מסכת כתובות דף ק׳ עמוד א׳

לאו לדידהו לאו לצורך עצמן מוכרים:

בית דין מעמידין להן אפוטרופוס לכל אחד ואחד מן הקטנים:

ובוררין להם כל אפוטרופוס לתינוק שלו:

אי דלא טעו למה ימחו:

ברוחות טוב לי ליטול חלקי במזרח שיש לי אצלה שדה שנפלה לי מבית אבי אמי:

והחזיר רבי את המעשה דנראה בעיניו טעם הגון מה ששנינו במשנתנו א"כ מה כח ב"ד יפה:

לימא בהא פליגי רב דימי ורב ספרא רב דימי סבר דיין הטועה בדבר המשנה שלא עשה כמשנה חוזר ולא אמרי' מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא בטועה בשיקול הדעת כמו שמפורש בסנהדרין והאי נמי דבר משנה הוא שאע"פ שנחלקו חכמים על רבן שמעון הרי נתן טעם לדבריו ורב ספרא שאינו שונה עשה והחזיר סבר אם עשה לא היה יכול לחזור:

אחריותא איתמי אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפה מן הלוקח בחובו חוזר הלוקח על היתומים שהאלמנה שליח של יתומים היתה:

רבא אמר ר"נ שליח כדיינין מה שפירש בקונט' שליח סתם משמע דאפי' שליח דעלמא וקשה לר"ת דלעיל אר"נ אבל טעה שליח לא דא"ל לתקוני שדרתיך ועוד הקשה דבריש האיש מקדש (קידושין מב: ושם) אר"נ האחין שחלקו כלקוחות דמי פחות משתות נקנה מקח אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח לא דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלמא בשליח אפי' בפחות משתות מקחו בטל ודוחה רבינו שמואל דהתם רבא לפי סברתו קאמר אבל רב נחמן לא ס"ל ופי' ר"ת דהכא מיירי בשליח דדיינים דאלים כחו טפי ומכרו קיים עד שתות ונ"ל דהכא איירי אפי' בשליח דעלמא ולעיל דאמר ר"נ דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ביתר משתות איירי וההיא דקדושין הכי פירושא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח ואין צריך להחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח מצי א"ל לתקוני שדרתיך לענין זה שצריך להחזיר האונאה ומ"מ המקח קיים והא דאמר ר"נ שליח כדיינים היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה צריך מיהא להחזיר וכן הדיינים דאין כח ב"ד יפה כלל טפי מבשליח דעלמא:

מה אלמנה יחידה אע"ג שיש לה ב"ד הדיוטות כדאיתא בשילהי אלו מציאות (ב"מ דף לב. ושם) מ"מ כחד חשיב להו:

ומאי שנא מהא דתנן כו' הכי פריך אלמא במידי דעביד שליח דטעה אמרי' דמעשה שלו קיים הכי נמי הוה לן למימר הכא דבפחות משתות בשליח מקחו קיים:

אמר ר"נ הלכה כדברי חכמים בריש האיש מקדש (קדושין דף מב:) גרסי' אמילתיה דרב נחמן הא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים ומייתי ראיה השתא ממילתא דרשב"ג וקשה לר"ת דהכא פסיק רב נחמן גופיה הלכה כדברי חכמים ועוד דמסיק בתר הכי והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא דאין אונאה לקרקעות משמע דוקא בשתות אבל יתר משתות יש אונאה לקרקעות ולעיל הוכחתי מההיא דהמקבל (ב"מ דף קח.) ומההוא דירושלמי דאין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא הלכך נראה לר"ת כמו שגורס רבינו חננאל והלכות גדולות ורב אלפס הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן בטל דהא תנן שום הדיינים שפחתו שתות כו' מכרן בטל ומרבנן מייתי ראיה והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא:

והא אמר ר"נ אמר שמואל כו' אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוה קשה מידי מהא דאמר ר"נ שליח כאלמנה אפי' מיירי בשליח דיינין דלא שייך בדידיה כל כך מה כח ב"ד יפה כמו באפוטרופוס. מ"ר:

ובוררין להם חלק יפה היה רבי רגיל לפרש מדנקט לשון בוררין אלמא בלא גורל איירי דאי בגורל מאי בוררין שייך כאשר יפול הגורל כן יהיה ומתוך כך היה אומר דאפילו מילתא דשייכא ביה גוד או אגוד כגון דתרוייהו צריכי להאי ולהאי חולקין להם אם ישר בעיניהם שהרי העמידו אפוטרופוס במקום יתומין לחלוק בין שניהם בלא שומת ב"ד ובלא גורל ובורר כל אפוטרופוס ליתום שלו חלק הישר בעיניו ולא נהירא לר"ת וכי טריחותא להטיל גורלות ועוד דהא דקאמר בתר הכי במאי יכולים למחות ברוחות הל"ל יכולין למחות במילתא דשייכא ביה גוד או אגוד ומה שמדקדק נמי מבוררין בגורל נמי שייך לשון בוררין שלא יחלקו בענין רע לתת לאחד שתי שדות מרוחקות זו מזו ומיהו אומר רבי דאין זו קושיא הא דלא אמר יכולין למחות בגוד או אגוד דה"נ הוה מצי למימר יכולין למחות כשטעו בפחות משתות אלא רבותא נקט דאפי' ברוחות יכולין למחות. מ"ר. והא דאמר בפרק בית כור (ב"ב דף קו: ושם) שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין ומפרש רבינו שמואל מקמצין שכל אחד יתן לו שליש מחלקו ופריך לרב דאמר בטלה מחלוקת אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזלי בי תרי מנייהו ופלגי ה"נ דבטלה מחלוקת ופי' רבינו שמואל דעל כרחך לא בטלה מחלוקת מדאמר ליה רבי אבא בשילהי אלו מציאות (ב"מ דף לא:) לרב ספרא דפליג בלא דעת דאיסור זיל אייתי תלת דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא ולא נהירא לר' שהרי היכי קאמר מקמצין שיתן לו כל א' מה שירצה מחלקו הם נטלו בגורל והוא יקח בלא גורל מה שירצו ומאי דקאמר נמי אזלי תרי מינייהו ופלגי למאי דמפרש ר"ת דבוררין בגורל קאמר היכי מהניא התם חלוקה בלא דעתא דאידך דהכא משמע דדוקא גבי יתומין מהני משום דכח ב"ד יפה אע"פ שיש לחלק דלפי שאלו יתומין קטנים ואין אחד תובע לחלוק אבל אם היה אחד מהם תובע לחלוק כי התם בלא כח ב"ד חולקין מיהו לא משמע הכי ומה שהביא ראיה מאיסור ומרב ספרא לא דמי דהתם במטלטלי אבל במקרקעי דאיכא קפידא ברוחות לא ונראה לר' לפרש מקמצין כגון שהיה להם שלש שדות ולקחו האחין כל אחד שדה והשלישי חלקו בגורל וכשבא אחיהן יפילו גורל בכל השדות ובאיזה שיפול הגורל בו יזכה ובענין זה לא בטלה מחלוקת שאם יפול השדה השלישי לחלקו זכו השנים בחלקם הראשון וכן אזלי בי תרי מינייהו דפלגי כו' שהגיע לזה שדה אחת ולזה שדה אחת והשלישי נשארה פשיטא שכשיבא השלישי ויפיל גורל על כל השדות אם תפול אותה שדה לחלקו זכו האחרים בחלקם. מ"ר:

פרטא בנו של רבי אלעזר בן פרטא פי' דהוא בן בנו של רבי פרטא הגדול פרטא אביו של רבי אלעזר הוא זקינו של זה:

יתמי שבאו לחלוק וכו' פירש"י ז"ל בהרבה מקומות.

מ"ס טעה בדבר משנה חוזר פי' רש"י ז"ל והאי נמי דבר משנה הוא שאף על פי שנחלקו על רשב"ג הרי נתן טעם לדבר עכ"ל כי אצטריך ליה ב"ד מהו דתימא כל דזבין בי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין פרש"י ז"ל לפי שהיו מוכרין בהכרזה ובטו' הלוקח שאלו היה עליו עסוקין יוצאין ומערערים עליו הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל עכ"ל. ושמעינן מהכא שב"ד שמכרו בהכרזה אם יש לשום אדם באותו קרקע לא הפסיד זכותו אע"פ שלא ערער וכן בדין דאמאי מפסיד זכותיה דלמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו ואפילו היה המכריז אומר כי מי שלא יראה זכותו יפסיד אין בכך כלום אבל יש קצת מקומות שנהגו בני העיר בהכרזותם והסכמתם הסכמה לענין בני העיר והנלווים עליהם ובלבד לגדולים אבל לקטנים ואותם שאינם מבני העיר אין כח בהם להתנות בהם מפי רבינו ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה שאלה דכל מנהג שהוא נהוג פשוט בעיר דנין אותו וכן כתב בתשובת הרי"ף ז"ל ע"כ ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזרת ואוקימנא במקום שמכריזין וכן הלכה:

כבר ביארנו שהשליח שמכר דינו כאלמנה שאם טעה בכל שהו חוזר גדולי המחברים כתבו דרך סברא שאף אפטרופוס כשליח ואינו דומה לבית דין מפני שהוא יחיד ולא יראה כן:

ולענין הסוגיא מיהא מה ששואלין בה שבכאן אמר רבא שליח ב"ד כדיינין ובשני של קדושין מ"ב ב' אמר הוא שהשליח חוזר בכל שהוא כבר ביארנוהו בשני של קדושין:

ומכל מקום באלמנה יראה מסוגיא זו שמכירתה אף בינה לבין עצמה כשליח ואינה צריכה בית דין וכמו שאמרו כאן מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד ויש בה מקום עיון שהרי בשני של מציעא ל"ב א' אמרו שצריכה מיהא בית דין הדיוטות אלא שיש לפרשה לכתחלה אבל בדיעבד מה שעשתה עשתה ומתוך כך צריכה שבועה ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאף בדיעבד אינו כלום ואף בשנים כמו שכתבנו למעלה וזה שקוראה בכאן יחידה כל שאין שם ב"ד מומחין יחידה היא נקראת וגדולי המפרשים מכריעין שהיא צריכה ב"ד הדיוטות לשום את הקרקע אבל מכירתה מכל מקום אף בינה לבין עצמה היא וגאוני הראשונים כתבו בספר המקח שהשליח צריך למכור במעמד שלשה הראויים לעדות כדין אלמנה שצריכה שלשה הדיוטות על הדרך שביארנו במציעא פרק מציאות ולא יראה כן:

יתומים קטנים שבאו לחלוק עם אחיהם הגדולים בנכסי אביהם בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה ר"ל שהגדולים ישוו החלקים והאפטרופוס בורר ואחר שבירר להם אם הגדילו אין יכולין למחות אע"פ שנתגלגלה להם חובה מצד הרוחות הואיל ומכל מקום לא נתאונה בשומא וכבר ביארנוהו בשני של קדושין:

אלמנה שמכרה כבר ביארנו שאחריותה על נכסי היתומים אף ב"ד שמכרו אחריותם על נכסי היתומים ואין אומרין שהלוקח סבור מכירת בית דין מכירה חזקה היא ואלו היה ערער עתיד לצאת עליה יוצא היה קודם המכירה תכף לשמיעת הקול או ההכרזה שמשמכרו מכרו ואין ערער במכירת ב"ד ואינו קפיד באחריות אלא ודאי קפיד הוא באחריות ואחריותו על נכסי היתומים:

בד"ה רבא אמר כו' ולעיל כו' דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ביתר בשתות איירי עכ"ל צ"ע אמאי נקטו במלתייהו ביתר משתות דהא משתות נמי מכרו בטל דלא עדיף שליח מדיינין לת"ק דמתניתין ויש ליישב כיון דסתמא קאמר לעיל ולא הזכיר שתות אית לן לאוקמא ולפרושי ביתר משתות ולא בשתות מצומצם ושוב ראיתי בדברי מהרש"ל דעדיף ליה שליח מדיינין והוא דחוק (ד) ורחוק ואין להאריך ויש מקשים עוד בזה אמאי לא תירצו בההיא דלעיל כמו שתירצו בסמוך בההיא דקידושין דאיירי בפחות משתות ולא אמרינן לתקוני שדרתיך אלא לענין זה שצריך להחזיר האונאה ויש ליישב דלעיל ליכא לפרושי הכי דא"כ לא הוו קפרכי ליה מידי מהא דאמר אין אונאה לקרקעות אפילו בשליח דאימא לענין זה אין אונאה דמכרו קיים אבל צריך להחזיר האונאה ועוד דמעיקרא דא"ל אע"ג דטעי שליח כו' מדמי ליה להך דלאחד ואפילו למאה דהיינו אי בטל לגמרי ודו"ק:

בד"ה אמר רב נחמן כו' הא דאמרן יתר כו' ומייתי ראיה השתא ממילתא דרשב"ג כו' עכ"ל ויש להקשות לפי גירסא זו מאי מייתי ראיה מרשב"ג כיון דלא קאי אלא אדברי ת"ק דלא איירי אלא בשתות וכן הקשו התוס' שם ויש ליישב לדברי התוס' דהכא דלא חשו לקושיא זו דמשמע ליה לתלמודא דרשב"ג איירי אף ביתר משתות כדלקמן עד פלגא והיינו משום דלא ניחא לן דרשב"ג לא פליג אלא במצומצם שתות וק"ל:

בד"ה והא אמר כו' מהא דאמר רב נחמן שליח כאלמנה כו' עכ"ל אבל למאן דאמר שליח כדיינין לרב נחמן ודאי דלק"מ דאימא שליח כדיינין אליבא דרשב"ג ודו"ק:

בד"ה פרטא בנו כו' פי' דהוא בן בנו של כו' אביו של ר"א הוא זקנו של זה עכ"ל יש מפרשים דלא ניחא להו לפרש כמשמעו דפרטא אביו של ר"א הוא בן בנו של רבי פרטא הגדול דא"כ לא ה"ל למשבק מלהזכיר בדורות הללו גם שם אביו של פרטא אביו של ר"א אבל קשה דמצינו בכה"ג רבי מייאשא בר בריה של ריב"ל שלא הזכיר אביו של ר' מייאשא אלא זקינו ריב"ל כו' ונ"ל לפרש כוונתם למאי דאמרינן בפ"ק דע"ז בעובדא דר"ח בן תרדיון אתיוהו לר"א בר פרטא אמרו מאי טעמא כו' ואי הוה מייחס הכא פרטא אביו של ר"א בתר אבי אביו ר' פרטא הגדול אמאי לא מייחסו נמי התם כן אבל אי לא מייחס הכא רק פרטא בנו של ר"א ניחא דמייחסו הכא אחר אביו ר"א ואחר אבי אביו ר' פרטא הגדול אבל פרטא אביו דר"א לא בא לייחסו אחר אבותיו בשום מקום לא הכא ולא התם ודו"ק:

גמ' לאו לדידהו דבמאי דמוזלי לגבי לוקח לא מפני מידי דלא לצורך נפשייהו מוזלי. דלדידה דלצורך עצמה מכרה והוזילה להתקבל כתובתה יחידה ומשום הכי מכרה בטל במקצת לאפוקי ב"ד דרבים נינהו ודינא הוא דלא להוי מכרן בטל עד שיהא שם שתות אונאה. ומאי שנא מהא דתנן הוסיף עשרה דהויא תרומתו תרומה ואע"ג דטעה שליח בשתות דבששים איכא ו"פ עשרה וכי הוסיף שם עשרה שתרם אחד מששים היה לו לתרום אחד מחמשים בבינונית ונמצא שטעה בחלק ששי דאיכא עשרה דלא תרם מהם תרומה ואפילו הכי לא חשבינן לה טעות ואת אמרת טעה שליח אפילו בדבר מועט חשבינן ליה אונאה ואין מעשיו כלום ומשני לא דמי שליח דמכר לשליח דתרומה דמצי אמר ליה שליח לבעל הבית בהכי אמדתיך שכסבור הייתי שעיניך רעה ואהכי לא הוי טעותו טעות מצי אמר ליה בעל הבית לשליח לא אבעי לך למטעי כלל. רש"י במהדורא קמא. והרא"ה ז"ל פירש דכי אבעיא לן שליח כמאן בשליח ב"ד קאמרינן דשליח דידה פשיטא דכל היכא דטעה כלל הדרא ואי לא אפשר לאהדורי מאי דעבד לגרמיה הוא דעבד אלא שליח ב"ד קאמר היכא דשמוה ב"ד לארעא ואמרו ליה לחד שליח לזבונה וההוא שליח לא ידע שומא דידהו כמה וטעה למכור בפחות מדמיה והלכתא שליח כאלמנה דאפילו שליח ב"ד נמי בכל דהוא הדר דכל היכא דטעי כלל מבטיל שליחותיה והוה ליה כאינש דעלמא וכו':

וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאבעיא לן שליח כמאן כבר פירשתי במסכת קדושין דמשליח ב"ד קאמרינן דאלו שליח דידיה הא אמרן דאמרינן ליה לתקוני שדרתיך וכו'. ורב נחמן גופיה אמרה ובפרק האיש מקדש מפורש דאפילו בפחות משתות בטל מקח ורבא אמרה תמן אלא ודאי בשליח ב"ד קאמרינן ומשום דאלים כחו ככח ב"ד ורב שמואל אמר שליח כאלמנה כיון דיחיד הוא ואקשינן עלה הא דתנן פחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה וכיון דשליח דעלמא דטעה מה שעשה עשוי כ"ש שליח דב"ד ואי קשיא נימא דמשלח שליח משום דאמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' לא תקשי דלעולם כי שני שליח וטעה בשליחותו אמר ליה לא שדרתיך לעוותי הלכך לאו שלוחי את להכי דמעשיו בטלים שהרי מכר קרקע שאינו שלו ואינה שליח למוכרה בכך וכן בכל דוכתא דאפשר לן דבטלי מעשיו מבטלי לבד ממעשה דאבדימי ויהב זוזי מקמי דלשאול שטרא דלא אפשר לן לבטולי מעשיו הלכך משלם דפושע הוא וממונא אפסיד מניה דלאו בשליחותיה ואיכא למידק מההוא עובדא דההוא אתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא אזל זבון לה שלא באחריות וחייביה רב נחמן למזבנה ולזבוני לה באחריות כדאיתא בפרק גט פשוט. ואמאי נימא דמעשיו בטלין. לאו קושיא היא דלגבי שולחו מעשיו בטלין לגמרי ואם רצתה אותה אשה שלא לטול אותה קרקע אע"פ שהשליח יקבל אחריות עליו הרשות בידה ושקלה זוזא דהא לאו שליחותה עבד ואף שליח נמי יכול לומר לה איני שלוחך ולעצמי אקח ולא פסק להו רב נחמן אלא דלא מחייבא למשקלא לארעא בלא אחריות ובאחריות מינח ניחא לה אלא מיהו לגבי מוכר לא מצי אמר ליה אנא לצורך פלוני זבני דאיהו לדידיה זבין ולא לההוא פלניא שהרי לא אמר לו שלוחו של פלוני אני ולצורכו של פלוני אני לוקח ותו כיון דאתני תנאין מנפשיה ואמר ליה בלא אחריות מזבינא ליה לאו שליחותיה עבד ולנפשיה זבין ע"כ:

ומ"ש מהא דתנן וכו' הא כתיבנא לעיל בסמוך מה שכתבו רש"י והרמב"ן בזה. והריטב"א כתב וז"ל ומ"ש מהא דתנן וכו' ואע"ג דהכא בשליח ב"ד איירינן ואלו מתני' דהתם בשליח דעלמא שהוא לדברי הכל בכל שהוא אנן הכי פרכינן דבשלמא אי אמרת שליח ב"ד אינו בכל שהוא יכולין לומר דשליח דתרומה שויוה רבנן כשליח ב"ד משום דיכול למימר בהכי אמדתיך ומידי דשכיח ביה טעותא הוא אבל השתא דקי"ל שאפילו שליח ב"ד אין כחו יפה כב"ד ודינו בכל שהוא א"כ שליח דתרומה כמאן ומהדרינן דאפילו לדידן שאני שליח דתרומה דיכול למימר בהכי אמדתיך ע"כ: וז"ל הרא"ש ז"ל ומ"ש מהא דתנן וכו' הכי פריך אלמא במידי דעביד שליח דטעה מעשה שלו קיים הכי נמי היה ליה למימר הכא בפחות משתות בשליח יהא מקחו קיים ע"כ:

ה"ג אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים דאמרי שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל ולא אמרו מה כח ב"ד יפה ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים וכו'. ובוררין להם האפוטרופסין חלק יפה כל אחד ואחד לתנוק שלו לפי מה שיודע האפוטרופוס לברר הגדילו היתומים יכולים למחות ולעכב נכסיהם ביחד ולחלוק מתחלה. ה"ג סמוך להך לא קשיא הא דטעו ובקדושין גרסינן לה כמו שהיא כתובה בספרים כאן מתני' בדטעו הדיינים ולגבי טעות ואונאה לא אמרינן מה כח ב"ד יפה וכי אמר רב נחמן אין יכולין למחות בדלא טעו דאפשר דהיכא דלא טעו אמרינן מה כח ב"ד יפה. ברוחות שכל אחד ואחד אומר שדה שברוח פלוני נוח לי. רש"י במ"ק. ויש ששואלין אמאי אצטריך לדחוקי ולאוקמיה מלתיה דרב נחמן בהכי דהא היה מצי לאוקמיה מלתיה דרב נחמן בדטעו פחות משתות ולפיכך אין יכולין למחות ומתניתין דקתני מכרן בטל משום דטעו בשתות ויש אומרים דמשום הכי לא אוקים לה הכי דלא משמע ליה דבטעות פחות משתות יצטרך טעמא דמה כח ב"ד יפה תדע שהרי במשנה לא הוצרך רשב"ג לומר טעמא דמה כח בית דין אלא בטעות של שתות אבל בפחות מזה ד"ה דמכרן קיים. תלמידי רבינו יונה ז"ל: לימא בהא קא מפלגי רב כהנא דאמר עשה וחזר ורב ספרא דאמר בקש לעשות ולא עשה בדבר משנה דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו ואהכי חזר. אינו חוזר ואלו עשה המעשה לא היה מחזיר את הדבר אלא היה מחזירו משלו דהיכא דאמרינן אינו חוזר כגון שטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי ומשלם מביתו היכא דנשא ונתן ביד שנטל מזה ונתן לזה וכדמפרשא בסנהדרין. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב דלהכי חשיב דבר משנה משום דנתן רשב"ג טעם לדבריו וכ"כ הריטב"א ז"ל: מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין ואי איכא אינש לערער ובעי למטרפיה ליתי השתא קמי בי דינא ולערער עליה וכיון דלא אתי השתא שום ערעור עלה ודאי ליכא עלה שום ערעור כלל ואיהו גופיה לא בעי אחריות ולא להוו אחריות מסתמא איתמי קמ"ל וכגון דבהאי שטרא ליכא שום אחריות דקי"ל כר"מ דאמר אחריות ט"ס הוא עד דכתב לה בהדיא וקנינא מניה בלא אחריות. ל"א אדעתא למיפק ליה קלא דמבי דינא זבין ומעשה ב"ד מעשה דאמכירת ב"ד לא מצי אינש לערער. רש"י במ"ק: והרא"ה כתב וז"ל מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא דמבי דינא זבין כלומר דלא אמרינן אחריות ט"ס הוא אלא בעלמא דאיכא למיחש דלמא נפיק עלה ערעור אבל מאן דזבין מבי דינא סבר כל דמזבני בבי דינא קלא אית ליה דכל מלתא דבי דינא קלא אית לה ואם איתא דאיכא עלה ערעור כלל השתא הוה נפיק ומדלא נפק ש"מ דליכא עלה שום ערעור ומסתמא לא בעי אחריות כלל קמ"ל ע"כ: וז"ל הריטב"א כי אצטריך ליה בי דינא מהו דתימא כל דזבין בבי דינא אדעתא דמיפק ליה קלא הוא דזבין פרש"י ז"ל לפי שהיו מוכרין בהכרזה ובטוח הלוקח שאלו היו עליה עסיקין היו יוצאין ומערערין הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל עכ"ל. ושמעינן מההיא דב"ד שמכרו בהכרזה אם יש לשום אדם זכות באותה קרקע לא הפסיד זכותו אע"פ שלא ערער וכן בדין דאמאי מפסיד זכותיה דלמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו ואפילו היה המכריז אומר שמי שלא יראה זכותו יפסיד אין בכך כלום אבל יש מקצת מקומות שהתנו בני העיר בהכרזות והסכמתם הסכמה לענין בני העיר והנלוים אליהם ובלבד לגדולים אבל לקטנים ואותם שאינם מבני העיר אין בהם כח להתנות. מפי רבינו ז"ל. וכתב רבינו הרמב"ן ז"ל בתשובת שאלה דכל מנהג שהוא נהוג פשוט בעיר מעמידין אותו על חזקתו ותולין שכן הסכימו עליו ראשונים שלהם כראוי ולפיכך דנין בו וכ"כ בתשובת רב אלפסי ז"ל ע"כ: וז"ל הר"י מטראני פשיטא אלמנה לא אצטריכא ליה כו' פירוש פשיטא ודאי דאחריותא איתמי הוא שהרי הן הן הנשכרים במכירה זו שפורעים את חובם ומהדר אלמנה לא אצטריכא ליה למימר כי אצטריך ליה למימר בית דין סד"א כיון דב"ד מוכרין בהכרזה קלא אית להו ובטוח הוא הלוקח כיון שלא יצא עליו ערעור שוב לא יצא והו"ל כלוקח שלא באחריות ולא ליהדר איתמי קמ"ל דכתבינן ליה אחריות על היתומים מסתמא ואע"פ שלא פירש להם הלוקח שבאחריות אני קונה ומכאן יש להוכיח שראובן שמכר שדהו לשמעון בסתם שלא פירש לו לא באחריות ולא שלא באחריות שכותבין לו אחריות דסתם דזבין באחריות זבין ומאי דאמרינן בשנים אוחזין דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה דוקא דחתים שטרא סתם ולוקח אומר ט"ס הוא דאמרינן ליה שלא באחריות זבנת ומש"ה לא כתבו לך אחריות ולא מתלינן בט"ס אבל כל זמן דלא אכתוב שטרא דין הוא דלכתוב ליה אחריות ואע"ג דהוה סתם דכל דזבין באחריות זבין ואע"ג דאמר שמואל דשעבוד צריך שימלך מש"ה צריך לימלך דלמא תנאה הוה בינייהו למזבן שלא באחריות אבל לעולם כל זמן דהוה המכר סתם כותבין לו אחריות דסתם מאן דזבין באחריות זבין עד דמפרש שלא באחריות ע"כ:

תוספות בד"ה רבא אמר ר"נ כו' וקשה לר"ת דלעיל אמר כו' עכ"ל כבר כתבתי בזה בפ' האיש מקדש דיש לחלק דהכא איירי בשליח האלמנה שמכר ע"פ השומא ששמו ב"ד הדיוטות וכמ"ש התוס' בד"ה מה אלמנה וא"כ לרבא אמר ר"נ לא שייך הכא לתקוני שדרתיך כיון שמכר ע"פ שומא ובזה נתיישבה ג"כ קושיא השניה ונתיישב ג"כ מה שהקשה הרא"ש ז"ל דלפירש"י אין כאן מקומה של איבעיא זו ולמאי דפרישית א"ש ועוד כתבתי שם בדרך אחר בחדושינו ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה רבא אמר כו' ופי' ר"ת דהכא מיירי בשליח הדיינים כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ' האיש מקדש שלא זכיתי להבין דברי ר"ת בזה האי שליח הדיינים מהו ענינו וכאן ראיתי בל' הרא"ש ז"ל שכתב שעשאוהו ב"ד שליח למכור ועדיין לא נתיישב לי האי שליח דטעה במאי אי איירי שמכר מעצמו בלא שומא א"כ מאי קאמר שליח כדיינין אפילו הדיוטות גופא נראה ברור שאם מכרו שלא בשומא ה"ל כטעו בדבר משנה דאפילו בדברים שאין מכריזין ומקום ושעה שאין מכריזין אפ"ה שומא בעי דאפילו למזונות דמזבנינן בלא אכרזתא אפ"ה הא איתא לעיל דבעי שומא וליכא למימר דאחר ששמוה הב"ד וטעו עשו שליח למכור ומכר באותו שומא א"כ מאי קאמר מאי אלמנה יחידה אף שליח יחיד הא לאו יחיד הוא שהרי לא נעשה טעות במכירה אלא ע"י שומת הדיינין דרבים נינהו ואי איירי שהשליח שינה וטעה ומכר בפחות ממה ששמוה הדיינים א"כ אכתי מאי קאמר שליח כדיינין דבדיינין גופייהו נראה שאם מכרו בפחות מהשומא לא שייך כלל טעמא דכח ב"ד יפה ואפילו רשב"ג מודה דבטל שאין זה טעות אלא פשיעה ולענ"ד א"א לפרש דברי ר"ת והרא"ש ז"ל אלא בענין דהדיוטות לא בקיאי בשומא ושלחו ע"י שליח ב"ד שימכור ע"פ שומת הדיוטות והיינו דקרינן ליה יחיד דהוי ממש דומיא דאלמנה כמ"ש התוס' בד"ה מה אלמנה ורבא אמר ר"נ סובר דה"ל כדיינים כיון דלאו לדידיה. אלא דלפ"ז מאי דוחקא דר"ת לפרש בשליח הדיוטות כה"ג וטפי איכא לפרש בכה"ג גופא בשליח האלמנה שמכר ע"פ הדיוטות דשייך האי בפלוגתא גופא וכדפרישית לעיל או אפילו בשליח דעלמא כפרש"י וכגון שמכר ע"פ הדיוטות וצריך עיון ודו"ק אח"ז ראיתי בחדושי הרא"ה ז"ל כאן שמפרש כפר"ת ומפרש כיון שהשליח ב"ד לא ידע מהשומא ששמו הדיוטות ומכר בפחות משומא וקשיא לי בגווה כדפרישית מאי שליח כדיינים דבדיינים נמי כה"ג בטל ועיין בסמוך בד"ה מה אלמנה יחידה:

בא"ד ונראה לי דהכא איירי כו' ולעיל דאמר ר"נ כו' איירי ביתר משתות כו' עכ"ל. ולפ"ז הא דמייתי ר"נ לעיל ראיה לדבריו מתרומה היינו נמי משום דפיחת עשרה והוסיף עשרה בתרומה דמי לפחות משתות מקח שדרך בני אדם לטעות בזה כמו בזה ומה שהוסיף או פיחת בתרומה יותר מעשרה דמי ליתר משתות במקח כיון שאין דרך בני אדם לטעות בהך וא"ש נמי טובא דלעיל מייתי ראיה מתרומה דמצי אמר לתקוני שדרתיך והכא מקשי סתמא דתלמודא איפכא דמההיא דתרומה אית לן למימר שהשליחות קיים אף היכא דטעה. ולמאי דפרישית בשיטת ר"י א"ש דהכא מקשה הש"ס האי קושיא גופא לר' שמואל בר ביסנא אמר ר"נ דקאמר שליח כאלמנה ומ"ש מהא דתנן בתרומה ומייתי ר"נ גופא לעיל ראיה מינה והיינו משום דמשמע דאית לן למימר במקח כמו בתרומה דעד שתות קיים ויתר משתות בטל ומשני דלא דמיין דשאני תרומה דא"ל בהכי אמדתיך כן נ"ל ובעיקר פירוש בשתות עצמו עיין במהרש"א. מיהו קשיא לי לפי' ר"י אכתי לא אתי שפיר הא דקאמר רבא אר"נ שליח כדיינים ואי אשליח דעלמא קאי תינח היכא דטעה השליח שפיחת שתות אבל בהוסיף שתות שנתאנה הלוקח ע"י השליח אמאי הוו כדיינים הא לא שייך האי טעמא בשליח כמו בדיינים לכל הפירושים שכתבתי במשנתינו בין לפירוש הרא"ש בשם רש"י ובין לפי' הרמב"ם ז"ל ולפירוש ר"ת א"ש דהלוקח נמי מצי למימר שסמך עצמו על השליח ב"ד שאמרו לו שכן היה השומא וכן למה שפירשתי בשיטת רש"י דאיירי בשליח האלמנה נמי א"ש וכמו שפירשתי בפ' האיש מקדש דאיירי שהאלמנה והיתומים עשאוהו שליח שימכור ע"פ שומת הדיוטות ואפשר דלפר"י לקושטא דמילתא לא קאי הא דאמר שליח כדיינים אלא לענין אם נתאנה השליח ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ואין להאריך יותר:

בד"ה ומאי שנא מהא דתנן הכי פריך כו' עכ"ל מסידור לשון התו' בדיבור שאחר זה נראה דהאי מאי שנא הוא דיבור א' עם דיבור הקודם וסוף דברי פי' ר"י הן דלפירוש ר"ת ורש"י לא שייך לפרש כן ולפר"ת נראה לפרש דהא דמקשה ומאי שנא ודאי לא אשליח הדיינים דוקא קאי אלא דפריך דאפילו בשליח דעלמא יש לנו לומר דהשליחות קיים אף בטעות כמו בתרומה וכ"ש בשליח הדיינים ובחדושי הריטב"א ז"ל מפרש בדוחק בענין אחר ע"ש והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בד"ה מה אלמנה יחידה אע"ג שיש לה ב"ד הדיוטות כדאיתא כו' עכ"ל לכאורה משמע מפירושו דמכירה בטעות דאלמנה דמתניתין דלעיל איירי שהשומא היתה בטעות והיינו דקשיא להו הכא דהא ב"ד הדיוטות שמוה. ולענ"ד נראה ברור דמתניתין דלעיל באלמנה שמכרה שוה מאתים במנה או שוה מנה ודינר במנה לא איירי בטעות הדיוטות בשומא עצמה אלא שהאשה מכרה בפחות מהשומא דאי בטעות השומא עצמה א"כ סיפא דשוה מנה במאתים נמי איירי בכה"ג שכן היה השומא וא"כ מאי מקשה התם בגמ' תימא אנא ארווחנא והיאך יכולה להרוויח כיון שכן היתה השומא שתקח במאתים אע"כ כדפרישית אלא דאפ"ה בלא"ה מוכח דבאלמנה אפי' היכא שטעו הדיוטות בשומא נמי בכל שהוא המקח בטל והיינו דממתניתין דהכא מוכח כן מדקתני שום הדיינים שטעו משמע דברישא שמכרה האלמנה ע"פ הדיוטות דלא מיקרי דיינים המקח בטל בכה"ג כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר ר"נ הלכה כו' עיין מה שכתבתי ביה בפרק האיש מקדש כי שם מקומו:

גמרא אמר ר"נ אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק כו' ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה פרש"י שמעמידין אפוטרופוס לכל א' מהקטנים ובוררין לכל א' אפוטרופוס שלו כו'. משמע מלשונו דאיירי שכל האחים קטנים. ונראה שהזקיקו לכך לשון ובוררין דנקט לשון רבים ומשמע ליה בפשיטות דלא קאי אב"ד דכיון שהעמידו אפוטרופוס אין צורך לברירת הב"ד. וא"כ ע"כ הא דנקיט לשון רבים היינו משום דבכולם קטנים איירי ומעמידין אפוטרופוס לכ"א. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי בוררין חלק יפה דקאמר וכי אפשר שיקח כל א' וא' חלק יפה ואם נפרש שידקדקו בחלוקה יפה מילתא דפשיטא היא ואפשר דשמואל הוא דמסיק לה בהאי לישנא דקס"ד כיון שהגדילו יכולין למחות וא"כ עיקר החלוקה אינה אלא לפי שעה וא"כ הו"א דאין לדקדק כי אם שיעלו דמי הפירות בשוין אבל בעיקר החלוקה אין קפידא כ"כ קמל"ן דאפ"ה צריכין חלוקה יפה דשמא לא ימחו בסוף ואדעתא דחלוקה ראשונה קא סמכי. או שיש לפרש כיון דיתמי לאו בני מחילה נינהו צריך לדקדק יותר בענין החלוקה ועל דרך זה פירשה הר"ן ז"ל לפי שיטתו דמפרש לשמעתין בעניין שמקצתן גדולים ומקצתן קטנים וכדמסיק נמי הרא"ש ז"ל. אלא שמלשון הרמב"ם ז"ל משמע לכאורה דלמאי דמפרש לה במקצתן גדולים ומקצתן קטנים מפרש לה בענין אחר שבוררין האפוטרופסין חלק המובחר לקטנים שכן נראה מדכתב בפ"י מהלכות נחלות ובורר להם החלק היפה משמע דהאפוטרופוס לבד הוא שבורר חלק היתומים מהחלק היפה לאחר שעשו חלקים שוים בשומא ובזה נסתלק קצת מה שכתב הר"ן ז"ל דאין שום סברא לומר שיקחו חלק יפה ממש. אלא לפי שלא ראיתי לשום מפרש אי פוסק שיאמר כן. א"כ צריך לפרש לשון הרמב"ם ז"ל דעל עיקר החלוקה קאמר מדקדק יותר בענין החלוקה שלא יגרע כח היתומים כלל. ועוד נראה לי דבלא"ה אי אפשר לומר כן וחלוקת הארץ יוכיח דאע"ג שהיה ע"פ הדיבור ונשיאים אפ"ה נתחלק הכל בגורל ולא הופרש לקטנים חלק יפה בלא גורל כן נ"ל לפי שיטת הפוסקים והמפרשים ואם לדין יש תשובה ועדיין צ"ע בלשון הרמב"ם ודו"ק:

תוספות בד"ה ובוררין כו' היה רבי רגיל לפרש כו' בלא גורל איירי כו' עכ"ל. ולכאורה לפי פירושו נמי צריך לחלק דלא תיקשי מחלוקת הארץ אלא דלדידהו בלא"ה א"ש דבחלוקת הארץ שהיו גדולים וקטנים ודאי בעי גורל משא"כ הכא דמשמע דלפירוש התוספות נמי איירי בכולם קטנים א"כ מה"ט היה רבי רוצה לומר דלא בעי גורל ובעיקר לשון התוספות עיין בלשון התוס' בס"פ בית כור ששם מבואר קצת יותר:

תד"ה רבא, אבל האונאה צריך להחזיר וכן הדיינים ק"ק דהומ"ל התם עוד והא דאמרת פחות משתות נקנה מקח וא"צ להחזיר אונאה בלא אמרו פלוג בשומא דבי דינא אבל בשומא דבי דינא צריך להחזיר האונאה. במהרש"א כתב דלעיל ליכא למימר ג"כ דמיירי בפחות משתות ולענין אונאה דא"כ מאי פריך לעיל מאין אונאה לקרקעות ע"ש. והדברים תמוהים דהא מוכח במפורש מסוגיא דב"מ (דף קח) לענין מצרן דהמקח קיים דהתם המצרן רוצה שהלוקח יפסיד משלו מאה והוא לא יתן לו אלא מנה אבל הקרקע רוצה לעכב ועלה אמדינן אין אונאה לקרקעות משמע דגם האונאה צריך להחזיר ושפיר פרכי' מדר"נ עיי"ש בתוס' לעיל דהקושי' הוא רק מההיא דבב"מ גבי אונאה:

תד"ה רבא אמר וכו' ועוד הקשה דבריש האיש מקדש וכו' במהרש"ל הקשה דא"כ בקידושין הו"ל לרבא לחלק הכל בשוויי' שליח ולומר דבפחות משתות צריך להחזיר האונאה. ובשתות הוי ביטול מקח. או בהיפוך הכל בדשיימי בי דינא. ולענ"ד דלכאורה יש לדייק הא דקאמרו לר"נ ואפי' טעה שליח ולמ"ש תוס' לעיל דטעו לדמותו למצרן. א"כ בשליח אפי' עד פלגא. וקשה היאך ס"ד לומר כן הא אפי' בשום דיינים בטל בשתות, ואף לרשב"ג רק מטעם ב"ד יפה דל"ש כן בשליח. וצ"ל דסד"א דשליח הוי ידו כיד בעה"ב ממש. ונתן לו רשות לכל ועדיף מב"ד דנוטלים בע"כ מיתמי. רק למסקנא דאמרי' לתקוני שדרתיך ממילא לא עדיף שליח מב"ד מש"ה אמרי' רק שליח כדיינים או כאלמנה. ומעתה י"ל דודאי זהו ל"ק דלימא רבא הכל בשליח, די"ל דבא להשמיענו דגם בב"ד בשתות בטל לאשמעי' הלכתא כת"ק. וגם לומר בהיפוך הכל בב"ד. א"כ הי' ס"ד לומר דשליח עדיף דידו כיד משלחו. ולזה השמיענו רבא דבשוי' שליח פחות משתות מחזיר אונאה ומשום לתקוני שדרתיך. והשמיענו ג"כ דבב"ד בשתות בטל. וממילא נדע דגם בשליח בשתות בטל כיון דכבר ידעי' הסברא דלתקוני שדרתיך. ממילא לא עדיף שליח מב"ד: