מסכת גיטין דף פ״ה עמוד ב׳

ודן די יהוי ליכי מינאי כו' וזה הספר אשר יהיה ליך מאתי:

ספר תירוכין ואגרת שבוקין שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה:

גמ' אמר לה לאשתו לכתוב בגיטה הרי את בת חורין ולא כתב בו הרי את מותרת לכל אדם:

לא אמר כלום דלא שייך בגירושין לשון חירות דבת חורין היא קודם לכן:

אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום דלגבי מלאכה לא אפקה מיניה וכיון דשפחה היא ושם שפחה עלה לא משתרי' נמי לבן חורין:

יצא לחירות אע"פ שקנסוהו לפדותו עד עשרה בדמיו לא ישתעבד לו עוד:

וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל:

שלא כתב עליו אונו שטר כשמכרו לעובד כוכבים:

רבי יהודה אומר ספר תירוכין ואגרת שבוקין בספרים לא היה כתוב גט פטורין ובגמרא נמי כי קאמר ולורכיה לוי"ו דתירוכין ולוי"ו דשיבוקין לא קאמר לוי"ו דפטורין ומיהו בפ"ק דנדרים (דף ה:) כתיב בספרים נמי גט פיטורין ונראה דהכא נמי גרסינן ליה דהא ספר כריתות מתרגמינן פיטורין וגם בגיטין רגילין לכותבו:

אע"ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מיגרשה לה הכא משמע דפליגי בודן ובריש נדרים משמע דפליגי במינאי דלרבנן הויין ידים ואע"ג דלא כתיב מינאי מגורשת דאין אדם מגרש אשת חברו ואומר ר"י דבתרוייהו פליגי ושם מפורש ולא תיקשי לאביי דאמר התם ידים שאינם מוכיחות הוויין ידים ובסמוך אמר אביי לא ליכתוב ודין ושמא לשופרא דשטרא קאמר הכי:

ולא ליכתוב איגרת ביו"ד דמשמע איגרא אע"ג דבאגרת מן הדין אין יו"ד מ"מ איגרא שהוא לשון גג רגילות לכותבו ביו"ד לפי שאינו כתוב בעברי אבל באגרת שהוא לשון אגרת כתוב בעברי בלא יו"ד כדכתיב (אסתר ט׳:כ״ו) על כל דברי אגרת הזאת וכן כולם כתובין כן ובסדר תיקון שטרות שכתב הרב ר"י ט"ע כתב ולא ליכתוב אגרת בלא וי"ו דמשמע אגרתא בעלמא שאדם שולח לחברו אלא ואגרת בוי"ו דמשמע דקאי אגיטא ואודן דלעיל:

דתהויין דתצבייין בתלתא יודי"ן ואומר ר"י שראה בתיקון גיטין קדמונים דחמשה יודי"ן צריכי תלתא יודי"ן ביחד בסוף התיבה ואחר הדל"ת ואחר התי"ו דיתיהוייין דיתיצבייין וכן כתוב בתיקון שטרות של ה"ר יוסף ט"ע ודי תיהוייין הם שתי תיבות ודי במקום אשר אבל דיתבא על נהר פלוני הכל תיבה אחת כלומר היושבת ואין לכתוב די יתבא אשר יושבת:

ולורכיה לוי"ו כו' ושמא אין צריך להאריך אלא כלומר שלא יעשה קצרה שתהא נראית יו"ד וכן רגל ה"א דלמהך להרחיק מן הגג שמא אין צריך להרחיק אלא שלא יחבר בגגה ושמא צריך להאריך הווי"ן ולהרחיק רגל הה"א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק ומיהו ודאי דאין הגט פסול אם לא האריכן וכן הה"א של מהך אם לא הרחיקה יותר מדאי ומעשה בגט שלא היה ניכר היטב בין וי"ו ליו"ד שבא לפני רבינו אליהו והביא תינוק דלא חכים ולא טיפש לקרות אותה התיבה כדאמר במנחות גבי תפילין (דף כט:) זיל אייתי תינוק דלא חכים ולא טיפש אי קרי ויהרג כשר אי לא ייהרג הוא ופסול:

פשיטא אמר לאשה הרי את בת חורין לא אמר כלום אמר לה לשפחה הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום, אמר לה לאשה הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר או למלאכה קאמר. ופשט רבינא דמגורשת קל וחומר מעבד דגופו קנוי קני גופיה בהכי אשה שאין גופה קנוי לבעלה לא כל שכן, וקיימא לן כותיה וכן פסק רבנו חננאל ז"ל, והרב אלפאסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום מפני שאינן דברים הרגילין ואין דרכו לכתוב מה שאינו רגיל כמו שלא הזכיר כל אותן הבעיות של מעלה חוץ מקידושי קטן והנולדים ותזנותיך וכולהו אינך לפי שאינו מצוי. וכן כתב לעבד אין לי עסק בך קנה עצמו בן חורין דהכי אמר ליה אין לי עסק בך אלא הוה את לעצמך וכיון שיש לו יד לזכות בעצמו קנה עצמו בן חורין מה שאין כן בהאומר לחברו שדה זו אין לי עסק בה דהכי קאמר אין לי עסק בה אלא תהא לעצמה והיא אינה זוכה בעצמה ולשון מתנה לאחרים אין כאן והיינו דבעבד יצא לחרות ובקרקע לא אמר ולא כלום.

אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתוב ודין כלומר ביוד דמשמע אם דין הוא שאגרשיך ואם אינו דין איני מגרשיך, ולא לכתוב איגרת ביו"ד דמשמע לשון גג, ויש לפרש משום דנראה כשתי תיבות כלומר אי גרת כלומר אם זנית ואם לא זנית איני מגרשיך, וכן פירש הרמב"ם ז"ל, וכתב הרמב"ם ז"ל שאם כתב כן או שלא כתב תצביין בשלשה יודי"ן הרי זה גט פסול, ובספר העיטור כתוב משמא דרבוותא ז"ל דכל הני דקדוקי דאביי היינו היכא דכתיב ליה בעל גופיה אי נמי דכתיב ליה סופר מפומיה ובתר הכי אתא בעל ומערער ואמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולה איכוונית, אבל אי אמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט סתם וטעו הסופר והעדים באחת מאלו האותיות והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא בו ואם העדים מצויין יעידו בפני בית דין שטעות סופר היה, וכן כתב רבנו האיי גאון ז"ל אי יהיב בעל רשותא לסופר למיכתב גט שלם וטעו בהני כולהו או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקין ליה ואי לא ומינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה, ודאי אי אתיא לאינסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרי אי נמי למחך אחוכא איכוונית ולא מנסבינן לה, אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא קאמר רב [בנדפס: קאמרינן] ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר אין רבי מאיר היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר וליתא לרבי מאיר וכל שכן לענין טעות סופר, ורבנו נסים ז"ל השיב כן בקבלה מפי הגאונים ז"ל היכא שכתב הגט הבעל בעצמו אם נשאת וערער תצא ואם האשה טוענת טעות סופר היה עליה להביא ראיה אבל אם אין שם ערעור בעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצוה לכתוב גט סתם כיון דמדעת שלמה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור בעל כלום, וכן דעת הגאונים ז"ל. ובתשובה לרבנו חננאל ז"ל כגון אלו הדברים שאינן מפורשין אם יבא אדם לכתוב אלו הדברים שמא יפלו ביד אדם שאינו הגון וילמדו לשקר לפיכך אין לנו אלא מן הפה לאוזן לנאמנים, וכתב הרב בעל העטור ז"ל דאי כתיב ביה דתיהוי את רשאה למהך לכל גבר דתצביין עדיף מלישנא דתהויין.

הא דאמרינן ולורכיה לו"ו דתירוכין ולו"ו דשבוקין ולו"ו דוכדו. לאו לאורכיה משאר ווין קאמר אלא כשאר ווין כדי שלא יראו יודין דהא אין הטעם אלא כדי שלא יערער בעל לומר תריכין אמרית וכדי אמרית, וכן כתוב בתוספות, והעולם רגילין להאריכן ממש ונכון הדבר לעשות כן כדי שיזכרו ולא יבאו לידי קיצור. והא דאיבעיא לן מי בעינן ודן או לא בעינן לא איפשיטא, ומכל מקום קיימא לן בהא כרבי יהודה ובעינן ודן דקיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשמואל אית ליה הכי בפרק קמא דקידושין(ה, ב) דאמר שמואל בקדושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ואסקה רב פפא והוא דאמר לה לי הא לא אמר לה לי אינה מקודשת דשמואל מיסבר סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' כדאיתא התם, ואיתא נמי בפרק קמא דנדרים בראשו, ועוד דמחלוקת אביי ורבא הוא בריש פרק קמא דנדרים (ה, א) אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים וקיימא לן כרבא, ואף על גב דאמרינן התם לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו' דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כרבי יהודה ומהדרינן רבא אמר לך אנא דאמרי אפילו כרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמא מי שמעת להון, אפילו הכי לא סמכינן עלה דההיא, לפי שאין אותה סוגיא שוה לזו דהתם קרי ליה ידים שאין מוכיחות משום דאין מוכיח מתוכו אם מגרש אשתו או אשת חברו, והכא קרי ליה ידים שאין מוכיחות משום דלא מוכח דבגט זה מגרש לה אלא כיון דלא כתב לה ודן אמרי בדבור מגרש לה ושטרא ראיה בעלמא, ואף על גב דאמר רבא התם דמוכחא מילתא דאין אדם מגרש אשת חברו אכתי איכא משום דלא מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה אלא בדיבורא בעלמא כטעמא דהכא וסוגיין דהכא טפי עדיפא משום דהויא במקומה, וכיון שפירשו כאן דטעמייהו דרבנן משום דידים שאין מוכיחות הויין ידים על כרחין רבא כרבי יהודה סבירא ליה והלכתא כותיה, ואי קשיא לך היכי אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא ליכתוב ודין אלא ודן דאלמא סבירא ליה לאביי דבעינן ודן והא איהו סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים כדאיתא התם בנדרים, ויש מתרצים דנהי שאין זה גופו של גט ואינו צריך אלא מאן דכתיב ליה ליזהר דלא ליכתוב ביה יו"ד דלא ליתי לאיפסולי גיטא דאתי בעל ומערער ולא תנשא לכתחלה, ואי נמי יש לומר דאביי בגיטין כרבי יהודה סבירא ליה משום דבעינן כריתות וליכא וכטעמיה דאמר התם בנדרים אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא גבי גט דבעינן כריתות וליכא, ואף על גב דלא קם ליה התם אביי כרבי יהודה ואסיקנא דאביי לית ליה דרבי יהודה לאו למימרא דבגט לית ליה כרבי יהודה אלא לומר דבעלמא לית ליה כותיה משום דרבי יהודה אית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפילו בעלמא ואביי לית ליה אלא כרבנן, כך נראה לי. אי נמי יש לומר דאביי הכא משום חומר בעריות חאיש לרבי יהודה.

ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן פירוש דהא [בנדפס: דהכא] איכא הרי את מותרת לכל אדם דצריך לכולי עלמא. והיכי דכתב למהך להתנסבא איצטריך למיכתב נמי והרי את מותרת לכל אדם, בהא מילתא איפליגו רבוותא ז"ל איכא מאן דמצריך כי היכי דלישרי לה בזנות דלהתנסבא משמע דלא שרי לה אלא לינשא אבל בזנות תיתסר וחוץ מזנותיך בעיא ולא איפשיטא והוה ליה גט פסול, ויש אומרים דאינו צריך דלא אמרו חוץ מזנותיך פסול אלא במשייר בפירוש חוץ מזנותיך אבל מסתמא כי שרי לה בין לנשואין בין לזנות שרי לה, והביאו ראיה מדתנן ביבמות פרק האשה רבה הורוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא, ואמרינן עלה מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול לומר שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל בנישואי איסור לא, אבל זינתה לא, אלמא זנות בכלל היתר נישואין הוא, אבל נישואי איסור לא, ולהתירה לכהן גדול נמי בכלל דלכל גבר דתצביין הוא אבל התם דבית דין שרו לה מסתמא בי דינא לא רמו אנפשייהו נישואי איסור אלא פנויה גמורה כאלו היא אלמנה כדברי העד הוא דמשוי לה, אבל בעל מהכל מסלק רשותו ממנה ומתירה כאלו לא נתקדשה והיא תחוש לעצמה, ועוד דאם איתא דבלישנא דאיתנסבא אית ביה שיורא אמאי נקט רבי יהודה כהאי לישנא לינקוט לישנא רויחא דכולה ביה ולימא דתיהוי את רשאה ושלטאה בנפשיכי ותישתרי לכל גבר דתצביין, אלא דבהא איכא לדחויי דאדרבה היא הנותנת דמשום דצריך למכתב הרי את מותרת לכל אדם לא איצטריך רבי יהודה עוד לתקוני אלא למהך לאיתנסבא לכל גבר דתצביין, אבל אי לא הוה צריך הוה נסיב רבי יהודה לאישתרויי לכל גבר דתצביין, ועוד ראיה דאינו צריך הרי את מותרת דהא כתיב ביה ודן דהוו ליכי מינאי גט פיטורין וספר תירוכין ואגרת שקוקין והוה ליה כמאן דאמר הרי את מגורשת וגרסינן בקדושין (ה, ב) הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת, ובסידור הגט של רש"י ז"ל וכן בנוסח הגט שכתוב בהלכות הרב אלפאסי ז"ל אינו כלל, והרמב"ן נ"ר מן המחמירין עד שכתב קרוב אני לומר שאם נשאת תצא שזהו גופו של גט, והרמב"ם ז"ל כתבו בנוסח הגט שלו, ובודאי כך היו רגילין לכתוב בגיטין וכדאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כו, א) וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, ואמרינן לקמן בפירקין כגון דכתב הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה. וזהו נוסח הגט שכתב רש"י ז"ל פטרית יתיכי ליכי את פלוניתא בת פלונית דהוית איתתי מקדמת דנא וכדו פטירית ותריכי [בנדפס: ותריכית] יתיכי דתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל מאן דתצביין ואיניש לא ימחי בידיכי מן יומן דנן ולעלם ודין דיהוי [בנדפס: דתהוי] ליכי מינאי גט פיטורין [בנדפס: פיטרין] וספר תירוכין [בנדפס: תריכין] ואגרת שיבוקין [בנדפס: שבוקין] כדת משה וישראל.

מיומא דנן ולעלם מיומא לאפוקי מדרבי יוסי כתב רבנו חננאל ז"ל ולא שדחה דברי רבי יוסי לגמרי דהא איהו דאמר הילכתא כרבי יוסי בבבא בתרא פרק יש נוחלין ובפרק מי שאחזו קורדיקוס, וכבר הארכתי בזה בשילהי מי שאחזו גבי כשתצא חמה מנרתיקה בסיעתא דשמיא.

והא דאמרינן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לשופרא דגיטא נמי תקין כדי שלא יוציאו לעז על הגט וכן פירש רש"י ז"ל אבל אם נשאת לא תצא, וכבר כתבתיה לעיל גבי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי.

אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את בת חורין או לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום אבל אם אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את לעצמך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת אמר לה אין לי עסק בך אינו כלום ולא סוף דבר אין לי עסק בך שהוא משלח את עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות:

המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל ואפי' כתב לו בשעה שמכרו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך צריך ממנו גט שחרור וכבר ביארנו עניני שמועה זו כלה ומה שיש לפקפק עליה בראשון של קדושין:

הגט כשר בכל לשון ובכל כתב ובלבד שיזהר באי זה לשון שיכתבו שיכתוב בו דברים המורים באותו לשון אלו שהזכרנו בגופו של גט וכן בכתב שיזהר בחסרון האותיות או במלואן שלא יארע בו ספק הן מצד שיכתוב דבר שמשמעו לשני ענינים הן הפסד צורת אות עד שתדמה לאות אחרת אלא שתהא כל אות נכרת עד שיהא תינוק לא חכם ולא טפש יודע לקרות על הדרך האמור בספר תורה וכל שהוא כתוב בלשון עברי יזהר שלא יכתוב ודין ביו"ד שהדבר מוכיח מענין דין ר"ל דין הוא שאגרשיך הא משמע שאם אינו דין לא אגרשיך והרי שנפסדה הבנתו העקרית שאנו צריכין לה וכן לא יכתוב איגרת ביו"ד שיש לטעות בו שיהו שני תבות ושיהא משמעו אם זינת מלשון הנואף והנואפת שתרגום ירושלמי שבו גיירא וגיירתא והוא לשון האמור במסכת עבודה זרה י' ב' על בתו של אסוירוס גר גיריא וא"כ משמען של דברים שיהא גט אם זינת הא אם לא זינת לא יהא גט ויכתוב דתהויין ותצביין בשלשה יודי"ן שאם בשנים יהא משמעו תהויין ותצביין על רבות נסתרות לא על עצמה ויאריך וא"ו של תירוכין ושבוקין ופטורין שלא יהא כמשמע תריכין ושביקין ופטירין כלומר גט של בני אדם המגורשים ונמצא משלח את עצמו וכן יאריך לוא"ו של וכדו האחרונה שלא יהא כמשמע וכדי כלומר בדברי הבל ותעתוע ולא יכתוב לימהך ביו"ד שיבא לטעות להיות שני תבות וידמה כמי שאומר לי תהיי מגט זה ואילך כדרך שהיית ומהך לשון דרך וכן לא ידביק תגה של ה"א בגגה עד שידמה לחי"ת שיהא במשמע שלשחוק ומחוך הוא נותנו ולא יכתוב לאתנסבא באל"ף אחר הלמ"ד שיבא לטעות בשני תיבות כמי שאומר שלא תנשא אלא להתנסבא:

ודקדוקים אלו כתבו הגאונים שלא נפסול בהם את הגט אלא בערער הבעל וטוען שעל סמך פיסולו נתנו אבל בלא ערער לא ומכל מקום גדולי המחברים פוסלין בו אף בלא ערער ואין הדברים נראין ואף בערער הבעל יראה דוקא בשאין העדים לשם אבל אם היו העדים לשם בית דין שואלים מהם היאך נצטוו ואם מעידים שבגט כשר בלא שום שיור נצטוו וטעות בעלמא היה מתירין אותה אף בערער הבעל וכן נראה לי:

והתקין עוד רב לכתוב בגט מן יומא דנן ולעלם מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ואע"פ שהלכה כמותו בממון בגט אינו כן ואם לא כתבו אינו גט ויש אומרין שלא תקן אלא לרוחא דמילתא ואם לא כתבו לא הוי גט פסול ולעלם לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן בהיום אי את אשתי כמו שכתבנוה למעלה ואף זו לדעתנו אינו גט כלל אלא שאף בזו נחלקו קצת מפרשים לומר דלרוחא דמילתא תקין ובדיעבד לא הוי גט פסול ויש אומרין בשתיהן שבדיעבד מגורשת וישתקע הדבר:

אף כשיכתוב דברים אלו צריך הוא לכתוב הרי את מותרת לכל אדם ואע"פ שהוא כותב למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין זו אינה אלא היתר נישואין וצריך הוא להתירה אף לזנות שהרי חוץ מזנותך פסול כמו שביארנו ויש חולקין לומר שאינו צריך ממה שאמרו ביבמות בפרק האשה רבה הורוה לינשא וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ואמרו שם צ"ב א' מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל זינתה פטורה שכל שמתירים לינשא זנות בכלל וא"כ מה צורך להרי את מותרת ואף גדולי הרבנים לא כתבוהו בנסח שלהם ומ"מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כתבוהו וזו שביבמות אינה ראיה שכל שבית דין מתירין לינשא בעין יפה מתירים ודעתם לעשותה כפנויה לגמרי שאין מתירין למחצה אבל נשואין האסורין לפנויה לא עלה על דעתם אבל מגרש בעין רעה מגרש וכל שאיפשר לו לשייר חוששין לו ואם באת לדמותה להיתר בית דין אף אתה אמור ששייר נשואי עבירה כי התם ומתוך כך צריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם וכן נראה אחר שהכל מודים שהוא גופו של גט וכמו שאמרו וצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם:

כבר ביארנו טעם להצריך כל שום וחניכא וכו' בפרק השולח נהגו העם לכתוב כן אף בשם האב וכן בשם עירו מנהיגים לכתוב וכל שום אף למקום האב עד שרבים מצריכים במי שהוא מעיר אחת ואביו מאחרת לכתוב אנא פלני דממקום פלני בר פלני דממקום פלני וכל זה שופרא דגיטא ורוחא דמילתא וכן יש כשמגיעין לוכדו תרוכית יתיכי שכופלין וכותבין אנת פלנית בר פלני וכל שום דאית ליכי ואין צורך בכך אלא ותרוכית יתיכי די תהוייין כו':

ונסח הגט לפי מנהגנו במנין י"ב שטין הנהוגות לזקנים בענין זה כך הוא ברביעי בשבת בעשרים יום לירח פלני שנת פלנית לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו במגרש פלני או במתא פלנית או במגדול פלני לפי מה שהוא דעל נהר פלני יתיב איך אנא פלני בר' פלני דממקום פלני וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי אנת פלניתא בת ר' פלני דממתא פלנית וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמאי מיומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל:

תוספות בד"ה אע"ג דלא כו' ואור"י דבתרוייהו פליגי ושם מפורש כו' עכ"ל ר"ל דפליגי בדין אי הוה בעי ידים מוכיחות שזהו הגט ואי בעי נמי ידים מוכיחות דזו האשה שהוא מגרש היא אשתו וק"ל:

רש"י בד"ה אמר לה לאשתו לכתוב בגיטה כו' עכ"ל וכן משמע מסוגיא דשמעתין דלענין לשון הנכתב בגט איירי אבל מלשון התוספות לעיל פרק הזורק דף ע"ח בד"ה אינו גט משמע דר"י מפרש שאמר לאשתו ממש והיינו לפי שיטתו שצריך לומר בשעת מסירת הגט הרי את מותרת לכל אדם וכמ"ש שם ע"ש:

בד"ה ולא ליכתוב איגרת דמשמע לשון גג עכ"ל והרא"ש ז"ל כתב בשם הרי"ף ז"ל דאיגרת משמע אם זינתה מלשון גרגירא כלומר אם זינתה תהא מגורשת וה"ל תנאי בגט וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

בד"ה דמשמע למחר כו' זהו טופס הגט פטרית כו' ודקדקו מזה דלרש"י ז"ל א"צ לכתוב הרי את מותרת לכל אדם אע"ג דבמשנתינו אמרו שזהו גופו של גט מ"מ מה שכותבין דתיהויין רשאה ושלטאה להתנסבא ה"ל כמו הרי את מותרת לכל אדם והרמב"ן ז"ל כתב דלא סגי באת רשאה להתנסבא שלא התירה אלא דרך נשואין ולא דרך זנות וה"ל כחוץ מזנותיך דמיבעיא לן לעיל ולא איפשטא מש"ה צריך לכתוב ג"כ הרי את מותרת לכל אדם דהיינו אף דרך זנותך. ולענ"ד יש לתמוה דמ"ש מחוץ מירושתך והפרת נדרך דמיבעיא לן ואפ"ה לא תקנו בזה שום לישנא יתירא אע"כ דלא מיבעיא לן לעיל אלא אם אמר בפירוש חוץ אבל מסתמא התירה לכל דבר וא"כ ה"נ לענין חוץ מזנותך וצ"ע, אלא דבלא"ה נלענ"ד דמלשון רש"י ז"ל אין הכרע דהא לא כתב ג"כ שמו ושם אביו ושם עירו ועירה וכן לא כתב הזמן אע"כ דרש"י לא נתכווין לכתוב אלא טופס הגט משא"כ כל הני דהוי להו תורף וא"כ יש לומר דה"ה לענין הרי את מותרת לכל אדם לא הוצרך לפרש שהוא תורף הגט כדאיתא לעיל דף כ"ו בגמ' כנ"ל וצ"ע:

גמרא דתיהויין ותצביין תלתא יודין מה שאין כותבין די תהוי נראה משום שהתי"ו משמשת ג"כ לשון נסתר כאילו מדבר על אשה אחרת ונראה דלזה נתכוון בעל העיטור שכתב ואי כתב די תהוי את שרי הרי שדקדק לשון די תהוי את דוקא ומשמע לתלמודא דלשון די תיהוויין עדיף יותר כנ"ל: