הריטב"א יתומים שקדמו ומכרו פירש"י ז"ל שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו שהורידום בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא דהכי פירושא דהכא זכתה האלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמש בו בחיי בעלה מה שא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטין אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דוקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות ויש ספרים שגורסין הכא תפסה התם לא תפסה וזה כפרש"י ז"ל אבל יש מבעלי התוספות שפירשו שאפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשה עשוי כיון דלא תפסו מחיים ונקט קדמו לפי שאמרו לעשות כן קודם שידעו בדבר שימחו בהם ע"כ: התם ירושת נכסים מועטים לא תפסו בנות מחיי האב מדור תפסה האלמנה מחיי בעלה. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הכא תפיסה מחיים שהרי בחיי בעלה עומדת בביתה וזכתה באותה דירה ע"כ: אין היורשין חייבין לבנותו ויכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ואני אבננו משלי ולא אזוז מבית בעלי אין שומעין לה הואיל ונפל דבביתי כתב לה משמע כל זמן שביתי קיים. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אין שומעין לה מפני שהיתומים יכולים לומר לה כלום התנה אבינו עמך אלא כל זמן שתהא הבית קיימת וזו כיון שנפלה לא קרינן ביה בביתי ע"כ: שיפצה חזקה בדקי הבית וסתמה הסדקין כדי שלא תפול מהו יכולין לעכב על ידה או לא שיפצה לשון תיקון כדאמרינן עד דאתא אסא ושפצינהו. רש"י ז"ל במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב שיפצה חזקה בדקיה מאי מי אמרינן לא מפקינן לה כל הימים שיכול להתקיים או דילמא אמרי לה לאו כל כמינך לחזק הבית ולעמוד בו ימים רבים אלא לא יעמוד אלא כל ימי קיום הבית מכמו שהיתה כשמת בעלה. והתוספות גרסי שיפוצא מאי ושם דבר הוא ופירוש מהו שתשפץ אי מצי לעכב על ידה לכתחלה ומיהו לבתר דתקנה לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שיפוצא מאי שיפוצא מהו ע"כ:
וליתבו לה מזונות כי יתבה התם בבית אביה ברכת הבית מרובה לפי רוב בני אדם מתברכת הבית ל"א ברכת הבית מרובה מזונות לשנים מזונות לשלשה וליתבו לה לפי ברכת הבית כלומר אם הם שנים או שלשה מאותו מזון שהם מתקנין לצורכן יהיו נותנין לה קימעא ל"א שעושין מלאכה ביחד ומשתכרים ועוד שמזל הרבים יפה וליתבו לה לפי שנתמעטה ברכת הבית מיציאתה גמגום. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ברכת הבית מרובה פי' במקצת הדברים שמספיקים שלשה בני אדם יספיקו ארבעה דנר לא' נר למאה וכן כל כיוצא בזה ורש"י ז"ל גורס ברכת הבית ברובא כלומר לפי רוב בני אדם הברכה משתלחת בבית דמזלא דתרי עדיף והראשון עיקר ע"כ:
וז"ל הריטב"א ברכת הבית מרובה פירש רש"י כי כשהם רבים עוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפי זה לא אתי שפיר מאי דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכת הבית מרובה משום דנר לא' כו'. ע"כ. וז"ל הר"י מטראני ז"ל ברכת הבית ברובא פירוש ברוב בני אדם מתמעטת ההוצאה שיותר צריך אדם יחידי למזונות ממה שצריך אם יתחבר עם אחרים וליתבו לה לפי ברכת הבית אה"נ והאי דתני אין לה מזונות הצריכין ליחיד אבל כפי שצריך לפי רוב בני הבית יהבי לה ע"כ:
לשון חכמים ברכה כלומר ממה שאמרו חכמים יש ללמוד היכן ברכה מצויה וכדאמרי' הכא ברכת הבית מרובה. פירוש כגון חטים או יין וכל המטלטלין נקנין במשיכה. מדד אפילו בכליו של לוקח. שוכר את מקומו מקום כליו דרשותו של אדם קונה לו והיינו לשון חכמים עושר שמדברי חכמים נלמוד היאך יכול לקנות אותם פירות בלא משיכה כדי שלא יפסיד. רש"י במ"ק: שוכר את מקומו מכאן שמענו שהמשכיר בית לחבירו אע"פ שיש לו בה תפיסת יד קונה לו לשוכר מדין חצירו וכן נמי משמע הכי מההיא דמציעא דד' זקנים שהיו הולכים בספינה ואמר ר"ג מעשר שיש לי במקום פלוני נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו. תלמיד הרשב"א ז"ל:
ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Ketubot 103a · Sefaria
פני יהושע
תוספות ד"ה ולא אמרן כו' תימא הואיל וההיא עובדא כו' דבמתניתין ליכא פסידא כו' עכ"ל. ויש לדקדק אמאי פסיקא להו דליכא פסידא בההיא דמתניתין דהא ודאי איכא פסידא במאי שצריכין ליתן כל דמי המזונות משלם ואי הוי אכלה גבייהו לא היו צריכין אלא ליתן לפי ברכת הבית והנראה מזה דסברי התוספות דה"נ כיון שאין המניעה מן הראשון א"כ אין ה"נ דאין נותן לה אלא לפי ברכת הבית כמו בסמוך באלמנה שאמרה אי אפשי כו' וא"כ צ"ע על הפוסקים שכתבו בפשיטות וכ"כ הרא"ש ז"ל בריש פירקין בשם ר"ת ז"ל שנותן לה כל דמי המזונות משלם ואף שיש לחלק קצת בין היכא דקפסיד לגמרי או היכא דליכא אלא פסידא קצת וזה דוחק דא"כ נתת דבריך לשיעורין וצ"ע ובעיקר דברי התוס' עיין בל' הרא"ש ז"ל. אח"ז ראיתי בתי"ט שכתב טעם לחלק בין ההיא דהכא שנותן לה דמי מזונות משלם ובין ההיא דבסמוך באמרה אי אפשי שאין נותן לה אלא לפי ברכת הבית וכתב ג"כ טעם אחר בשם הר"ן ז"ל ע"ש ולא ידעתי למה להו לאהדורי אטעמא הא טעמא רבה איכא דבסמוך באמרה א"א ואינה נותנת שום טעם לדבריה מש"ה לא מפסדינן ליתומים בכדי משא"כ הכא דכיון שניסת לאחר א"כ ישנו בדין ותקנת חכמים שהבת תהיה אצל אמה כדאמרינן לעיל זאת אומרת מש"ה נותנין לה משלם וכן מצאתי בלשון הרא"ש ז"ל בריש פירקין שכתב דמזה הטעם נותנין לה דמי המזונות משלם וא"כ ק"ל מאי ק"ל להרא"ש ז"ל ג"כ קושיית התוס' הכא ותיפוק ליה דבמתני' ליכא פסידא דהא לדבריו איכא פסידא במה שנותנין לה דמי מזונות משלם ובלא"ה היתה ניזונית אצלו לפי ברכת הבית ואפשר דאכתי לא הוי ליה לאקשויי בפשיטות כיון דזה אינו מפורש במשנה דנותן לה משלם והרא"ש ז"ל בריש פירקין כתב כן לפי המסקנא דהכא ודו"ק:
בגמרא אמר ר"נ יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום ואע"ג דכל תנאי כתובה לא טרפי ממשעבדי מ"מ הכא הרי כתב לה בביתי וא"כ גוף הבית משועבד לה ועוד דאי אמרת שמכרן מכר א"כ לא הועילו חכמים בתקנתן משא"כ ביתומים שמכרו בנכסים מועטין לא שייך לומר מאי הועילו חכמים בתקנתן דודאי הועילו דתיכף לאחר מיתת האב כשימצא נכסים מועטין יגבוהו הב"ד לבנות ושוב אין יכולין למכור דדוקא בקדמו ומכרו קאמר מה שמכרו מכור והיינו קודם שנזקקין לה הב"ד כמו שפרש"י:
שם לשון חכמים עושר דתנן המוכר פירות כו' ואע"ג דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי מ"מ כיון דאף אם לא קנה מ"מ מיהא לא גרע מנושא ונותן בדברים שאם חזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו שייך ביה שפיר האי לישנא דלשון חכמים עושר כן נ"ל:
שם ת"ר בשעת פטירתו של רבי כו' הא דמייתי לה הכא בשמעתין כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו משום דבירושלמי מייתי דרבי ציוה לבניו אל תזוז אלמנתי מביתו ומסקינן נמי בירושלמי דמה שהוצרך לצוות על ככה אע"ג דבכל הנשים הדין כן מ"מ כיון שביתו של רבי היה מיוחד לנשיאים ס"ד שישכרו לה בית אחר מש"ה ציוה להם דאפ"ה לא תזוז מאותו בית מיהו כיון דלא מייתי הא מילתא בשמעתין בפירוש נראה דאגב דאיירי הכא בענין אשת האב לאחר מיתה קתני לה נמי הכא דצריך ליזהר בכבוד אשת האב לאחר מיתה אף במאי דלא הוי מעיקר חיובא כן נ"ל:
Penei Yehoshua on Ketubot 103a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' את אביך זו אשה אביך עי' בכורות דף ו' ע"א תוס' ד"ה ור"ש:
שם ה"מ מחיים עי' רשב"ם ב"ב דף קלא ע"ב ד"ה ואשה אצל בני הבעל וצ"ע:
שם כל בי שמשי הוה אתי לביתיה והיה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ופוטר את רבים בקידוש היום ולא כשאר מתים שהם חפשים ממצות כי צדיקים חיים ופוטרים בקידוש. ספר חסידים סי' תתשכ"ז:
שם לחכמי ישראל אני צריך עי' מדרש רבה פ' ויחי:
Gilyon HaShas on Ketubot 103a · Sefaria
בן יהוידע
נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ נראה לי בס"ד שלשה אלו [ נֵ ר שֻׁ לְחָן מִ טָּה] שצוה עליהם הם ראשי תיבות שֶׁמֶן לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ח) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. וגם נרמז באותיות שמן שנתן לו השם יתברך מעלה שלא ניתנה לשאר צדיקים שיבא בגלוי אחר פטירתו ונמצא מצד מעלה זו הרי הוא כמו שמן הצף על כל משקין כן הוא צף במעלה זו על כולם.
כָּל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אַתִּי לְבֵיתֵיהּ נראה לי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך מעלה זו לרבינו הקדוש שיבא בגלוי בגופו ממש וישב על שלחנו כשאר בני אדם בעודם בחיים מה שלא נעשה כזאת לשום צדיק בעולם לא קודם ממנו ולא אחריו! היינו כי השם יתברך אינו מקפח שכר כל בריה ומצינו (כתובות קד.) שכל החכמים שבדורו השתדלו להתפלל בעדו שלא ימות וענו עצמן בתענית והרבו תפילות ותחנונים ובכיה בקיבוץ רב מה שלא עשו בשום דור כמותם בעבור צדיק שבדור! ואף על פי שסוף דבר 'נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים' ונפטר רבינו הקדוש, לא קפח השם יתברך שכרם ונתן רשות שיבא לביתו בגלוי בגוף ממש כדי שבזה לא יהיה נפסק השפע שהיו בני דורו נשפעים בחייו בזכותו. כי ידוע דהצדיק בעודו בחיים נשפעים בני דורו על ידו ואחר פטירתו נפסק אותו השפע וזהו עיקר ההפסד של הדור בפטירת הצדיק ולכך בוכין ומספידין על חסרון זה מה שאין כן עתה שהוא בא לעולם הזה ויושב בין החיים אינו נחשב שנסתלק מן העולם ואז גם אותו השפע שהיו נשפעים ממנו בהיותו בחיים ממש אינו מסתלק. ובזה יובן הטעם שלא היה בא לביתו בגלוי אלא רק בליל שבת מפני כי זמן השתלשלות השפע הוא בשבת ומשם יונקים כל ימות החול וביאתו היתה לצורך דבר זה שלא יסתלק אותו השפע שהיה בא על ידו ולכך היה עושה כן בליל שבת שהוא זמן ירידת השפע לעולם. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שנעשית לו מעלה זו בליל שבת להורות שלא היה לו חסרון וגרעון מדבר זה שנתעסקו בו בליל שבת דאיתא בירושלמי דכלאים שנמשך היום ולא שקעה השמש עד שהגיע חצי הלילה של שבת והיו ישראל דואגין שמא חס ושלום חללו שבת ויצאה בת קול ואמרה שכולם מזומנים לחיי עולם הבא. ועוד נראה לי הטעם שנעשית לו מעלה זו בליל שבת מפני שיום השבת הוא בסוד תורה שבכתב וליל שבת הוא סוד תורה שבעל פה וכנזכר בזוהר הקדוש וידוע כי רבינו הקדוש הוא עשה סידור תורה שבעל פה בששה סדרי משנה שסדר ולכן נעשית לו מעלה זו בליל שבת דשייכה אליו.
Ben Yehoyada on Ketubot 103a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת כתובות, דף ק״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־581 מילים ב־33 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 33 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״מַאי לִמְקוֹם שֶׁאִמָּהּ? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ בַּת אֵצֶל…״
- קטע 24 מילים
נפתחת ב״לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם וְכוּ׳.…״
- קטע 312 מילים
נפתחת ב״הָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ רִיחְיָא לְחַבְרֵיהּ לִטְחִינָה.…״
- קטע 416 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא הֲוָה טָחֵינְנָא גַּבָּךְ,…״
- קטע 521 מילים
נפתחת ב״סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין לֹא יֹאמְרוּ…״
- קטע 623 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב עַוִּירָא: מִי דָּמֵי? הָתָם,…״
- קטע 720 מילים
נפתחת ב״וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא,…״
- קטע 828 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית…״
- קטע 925 מילים
נפתחת ב״אָמְרָה: ״אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא״ —…״
- קטע 1014 מילים
נפתחת ב״אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן…״
- קטע 1143 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בַּמָּדוֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת…״
- קטע 127 מילים
נפתחת ב״תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּבֵיתִי״ — וְלֹא בְּבִקְתִּי.…״
- קטע 1312 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן: יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה…״
- קטע 1422 מילים
נפתחת ב״וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן?…״
- קטע 159 מילים
נפתחת ב״הָתָם לָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לַהּ מֵחַיִּים, הָכָא מִשְׁתַּעְבְּדִי…״
- קטע 1611 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי, נְקִיטִינַן: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל —…״
- קטע 1724 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל —…״
- קטע 185 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי אַבָּיֵי: שִׁיפְּצָה, מַאי? תֵּיקוּ.…״
- קטע 193 מילים
נפתחת ב״אָמְרָה אִי אֶפְשִׁי.…״
- קטע 2015 מילים
נפתחת ב״וְלִיתְּבוּ לַהּ כִּי יָתְבָה הָתָם? מְסַיַּיע לֵיהּ…״
- קטע 217 מילים
נפתחת ב״וְלִיתְּבוּ לַהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת? הָכִי נָמֵי.…״
- קטע 2215 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: לְשׁוֹן חֲכָמִים בְּרָכָה, לְשׁוֹן…״
- קטע 2323 מילים
נפתחת ב״עוֹשֶׁר, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא…״
- קטע 2413 מילים
נפתחת ב״מַרְפֵּא, דִּתְנַן: לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ…״
- קטע 2540 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי, אָמַר:…״
- קטע 2614 מילים
נפתחת ב״הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״כַּבֵּד…״
- קטע 2730 מילים
נפתחת ב״אֵשֶׁת אָב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כַּבֵּד…״
- קטע 287 מילים
נפתחת ב״הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לָא.…״
- קטע 2920 מילים
נפתחת ב״״נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שׁוּלְחָן יְהֵא עָרוּךְ…״
- קטע 3024 מילים
נפתחת ב״הַהוּא בֵּי שִׁמְשָׁא אֲתַאי שִׁבָבְתָּא, קָא קָרְיָה…״
- קטע 3128 מילים
נפתחת ב״״יוֹסֵף חׇפְנִי שִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי, הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי…״
- קטע 3217 מילים
נפתחת ב״וְהַאי דַּאֲמַר הָכִי — דְּלָא לֵימְרוּ: מִילְּתָא…״
- קטע 3315 מילים
נפתחת ב״אָמַר לָהֶן: לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת כתובות דף ק״ג עמוד א׳ · קטע 12 — “תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּבֵיתִי״ — וְלֹא בְּבִקְתִּי.”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת כתובות דף ק״ג עמוד א׳ · קטע 5 — “סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם ״הֲרֵי…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת כתובות דף ק״ג עמוד א׳ · קטע 16 — “אָמַר אַבָּיֵי, נְקִיטִינַן: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל — אֵין הַיּוֹרְשִׁין…”
לשון המקור
מַאי לִמְקוֹם שֶׁאִמָּהּ? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ בַּת אֵצֶל הָאֵם, לָא שְׁנָא גְּדוֹלָה וְלָא שְׁנָא קְטַנָּה.
לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם וְכוּ׳.
הָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ רִיחְיָא לְחַבְרֵיהּ לִטְחִינָה. לְסוֹף אִיעַתַּר, זְבֵין רִיחְיָא וְחַמְרָא,
אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא הֲוָה טָחֵינְנָא גַּבָּךְ, הַשְׁתָּא הַב לִי אַגְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מִיטְחָן טָחֵינְנָא לָךְ.
סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם ״הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד״, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.
אֲמַר לֵיהּ רַב עַוִּירָא: מִי דָּמֵי? הָתָם, חַד כְּרֵיסָא אִית לַהּ, תַּרְתֵּי כְּרֵיסָתָא לֵית לַהּ. הָכָא מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: טְחוֹן וְזַבֵּין, טְחוֹן וְאוֹתֵיב.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא, אֲבָל אִית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא — כְּגוֹן זוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל מִדַּת סְדוֹם.
מַתְנִי׳ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי — אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ: ״לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ״, אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ, וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ.
אָמְרָה: ״אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא״ — יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ: אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ — יֵשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת.
אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים — זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בַּמָּדוֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בְּכָרִים וּכְסָתוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בִּכְלֵי כֶסֶף וּבִכְלֵי זָהָב כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ: ״וְאַתְּ תְּהֵא יָתְבַתְּ בְּבֵיתִי וּמִיתַּזְנָא מִנִּכְסַי כֹּל יְמֵי מֵגַר אַרְמְלוּתִיךְ בְּבֵיתִי״.
תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּבֵיתִי״ — וְלֹא בְּבִקְתִּי.
אָמַר רַב נַחְמָן: יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה — לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם.
וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן? דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִים שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין — מַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ.
הָתָם לָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לַהּ מֵחַיִּים, הָכָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לַהּ מֵחַיִּים.
אָמַר אַבָּיֵי, נְקִיטִינַן: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל — אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִבְנוֹתוֹ,
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל — אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִבְנוֹתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת ״הַנִּיחוּנִי וְאֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי״ — אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ.
בָּעֵי אַבָּיֵי: שִׁיפְּצָה, מַאי? תֵּיקוּ.
אָמְרָה אִי אֶפְשִׁי.
וְלִיתְּבוּ לַהּ כִּי יָתְבָה הָתָם? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרוּבָּה.
וְלִיתְּבוּ לַהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת? הָכִי נָמֵי.
אָמַר רַב הוּנָא: לְשׁוֹן חֲכָמִים בְּרָכָה, לְשׁוֹן חֲכָמִים עוֹשֶׁר, לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. בְּרָכָה הָא דַּאֲמַרַן.
עוֹשֶׁר, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד — קָנָה, מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ — לֹא קָנָה. וְאִם הָיָה פִּקֵּחַ — שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ.
מַרְפֵּא, דִּתְנַן: לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ בַּפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁמַּחְמִיצוֹת.
תָּנוּ רַבָּנַן, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי, אָמַר: לְבָנַי אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ בָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שׁוּלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ, מִטָּה תְּהֵא מוּצַּעַת בִּמְקוֹמָהּ. יוֹסֵף חׇפְנִי שִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי, וְהֵם יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי.
הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״! אֵשֶׁת אָב הֲוַאי.
אֵשֶׁת אָב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, ״אֶת אָבִיךָ״ — זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ, ״וְאֶת אִמֶּךָ״ — זוֹ בַּעַל אִמֶּךָ, וָיו יְתֵירָה — לְרַבּוֹת אֶת אָחִיךָ הַגָּדוֹל!
הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לָא.
״נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שׁוּלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ, מִטָּה תְּהֵא מוּצַּעַת בִּמְקוֹמָהּ״, מַאי טַעְמָא? כֹּל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ.
הַהוּא בֵּי שִׁמְשָׁא אֲתַאי שִׁבָבְתָּא, קָא קָרְיָה אַבָּבָא, אֲמַרָה אַמְּתֵיהּ: שְׁתִיקוּ, דְּרַבִּי יָתֵיב. כֵּיוָן דִּשְׁמַע, שׁוּב לָא אֲתָא, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל צַדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים.
״יוֹסֵף חׇפְנִי שִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי, הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי וְהֵם יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי״. סְבוּר מִינָּה בְּהָדֵין עָלְמָא הוּא דְּקָאָמַר, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָדֵים עַרְסַיְיהוּ לְעַרְסֵיהּ, אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ לְהָהוּא עָלְמָא הוּא דְּקָאָמַר.
וְהַאי דַּאֲמַר הָכִי — דְּלָא לֵימְרוּ: מִילְּתָא הֲוַאי לְהוּ וְעַד הָאִידָּנָא נָמֵי זְכוּתוֹ דְּרַבִּי הוּא דְּאַהַנְיָא לְהוּ.
אָמַר לָהֶן: לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן: ״אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָירוֹת,