מסכת כתובות דף ק״א עמוד א׳

יוצאה בגט צריכה להמתין ואע"ג דליכא לספוקי קטנה במעוברת לא חילקו חכמים בתקנתן בנשואות:

אליבא דר"א כ"ע לא פליגי כלומר הא דאמרת שמואל דאמר כר' יהושע ולא כרבי אליעזר שפיר קאמרת דמודה שמואל דלרבי אליעזר אין כתובה לשום קטנה דהשתא ירושתה ומציאתה דמדידה לדידיה קאמר דלא מיתוקמא בה תקנתא דרבנן כ"ש כתובתה דמדידיה לדידה שהרי כשתקנו חכמים נשואין ליתומה ע"י אמה ואחיה להנאתה ולטובתה תקנו כדאמרינן ביבמות בפ' חרש שנשא את הפקחת כדי שלא יהו נוהגים בה הפקר שאין קטנה יודעת לשמור עצמה מלהתפתות:

כי פליגי אליבא דרבי יהושע כלומר הא דאמרת דרב כר"א ולא כרבי יהושע ליתא דרב אפילו לר' יהושע אמרה:

ע"כ לא קאמר ר' יהושע דמעשיה קיימין אלא מדידה לדידיה כגון ירושתה ומעשה ידיה ומציאתה שיהו לבעל כי היכי דלא לימנעו מלישא אותה וחכמים גזרו שתנשא כדי שלא ינהגו בה הפקר:

אבל מדידיה לדידה כגון כתובה ותנאי כתובה:

צאן ברזל צאן שהוא קשה ומתקיים לה כברזל לפי שקיבל עליו אחריות:

נכסי מלוג שהכניסה לו ולא שמאום בכתובה והקרן לאשה ופירות לבעל:

נכסי צאן ברזל הנישומין בכתובתה ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה והוא מקבל עליו אחריות להחזירן לה כשתצא ממנו:

תנינא כולהו דכתובה נמי תנינא דהא שמואל תני ממאנת:

כללו של דבר אינה כאשתו כו' מצינו למימר דאתיא לרבויי דאם היא בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ואם היא בת כהן לישראל תאכל דהכי תנן בפ' ב"ש (יבמות קז:) ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום בת ישראל לכהן לא תאכל בת כהן לישראל תאכל:

ובהפרת נדריה היינו משהגיעה לעונת נדרים דאי לאו הכי אין נדרה נדר ואפי' אם תמצא לומר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא דאיבעיא לן בנדה (דף מו:) אתי שפיר הא דיכול להפר אע"ג דליכא הכא אלא נשואין דרבנן דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת דכי האי גוונא מתרץ התם אמילתא אחריתי ולדברי רבי יהושע לא תיקשי היאך מיטמא לה אם כהן הוא הואיל והנשואין לא הוו אלא מדרבנן וי"ל דמיטמא לה משום מת מצוה הואיל ויורשיה לא ירתי לה קריא ולא ענו היא דהכי מתרץ בהאשה רבה (יבמות דף פט:) אמילתא אחריתא:

אילימא אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה בהנך שבלה שלא כדין מיירי שכלה הקרן דאי בבלה כדין מאי מסיק בתר הכי גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה למה יש לו לשלם פירות שאכל כדין אלא ודאי שלא כדין איירי והשתא נמי אתיא שפיר הא דאמרינן ביבמות פרק ב"ש (יבמות דף קז.) אי אמרת נשואה תמאן שמיט ואכיל לה ומה בכך יתחייב לשלם מה שלא אכל כדין והיה דוחק רבי שמא היא לא תמצא עדים אבל עכשיו א"צ דפטור כדפרישית והא דתנן דממאנת אין לה פירות לא פירות שאכל קאמר דאפי' קרן גופיה אם אכלו אין לה אלא איצטריך לאשמועינן דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעין בביתו ואין לפרש פירות דממאנת תקנת פירות כגון פירקונה דהיכי דמי אם מיאנה ואח"כ נשבית פשיטא ונשבית נמי ומיאנה בעודה שבויה פשיטא דבאלמנה נמי כי האי גוונא נשבית בחיי בעלה ומת אמרינן בפ' נערה (לעיל כתובות דף נב.) שאין יורשין חייבים לפדותה מיהו איכא לפרושי כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה ומיאנה דכי האי גוונא מיירי דאין לה מזונות כדמפרש לקמן בפ' בתרא (כתובות דף קז:). מ"ר:

הכי גריס רבינו חננאל וקנסו רבנן לדידיה בדידיה ולדידה בדידה פי' אותה קנסו בנכסי מלוג שלה ואותו קנסו בנכסי צאן ברזל שהן שלו ברשותו וקשיא לי מאי קנס קנסו אותו כך דין כל מגרשי נשותיהן לפרוע נכסי צאן ברזל וי"ל דזהו קנס שהוא סבור להרויח ואין לו:

הדרן עלך אלמנה ניזונת

הוי בה רב פפא אהייא אילימא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה [פירש"י] שאין לנו לקונסה ואי דליתנהו קיימי אידי ואידי לית לה שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בין דין נשאתיה וכשאוציאנ' אחזור מה שקבלתי עלי בכתובה ובנכסי מלוג נמי אע"ג דשלא ברשו' הוציאם מיהו יכול לומר אין לי להחזירם עד שאגרשנ' שמא תמות בחיי (בעלה) ואירשנה עכ"ל, ואין טעם זה מחוור דכיון שכבר מיאנה בו שוב אינו ראוי ליורשה ומאנה זו גטה אבל הנכון דהא סבר' הוא דכיון דתקון רבנן בכל מאי דבלה מנכסים תפסיד ואי לא לא מקדימה תקנתא דרבנן ולא משכח מאן דנסיב לה ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שיכול לומר כל מה שהוצאתי עשיתי כהוצאת בהבטחת ב"ד כסבר שהיא אשתו ושאין לו לפרוע כלום עד שאמות בחיי' או שאגרשנה ועל דעת כן נשאתי' ואע"פ שלא התניתי כמו שהתניתי דמי שבדברי' אלו בלב כל אדם הן:

אלא אאיילונית בדאיתנהו אידי ואידי אית לה, ואי דליתנהו איפכא מבעי ליה פי' רש"י ז"ל והא ליתנהו ומפני שלא היה לו להעלות מדעתו שמא תמצא איילונית אתה פוטרו אם באת לחלוק בהם איפכא מיבעיא ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נכסי מלוג שלא היתה לה לבולהן וללובשן אית לה או סבירא לן דאי עיילא לה גלימ' קרנא הוה, נכסי צאן ברזל דברשותי' קיימי שהוא קבל עליו אחריות ברשות הוציאן אלא אשניי' וקנסו רבנן לדידה בדידי' ולדידי' בדידה כן גרסת רש"י ז"ל ופי' לעולם אשניי' קאי שהרי עבדא [איסורא] וטעמא משום קנסא ומדינא איפכא מיבעי' ליה אלא חכמים תקנו לעקור מהן תורת נשואין וקנסו אותה במה שהיתה ראוי לגבות משלו, דהיינו כתובה ומזונות ובלאות דנכסי מלוג שהוצי' בלא רשות ולדידי' בדידה ואותו קנס במה שהיה ראוי לו משלה בלאות של נכסי צאן ברזל שהוציא ברשות עכ"ל ובלשון הגמרא רחוק מאוד לפי' זה דלישנא דבדידי' ובדידה לא קיימו כלל ונכון כגירסת רבינו חננאל ז"ל וכן גרסת כל הגאונים ז"ל קנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה כי לא קנסו בנכסי מלוג שעומדים ברשותו ובחזקתו:

אמר רב שימי בר אשי ש"מ מדרב כהנא עיילא לוה גלימא קרנא הוה פי' רש"י ז"ל ש"מ מדרב כהנא דאמר שנויה אין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום קנסא דרבנן דלדידיה בדידה הא אשה כשרה גובה אותה ממנו ואע"ג דליתנהו עיילא ליה גלימא בנכסי מלוג שלא שמוה עליו בנדוניא קרנא הוה וימכור וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ולא אמרינן לבושתן הן הן פירותיהן וליכסי בה ואזיל עכ"ל ונכון הוא ויש שפירש ש"מ מדרב כהנא כדפריש אבל אבלאות דמתני' היינו בלאות של נכסי מלוג מכלל דגלימא קרנא הוה דאין הבעל יכול להשתמש בה דאי סלקא אדעתיך שיש בה לבעל פירות הא דקתני ולא פירות היינו שאין מוציאין ממנו פירות שאכל כדפי' לה בירושלמי וא"כ ל"ל למתני' בלאות אלא ודאי דלבישת בגדים של נכסי מלוג קרנא הי' ולא פירות וגם זה נכון ורש"י ז"ל לא פי' כן משום דלדידי' הא דתנן ולא פירות היינו דין פירות שהוא פרקונה כמו שפירש הוא ז"ל במשנתינו. דר"נ פליגא פי' ולר"נ דקתני מתני ולא בלאותיה היינו של נכסי צאן ברזל אין לה והא דתני' ביבמות שניות מדברי סופרים אין להם בלאות היינו בין בלאות של נכסי מלוג ובין בלאות של נכסי צאן ברזל וכן פי' רש"י ז"ל התם משום דהא קי"ל כר"נ כדמשמע בפרק האשה שנפלו ועוד דר"נ בתרא הוא והלכתא כוותי' ותימא על הרי"ף והרמב"ם ז"ל אשר פסקו כי שניות יש להם בלאות של נכסי צאן ברזל נראה שפוסקים כרב הונא ואלו לעיל פסקו כרב נחמן:

תניא נמי הכי נשים שאמרו חכמים אין להם כתוב' כגון הממאנת וכו' ונשים שאמרו חכמים לשון יוצאות שלא בכתובה יש להן תוס' והקשו עליו שא"כ נשאת בגט פסול כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לחברותי' השכוניות עמה בפ' הזורק וכן מי שהלך בעלה למדינת הים ונשאת על פי עד אחד ששנינו בהם תצא ואין לה כתובה תצא ואין לה תוספ' ואין זה במשמע דהיכי עדיפא מי שנשאת בגט פסול שלא כדין טפי מעוברת על דת משה ויהודית שאין לה תוספת לכך פי' דלאו בלישנא דאמר בהו רבנן תליא מלתא אלא בעניינא והכי פירוש נשים שאמרו חכמים שאין להם כתובה מתחילן כגון הממאנת וחברותי' ואפי' שנו אותן בלשון אין להם כתובה כאותן בפ' הזורק כלומר אין להם כתובה ולא תוספת וכן פי' בירוש' והטעם נותן כך שהפסולת מתחלתן הוא רוצה בחזוק בנכסיו וכתב לה תוספת משא"כ באידך שהיו כשירות בנישואיהן דכי מקלקל וקנסינן לה אפי' בתוספת דלא אדעת' דהכי כתב לה. ממאנת וחברותיה דאמרינן דיש להם תוספת פי' הרי"ף ז"ל ומקצת הגאונים דחברותיה היינו שניי' ואלו השניות שמה במשנתינו וה"ה אלמנה לכ"ג וחברותי' שלא הכיר בה האיך יש להם תוספת שהרי אין מקחם מקח טעות דבשלמא שני' איתא בשהכיר בה וממאנ' נמי הא ידע שיכולה למאן והוא רוצה (לחזוק) [ליזק] בנכסיו אבל אלו שלא הכיר בה כלל האיך יש להן תוספת וכ"ת היה להם לחוש ולבדוק אם איילנות או אלמנה הא ליתא דסתם נשים לאו בחזקת איילנות קיימי ולאו בחזקת אלמנה וגרושה וחלוצה אדרבה כי אתנהו קלא אית להו וא"כ אף הכונס את האשה ונמצא בה מומים או נדרים שאין לה כתובה יהא לה תוספ' לפי שלא חש לבדוק אחריה וקדשה וכנסה סתם וזה אינו במשמע לפי פי' הראב"ד ז"ל דכל שלא הכיר בה והיה מקח טעות כשם שאין להם כתובה כך אין להם תוספת ומה שאמר כאן ממאנות וחברותיה אינו אלא משום שניות שהכיר בהם והא דנקט חברותי' לשון רבים משום דאיכא שניות טובא א"נ מתני' אגב קתני עוברת על דת יהודית וחברותיה ומיהו בירושלמי נראה כפי' הרי"ף ז"ל דגרסי' בפ' המדיר תני ר' חנן בשם שמואל אחד נשי' שאמרו אין להם כתובה ואחד נשים שאמרו יוצאה בלא כתובה כגון הממאנת והשניי' והאיילונית לא אמרו בכתובה של מנה ומאתיים אבל כתובה של אלף דנרים נוטלת ואפשר בירושלמי לא דק וכי קאמר כתובה של אלף זוזי נוטלת היתומה לא שני' בלחוד קאי וכן הדעת מכרעת וזו דעת ר' מנחם בר"י הוא ולא אתינן השתא לפלוגי על ר"נ דאם כן הוה לן למימר רבה בר בר חנן אמר רבי יוחנן אמר רב נחמן מודה ר"י בר מנחם ומשום דתנא לה תנא סתמא כאלו היא הלכה לפיכך אמר ליה דלתני לא הפסידה אלא אימא בכנסה בחזקת שאינה כן ונמצא שהיא כן פי' לאו דמצרכינן מתני אלא פי' מפירש"י דהכא קאמר כנסה שהיה בחזקת שהיא צד אחד ונמצא צד אחר והלכתא כרב יהודא דהא רב הונא טעותא היא דאטעיתי' מתניתן וכי קתני מתני' אלמנה אפלוגתא דאיילנות קאי כלומר כשהכיר בהם:

אע"פ שקטנה זו שהזכרנו יכולה למאן בעוד שלא מיאנה מיהא בעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ויורשה ומיטמא לה ואע"פ שהטומאה מן התורה ונשואי קטנה אינם אלא מדברי סופרים ואין דברי סופרים דוחים דברי תורה אלא בשב ואל תעשה פירשוה ביבמות פ"ט ב' מפני שהיא כמת מצוה כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה היא ובהפר נדריה מיהא פירשו במסכת נדה פרק דופן מ"ו ב' מפני שאף מופלא סמוך לאיש דרבנן והוה ליה דרבנן בדרבנן ואף לדעת האומר שם מופלא סמוך לאיש דאוריתא הואיל וקיימא לן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת אף בקטנה נאמר שעל דעת בעלה היא נודרת ואין כאן עוקר דבר מן התורה:

זה שביארנו שהשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג שמשמען של דברים שהנשים הכשירות יש להם וכן שכתבנו שהאילונית יש לה הן הן הדברים לפי מה שקבלנו וכן כתבוה רוב פוסקים ומכל מקום גדולי הדורות פסקו שאף שאר הנשים אין להם בלאות של נכסי מלוג וממה שאמרו בסוגיא זו שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ואין לו ללבשה עד שתבלה לגמרי אלא ילקח בהן דבר שעושה פירות ומתוך כך בזו הוא שקנסוה האשה כשרה דעלמא אית לה אע"ג דליתנהו דשלא כדין בלאם דאי סבירא ליה פירא הוי אפילו כשירה לית לה והקשה והא אמר רב נחמן פירא הוי דרב נחמן ודאי פליגא ולדעתו של רב נחמן לא הוזכרו בלאות במשנה אלא של נכסי צאן ברזל אבל של אף שאר נשים לית להו ואין צריך לומר בשניה ואילונית והם פוסקים כרב נחמן ואף גדולי הפוסקים כתבוה בפרק נכסים ועם כל זה פסקו בכאן כסוגיא זו ושמא הם סוברים שדברי רב שימי אינם מכוונות או שמא הם מפרשים כאן אית לה כשיעור הבלאות כדי שלא יבלה הקרן והבלאות ישארו לקרן ובשניה אינו מחזיר כלום ודוחק הוא:

נשים אלו שאמרו עליהם במשנתנו שאין להם כתובה דוקא מנה מאתים אבל תוספת יש להן שהקטנה היה לו לחוש שמא תמאן והשניה היה לו לידע שחכמים יהו כופין אותו להוציא ולא היה לו לחייב עצמו בתוספת ומאחר שכן מתנה הוא שנתן לה ואע"פ שבממאנת ואילונית אין להם בנכסי צאן ברזל ומאי שנא תוספת באלו אינן מתנה אלא שקבל עליו אחריותן להיות שבחן שלו וקבל עליו אחריותן כדי למכרן והוו להו דמי מקח טעות אבל תוספת מתנה הוא על מנת שתשמשנו וכל שרוצה לעמוד באיסורה ולשמשו לא הפסידה שהרי בתנאה היא עומדת והאיסור אינה גורמתו אבל כל שחדשה בו איסור בעוברת על דת וחברותיה או שבאה היא לצאת כגון דאמרא בעינא חוטרא וכו' אין לה תוספת ומכל מקום אותם שבמשנתנו גובינת נדוניתן במה שיש שם ממה שהביאו או בדבר הבא מחמת מה שהביאו ואילונית מכל מקום הואיל ולא הכיר בה אף תוספת אין לה דאדעתא דהכי לא כתב ואף הוא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה כך היא שיטתנו וגדולי הפוסקים גורסין בה אף אילונית וכן כתבו גדולי המחברים ואין דבריהם נראין:

נשים שאמרו עליהן יוצאות שלא בכתובה כגון אשה שזינתה או עוברת על דת משה ויהודית או יוצאה משום שם רע אין להן לא כתובה ולא תוספת אלא שנוטלות בלאותיהן הקיימין שהרי אמרו זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל ובנכסי צאן ברזל מיהא אם הביאה מעות או מיני סחורות כתבו הגאונים שכל הבא מחמתם הוא בדין בלאות ומה שאבד בין ממלוג בין מברזל הפסידה:

זה שאמרו נשים שאמרו אין להן כתובה וכו' וזה שאמרו יוצאות וכו' לא מצד הלשון הוא נאמר כן אלא כך פירושו נשים שאמרו אין להן כתובה מעיקר נשואין שתחלתן כסופן אפילו נאמר עליהן לשון יוצאות שלא בכתובה אין להן כתובה וכו' ואם כן נשאת למי שאין לו בנים שאמרו עליה לשון תצא שלא בכתובה אף היא יש לה תוספת ונשים שיוצאות שלא בכתבה פירושו שמעקרן היו ראויות לכתובה אלא שחדשו הפסדן כגון עוברת על דת ואפילו הוזכרה כאן לשון אין להן וכו' ואם כן כל אותם שהוזכרו תצא מזה ומזה ואין להם כתובה וכו' ואף תוספת אין להן ויש מדקדקין אותה מצד הלשון ואינו כלום:

כבר ביארנו בחייבי לאוין שאם הכיר בהן יש להן כתובה ותנאיה ואם כנסה סתם ר"ל שלא הכיר בה אין לה כדין אילונית ואין צריך לומר שכן אם כנסה בחזקת כשירה ונמצאת מחייבי לאוין ומכל מקום בהכיר בה שאתה מחייבו במזונותיה פירשו במסכת יבמות פ"ה א' דוקא לאחר מיתה כגון שלא הספיק להוציא עד שמת אבל בחייו הואיל ובעמוד והוצא קאי אין לה מזונות ובלאות שביארנו בחייבי לאוין שאין להן יראה שהדין בהן כאילונית שכל שהיה בעין נוטלת בין מלוג בין בברזל וכל שבלו לגמרי במלוג יש לה ובברזל אין לה:

אשה שאין לה ווסת התבאר במסכת נדה פרק ראשון י"ב ב' שמשמשת בשני עדים והן הן עוותיה הן הן תקוניה כלומר שתשמש בהם פעם ראשונה ושניה ושלישית ואם נמצא דם על שלו או על שלה בכל פעם הרי הן עוותיה והוחזקה נדה כל ימיה ויוציא ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות שאין קיימין ולא יחזיר עולמית אפילו נתרפאת שאם יהא רשאי להחזיר זימנין דאזלא ומינסבא ומיתקנה ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין ואם שמשה בשני עדים אלו שלשה פעמים ולא נמצא דם באחד מהם הן הן תקוניה והרי היא ככל הנשים וכבר ביארנוה שם בכדי הצורך:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בד"ה כללו של דבר אינה כו' דאתיא לרבויי כו' עכ"ל דליכא למימר דאתי לרבויי כתובה דאין לה לר"א דלא איצטריך דכ"ש הוא כיון דמדידה לדידיה לית ליה מכל שכן מדידיה לדידה דלית לה כדמסיק הך סברא לר"י ולהכי לר' יהושע לא איצטריכו לפרש דאתי לרבויי כיון דאיכא לרבויי כתובה דיש לה אליבא דשמואל ודו"ק:

בד"ה ובהפרת נדריה היינו כו' ואפילו את"ל כו' ולדברי ר"י לא תקשי היאך מיטמא כו' עכ"ל לא הל"ל לדברי ר"י כיון דבהפרת נדרים דקיימינן ביה עד השתא נמי אליבא דר"י הוא ויש ליישב קצת דתחלת דבריהם שכתבו גבי הפרת נדרים היינו משהגיעה לעונת נדרים דאל"ה כו' הם דברים צריכים גם לר"א דאי בלא הגיעה לעונת נדרים לא הוה שייך למתני ולא בהפרת נדריה כיון דאין כאן נדר כלל ואביה נמי א"צ להפר והשתא ניחא דנקטו הכא גבי טומאה ולדברי ר"י כו' וק"ל:

בד"ה אילימא כו' שלא כדין מיירי שכלה הקרן דאי בכלה בדין מאי כו' גבי איילונית כו' עכ"ל ק"ק דבפשיטות טפי ה"מ לאוכוחי הכי ממאי דמסיק גבי שניה בהדיא דקנסו רבנן דהיינו ודאי בכלה שלא כדין דגלימא קרנא הוא ואי בכלה כדין באשה כשרה נמי א"צ לשלם לה אע"ג דלא איתנהו ודו"ק:

בא"ד ואין לפרש פירות דממאנת תקנת פירות כגון פרקונה כו' עכ"ל אבל גבי איילונית ושניה שפיר איכא לפרושי דאין לה פדיון בעודה תחתיו וכן נראה בפרש"י במתני' וק"ל:

בד"ה ה"ג ר"ח וקנסו רבנן לדידיה בדידיה כו' וק"ל מאי קנס קנסו אותו כך דין כו' עכ"ל נראה מלשונם דלפי גירסת רש"י לק"מ ואפשר דהיינו משום דלפרש"י וגירסתו ניחא דקנסו אותו במה שהיה ראוי לו משלה לפי שנישאת לו בעבירה ואעפ"כ קנסו אותו מה שא"כ באשה אחרת דמדינא משלם לה נכסי צאן ברזל ודו"ק:

תוספות בד"ה ובהפרת נדרים כו' וי"ל דמטמא לה כו' דהכי מתרץ בהאשה רבה אמילתא אחריתא עכ"ל. ולא ידענא למה כתבו לשון אמילתא אחריתי דהא אהך מילתא גופא דמטמא לאשתו קטנה מייתי התם בגמרא להדיא הך קושיא והאי פירוקא ואיירי נמי בקטנה יתומה שנתקדשה קידושי דרבנן ע"ש:

רש"י בד"ה אידי ואידי בין נ"מ כו' ובנ"מ נמי אע"פ כו' שמא תמות בחיי ואירשנה עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין דמאי טענה היא זו ונראה בכוונת רש"י דלאו לדברי המקשה רוצה לפרש כן ולומר דפשיטא האי סברא טובא דבלא"ה לא הוצרך רש"י לפרש שום טעם בשיטת המקשה במאי דס"ל דלא שקלה בנ"מ דהא רב כהנא משמיה דשמואל קאמר להדיא דבנ"מ איירי מתניתין דאין לה ועיקר קושיית המקשה דמכ"ש דלית לה בנכסי צאן ברזל וכמו שכתב רש"י בזה דמילתא דפשיטא היא אלא דרש"י הוצרך לפרש כן אף לפי המסקנא דשמואל אשלי' קאי ומ"מ כיון דמפרש לבלאו' דמתניתין בנכסי מלוג ובדליתנהו כמו שפרש"י לקמן וא"כ ממילא דלענין ממאנת נמי איירי בנכסי מלוג ומפרש רש"י הטעם שתקנו חכמים כן כיון דע"מ כן נשאה שלא יפרע לה דבר עד שיירשנה או שימות כן נ"ל לפרש בדוחק ועדיין צ"ע והאי דלא ניחא להו לרש"י ותוספות לפרש בדליתנהו שנגנבו או שנאבדו כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות עי"ש אלא דא"כ לא אתי שפיר הא דמקשה בסמוך באיילונית אי דליתנהו איפכא מיבעיא ליה ובגניבה ואבידה לא שייך לומר כן כנ"ל ולשיטת הרמב"ם ז"ל יש ליישב ואין להאריך ועיין בל' הר"ן ז"ל:

סליק פרק אלמנה ניזונית

תד"ה ובהפרת נדרים כו' אע"ג דליכא כו' נשואים דרבנן כו' ע"ד בעלה נודרת. מסתפקנא אם אחר שהפיר לה מיאנה אם חוזרת ונאסרת כיון דהמיאון עוקר הנשואין מעיקרו בטל ההפרה למפרע ולא מהני בזה ע"ד בעלה נודרת דהוא רק בסוף דהוי בעל מדרבנן אף בזה למפרע לא הוי בעל כלל. ויהיה באמת הדין דעד שתגדל צריכה ליזהר בנדרה דשמא תמאן ובטלה ההפרה למפרע:

רש"י ד"ה אידי ואידי כו' מיהו יכול לומר כו' שמא תמות בחיי ואירשנה. ק"ל הא א"י לירש דכיון דכלינהו הוי עלה ב"ח וחוב הוי ראוי לענין ירושת הבעל ואף חוב עצמו מקרי ראוי כמו בבכור והאב חייב לו ועכ"פ הו"ל לפלוג עם היורשים כמו התם בבכור דאמרינן ובמלוה שעמו פלגי:

גמרא אמר רב שימי וכו' ש"מ מדרב כהנא עיילא לי' גלימא ק"ל דלמא באמת באשה אחרת דודאי לא מפקי' מיני' רק הכא דכיון דלא נתחייב בפרקונה לא הי' זוכה בפירות והי' ראוי מדינא להחזיר הבלאות ואשמעי' דמ"מ אין לה בלאות. וצ"ל דלפי' ב' ברש"י במתני'. א"כ כבר שמעי' מרישא דקתני ולא פירות. ולפי פי' א' דולא פירות היינו תקנת פירות. י"ל דמלישנא דמתני' משמע דכל מה דקחשיב דוקא אלו נשים אין להם אבל לאשה דעלמא יש לה. ועוד יש ליישב באופן אחר ואין עת להאריך: