מסכת גיטין דף ע״ה עמוד א׳

מכלל דבעלמא [נתינה בע"כ] לאו נתינה היא וגבי גט דאיסורא הוא לא תקין הלל:

שלא בפניו כי הכא שאינו בלישכה:

מאי דאיצטריך ליה תקין ראה שהיה נטמן והתקין דבעל כרחו ושלא בפניו תהא נתינה ואי הוה נמי קאי קמן ואמר לא מקבילנא הוה איצטריך להלל נמי לתקוני דתיהוי נתינה אלא מה שלא הוצרך לא הוצרך וגבי גט דאיסורא הוא לא קיימא תקנתא דהלל:

ערב בשילהי גט פשוט:

צידן דמתני':

ראיה אחרונה באחד דיני ממונות (סנהדרין דף לא.) דאפליגי באמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הבא עד שלשים ולא הביא עד לאחר שלשים ואמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה בקמייתא הלכתא כוותיה ובבתרייתא לית הלכתא כוותיה:

והנייר שלי לא יהיב לה ולא מידי ורחמנא אמר ונתן בידה:

מאי שנא רישא כו' קא סלקא דעתיה על מנת לאו מעכשיו הוא כרבנן דפליגי עליה דרבי והוי כמו לכשתחזירי לי הנייר ליהוי גט וא"כ אמאי מגורשת הא בשעת גירושין לאו מידי נקיטא:

מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה וא"ת דהשתא לא מפליג בין בפניו בין שלא בפניו דבכל ענין בעל כרחו לא הויא נתינה א"כ למה היה נטמן בראשונה וי"ל דבפניו לא היה יכול להעיז מלוה מלקבלם כדי שיהיה הבית שלו וגם אם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בעל כרחו וא"ת בבתי ערי חומה דהוי כפרעון החוב דעליו לקבלם פשיטא דהוי פרעון כדקאמרינן. הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר לו אפילו בעל כרחו וכן בהזהב (ב"מ דף מט.) כי אמר ליה שקול זוזך לא הוי אפילו כשומר חנם ומה איצטריך הלל הזקן לתקן וי"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית וכן ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הויא נתינה וא"ת גבי גט פשיטא דלא הויא נתינה ומה צריך ללמוד מתקנתו של הלל וכי אם יתן מתנה לחבירו יקבלנה בעל כרחו ואור"י די"ל דכיון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם והוי כמו בבתי ערי חומה וקמ"ל דאפ"ה בע"כ לא הויא נתינה:

לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי פי' בקונטרס דר' מאיר ור' חנינא לא פליגי אלא בכפלות כדקאמרינן התם טעמא דהוצרך לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וקשה דבפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד.) משמע בהדיא דפליגי רבנן נמי אר"מ במעשה קודם לתנאי גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל וא"ת בשלמא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ילפינן שפיר מתנאי בני גד ובני ראובן מדנכתבו בזה הענין שמע מינה בעינן כי האי גוונא אבל שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר לקיימו ע"י שליח היכי ילפינן מהתם כדאמרינן בכתובות (דף עד.) דלמא בלאו הכי נמי מועיל תנאי אלא דהכי הוה מעשה וי"ל. משום דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין בפרק האומר (דף סא.) הוו בענין זה שמע מינה דבעינן ממש כי האי גוונא ואם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע"י שליח ונראה דהלכה כר"מ דבעי' תנאי כפול כו' דשמואל ורבא בסמוך סברי כוותיה וכל הני דמתניתין איירי בתנאי כפול אע"ג דלא פירש דה"נ מוקי לה לקמן ברייתא בדכפליה לתנאיה אע"פ שלא פירש ובכל ע"מ שבש"ס כגון (סוכה מא:) ע"מ שתחזירהו לי דאתרוג וכיוצא בו בעי כפילות ובכל מקום בעינן תנאי כפול אלא דוקא בשתויי יין ופרועי ראש דהוי איסורי בפ' שבועת העדות (שבועות דף לו:) והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא דאיכא שאר וכסות ועונה וכתובה והא דאמרינן בירושלמי בפרק האומר א"ר יוסי א"ר בון בכל אתר אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה ונראה להרב ר' אלחנן דגרסינן בכל אתר לית ליה לר"מ וכו' והכא אית ליה ומשני ר' חנינא חומר הוא בערוה כלומר אע"ג דלא כפל תנאו ומן הדין התנאי בטל ומעשה קיים ומשום חומר אין הגט גט ולא הקידושין קידושין שאם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ובהכי איירי התם לעיל הקשה הרב ר' אלחנן כיון דבעינן תנאי כפול באיזהו נשך (ב"מ דף סו.) גבי אי קיימת דידך אנא דקאמר פטומי מילי בעלמא הוא משמע שאם התנה הוא כמו שהיא אמרה היה מועיל ואמאי הא לא כפליה לתנאיה ואומר רבינו יצחק הא דנקט פטומי מילי משום דלא מהני אפי' לרבנן דר"מ וג' עניינים יש דיש מקומות דבעינן תנאי גמור ולר"מ תנאי כפול ויש מקומות דלא בעינן אלא גלוי דעת ויש מקומות דאפי' גלוי דעת לא בעינן ובפ' האיש מקדש (קדושין דף מט: ד"ה דברים) מפורש:

אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי לאו משום דלית ליה לרבא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דהא הכי הילכתא כדפרישית לעיל ועוד דבהדיא קאמר רבא. בהילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו דמי היכי יצא והא לא חלה המתנה אלא כשהחזירו ואז אינו בידו ואין נראה לומר דהתם מיירי כגון שאמר מעכשיו דא"כ היה לו לפרש בדבריו ואע"ג דלא פירש נמי כפילות היינו משום דלא מפרש ליה במשנתינו אבל אי מיירי באומר מעכשיו היה לו לפרש אלא שרוצה רבא ליישב ברייתא זו אפילו כרבנן ורבי אבל לרבי אתיא שפיר כדמסיק רב אשי ואביי נמי משמע לקמן בסוף פירקין דסבר כרבי דקאמר הכל מודין בעל מנת שתצא חמה מנרתיקה דמעכשיו קאמר וכדרבי כו' ומיהו אין משם ראיה דלא מצי למימר איפכא הכל מודין דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי דהא באם תצא פליגי כ"ש בעל מנת דעדיף:

מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה דהיכא דתקין הלל תקין והיכא דלא תקין לא תקין, והא דאצטריכינן למילף מתקנתו של הלל דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה היינו דוקא במה שהוא חייב לקבל מן הדין כגון פדיון הבית, אבל מתנה בעלמא ואמר הלה אי אפשי בה הא לא איצטריך דפשיטא דאינו מקבל בעל כרחו דהא לכולי עלמא בצווח מעיקרא דבריו קיימין ובכי הא לא פליג רב שימי לומר דהויא נתינה, וכיון שכן נצטרך לפרש דכשאמר לה לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אינו תולה קבלת המעות בדעת עצמו אלא בדעת האשה הוא תולה שכל זמן שתרצה לתת יהא הוא מוכן לקבלם והילכך הוה ליה כמי שהוא חייב בקבלתם ומשום הכי איצטריכינן למילף מדהלל דנתינת בעל כרחו אף בכי הא לא שמה נתינה ואף על פי שתלה הוא בדעת האשה, ובהא הוא דפליג רב שימי, עוד נראה לי דאפילו למאן דאמר נתינה בעל כרחו [בנדפס: אף בכי הא לא] שמה נתינה, היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאם, והוא הדין לנשבע ליתן לחבירו נותן לו בעל כרחו ונפטר, אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בעל כרחם לא, שאי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו והיינו טעמא דמתנה והוא הדין והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת, כך נראה לי. והקשו בתוספות מה היתה סברתו של רבא שמדקדק מכאן דלאו הויא נתינה דילמא היינו טעמא דלשנה משום דהויא שלא בפניו וכדדחי רב שימי אבל בפניו הויא נתינה. ותירצו דקסבר רבא דאם איתא דבפניו הוי נתינה כיון שיש לו לקבל מן הדין כמו כן נמי לשאינו בפניו היה יכול לזכות לו על ידי אחר ואף על פי שחובתו היא ואין חבין לו שלא בפניו הלא כשהוא בפניו נותן לו בעל כרחו אף על פי שאינו רוצה לקבל והויא נתינה וכיון שכן אפילו שלא בפניו מזכה לו על ידי אחר ואמאי איצטריך הלל לתקוני לשנה בלא תקנתו נמי הכי דינא, אלא מדאצטריך הלל לתקוני לשנה שמע מינה דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה זו היתה סברתו של רבא, ורב שימי סבר דאף על גב דבפניו נותנין לו בעל כרחו שלא בפניו לא היה יכול לזכות לו על ידי אחר ומשום כך היה נטמן. ואם תאמר לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה, יש לומר שאם לא היה נטמן היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם. אי נמי שהיה בוש מבעל דינו שלא יקבל ממנו כדי שיחלט לו ביתו, וקשיא לי היאך אפשר לומר כך דכל שנותנין לו בפניו בעל כרחו מזכין לו על ידי אחר לחובתו והא אשה מתגרשת בעל כרחה ואין מזכין לה גיטא על ידי אחר לפי שחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה וכדתנן בפירקין קמאי, ועבד נמי אין מקבלין לו גט שחרורו מיד רבו לרבי מאיר דאית ליה חוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לפי שפוסלו מן התרומה, ולרבנן אי לאו דזכות הוא שמותר בבת חורין לא היה מקבלין לו שחרורו, ורב שימי נמי היכי דחי ליה לרבא מהאי סברא בדרך דילמא, אלא מסתברא דרבא סבירא ליה דהלל כי תקון אפילו בפניו הוה ליה לתקוניה דנתינה בעל כרחו בין בפניו בין שלא בפניו לא הויא נתינה, אלא מאי דאצטריכא ליה לשעתיה תקין, ומדרך הסברא אמר כך, ומאי דפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי דדילמא כל שבפניו הויא נתינה והלל דוקא תקין שלא בפניו אבל בפניו מדינא הוה ליה לקבולי, ותדע לך דבהא פליגי ובסברא דנפשיהו בלחוד פליגי דהא מאי דסבירא ליה לרבא להאי לישנא קמא סבירא ליה לרב שימי בלישנא בתרא ורב שימי הא לאו בטעמא דחי ליה אלא בדילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאיצטריכא ליה תקין אלמא טעמיה דרבא דלישנא קמא נמי הכין הוא כן נראה לי. תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הוה נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיימא לן דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא כדכתיב כי יקח איש אשה וקנין כספו הוא וכדאמרינן לקמן בפרק המגרש (גיטין פה, א) חוץ מתרומותיך מהו קנין כספו אמר רחמנא, וביבמות פרק אלמנה, והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, ודכוותה בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונה אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיכול לגאול עד תם שנת ממכרו מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה קם הבית לחלוטין ביד הקונה אותו ואינו צריך למכרו לו פעם שניה אלמא מכר גמור הוא ומה שזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא כמי שהתנה לחבירו שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לך מעות מכאן ועד שנים עשר חדש תחזירם לי, והילכך נתינה בעל כרחו בכי הא לא הויא נתינה, אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו, וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, כך נראה לי, וכן מצאתי בתוספות וזה לשונם: ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מלוה אם רוצה הלוה לפרוע לו, והא דהלל הוצרך לתקן לשנה, משום שאינו כפריעת חוב דעלמא שהרי הבית היה מכור, עד כאן. ולענין פסק הלכה, לא נתברר אם נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא, הלכך לענין גט דאיסורא הוא אינה מגורשת וגט פסול הוא דספק איסורא לחומרא, ולענין קדושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בעל כרחה שאף הוא בא עכשו לגמור קנינו בנתינה זו בעל כרחה, הרי זו ספק מקודשת, אבל לענין ממונא איכא למימר דהויא נתינה כיון דללישנא בתרא אליבא דרבא הויא נתינה קיימא לן כלישנא בתרא לענין ממונא, ואף על גב דאתקיפו עליה רב פפא ואיתימא רב שימי לאו מדרך הבירור אקשו ליה אלא בדילמא ומאי דאיפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי והלכך לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרבא ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב שימי, ואיכא למימר דכיון דרבא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא מתקנתו של הלל הוא דיליף לה וההיא לא מכרעא שפיר כסברתו של רבא ורב שימי נמי אתקיף ליה דדלמא לא הוה נתינה דהלל מאי דאצטריכא ליה תקין אנן נמי מספקא כרב שימי עבדינן דמספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקינן להו מינה דמטלטלין היכא דקיימי ליקמו ונתינה בעל כרחו הויא נתינה. וראיתי בספר העיטור בשם רבינו האי גאון זצ"ל דהילכתא כלישנא בתרא דרבא, והרבי אלפאסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום בהלכותיו, והרמב"ם ז"ל כתב נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא נראה לי דהאי לישנא לאו בדוקא איתמר דפשטה משמע דמחד טעמא איכא למיפסל בין ברישא בין בסיפא, וליתא דטעמא דרישא משום דאין כאן נתינה אלא אותיות פורחות וטעמא דסיפא משום דלכי מקיימא תנאה הדר גיטא למריה וכדקא סלקא דעתין השתא דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, אלא הכי [בנדפס: קאמר סיפא נמי ליפסל ואמאי קאמר מגורשת ולא מחד טעמא כדאמרן. אי נמי יש לומר דהכא] והכא משום ונתן בידה ספר כריתות הוא דליכא נתינת ספר בשעת כריתות.

הכא נמי אפשר דמפייסי ליה בדמי מדקאמר אפשר דמפייסי ליה ולא קאמר הכא במאי עסקינן בדפייסי ליה בדמי משמע דכיון דאפשר לה לפיוסיה אף על גב דלא פייסה ליה מגורשת, וקשיא לי אימת הוי גיטא לכי מהדרא ליה גיטא ההיא שעתא האי [בנדפס: הא] הדר גיטא למריה ואפשר לפיוסיה בדמי מאי קא מהני לה, לפיכך נראה לי דהכי פירושא אפשר דמפייסי לי בדמי, וכיון דאפשר ליה כי קתני מגורשת בדפייסה ליה.

אלא אמר רבא משום דהוה מעשה קודם לתנאי פירש רש"י ז"ל: דרבא מוקי לה בין לרבי מאיר בין לרבנן דלכולי עלמא תנאי קודם למעשה בעינן דלא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא בתנאי כפול דלא גמרינן ליה מתנאי בני גד משום דצריך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו כדאיתא בקידושין פרק האומר (סא, ב) ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קשיא ליה סיפא דהא איכא מעשה קודם לתנאי ולכולי עלמא תנאו בטל, ועוד מקשים עליו דבבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים שנינו כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי, ואמרינן עלה בגמרא אתאן לרבי מאיר דתניא אבא חלפתא איש כפר סכניה אומר משום רבי מאיר תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי מעשה קודם לתנאי אינו תנאי, אלמא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר בהא, אלא ודאי רבה [רבא] נמי לרבי מאיר הוא דמוקי לה כאביי.

הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת שהרי לא נתן לה אלא אותיות פורחות על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי ואע"פ שלא כפל תנאו וכן שהמעשה קודם לתנאי וכן שהתנאי והמעשה בדבר אחד וכל אלו מפקיעין את התנאי שלא להיותו תנאי כמו שביארנו במציעא פרק פועלים והיה לנו לומר שאין כאן תנאי והיא מגורשת ואינה צריכה להחזיר את הנייר מ"מ כל שבעל מנת אין בו צורך לשום אחד מדיני התנאי שהזכרנו כמו שביארנו שם:

תד"ה לאפוקי הכא כו' אבל שלא יהא מתנה כו' ואפשר לקיימו ע"י שליח היכי כו' עכ"ל לכאורה קשה אמאי לא קשיא להו מהך דשמעתין דבעי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ומהרש"ל תירץ בזה דתנאי ומעשה בדבר אחד לסימנא בעלמא הוא דנקטינן מתנאי בני גד ובני ראובן כי העיקר משום דתנאי סותר המעשה ודו"ק עכ"ל והוא דחוק אבל הנראה דכל הני דנקטו התוס' בדבריהם דבעינן כתנאי בני גד ובני ראובן כולהו הלכתא נינהו כמו שכתבו התוס' דהלכתא כר' מאיר אבל בהא דתנאי ומעשה בדבר אחד ודאי דלא קי"ל הכי בהך דע"מ שתחזירי לי הנייר דהא כיון דאנן קי"ל כרבי דע"מ כאומר מעכשיו דמי ליכא הכא תנאי ומעשה בדבר אחד ואין התנאי סותר המעשה כמו שכתבו התוס' לקמן אהך דהילך אתרוג זה במתנה ע"מ כו' דבאומר מעכשיו לא הוה תנאי ומעשה בדבר אחד דהמתנה חלה מיד כו' ע"ש ונראה מדבריהם אלו דלדידן אע"ג דקי"ל כרבי באומר ע"מ כאומר מעכשיו בעי נמי כל הני מילי דבעי ר' מאיר בתנאי וכן כתב הרא"ש בשם קצת המפרשים דאפילו באומר מעכשיו בעי נמי כל הני מילי דבעי ר"מ בכל תנאי ע"ש ודו"ק:

בא"ד והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל הכי והא דבעינן כפילות בגט כמו לקמן אם מתי אם לא מתי אע"ג דהוי איסורא אלא דגמרא ערוכה היא שם לגבי סוטה ומשום דהא כפילות מפורש בקרא אם תנקי אם לא תנקי וק"ל:

בד"ה אלא אמר רבא כו' בהילך אתרוג כו' החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו דמי היכי יצא כו' עכ"ל ומיירי בקדם התנאי למעשה כגון שאמר ע"מ שתחזירהו לי הילך אתרוג זה ואע"ג דלא פירש כמ"ש התוספות לעיל לענין כפילות דאל"כ כיון דקי"ל כר"מ לא הוה חל התנאי כלל ואמאי קאמר אם לא החזירו דלא יצא ויש לדקדק דה"ל לדקדק כן דע"כ רבא ס"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי דאל"כ בההיא דאתרוג ה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד ולא חל התנאי כלל ואמאי קאמר אם לא החזירו דלא יצא כמ"ש התוס' בהדיא לקמן בהך דאתרוג דלא ה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד משום דע"מ כאומר מעכשיו דמי ושוב ראיתי בפ"ק דקידושין שכתבו התוספות כן לחד תירוצא ונראה דהתוספות דהכא לא רצו לדקדק כן משום דאיכא למימר דרבא לית ליה הא דתנאי ומעשה בדבר אחד וכ"כ התוס' בפרק י"נ מיהו לפי האמת לא ניחא להו דפליג רבא ארב אדא בר אהבה בהך דאתרוג כמ"ש לקמן וק"ל:

בא"ד דלא מצי למימר איפכא הכל מודים בע"מ דלאו כאומר מעכשיו כו' עכ"ל ר"ל הא דאמר הכל מודים הכי ולא אמר הכל מודים איפכא מזה לא תוכיח דס"ל לאביי הכי אלא משום דלא מצי למימר איפכא מיהו איהו לא ס"ל הכי ודו"ק:

תוספות בד"ה לאפוקי הכא כו' וקשה דבפרק השוכר כו' משמע בהדיא דפליגי רבנן כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ז"ל סובר דנהי דאשכחן דפליגי רבנן אר"מ נמי לענין תנאי קודם למעשה מ"מ רבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ע"כ מודה בתנאי קודם למעשה מדיהיב טעמא שהוצרך הדבר לומר ולכפול שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו א"כ משמע דלענין תנאי קודם למעשה דליכא טעמא ודאי מודה מדכתבו כמה פעמים בזה הענין ומה שהכריחו לרש"י ז"ל בשמעתין נראה משום דלישנא דרבא גופא קשיא ליה דמקשה עליה דאביי טעמא דלא כפליה לתנאי כו' ומוקי לה משום דמעשה קודם לתנאי וא"כ לדידיה נמי תיקשי טעמא דמעשה קודם לתנאי ותיפוק ליה דלא כפליה לתנאי ומאי אולמא האי מהאי אע"כ דודאי עדיפא ליה לרבא טעמא דתנאי קודם למעשה משום דרבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ומודה בהא כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין כו' רוב מצות נמי ע"י שליח עכ"ל. ולכאורה דבריהם מגומגמים בזה דהא דקי"ל בעלמא דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח היינו שהמעשה אפשר לקיים ע"י שליח אבל בתנאי לא איכפת לן אם יכול לקיים ע"י שליח או לא וא"כ מה זה שכתבו שרוב המצות ע"י שליח הא קיום המצות הם התנאי כדכתיב אם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם והמעשה הוא ייעוד הברכות וצ"ע. מיהו בכתובות דף ע"ד כתבו התוספות בענין אחר דהא דבעינן אפשר לקיים ע"י שליח מסברא אתיא לן דכיון שהמעשה כל כך בידו שיכול לעשותו ע"י שליח יכול להטיל בו תנאי ולענ"ד זו הסברא תמוה יותר דאדרבא כל שהמעשה בידו יותר מסתבר שאינו יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה ואית לן למימר דהתנאי בטל ומעשה קיים ולולא שאיני כדאי להכריע סברתם היה נלע"ד להיפך דכל היכא שהמעשה יכול להעשות ע"י שליח אין כאן מעשה גמור דמעשה גמור ודאי אין יכול לעשות ע"י שליח כגון חליצה וביאה וכל מעשה התלוי בגופו ודאי אין יכול לעשות ע"י שליח וכיון שהוא מעשה גמור אין יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה משא"כ היכא דאפשר ע"י שליח אין כאן מעשה גמור מש"ה יכול להטיל בו תנאי ובהכי הוי אתי לי שפיר מאי דהוה קשיא לי טובא מענין נדרים ושבועות דאשכחן בהו תנאי אע"ג דנדרים ושבועות אין יכול לקיים ע"י שליח ואחר כמה שנים מצאתי קושיא זו בחידושי הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין ע"ש באריכות ולמאי דפרישית הוי א"ש דנדרים ושבועות נהי דאין יכול לעשות ע"י שליח אכתי ליכא מעשה גמור אלא דיבור בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור ואפי' דברים שבלב מהני בנדרים ושבועות לבטל הדיבור דבעינן פיו ולבו שוין כך היה נ"ל לענ"ד לולא שהתוס' בכתובות כתבו להיפך והרבה יש לי להאריך בזה ואין כאן מקומו ודו"ק:

בא"ד והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא כו' עכ"ל. הרי"ף ז"ל כתב להיפך דבממון לא בעינן תנאי כפול והשיגוהו רוב הקדמונים דהא עיקר תנאי כפול מבני גד ובני ראובן ילפינן והתם ממונא הוא. ולענ"ד היה באפשר ליישב שיטת הרי"ף ז"ל לפי מאי דפרישית בסמוך דהרי"ף ז"ל איירי מתנאי ממון שהוא דרך מתנה או חיוב שמחייב עצמו וכיון שאינו אלא מצד הדיבור מש"ה לית לן למימר כלל דהתנאי בטל ומעשה קיים דמילתא דפשיטא היא דאתי דיבור ומבטל דיבור אפילו בלא תנאי כפול ודוקא בתנאי בני גד הוצרך תנאי כפול לפי שכבר היו מוחזקין בארץ עבר הירדן כדאיתא להדיא בירושלמי כנ"ל:

בא"ד הקשה הרב רבי אלחנן כו' ואומר ר"י כו' ויש מקומות דלא בעינן אלא גילוי דעת כו' עכ"ל. ולכאורה לפ"ז הוי מצי לתרץ בפשיטות ההיא דאיזהו נשך דאי לאו פטומי מילי לא הוי בעינן תנאי כפול משום דאיכא גילוי דעת כדאמרינן שם להדיא מהו דתימא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא וכמדומה לי שראיתי איזה קדמון שתירץ כן ולהתוספות צ"ל דלא חשיב להו גילוי דעת גמור וכן נראה ממה שכתבו בסמוך בד"ה אלא אמר רבא דמוכחי מההיא דאתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו דע"מ כמעכשיו דמי וקשיא לי מאי ראיה מייתי דלמא שאני התם דלאו משום תנאי כפול הוא אלא משום דהוי גילוי דעת גמור שאינו רוצה ליתן אלא ע"מ שיחזירו אע"כ דאפ"ה לא משמע להו גילוי דעת גמור וה"נ דכוותיה ודו"ק: