מסכת גיטין דף פ״ח עמוד א׳

כשיש ריוח מלמעלה דודאי לא נכתב בו יותר:

ודלמא אימלוכי אימליך מתחילה שלא לגרשה והדר אימליך לאחר זמן לחזור ולגומרו ונמצא הראשון בטל א"נ ה"ל נכתב ביום ונחתם לאחר זמן דהואיל ויש ריוח מלמטה נראין כן הדברים:

הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה דבתוך כדי גמר דבור ליכא למימר דמימליך אלא גומר עד לכל אדם ונמלך:

ודלמא הכי איתרמי שבתוך כדי גמר דבור חזר בו:

רב אשי אמר כולהו קשייתא בהכי מיתרצן כגון דידיעה ביה מתחתא דמגילתא שניכר ביה מתיחת הקלף סביב סביב כל הגט שלא היה בו קלף אלא זה לא למעלה ולא למטה שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא נגע שם תער הגלבים שדרך עושי קלפים שקושרים אבנים סביב למתוח הקלף ומתחילין לתקנו בסמוך וכשאין ריוח מלמטה עסקינן דליכא למיפרך אימלוכי אימליך:

בשגגו של חתימה כלפי כתב הגט דהאי ודאי על גט זה חתם ומתני' בשרגלי החתימה כלפי כתב הגט דאיכא למימר שמא למעלה מאותה חתימה היה כתוב שטר ועליו חתמו העדים:

ליחזי הי מינייהו גגו כלפי כתב וליתכשר דודאי עליו חתמו דקס"ד שהעדים חותמין ברוחב הקלף כסדר כתב הגיטין:

דרמו להו כי עיברא העדי' מוטלין בין שני הגיטין כבריח ראשי שיטות של חתימה מחברין הגיטין כבריח הדלת שנמשכת באויר הפתח כך הן נמשכין בין אויר שני הגיטין:

הכא נמי כשיש ריוח מלמעלה מיכן יש להכשיר גיטין ושטרות שאין בהן ריוח כלל לא למעלה ולא למטה וכן משמע כולה שמעתין דריש גט פשוט (ב"ב דף קסב.) ואמר ה"ר אלחנן דאפ"ה לא חיישינן שמא יחתוך בעל השטר מן השיטין של מעלה לפי שהזמן וכל זכות בעל השטר הוא למעלה ולא יחתוך זכותו:

ודלמא אימלוכי אימליך פי' בקונטרס שביטלו ושוב אינו יכול לחזור לגרש בו ואין נראה דלר"נ דאמר חוזר ומגרש בו מאי איכא למימר ומיהו אמר ה"ר עזרא הנביא דלעיל שנגמר הגט אינו יכול לבטלו אבל כשלא נכתב כולו מודה ר"נ דאינו חוזר ומגרש בו ועוד פי' דה"ל כמו נכתב ביום ונחתם בלילה ואין נראה כי העדים ודאי יזהרו שלא יחתמו על שטר. מוקדם ואור"י דנראה לפרש ודלמא אימלוכי כו' דשמא התחיל לכתוב הגט לשם איש אחר ונמלך וסיימו לשם זה וכגון ששמותיהן שוין וכר' אלעזר דלא בעי מוכיח מתוכו א"נ אפי' כר"מ ואימליך קודם שם האיש והאשה:

כולי האי לא חיישי' היינו דוקא לאמליך בין הרי את למותרת לא חיישי' אבל מ"מ בעינן שיהא ריוח למעלה ולמטה דאי לאו הכי חיישינן דלמא גייז ליה ואיתרמי דהוי הרי את מלמטה ומותרת למעלה:

אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו משמע דהלכה כר' ירמיה מדמייתי מרבי ירמיה אהא עובדא משמע דהכי קי"ל חתם סופר ועד כשר בשאר שטרות וכתב סופר ועד פסול אפילו בסופר מובהק ודלא כשמואל דהכשיר כתב סופר מובהק ועד ולכתחילה אפילו בגיטין ומ"מ אין להכשיר חתם סופר ועד בגיטין מכח רבי ירמיה דהא לכל אמוראי בסוף פ' התקבל (לעיל גיטין סו:) דמכשרי באומר אמרו יש לפסול חתם סופר ועד משום דנפיק מיניה חורבה כדאמר התם:

[מאי קראה כי תוליד חד דור בנים תרי דור ובני תרי דור בנים תרי דור הרי ז']. גליון תוס':

ודלמא אימלוכי אימליך פירש רש"י ז"ל: אחר שכתב מקצתו נמלך שלא לגרשה ואחר כך נמלך לחזור ולגמרו ונמצא הראשון בטל, ובתוספות הקשו דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו, ופירשו הם ז"ל דילמא אדם אחד ששמו כשמו הכתיבו ונמלך בו שלא לגומרו ואחר כך כשצוה זה לכתוב גט לאשתו גמרו והוה ליה גט שנכתב לשם אחרת ואין זו כריתות לשם אשה זו, והרמב"ן נ"ר יישב פירוש רש"י ז"ל דכיון שנמלך בנתים ובטלו קודם שיגמור כשחזר וצוהו לגמרו נמצא שלא עשאו שליח אלא לחצי גט ואפילו לרב נחמן [בנדפס: כענין זה, וצריך עיון כיון שמתחלתו ועד סופה נעשה כמצותו המלכה שבנתים למה פסלו לרב נחמן] דאית ליה חוזר ומגרש בו.

כתב חניכתו וחניכתה כשר כלומר שכתב שם לווי ממשפחה כולה וכדמשמע בברייתא דקתני חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות, ורבינו תם ז"ל פירש שם לווי של האיש עצמו או של האשה וכן פירש רבנו חננאל ז"ל, ואחר זו גורס רבנו תם ז"ל וכן היו נקיי הדעת שבירושלם עושין שלא היו חוששין לכתוב עיקר השם, ובפרק השולח הארכתי בזה במשנה בראשונה היה משנה שמו ושמה בסיעתא דשמיא, וחניכת אבות דברייתא היא חניכה אחרת שנקראין על שם ראש המשפחה ולא מיירי בשם לווי דגופיה.

תוספות בד"ה הכא נמי כו' דאפ"ה לא חיישינן שמא יחתוך בעל השטר מן השיטין של מעלה כו' עכ"ל דבגיטין ודאי דלא קשיא להו אף משיטין של מעלה דגט פסול בלא זמן ומשטר נמי אם יחתוך למעלה שטר פסול הוא כיון דליכא עדים אבל משטר דכשר בלא זמן קשה לו שיחתוך שיטין דלמעלה ותירץ דאפ"ה לא חיישינן ליה כיון דהזמן זכותו הוא וק"ל:

בפרש"י בד"ה ודלמא אמלוכי כו' דהואיל ויש ריוח מלמטה כו' הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה כו' עכ"ל היינו בהאי נמלך דהכא דנראים הדברים דנמלך בסופו ואחר זמן חזר והתחיל למעלה קאמרינן בסיים למטה הרי את ולמעלה התחיל במותרת ליכא למימר הכי דנמלך בין זה לזה אבל לעיל דפריך דניחוש דגייז לזמן דבתרא ונמלך היה בגט שלו כו' כפרש"י לעיל ליכא לתרוצי הכי בהרי את מלמטה ומותרת מלמעלה דנהי דאין לחוש דנמלך היה בין הרי את לבין מותרת כדקאמר הכא מ"מ איכא למיחש דנמלך מקודם זה ואחר כך כשחזר להתגרש סיים לכתוב עד הרי את מלמטה ובגט דבתרא מיגז גייז עד מותרת אי לאו דאין לחוש לכך דמשני לעיל בשיש ריוח מלמעלה ועוד דלעיל אפשר לפרש בלא נמלך כלל אלא שיכוין לכתוב בצד ימין מתחלה ועד סופו עד הרי את ובגט דבתרא יגוז עד מותרת וכמ"ש לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה ודלמא אמלוכי כו' דשמא התחיל לכתוב כו' א"נ אפילו כר"מ כו' עכ"ל דלר"מ דבעי מוכיח מתוכו ע"כ בלאו שמותיהן שוין איירי דאל"כ בנכתב לשמן נמי פסול אלא דאיירי באימלך קודם שם האיש כו' ולא כר"מ ממש קאמר דהא ר"מ לא בעי כלל כתיבה לשמה אלא כמאן דסבר בהא כר"מ ובענין לכתוב לשמה סבר כר"א ואיכא מ"ד בפ"ק דבעי כתיבה לשמה כר"א ובעי נמי חתימה לשמה כר"מ וק"ל:

בד"ה כולי האי כו' דאי לאו הכי חיישינן דלמא גייז ואתרמי דהוי הרי את מלמטה ומותרת למעלה עכ"ל כצ"ל יש לדקדק דודאי בריוח מלמעלה ודאי דבעינן משום שמא יגוז מלמעלה אבל בריוח שלמטה למה לי דאין לחוש לשמא גייז מלמטה מפני תנאי שהיה בו למטה דאם כן היאך הפסיק התנאי למטה בין הרי את שלמטה ובין מותרת דלמעלה ויש ליישב דאפשר דכפל בגט זה הרי את מותרת אחד קודם התנאי ואחד לאחר התנאי וחתך מן מותרת שהיה תחלת השיטה קודם התנאי עד מותרת דלאחר התנאי למעלה ודו"ק:

בד"ה וכך היו כו' ור"ח וכן ר"ת גרסי כו' וכך היו כו' שלא היו כותבין אלא חניכתם כו' עכ"ל פירוש דהיינו שם לווי דגופייהו ודבר זה תולה בגירסתם דלגירסת רש"י יש לפרש שפיר חניכחו וחניכתה דמתני' היינו נמי חניכת אבות דברייתא ואינו כשר אלא בדיעבד כמו שכתבו התוספות בפ' השולח (גיטין דף ל"ד) דבכ"מ שיש שני שמות צריך לכתוב שניהם אבל לגירסת רבינו תם ור"ח דמלשון וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין משמע אפילו לכתחלה וא"כ צריך לומר דלאו היינו חניכת אבית אלא בחניכת גופות דהכינוי דומה לשם גופיה ולכך לכתחלה כשר אפילו בכינוי כמ"ש התוספות שם לחד תירוצא ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ודלמא אימלוכי אימלך כו' ואין נראה דלרב נחמן כו' מאי איכא למימר כו' עכ"ל. לכאורה אין הלשון מדוקדק דאדרבא אליבא דר"נ א"ש טפי בפשיטות אלא דתלמודא מקשי אליבא דר' ששת דתיקשי ליה מתניתין וכה"ג מצינן טובא דמקשה הש"ס אליבא דחד אמורא אלא דמשמע להו לתוספות דהא דמוקי סתמא דתלמודא דאיירי בשיש ריוח מלמעלה ורב אשי מוקי בדידיע מתחתא דמגילתא משמע דאליבא דהלכתא נמי איירי דוקא בכה"ג וק"ל:

גמרא האי כתובת חתנים כו' סבר לאכשורי א"ל ר' ירמיה חתם סופר שנינו. כבר כתבתי לעיל ד' פ"ו דמפרש"י ז"ל שם דמאן דמכשיר בכתב סופר מובהק ועד היינו דמסתמא אין הסופר כותב אא"כ שמע מפי הבעל וא"כ משמע דלא שייך האי טעמא אלא בגיטין דבעינן לשמה אבל בשאר שטרות לא שייך לומר כן דלעיל ד' כ"ו פסקינן כר' אלעזר דבכל שאר שטרות מותר לכתוב לכתחלה טופסי שטרות וא"כ אמאי בעי ר' אבהו לאכשורי מעיקרא מיהו יש ליישב לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דף ג' דסופר מובהק יזהר להשליך לאשפה וא"כ אפשר דבשטרות נמי שייך לומר כן ומסתמא כיון שכתבו הסופר מסרו ליד החתן וא"כ נעשה בכשרות שהוא החתים עליו עד א' כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר ר' ירמיה כו' משמע דהלכה כר' ירמיה כו' כבר הארכתי למעניתי בזה בסוגיא דאומר אמרו בתכלית האריכות ע"ש:

גמרא עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם ובדרוש העליתי ליתן טוב טעם דקרא דונושנתם אסמכתא בעלמא הוא ורבנן אחושבנייהו סמכי דבלא"ה החשבון מכוון שכך היו ישראל ראויין לישב בשלוה והיינו לפי מאי דמצינן במדרש מכרה כיום את בכורתך לי שיעקב לקח מעשו עולם הזה יום א' מיומו של הקב"ה ומצאתי בפרש"י ז"ל בתהילים על פסוק כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה וכתב רש"י ז"ל דיומו של הקב"ה אינו רק תשעה מאות ושלשים שנים כימי חייו של אדם הראשון ושבעים שנים לתשלום אלף הם מאשמורה בלילה ע"ש ומצינו במדרש ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש אמר הקב"ה ליעקב אתה סימן לבניך כשם שהשקעתי לך חמה שלא בעונתה כך אני עושה לבניך הה"ד אומללה יולדת השבעה כי בא שמשה בעוד יומם ומצינו שם במדרש שהשקיע הקב"ה ליעקב החמה שלא בעונתה שתי שעות וא"כ מסתמא היה הרמז לבניו ג"כ שתי שעות. וידוע דחשבון יום של הקב"ה היינו יום שלם עם הלילה שלפניו לפי חשבון שית אלפי שני הוי עלמא וא"כ כשנחלק היום של הקב"ה לכ"ד שעות לפי ערך תתק"ל שנים ליום עולה השעה ל"ט שנים ושתי שעות הם ע"ח שנה. וא"כ היה הרמז שישקיע להם היום שלא בעונתן שתי שעות קודם כלות היום. ולפ"ז שיום שלם הוא תתק"ל שנים הסר מהם שתי שעות שהם ע"ח נשאר תתנ"ב שנים כמנין ונושנתם ובזה יתיישב היטב לשון הפסוק אומללה יולדת השבעה כי באה שמשה בעוד יומם דמייתי הש"ס הכא בשמעתין ועל זה נסמוך דברי עולא שאמר שהקדים שתי שנים לונושנתם כן נ"ל ואף שמצאתי כזה בס' זרע ברך שני בפ' תולדות ימים רבים אחר שדרשתי ברבים כמה וכמה פעמים וקמי שמיא גליא דקיימתי מסברא דנפשאי ואמינא הלא דבר הוא דאיתאמר משמיה דגברא רבא דכוותי ואולי להא מילתא בר מזלא אנא ולא נמנעתי לכתוב הדבר בשמי:

תוס' ד"ה ודלמא כו' דלר"נ דאמר חוזר לעיל דף לב ע"ב:

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, יֵלְכוּ בַּשִּׁבְיָה. קשא למה תלה הגלות בדבר זה שהוא רק ביטול מצוות עשה ולא תלה בעון עבודה זרה שהיה מצוי אצלם? ונראה לי בס"ד דהוה ודאי בתוכם כמה צדיקים שלא היו עובדי עבודה זרה וכמו שנאמר וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים וכו' (מלכים א' יט, יח) והוה ראוי שיגין זכותם לבטל השביה וכמו שאמרו גבי סדום, ולכן תלה מדבר זה דאפילו הצדיקים לא עלו לרגל. והנה הרב עיון יעקב ז"ל הקשה דבסוף תענית (תענית ל:) אתמר שעשו לט"ו באב יום טוב בעבור שבו ביטל הושע אותם פרדסאות וכאן קאמר דיצא רעה לישראל מביטול הפרדסאות? ומה שתירץ אינו מחוור. ונראה לי דמעיקרא אין כאן קושיא כי היום טוב עשו אותו בירושלים ששם היו הסנהדרין ושם היה קדוש החודש וקביעות המועדים כי חשבו דודאי תחזור עטרה ליושנה ויעלו ישראל לרגל אך הרעה הזאת של גזרת השביה היתה לעשרת השבטים שהם ראו שביטל הושע הפרדסאות ועם כל זה לא עלו.

'חָרָשׁ', שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין (מלכים ב כד, טז) עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד אם פותחין להורות היתר באיזה דבר הנוגע לאיסור והיתר או לטהר בדיני טומאה וטהרה או לזכות בדיני נפשות ודיני ממונות אין שום אדם יוכל להתחכם כנגדן לסתור דבריהם ולהוכיח להפך ובשעה שסוגרין דהיינו שמורין איסור או טומאה או חובה בדיני נפשות ודיני ממונות אין שום אדם יוכל לסתור דבריהם להורות היתר וטהרה וזכות. ומה שאמר עולא שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ ' וְנוֹשַׁנְתֶּם ' (דברים ד, כה) בזה פרשתי בס"ד הכתוב וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ (תהלים יח, לו) רוצה לומר מה שהיה הגלות בשנת תת"ן [850] בזה נעשה לי מגן ישעך.