מסכת גיטין דף נ״ח עמוד ב׳

ה"ג תניא כוותיה דשמואל:

מאי אחריות דקתני:

שטר ולא אחריות נכסים אלא עד שתכתוב לו שטר והוה לו לאחריות שאינה יכולה לחזור עליו עוד:

אי דקא טעין ליה האי לוקח שני:

מינך זבנה לוקח ראשון שנתן לך רביע כתקנת בית דין והדר אכלה שני חזקה ותו לא מצי אמר ליה האי אחזי שטרא דטפי מתלתא שנין לא מזדהר איניש בשטריה מאי איריא חזר ומכרה לאחר אפילו לוקח ראשון נמי בתר דאכלה שני חזקה אי הוה טעין ליה חזרתיה ולקחתיה ממך כתקנת חכמים זה שלש שנים טענתיה טענה:

לעולם דלא טעין וכגון זה דסיקריקון:

טוענין ליורש וטוענין ללוקח הלוקח מסיקריקון והורישה לבניו ואכלה ג' שנים או מכרה לאחר ואכלה ג' שנים ובאו בעלים להוציא ממנו ואינו יודע לטעון ולומר לו הראשון קנאה ממך בית דין טוענין בשביל היורש ובשביל הלוקח ואפילו למ"ד בבא בתרא אין טוענין ליורש ואין טוענין ללוקח טענה זו הראשון לקחה ממך הכא מודי דטענינן ליה דסתם מאן דזבין מסיקריקון מידע ידע ולא שדי זוזי בכדי ללוקח אם לא על פי בעלים:

ואידך אי טעין אין אבל לוקח ראשון אי טעין אין אי לא טעין אנן לא טענינן ליה דהא ידע אי זבנה אי לא ואי איתא דזבנה הוה טעין:

כגון זה טוענין ליורש וללוקח פירש בקונטרס אפילו למ"ד בב"ב דאין טוענין הכא מודה ולא מצינו שם פלוגתא אלא אמרי' בפרק לא יחפור (ב"ב דף כג.) טוענין ליורש תנינא טוענין ללוקח תנינא וכגון זה דאמר ה"פ אפילו כגון זה דסלקא דעתך דהדין עם הבעלים דמה שלא מיחו מפני יראת הסיקריקון:

אנן יהבינן אנן אכלינן והא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב דף נד:) גבי דורא דרעוותא דבני באגי דמטמרי הוו ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא והפסידו הקרקע לגמרי התם היו נשמטים מלפרוע אבל כאן שהבעלים הלכו ולא להשמט דין הוא דכל הנהו שני מאן דיהיב טסקא אכיל וכי הדרי אהדרי ארעא למרא:

למכתב ליה טירפא אבני באגא לא אבני באגי דקביל מינהון דמה להן לפרוע מה שהקדים זה אלא אמרוותא קמאי:

רביע בקרקע או רביע במעות פירוש רביע במעות שנתן יתן לו ואותו רביע בקרקע או במעות יתן לו דהיינו חמישית בקרקע כדמפר' דנכי חומשא זבין ותימה דמאי פריך מברייתא דקתני רביע בקרקע או רביע במעות לשמואל דאמר רביע בקרקע שהוא שליש במעות דנכי ריבעא זבין הא איכא לפרושי נמי איפכא דרביע הקרקע יתן לו או בקרקע או במעות דהיינו שליש מעות ואית ספרים דגרסי בדרב ובברייתא רביע בקרקע שהוא רביע במעות וכן ר"ח ומפרש רביע בקרקע שנתן דמים עליה דהיינו חומש דעל ארבע חומשים נתן דמים דנכי חומשא זבין:

לקח מן הסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום. ואסקה רב ששת דאף על גב דלא טעין מינך זבנה כלומר הראשון אלא דאמר מפלניא זבינתא ואפילו הכי טוענין לו דלוקח ראשון זבנה מיניה דטוענין ללוקח. אבל לוקח ראשון אי טעין מינך זבינתה טענתיה טענה ואי לא טעין לא טענינן ליה דאי מיזבן זבנה מיניה הוה ליה למטען. והא דנקט אכלה שלש שנים וחזר ומכרה לאחר, לאו דוקא אלא אפילו אכלה יום אחד וחזר ומכרה ואכלה לוקח שני שלש שנים טוענין לו, וקשיא לי היכי טענינן ליה, ולוקח ראשון נמי כי טעין ואמר מינך זבינתה אמאי מהימן דהא זבנה מסיקריקון ומחמתיה הוא דנחת לה וכדאמרינן לקח מסיקריקון דאלמא משמע דמידכר דכירי דמן סיקריקון זבין ואם כן היאך עלתה לו חזקה דהא חזקה מכח מחאה היא באה והאי הא לא מצי מחי דמירתת ואמר אי מחאי הוה ממטי ליה סיקריקון ולחמריה לשחוור כדאמרינן בגזלן, ואמרינן נמי הני דבי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו, ובשלמא אי אמרינן דלא אמרו לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אלא בשלקח מבעל הבית לאלתר דבשעת המכר מסתפי מסיקריקון דלא לימא ליה את גרמת לי טירחא יתירא דלא בעו אינשי למזבן מנאי משום דלא כתבת להו שטרא, אבל אם עמד ומכר לאחר שמכר הסיקריקון לאחר שנה או לאחר שנים מקחו קיים דאחר שנגמרה מכירתו של סיקריקון מאי איכפת ליה ולא מקפיד בכך וכשמכר זה מדעת גמר ומכר, דאי איכא למימר הכי הוה ניחא לן דכיון שלא מיחה עלתה לו חזקה דהא איבעי ליה למחויי, אלא דודאי הא ליתא, חדא דסתמא קתני לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית דמשמע בין שחזר ולקח מיד בין שחזר ולקח לאחר כמה דכל זמן מיסתפי ליה מיניה דלא ניחא ליה לסיקריקון דליבטיל הלה זביניה, ועוד משום דלוקח אי מפקי לה מיניה עליה דידיה הדר, ועוד דתנן בכתובות בשילהי מי שהיה נשוי מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשוּנה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח וראשונה מוציאה מיד שניה ולוקח מיד ראשונה וכו' ואמרו עלה בגמרא וכי כתבה לה מאי הוה והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידה, וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ופריק רבי זירא הא רבי מאיר והא רבי יהודה, ופריך ורבי סתם הכא כרבי מאיר והכא כרבי יהודה, ואוקי רב אשי הא והא רבי מאיר ועד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בשני לקוחות דאמר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד אבל בלוקח אחד אפילו רבי מאיר מודה, ואם איתא דכי לקח מן האשה לאחר זמן מקחו קיים איבעי להו לאוקומה בשכתבה לו לאחר זמן ודברי הכל, דהתם עיקר דינא לאו לאשמועינן דין שני לוקחין אלא דין חזרת חלילה והטלת פשרה, אלא ודאי מדדחקינן ומוקמינן כתנאי והדר מוקמינן כרבי מאיר ודלא כרבי יהודה שמעינן מינה דאפילו לקח ממנו לאחר זמן מקחו בטל דיכול הוא לומר נחת רוח עשיתי לסיקריקון וכיון דעביד מעשה מחמת יראת סיקריקון כל שכן דלא מצי למחויי משום דמסתפי מסיקריקון. וצריך עיון. ונראה שרש"י ז"ל נשמר מקושיא זו ופירש כגון זה טוענין ללוקח כלומר אפילו למאן דאמר אין טוענין ללוקח הכא מודה משום דחזקה לא שדי איניש זוזיה בכדי, פירוש לפירושו שאין אדם עשוי ליתן מעותיו ויבוא בעל הבית ויוציא מידו, ואף על פי שאינו מוציא מידו עד שהחזיר לו מעותיו, אלא ודאי חזקה לא קנה זה מסיקריקון עד שלקח מבעל הבית. ואכתי לא מחוור לי, דאם כן אפילו תוך שלש שנים נמי נטעון ליה דחזקה לא שדי זוזיה בכדי. וכי תימא תוך שלש ריע טענתיה דאמרינן ליה אחוי שטרך, לא היא דכל שיש חזקה לטענתו אפילו תוך שלש לא מזדהר בשטריה. ותדע לך דהא רבא דהוא מרא דשמעתא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה הוא ניהו דאמר גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, אם חפר בה בורות שיחין ומערות לאלתר יש לו חזקה דאין דין חזקה לנזקין ולא אמרינן כיון דלא מפיק שטרא ריע טענתו. [בנדפס: גם מה שפירש הוא ז"ל דאפילו למאן דאמר אין טוענין ללוקח הכא תימה הוא שלא מצינו מחלוקת בדבר זה. ואדרבה בבבא בתרא גבי דאם לקחו אפילו פחות מרובע הרי הוא בחזקתו אמרו זאת אומרת טוענין ללוקח ואקשינן טוענין ללוקח פשיטא, אלמא ליכא מאן דפליג, ונראה שהזקיקו לרבינו לומר כן מדאמרינן וכגון זה, דמאי כגון זה ונראה לי דהכא הכי קאמר אף על גב דבלוקח מגזלן בעלמא אין טוענין ואפילו טען אין מקבלין ממנו הכא טוענין וטעמא דמילתא דכיון שתקנו ללוקח מסקריקון דקנה ובלבד שיתן לבעלים מה שהוזיל גבי סיקריקון דהיינו רביע ותקנה ידועה היה אצל הכל חזקה שנתן והוא שטען, ואם מכרה טוענין ללוקח שני ומיהו דוקא אכלה שלש שנים אחר סיקריקון דהשתא איכא רגלים לדבר הא לאו הכי לא, מה שאין כן בלוקח מגזלן דעלמא דלא עשו בו תקנה ונגזל מוציא מידו בלא כלום ואין הלוקח עשוי לקנות מן הגזלן ולחזור ולוקח עוד בכדי דמיו מבעל הבית, ולפיכך אמר בלוקח מסיקריקון כגון זו דעשוי הוא הלוקח ליקח מעיקרא ליתן שלשה דמי חלקים לסיקריקון ודמי הרביע לבעלים, וצריך עיון.

נכרי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון נראה שרש"י ז"ל פירש בכל מקום אנפרות שאונס ולוקח בלא נתינת דמים, ולפי פירושו ניחא לי הכא דמדינא תחזור בלא כלום דתלוה ויהיב היא, ואפילו הכי בבבל דאיכא בי דואר ידוע אין בו משום אנפרות אלא הלוקח ממנו מקחו קיים, ואף על גב דתלוה ויהיב הוא משום דלא אמרינן בעלמא אין מתנתו מתנה אלא משום דאיכא למימר אף על גב דלא אזיל וקביץ מיד לא משום דאחיל [בנדפס: דאיזיל] גביה הוא אלא משום דלא מצא עת למיזל ולמיקבל אבל הכא דאיכא בי דואר ידוע כלומר [בנדפס: דיינין] הממונין על הגזילות דבכל עת בי דואר מוכן לעשות לו דין ולא אזיל שמע מינה דאחולי אחיל. אבל לדברי רבותינו בעלי התוספות שפירשו אנפרות שנותנין קצת דמים, אני תמה למה אמרו אין בו משום סיקריקון, ומאי שנא בבל בכל מקום נמי דתלוה וזבין הוא דזביניה זביני, ועוד דלישנא נמי דאחולי אחיל לא ניחא, ויש לומר דשני סוגי אנפרות יש שנותן קצת דמים ויש שאונס בלא נתינת דמים כלל והכא בשאנס בלא נתינת דמים כלל, ולפי מה שכתבתי אני בשמעתא דתלוה וזבין זביניה זביני דדוקא בשנתן דמי שויו של שדה אבל בפחות מכדי דמיו לא, הכא נמי ניחא דאנפרות פחות מכדי שוויו של קרקע היא.

גידל בר רעילאי קביל ארעא מבני באגא בטסקא פירוש שהמלך מכר בקעה אחת לאנשים רבים בסך ידוע והם חלקוה ביניהם זה נותן סאה וזה נותן סאתים וכולן ערבין זה לזה ומי שנמצא מהן פורע מס המלך והלכו קצתן והנשארים מכרו לגידל בר רעלאי הקרקע בחובת המלך וכשחזרו הבורחים אמרו לו לגידל שתא קמייתא דיהבת כדין יהבית וכדין נטלת ואכלת פירי דפירי דהשתא מיפסדי בטסקא דההיא שעתא מכאן ואילך אנן יהבינן למלכא ומינן קא תבע ואנן אכלינן, סבר רב פפא למיכתב טרפא מכולהו פירי דתרתין שנין דאשתארו אכולהו בני באגא דזבנוה ניהליה, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אם כן עשיתם לאלו בני באגא כסיקריקון ואגב אונסייהו גמרי בעלים ומקנו ומשום הכי כתבת ליה טרפא דאי לא קנה נהי דמעות שנתן יש לו אבל פירות אין לו ואם כן היה לך לומר שישלמו הבעלים כמה שנתן כדין לוקח מסיקריקון ויש ביד בעלים ליקח שמחזירין ללוקח מה שנתן וטופיינא דאיכא בין מה שנתן לדמי הפירות יתנו בני הבאגא לפי שהבעלים פטורין ממנו כדין נותן לבעלים רביע.

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא קנה קרקע דלא סיקריקון הוא וליכא אונסא דליחול גביה, וכיון שכן אף מה שהוציא ממנו השנים הבאות לא יטול דהוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור ובעלי השדות פטורים מטסקא דתרתין שנין והיינו דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי וכדתנן בפרק בתרא דכתובות [קז, ב] מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו וכו' הניח מעותיו על קרן הצבי, ומשם למדו לפורע חובו של חברו שהוא פטור כדאיתא במסכת נדרים ובכתובות בירושלמי ואפילו נטל המלך הקרקע ואי נמי נטלוהו בני הבאגא אף על פי כן פטורין כדאיתא בירושלמי, ואפילו משכון בידו מימר אמר מפייס הוינא ליה והוא מחזיר לי זו היא סברתו של הרמב"ן נ"ר. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהכא מיירי בששינה המלך הגזברים ואינן מכירין מי פרע כבר על השנים הבאות ולפיכך יכולין הן לומר מאי אהנית לן מלכא מינן קא תבע אבל אם לא שינה המלך הגזברין למה הניח מעותיו על קרן הצבי, המס שרוצין הבעלים ליתן למלך יתנוהו לגידל שהמלך אינו מבקש מעותיו שני פעמים מגזבר אחד [בנדפס: וזה נראה יותר מדקאמרו בעלים אנן יהבינן ואנן אכלינן] וקשיא לי היכי מצי בעלים לסלוקיה לגידל מן הקרקע כלל דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים הני זהרורי דמלכא דזבני ארעא לטסקא דבינייהו זביני ולא ימר דוקא משום מה שעבר וכדי המס שעבר הוא שמכור, אבל מטסקא של השנה שעברה ואילך אינו מכור דהא אמרינן התם דאין הבכור נוטל בה פי שנים דהויא לה ראוי כאילו לקוחה הם ממש מן המלך לפי שאינה של אביהם עד שיפרע הטסקא ואמרינן נמי התם אמר שמואל נכסי הנכרי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זוכה בהן וכו' אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי וכו' אמר ליה אנא לא ידענא, עובדא הוה בפומבדיתא בדורא דרעותא בישראל דזבן ארעא מנכרי ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא ואתא לקמיה דרב יהודה ואוקמיה בידיה דשני אמר לי דורא דרעותא קאמרת באגי מיטמרו הוו דאינהו גופיהן לא הוה יהבי טסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמא מכורה גמורה היא מטסקא, ויש לומר דהתם הוא דמטמרי ולא יהבי טסקא, וכי לא משכח מלכא מאן דפרע ליה טסקא שקיל ארעא גופה דארעא דידיה היא ואדעתא דיהבי ליה טסקא יהיב לה ניהלייהו וכי מטמרי שקיל ומזבין לה לאחריני דאדעתא דהכי יהבה ניהלייהו, אבל הכא דכולהו בני באגא קבלוה בטסקא אלא דחלקוה ביניהן ומלכא כל אימת דמשכח חד מינייהו מניה קא שקיל כוליה טסקא דכולה באגא לא מזבין ליה אלא אינהו הוא דזבניה משום דנעשו אחראין זה לזה, ואינהו לית להו לזבוני כעין קבלן שפרע לבעל חוב והמלך נתן להם רשות למכור השדות לפירותיהן בשביל החוב שפרעו והילכך מה שנתן מטסקא שעברה ומה שאכל פירות השנה כדין נתן וכדין נטל דמלכא אמר דפית דההיא שתא לזזדבנו בטטסקא דההיא שתא אבל מכאן ואילך לא היה להם למכור דעדיין לא תחייבו הם משום טסקא שלהם., כן נראה לי.

זה שביארנו בלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שמקחו בטל פירושו עד שתכתוב לו אחריות בפירוש ויראה שאין אומרין בה אחריות טעות סופר הוא על הדרך שאמרוה בסיקריקון אלא עד שתכתוב בפירוש ויש חולקין בזו וכבר ביארנו הכל בששי של קמא:

לקח מסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים או במקום שהבעלים היו יכולים למחות ולסוף שלש הלה תובע שדהו וזה טוען לו שלקחו ממנו תחלה ואח"כ מן הסיקריקון או שנתן לו רביע למשנה אחרונה נאמן שהרי אף זה כחזקה דעלמא דקאמר מינך זבינתה ותלת שנין מיזדהר כו' ואם אינו טוען כן אלא שאומר לקחתיה מסיקריקון ועמדתי בה בפניך שני חזקה ולא מחית הרי זו חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום מכרה הלוקח מן הסיקריקון לאחר ובעלים תובעים לשני אפי' לא היה השני טוען כלום אנו טוענין לו שמא הראשון לקחה ממך ודר בה שני חזקה שטוענין ליורש וללוקח כמו שהתבאר במקומו:

הבא מחמת חוב ר"ל שאנס קרקע מחברו ונטלו בחובו או מחמת אנפרות והוא גזל בעלמא והוא ענין נוטריקון אין פה ראיה וכן לא שהוא מתירא הימנו אלא גזל בעלמא אין בו דין סקריקון לומר שאם שהת בידו שנים עשר חדש שיהא הלוקח כופה את הבעלים למכרו לו בנתינת רביע אלא תובעה כל זמן שירצה ומסלקו הימנה וסיקריקון עצמה צריך שתשהא שנים עשר חדש לדין שהזכרנו לכוף את הבעלים למכרה בנתינת רביע הא תוך שנים עשר חדש הבעלים טורפין אותה בלא כלום כמו שביארנו במשנה:

התבאר בפרק חזקת הבתים ל"ה ב' שהגוי אין לו חזקה לעולם וכל שישראל מערער עליו והוא אינו מוציא שטר מחזיר הקרקע לבעליו אפי' החזיק בו כמה מפני שסתמו שבאונס בא לידו וישראל שלקח מן הגוי אף הוא דינו כגוי לענין זה ואפי' דר בה הוא שני חזקה אחר שלקחה אין לו חזקה הכל כמו שביארנו שם ומכל מקום בבבל היה ידוע בה אצלם שהיה בה מושב ערכאות בדין גמור שאין מניחין לאחד מהם לצאת מתחת ידי שום אונס לשום אדם ומאחר שכן אין מפקיעין ישראל שלקח מן הגוי שלא לדונו כשאר ישראל לידון בחזקה וכל שדר בה הגוי שני חזקה אף זה יכול לטעון שלקחה ועל זו אמרו אין דין אנפרות בבבל וזו שאמרו אחולי אחיל לא על מחילת קרקע אמרה שאין אדם מוחל על גזילותיו בסתם אלא אחולי אחיל הפקעת טענת חזקה של לוקח ויש מפרשים בה ענין אחר וזו נראית לי עיקר:

הוזכר בסוגיא זו בגדול בר עלאי דקביל ארעא לטסקא מבני באגא וקדים ויהיב זוזי דתלת שנין לסוף אתו מרוי קמאי כו' והם דברים סתומים ומה שנראה לי לפרש בהם הוא שכך היה מנהגם שהמלך מוכר בקעה אחת לאנשים שיחלקו אותה ביניהם ויעבוד כל אחד בשלו ויתן טסקא למלך אלא שאם אחד מהם בורח או שמוביר את חלקו יהו שאר קרקעות משועבדים ליתן משדותיהם טסקא הראויה לשדה זה אלא שבידם לעבוד קרקע זה כשלהם ולפרוע טסקא בכל שנה עד שיחזרו הבעלים או שיהו חוזרים ועובדים ובמעשה זה ברחו קצתם ובני באגא הנשארים שהיו כלם משועבדים לפרוע טסקא הראויה לבורחים ולעבוד את שלהם מכרו כל זכותם לגדול בר עלאי שהיה אחד מהם שיהא הוא עובד את הקרקע ואוכל פירותיו ופורע טסקא ולא הזכירו לו עד שיחזרו הבעלים אלא שמכרו לו זכותם סתם והלך זה ופרע למלך טסקא של שלש שנים ולסוף שנה חזרו הבעלים וסלקו את גדול מן הקרקע ולא רצו לפרעו הטסקא שהוציא לשתי שנים הבאות מפני שהיה הוא כפורע מה שלא נתחייבו בו עדיין וכעין מה שאמרו במקום אחר שהפורע חובו של חברו שלא מדעתו שהפסיד מימר אמר מפייס הוינא ליה כל שכן שזה רשאי לומר כן כשפרעו מה שעדין לא נתחייבו בו ואף למלך אין נותנין אותה טסקא של שתי שנים שכבר נתקבל ממנה והיה סבור רב פפא לומר שמאחר שבני באגא סתם מכרו הרי הם כמוכר שדה שאינה שלו שהרי לא היתה שלהם אלא לזמן שיעמדו אלו בחוצה לארץ או שיובירו והיה להם לפרוט מכירתם והשיבו רב הונא א"כ עשית סיקריקון ר"ל עשית בני באגא כאנסים וכמוכרים מה שאינו שלהם ולאו דוקא סיקריקון לגלגל בפירושו דין סיקריקון אלא דרך צחות כלומר עשיתם אותם כמופלגים שבאנסים והם הנקראין סיקריקון וזה אינו שאף הוא היה יודע זכותם ומה הם מוכרים וזה שמוכרין סתם מפני שאם אין חוזרין לעולם אף המכר קיים לעולם אלא אין לו דין ודברים עליהם כלל ואף על הבעלים אין להם טסקא שזהו כפורע חובו שלא מדעתו ולא היה להם לפרוע אלא מדי שנה בשנה וכן אין נותנין אותה למלך שכבר נפרע ומעתה אין מדת הדין שולטת בהם בכלום אלא שאם רצה המלך או גזברו להשגיח על עסקי פכים קטנים יכול הוא ליטול הטסקא שנה שנה וליתנה לזה ושאר המפרשים בלבלו את הדברים כדי לגלגל בעשית סיקריקון דין סיקריקון ומפני שהם מפרשים בו סיקריקון דוקא ולא נתישבו לי הדברים:

כבר ביארנו במשנתנו על רביע שתקנו ליתן לבעלים רביע קרקע שהוא שליש מעות ומשום דנכי רבעא זבין על הדרך שביארנו במשנה ומכל מקום יש פוסקים כרב שאמר רביע בקרקע או רביע במעות כלומר שלקחו בארבע מאות ושוה חמש מאות שנותן לו מאה דינרין שהוא רביע מה שנתן או מן הקרקע שיהא שוה כרביע מעותיו והוא חמישית הקרקע דנכי חומשא זבין ואע"פ שהלכה כשמואל בדיני הם באים עליה משום דרב הוה בההוא מנינא ואם כן הוא ראוי להאמין בו יותר וכן שהוקשה שמואל מבריתא ואע"ג דרב אשי תירץ לה לאחר שבאו לידו ר"ל לאחר שבא רביע המעות ליד הבעלים ופירושו רביע המעות שנתן לסיקריקון ושנתן לבעלים ורביע הכל הוא שליש מה שנתן לסיקריקון מכל מקום שנויא הוא ולא סמכינן עליה ואין הדברים נראין:

תוס' בד"ה למכתב ליה כו' דמה להן לפרוע מה שהקדים זה כו' עכ"ל אבל אמרוותא קמאי הוה סבר כיון דעל ידיהם שברחו הקדים לתת על שלשה שנים יחזרו לו הם מנת המלך מב' שנים העתידים לבא וק"ל:

בד"ה רביע בקרקע כו' פי' רביע במעות שנתן כו' הא איכא לפרושי נמי איפכא דרביע בקרקע יתן כו' עכ"ל אע"ג דדברי רב בעצמם הם דברי הברייתא מ"מ דברי רב ודאי דליכא לפרושי איפכא דא"כ מאי פליג שמואל עליה אלא ודאי דמשמע מיניה דרב דעל רביע מעות שנתן קאמר דיתן לו אותו רביע בקרקע או במעות אבל דברי הברייתא דקתני בלי מחלוקת משתמע נמי איפכא דרביע בקרקע קאמר דיתן לו אותו רביע בקרקע או במעות כשמואל ולפי הגירסא שכתבו בברייתא שהלשון מוכיח כדברי רב כתבו דהגירסא כן היא גם בדברי רב דלא ניחא להו דדברי רב יהיו משתמעין ג"כ איפכא ולמאי דמסיק כי תניא ההיא לאחר שבאו המעות לידו דברי רב ודאי דליכא לפרושי הכי דא"כ מאי פליג עליה אלא דמשמע מיניה דלא איירי בהכי ודו"ק:

ע"ב ד"ה רביע בקרקע וכו' עד וכן ר"ח מפרש וכו' ר"ל דר"ח נמי גריס רביע בקרקע שהוא רביע במעות והקשו הא הדברים סתרי אהדדי דאם היא רביע בקרקע אינו רביע במעות דבשלמא אי גרסינן רביע בקרקע או רביע במעות נוכל לפרש רביע מעות שנתן יתן לו ואותו רביעית יתן או בקרקע או במעות אבל אי גרסינן שהוא רביע במעות קשיא ועל כן מפרש ר"ח רביע בקרקע שנתן דמים עליה וכו' א"כ ש"מ דגירסת ר"ח היתה שהוא רביע במעות:

גמרא היכי דמי אי דקא טעין ואמר מינך זבנה אפי' ראשון נמי הא דפשיטא ליה לתלמודא דאי הוי טעין הראשון היה נאמן אע"ג דבגזלן דעלמא שידוע שירד לשדה בתורת גזלנות שוב אין לו חזקה בהאי שדה אפ"ה לקחו מסיקריקון לא דמי לגזלן גמור לא מיבעיא לפמ"ש במשנתינו דאפשר דאף למשנה ראשונה אין צריך לשלם הפירות שאכל כדמשמע לכאורה אם כן ע"כ לאו גזלן גמור הוא אלא אף את"ל דלמשנה ראשונה שצריך להחזיר בחנם דהו"ל כגזלן גמור אפ"ה מסתמא האי ברייתא דהכא למשנה אחרונה איירי שתקנו שנותן לבעלים רביע וא"כ תו לא מיקרי גזלן גמור ואדרבה אמרי' מסתמא לא שדי אינש זוזי בכדי ומש"ה יש לו חזקה בשלש שנים כדאיתא להדיא בטוח"מ סי' רל"ו ובש"ע בשם הירושלמי דלמשנה אחרונה קרקע בחזקת הלוקח קאי כן נ"ל ומתוך כך היה נראה בעיני לפרש כן לשון רש"י ז"ל במה שכתב דאף למ"ד בבבא בתרא אין טוענין ליורש וללוקח כו' שכוונתו אבן גזלן או לוקח מגזלן אלא דלשון רש"י ז"ל אינו מורה כן ומכל מקום יש ליישב שיטת רש"י ז"ל שנתכוון לפלוגתא דרב ורבי חייא בפרק חזקת דף מ"א ע"ב בעובדא דהאי דדר בקשתא בעליתא דשקלו וטרו התם בהא דאמרינן הבא בירושה א"צ טענה אי אמרינן דראייה מיהא בעי וא"כ משמע דהיכא דלא מייתי ראיה שהיתה ביד מי שמכרה לו אין טוענין לו ולפ"ז אפשר דהכא כמאן דליכא ראיה דמי דמה שהוחזק הלוקח בשדה לאו מידי שאין זו ראיה כלל שבאתה לו מיד בע"ה אלא מיד הסיקריקון. ועוד מייתי התם בפרק חזקת דף ל"א ע"ב דהאי דאמר מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנא מינך א"ל ואת לא מודית דארעא דידי הוא ואת לא זבינתא מינאי כו' א"ל רבא דינא קאמר וע"ש בפי' רשב"ם ובתוס' וא"כ סירכא דהאי דהכא להאי דמי דהא מודה הלוקח שהשדה היה בודאי שלו ואין ידוע לו כלל אם היה למי שמוכרה לו שום זכות דמה שהוחזק בה אין ראיה כיון דבתורת מרידה של הסיקריקון ירד לתוכה וקא משמע לן הכא דכגון זה טוענין לו והיינו מטעמא דפירש"י דחזקה לא שדי אינש זוזי בכדי והיינו נמי כדפרישית בסמוך בשם הירושלמי דמן התקנה ואילך ארעא בחזקת הלוקח קאי וכיון דנשתהא ביד לוקח ראשון שלש שנים שפיר מהני חזקתו לענין זה דמסתמא לא שדי זוזי בכדי ונתן להמוכר דמים כן נ"ל ואין להאריך יותר: