דף ביאור
מסכת גיטין דף מ״ה עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת גיטין דף מ״ה עמוד א׳
מסכת גיטין דף מ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־580 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ורב ענן דלא ידע בהי מנייהו אמר ברייתא דלעיל לא הוה שמיע ליה דלפשוט מינה:
ואי מדשמואל וא"ת לפשוט מדשמואל דאמר אינה מכורה כל עיקר אלמא כיון דלאו מכר הוא מעות חוזרין:
ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה לענין דפרישית לעיל ומעות מתנה:
רב אמר מעות של קידושין חוזרין דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון:
מאי חזית במכירת העבד דקנסת ללוקח:
חורא חור הכותל שהעכבר נכנס לתוכו וניצול מפני רודפיו:
חורא מנא ליה הגניבה:
היכא דאיכא איסורא והנה העבד ביד הלוקח:
ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Gittin 45a · Sefaria · CC0
תוספות
מידי דהוה אמקדש אחותו ולפי האמת יש לחלק דלא שייך התם למימר אדם יודע כמו במקדש אחותו דהא רב קאמר דמכורה ויוצאה:
דלא ליגרבו ולייתו והא דתניא בפ' נערה (כתובות נב.) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן גיטין דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו:
Tosafot on Gittin 45a · Sefaria · CC-BY-NC
רשב"א
ואי מדשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה ומעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש אחותו. ואם תאמר השתא מהא דאמרינן אינה מכורה ומעות חוזרין דילמא תיקשי דשמואל אדשמואל דמאי שנא ממקדש אחותו ויש לומר דשאני התם דכל אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה, אבל הכא לא כולי עלמא דינא גמירי, אי נמי דילמא טעי בדרך וסבור שהיא מכורה וחוזרת וכשתמצא לומר דאינה מכורה כשמואל מעות נמי חוזרין, ואי לא מפקענא ליה מיניך לאו לגמרי קאמר דמפקע לה דלא אמרו אלא שאין מוסרין אותו לרבו להוציאו הא בארץ משתעבד בו או מוכרו לאחרים אלא דמפקענה ליה דכל שאין אתה עולה כאן לא תשתעבד בו ונמצא שאין לך לא דמיו ולא עבודתו.
משום דוחקא דצבורא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתי [בכת"י ניגרו וניתני] טפי. ונפקא מינה היכא דאיכא איניש דבעי למיפרקיה ביתר מכדי דמיו, כי הא דלוי בר דרגא, וסלקא בתיקו. ואיכא למידק אמאי לא פשטא מדתניא פרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינה פודה, אלמא משום דוחקא דצבורא הוא, ותירצו בתוספות דכל שפודה עצמו משל עצמו לא צריכא דלא אסרו כולי האי. וברתיה דלוי בר דרגא כאחר דמיא שאינה [נפדית משל עצמה אלא משל אם, אבל ההיא דפעם ראשונה פודה משל עצמה [בנדפס: בעל] דמתנאי כתובה הוא חייב לה, משום פירות דנכסי מלוג דידה. ויש מקשים אדרבה נפשוט מדרבן שמעון בן גמליאל דהתם דמשום דלא ניגרו בהוא הוא, דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר אין פודים את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, ואסיקנא התם אפילו היתה כתובתה יותר על פרקונה. וכי תימא משום דפליגי רבנן עליה, הוה לן למימר הכא תנאי היא. ויש לומר דהתם פליגי בטעמא תנא קמא סבר משום דוחקא דצבורא ורבן שמעון בן גמליאל סבר משום דלא ניגרו, והכא בעי כמאן. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר התם רבן שמעון בן גמליאל אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. דהא תנא קמא נמי תיקון העולם אית ליה אלא דמסבר סברי דתיקון העולם היינו משום דוחקא דצבורא ואי רבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בטעמא בהדיא הוה ליה למיתני אף בזה יש מפני תקון העולם, אלא ודאי משמע דרבן שמעון בן גמליאל הוא דאית ליה תיקון העולם ולא תנא קמא וסתמא דמתניתין דהכא רבן שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין תני כותיה. אי נמי איכא למימר דסתמא דמתניתין דהכא סתמא דרבים היא, ותדע לך מדפליג רבן שמעון בן גמליאל דאין מבריחין את השבויין שמע מינה רישא לאו פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וסתמא דהכא אפילו רבנן דאין מבריחין את השבויים מודין בה. ואתיא דלא כתנא קמא דברייתא דכתובות דתנא קמא דהתם לית לה תיקון העולם. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שפסק שם כרבן שמעון בן גמליאל וכאן כתבה למשנתנו סתם ולא הביא בעיא דהכא דמהתם שמעינה לה דאשם דלא ניגרו וליתו הוא והא דלא פשטוה הכא מהתם דכותה איכא בתלמודא דקאי הכא בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא, וחדא מינייהו לעיל דאיבעי לן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה [בנדפס: או לא ולא איפשיטא הכא ובכריתות פרק אשם תלוי אמרו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה] וגרסינן בירושלמי אין פודין את השבויים מפני תיקון העולם דלא ליגרו שבויי ומיתו. והא דאמרינן לקמן ברבי יהושע בן חנניה שפדה אותו תינוק בכרך גדול שברומי בממון גדול יש לומר רבי יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ודילמה הוא ניהו דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל בההיא דכתובות, ואי נמי יש לומר טעמא משום דחזה ביה דהוי צורבא מרבנן ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו, דתלמיד חכם שמת אין לו תמורתו והילכך פודין אותו עד עשרה בדמיו.
Rashba on Gittin 45a · Sefaria
מאירי
ובמקדש את אחותו אמר שמואל מעות מתנה והלכה כמותו ושמא תאמר מה בין זו לזו אע"פ שבגמרא שאלוה ולא השיבו בה וכדקאמר דילמא אינה מכורה ומעות מתנה מידי דהוה אמקדש אחותו נראה הטעם מפני שבאחותו אדם יודע שאין קדושין תופשין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה אבל זו אין כל אדם יודע שלא תהא מכירה חלה ביובל אדרבא סבור הוא הואיל וסוף יובל משמט שתהא מכירה חלה בכלו ואף לרב יש לך לשאול בה מפני מה לא אמר ביובל מעות פקדון כדקאמר לה בכולהו דוכתי אלא שבשאר מקומות אדם יודע כו' אבל זו אין אדם יודע וגמר ונתן לשם מכר גמור ואע"פ שבשני של קדושין במשנת בזו ובזו למדנו מעות בעלמא חוזרין וכן שבראשון של מציעא בהכיר בה שאינה שלו ולקחה פסקנו מעות יש לו ומפני שהוא יודע שקרקע אינו שלו וגמר ונתן לשום פקדון באלו לא עביד איניש דיהיב מתנה לאחריני אבל באחותו אדם נותן לה מתנה ואדם יודע וכו' וזהו שגדולי המחברים פסקו בהלכות זכייה ומתנה במקדש את אחותו שהן מתנה ובהלכות אישות הביאו זו של היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו' והצריכו בה שתהא באחרונה שוה פרוטה וכדעת האומר מעות חוזרים שלדעת האומר מתנה אף כשאי זו מהן תהא שוה פרוטה סאגי כמו שהתבאר שם אלא שנראין הדברים שאין לדמותם כאחותו ואלמלא כן היו דבריהם סותרים זה את זה ומכל מקום גדולי הפוסקים לא נתברר לנו דעתם בזו אלא שמגדולי תלמידיהם ראינו שפסקו אף במקדש אחותו מעות חוזרין וכפשוטה של משנת קדושין שהביאו עליה זו של מקדש אחותו ומ"מ לדעתנו לא הביאוה שם אלא לדוגמא שיש מחלקת במעות מתנה ומעות חוזרים לא שתהא האחת תלויה בחברתה:
עבד שברח מחוצה לארץ לארץ לא יצא לחירות בכך אלא אם רצה האדון שיהא עומד שם ויהא עובדו לשם כמה שירצה מוטב ואם לאו ימכרהו למי שדר לשם ואם אינו רוצה כופין את העבד לכתוב שטר על דמיו וכופין אותו לכתוב גט שחרור ואם אינו רוצה לשחררו או שרצה להוציאו אחר התראתנו קונסין אותו ומפקיעין את שעבודו מעליו בלא כלום וכמו שאמרו כאן ואי לא מפקענא לך מדר' יאשיה ולעולם אין כופין את העבד לחזור אחריו ועל זו אמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדניו הא אם הוא בארץ ישראל וברח ממנו או שהיה בחוצה לארץ אלא שלא ברח בארץ אלא באיזה מקום שבחוצה לארץ מסגירין אותו לבעליו ואפי' כשלקחו על מנת לשחררו כגון שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו שהרי מכל מקום דבר שלא בא לעולם הוא ואף לדעת הפוסקים למעלה שכל שכתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור התם הרי הקנהו לגוי מעכשו ולא נשאר לו עליו אלא שם איסור ויכול להפקיעו מעכשו אבל זה שאף גוף מקנהו לעתיד דבר שלא בא לעולם הוא וזהו שבמסכת קדושין ס"ג א' ובמסכת יבמות צ"ג ב' אמרו מזו על רבי שהוא סובר כר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והעמידוה כשיטה ולא הזכירו בה זו של רשב"ג בכתב עליו אונו שאמר לכשתברח ממנו אין לי עסק בך:
גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אפי' היה משבעה עממין שנאמר בהם לא תחיה אין מוציאין אותו להשיבו לע"ז שלו ואע"פ שנדחה לא מן הדין נדחה אלא לומר שלא מן המקרא הוא יוצא שאם כן היה לו לומר מעם אלהיו אבל הדין מכל מקום כך הוא ומכאן אתה למד שכל שאינו עובד את האלילים והוזהר שלא וכו' שלא להונות שנאמר עמך ישב בקרבך כו' לא תוננו שהרי מ"מ אלמלא דכתוב אדניו הוא מעמידו בכך ולא נדחה אלא מדכתוב אדניו אבל עקר הדין כך הוא וכן במוכר עבדו בחוצה לארץ לא נדחה שהרי מוכר עבדו לחוצה לארץ יצא מיד לחירות ואין צריך לו שיברח:
כבר ידעת שאין מחזירין אבדה אלא בסימן הראוי ולצורבא מרבנן בטביעות עינא אלא שאף במקום שאין שם טביעת עינא כגון שאינו במקום האבדה מקילין בתלמיד חכם להחזירה לו בסימן כל דהו ואף בלא סימן אלא שסומכין על טביעת עינא שלו בשעה שיראנה שאלמלא שהוא מכירה לא יקבלנה וזהו האמור כאן באביי אי לאו דנחמני את לא הוה משדרנא לך אטו כלהו חמרי לאו חיור כרסייהו:
כבר ביארנו שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם ולא משום דוחקא דצבורא אלא מטעמא דלא ליגרו בהו וליתו טפי והילכך אף בשפודה עצמו משלו או שפדאוהו קרובים אין מרשין אותו ליפדות ביתר מכדי דמיו אלא שמכל מקום יש חולקין בפודה את עצמו שאין מונעין אותו מכלום הא בשאר קרובים מונעים ויש שואלים בה שהרי בפרק הניזקין אמרו העבדה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עלי ולא זזו משם עד שפדאו בממון הרבה זו בשעת חורבן הבית היתה וליכא למיחש דליגרי בהו טפי שהרי כלם גלו ונשבו או שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קיצבא ואע"פ שאמרו ב"ב ח' ב' דרך כלל שבי כולהו איתנהו ביה מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה ויש אומרים שאותו שפדה תלמיד היה וצורבא מרבנן חייבין לפדותו בכל ממון שבעולם וליכא משום איגרויי שתורתו משמרתו אע"פ שגרם החטא ונכשל עכשו וכל שכן שתלמיד חכם אין לו תמורה:
Meiri on Gittin 45a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה מידי דהוה אמקדש אחותו ולפי האמת יש לחלק כו' עכ"ל ר"ל יש לחלק לפי האמת לשמואל דבמקדש אחותו ודאי אדם כו' אבל בשדה אין אדם יודע דאינה מכורה שהרי לרב מכורה ויוצאה ואינו נותן בדרך מתנה אלא בדרך מקח וכיון שאינה מכורה לשמואל הרי המעות חוזרין וק"ל:
Chidushei Halachot on Gittin 45a · Sefaria
מהר"ם
ע"א גמ' האי מעם אדוניו מעם אביו מבעי ליה וכו' יש להקשות למה הקשה אסוף הפסוק דכתיב אשר ינצל אליך מעם אדוניו ולא פריך מריש הפסוק דכתיב לא תסגיד עבד אל אדוניו אלא צ"ל דאדוניו ר"ל עבורת כוכבים כדמשמע מפרש"י א"כ מה פריך אסוף פסוק דאשר ינצל אליך מעם אדוניו הא איכא נמי לפרשו דעבודת כוכבים קרוי אדוניו אלא נראה לי דהמקשה ס"ל דאעבודת כוכבים לא שייך לומר ינצל דמה הצלה שייך מעבודת כוכבים אלא על כרחך צ"ל דר"ל דהבן רוצה להציל עצמו מאביו המכריחו לעבוד עבודת כוכבים ולכך פריך מעם אביו מבעי ליה וק"ל:
שם אשר ינצל מעמך מבעי ליה יש להקשות דע"כ לר' אישעיא דמפרש קרא דלא תסגיר במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב הזהיר לב"ד שלא יסגירוהו ללוקח כמו שפרש"י א"כ אתי נמי שפיר הא דקאמר קרא אשר ינצל אליך ר"ל לב"ד פירוש שהעבד בא לב"ד להנצל מאדוניו שרוצה למוכרו לח"ל וכן צריך ע"כ לפרש הקרא אליביה דרבי דמוקי קרא בלוקח עבד ע"מ לשחררו דאשר ינצל אליך קאי אב"ד וא"כ מאי פריך אשר ינצל מעמך מבעי ליה ונ"ל דהמקשה הוה קשה ליה על רבי אושעיא דמפרש הקרא במוכר עברו לח"ל מידי איכא שום הוכחה בקרא דבח"ל איירי אלא ודאי רבי אחא מפרש האי אשר ינצל יתפרש מלשון אשר הציל אלהים מאבינו ור"ל שנתפרש מא"י לח"ל והשתא נזכר בקרא דבמוכר עבדו לח"ל איירי לכך פריך לפי זה אשר ינצל מעמך מבעי ליה וק"ל:
תוס' ד"ה מידי דהוה וכו' עד ולפי חאמת וכו' ר"ל דלפי האמת דמוקי רב יוסף הא דקאמר שמואל במוכר שדהו ביובל עצמו דאינה מכורה ומעות חוזרין מ"ש מהמקדש אחותו דס"ל לשמואל דמעות מתנה ולכך קאמר דיש לחלק אלא דיש להקשות הא אפי' לרב דאמר מכורה מ"מ השדה יוצאת לבעליה א"כ נימא ג"כ אדם יודע דכל הקונה ביובל יוצאה וגמר ונתן לשם מתנה וצ"ל דמאחר דלרב מכורה יש טועין ג"כ לומר דאינה יוצאה ולא נתן לשם מתנה וק"ל:
Maharam on Gittin 45a · Sefaria
פני יהושע
גמרא דתניא לא ישבו בארצך יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם הכתוב מדבר כו' ופירש"י ז"ל בשבעה אומות כתיב משמע מהכא דאי לאו קרא דלא תסגיר הוי משמע פשטא דקרא דלא ישבו בארצך בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם דהיינו ז' מצות והא דהוי מוקמינן לה בהכי היינו משום דאי בשלא קיבל לא שייך לומר לא ישבו בארצך דמשמע דלהחיותו מותר והא ליתא דכיון דבשבעה אומות מיירי הא כתיב לא תחיה כל נשמה אע"כ הוי מוקמינן לה בשקיבל דמותר להחיותו אלא שאסור לקיימן בא"י אלא לגרשם וכן משמע להדיא בפרק אלו נאמרין דף ל"ה דלא פליגי שם ר"ש ור"י אי מותר לקבל אותן כשעשו תשובה אלא דוקא בכנענים שבחו"ל כדאיתא שם וע"ש בלשון רש"י ז"ל ובל' התוספות ומשמע דבא"י לכ"ע אסור והיינו כמסקנא דהכא דמוקמינן דקרא דלא תסגיר לדרשא אחריתי וא"כ ממילא משמע דקרא דלא ישבו בארצך איירי כשקיבל עליו ז' מצות אבל האי תנא דברייתא דהכא דריש קרא דלא תסגיר להכי דכשקיבל מותר לקיימו אף בא"י ואם כן ע"כ קרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל והא דמותר להחיותו ולא קאי עלייהו בלאו דלא תחיה כל נשמה אפשר דסבר האי תנא דהכא דלא תחיה כל נשמה היינו דוקא משעת הכיבוש ואילן אבל קודם כיבוש יהושע מותר להחיותן כמ"ש התוספות לקמן בדף מ"ו בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו מהירושלמי דשלת יהושע ג' פרוזדוגמאות ואע"ג דהתם משמע דשלח מי שרוצה לפנות יפנה והרוצה להשלים ישלים משמע דמי שרוצה להשלים מותר לישב אף בא"י ע"כ היינו כשקיבל מיהו האי תנא דהכא ע"כ סובר דקרא דלא ישבו איירי כשלא קיבל ונהי דמותר להחיותן כיון שהשלימו קודם הכיבוש אפ"ה אסור לקיימן בא"י וכשקיבל מותר אפילו לקיימן ומכאן קשה לי טובא על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות עכו"ם שאם קיבל ז' מצות מותר לקיימן בא"י וכתב שם להדיא דקרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל והיינו כברייתא דהכא דמפיק לה מקרא דלא תסגיר ובפ"ח מהלכות עבדים כתב דקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו לענין עבד שברח מח"ל לא"י והיינו כרב אחי ברבי יאשיה דשמעתין ולפי זה הרמב"ם ז"ל מזכה שטרי לבי תרי דקרא דלא תסגיר מוקי לה להכי ומוקי לה להכי וצ"ע ותו קשיא לי אהא דמשמע הכא דכשקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם מותר לקיימו בא"י וכ"ש דלא קאי עלייהו בלאו דלא תחיה ובקידושין סוף פרק האומר מסקינן דהא דאמר ר"י באומות הלך אחר הזכר היינו לכדתניא מנין לכנעני שבא על אחת משאר אומות שאין אתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם א"כ משמע דכל שהוא משבעה אומות אסור לקנותו אפילו בעבד אע"ג דעבד חייב בכל מצות ל"ת ואפילו מצות עשה שהנשים חייבות ואין צ"ל דחייב בז' מצות בני נח ואפ"ה אסור לקנותו אלא קאי בלאו דלא תחיה אם לא שנאמר דר"י פליג אברייתא דהכא והיינו כדפרישית דבלא"ה לא אתיא ברייתא דהכא כהני תנאי דפרק אלו נאמרין ולשיטת הרמב"ם ז"ל נמי לא קשיא דבלא"ה יש לו גירסא אחרת ופי' אחר בההיא דר"י דפרק האומר כמבואר מדבריו בפ"ט מהלכות עבדים ע"ש בהשגת הראב"ד ובכ"מ באריכות וביותר נראה דשאני עבד נהי שחייב במצות איהו מיהא לאו להכי איכוון אלא שמכר עצמו או שמכרו רבו בתורת עבדות ועיקר מחשבתו לצורך פרנסתו ומשו"ה לא דמי לגר תושב שמקבל המצות מרצונו כנ"ל:
תוספות בד"ה דלא לגרבו ולייתו הא דתניא בפ' נערה כו' שאני אשתו דהוי כגופו כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אכתי קשה איפכא מדרשב"ג דפליג התם בפרק נערה וקאמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם אלמא דאפילו באשתו אין פודין וא"כ ע"כ טעמא משום דלא לגרבו ולייתו ומסיק שם הרשב"א ז"ל דבאמת אע"ג דלא איפשיטא האיבעיא בשמעתין אפ"ה איפשטא בכתובות מדרשב"ג דטעמא משום דלא לגרבו ולייתו ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה דנהי דאשכתן כה"ג טובא בש"ס דאע"ג דלא איפשטא בדוכתיה איפשטא בדוכתא אחריתא היינו היכא דאיפשטא ממילא מחמת שקלא וטריא או מימרא דאמוראי משא"כ הכא דברייתא ערוכה היא נראה דוחק דאישתמיטא לתלמודא הכא האי ברייתא דרשב"ג ובר מן דין התמיה במקומה עומדת על רבותינו בעלי התוספות דמייתי הכא ושם בפרק נערה לדקדק דלא תיפשט האיבעיא מת"ק דברייתא דהתם ולא מייתו כלל מדרשב"ג ולולא דברי הרשב"א ז"ל היה נ"ל דמדרשב"ג לא מוכח מידי דאיהו נמי לא קאמר דאיכא איסורא לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה אלא לענין דאין מחייבין אותו לפדותה ביותר מכדי דמיה והא דקיהיב טעמא דאין פודין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם היינו משום דבכתובות אמרינן דתקנו חכמים פרקונה תחת פירות והיינו דתקנו מצוי למצוי נמצא כיון שכבר תקנו חכמים בכל מקום שאין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן א"כ ע"כ מה שתקנו פרקונה היינו ג"כ בכדי דמיהן דוקא דהא יותר מכדי שוויים לא שכיח ואין זה דבר מצוי ומשו"ה לא מחייב אבל אם רוצה לפדותה לעולם דרשב"ג נמי איכא למימר דמודה דשרי ותדע דהכי הוא דהתם מקשה הש"ס מדדשב"ג אדרשב"ג אהא דקאמו אין פודין אותם יותר מכדי דמיהם הא בכדי דמיהם פודין ורמינהו דאשכחן לרשב"ג דקאמר אם פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה ומשני רשב"ג תרי קולי אית ליה ואי איתא דלרשב"ג ביתר מכדי דמיה איסורא איכא א"כ מאי דייק כלל מעיקרא דבכדי דמיה פודין אף ע"ג דיתר מכתובתה דהא לקושטא דמילתא התם ביתר מכתובתה חיובא הוא דליכא לפדותה אבל אם רצה ודאי לא שייך איסורא וביתר מכדי דמיה איכא איסורא אלא ע"כ דביתר מכדי דמיה נמי ליכא איסורא לרשב"ג אי משום דטעמא משום דוחקא דצבורא או משום דאשתו כגופו והיינו דלא איפשטא האיבעיא בשמעתין כנ"ל ועיין מ"ש הר"ן ז"ל ותלי"ת שכוונתי קצת לדעתו:
Penei Yehoshua on Gittin 45a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה עיין עירובין דף יט ע"ב:
שם ומ"ש דשלח קשה לי הא י"ל דס"ל כפי ההלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"א לפרש הקרא לכדדרש רבי:
שם אתא עורבא וקא קרי בערוך ערך מל ח' הביא מסוגיא זו דרב עיליש ידע שיחת העופות וכבר השיגו בסדר הדורות דכאן משמע בהיפוך:
תוד"ה דלא ליגרבו וכו' עיין במלחמות פ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאורייתא:
Gilyon HaShas on Gittin 45a · Sefaria
בן יהוידע
הָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן הדבר יפלא אם רב עליש מפרש הכתוב דקאמר על צדיק גמור שלא נמצא אשה איך סלקא דעתיה בהכי? ונראה לי דרב עליש מפרש הכתוב על צדיק בעל אות ומופת שנמצא בגופו דבר חידוש הפך הטבע כמו רב צדוק שעמד בתנור אש ולא נכוה וכמו רבי זירא שהיה מסיק התנור באש ועומד בו וכן מה שאמר ברבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו וכן ברשב"י ורבי אלעזר שהיהי סובב אותם ויכולים בו וכן נסים שנעשו לחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש וכן כמה נסים הפך הטבע שנעשו לצדיקים מינים ממינים שונים שכל דברים אלו שהם הפך הטבע לא נמצאו אלא בצדיקים זכרים ולא בצדקניות נקיבות ועל זה קאמר (קהלת ז, כח) אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי שנעשו להם דברים נפלאים וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי. ולכך תמה רב עליש וְהָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן שהיה נעשה להם דברים נפלאים הפך הטבע דבחשן קדרה בידייהו שלא היה האש שולט בגופן וכאשר שמע דברים רעים מהם עדיין אומר שהיה מקודם נעשה להם דבר זה בנס אך אחר כך החמיצו וכמו שאמרו גבי יוחנן ששמש שמונים שנה בכהן גדול שנכנס לפני ולפנים שמונים שנה ואחר כך נעשה צדוקי כן אלו החמיצו אחר כך אבל כשראה דהדרן ואתן ועודם בחשי קדרה בידם אז מוכרח לומר דהיו עושין בכשוף וממילא יש לומר דגם בתחלה מעשה כשפים הוה להו.
אָתָא עוּרְבָא וְקָא קָרִי לֵיהּ יש להבין והלא להשם יתברך נגלו כל תעלומות גלוי וידוע לפניו דרב עליש לא יסמוך על דברי העורב ואם כן למה גזר שיכריז העורב ודי לשלוח לו הבשורה על ידי היונה דוקא שסומך עליה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל ברמז הכתוב עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף (במדבר י, ב) שיש לאדם שני מלאכים הולכים עמו אחד מצד הטוב הולך לימינו ואחד מצד הרע לשמאלו ואם האדם צדיק מלאך רע עונה אמן בעל כרחו שיתהפך הרע לטוב וגם הוא יכריז טוב עליו כמו מלאך הטוב ולזה אמר עֲשֵׂה לְךָ בצדקתך שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת הם שני מלאכים המכריזים שניהם כֶּסֶף שיכריזו טוב, עד כאן תוכן דבריו ז"ל. ולכן כאן להורות דרב עליש היה צדיק גמור שגם מלאך דמצד הרע מכריז טוב עליו ונעשה לו לסניגור לכך שלח לו הבשורה טובה על ידי העורב שהוא כנגד מלאך הרע ועל ידי היונה שהיא כנגד מלאך הטוב ואם היה שולח היונה תחלה היה סומך עליה ובורח תכף ואז כרוז העורב היה ללא צורך ואין בו חידוש לכך שלח העורב תחלה ואחר כך היונה. ועוד נראה לי דשלח העורב תחלה על דרך מה שאמרו בגמרא (שבת עז:) מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי אמר ליה כברייתו של עולם דקדים חשוכא ובתר אתא נהורא, וכן כאן בא העורב קודם דקליפה קדמה לפרי. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם ששלח את העורב אף על גב דידע רחמנא דרב עליש לא יסמוך עליו והיינו דאמרו רז"ל זה כלל גדול בתורה מגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי והנה מן השמים נגזר מיתה על ההוא גברא שיהרג ביד השבאים וסיבת מיתתו היתה ההכרזה ד'עִילִישׁ בְּרַח' אשר מזה הכרוז הבין ההוא גברא דאיכא הצלה בבריחה ולכן הסכים לברוח. והנה בודאי דהסכים לברוח מכח העורב דהוא לית ליה האי מילתא דאמר רב עליש דעורב שקרא ורק האמין ליונה דנמשלה בה כנסת ישראל דאותו גברא אין לו שום הפרש בין עורב ליונה ובודאי דהסכים לברוח כששמע דברי העורב אך המתין לרב עליש שיברחו ביחד בשביל ששמע הכרוז נאמר על שמו 'עִילִישׁ בְּרַח' ובודאי אם לא היה רב עליש בורח כלל הוא היה בורח לבדו נמצא כרוז העורב הוא היה בעוכרו לסבב מיתתו על ידי הבריחה והיינו דמגלגלין חובה על ידי חייב אך רב עליש דהיה זכאי לא רצו מן השמים שיתגלגל זכות זה שיהיה ניצול בבריחה מכח כרוז העורב ולכן שם השם יתברך בלב רב עליש שלא יסכים לברוח על ידי כרוז העורב אלא עד שתבא היונה ותכריז כדי שיתגלגל זכות לרב עליש על ידי יונה שהיא זכאי ולכך הוצרכו שניהם.
"עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח" נראה לי בס"ד טעם שכפל הלשון כדי לכפול שמו וידוע מי שהוא צדיק כופלין שמו בדרך חיבה כמו אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה שמואל שמואל וכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י כל צדיק ראוי לכפול שמו מפני ששרשו מאיר וקיים למעלה ונמצא הוא צדיק לעילא וצדיק לתתא. ועוד נראה לי בס"ד בכפל הלשון להורות לו דמכאן עד שיגיע למעבר המים יברח דהיינו ילך במרוצה כי הבריחה היא במרוצה ואחר שיעבור המים לא ילך לאט לאט אלא גם משם ינוס ויברח במרוצה שלא ישיגו אותו ולכן כפל לו לשון הבריחה. ועוד נראה לי בס"ד נכפל לו הלשון להורות שהוא לבדו דוקא יברח ולא אחר לאפוקי מבנות רב נחמן וההוא גברא שלא תועיל הבריחה אלא לו. ובזה מובן דקדוק אחד דאמר שְׁמַע מִינָהּ מִיתְרָחִישׁ לִי נִיסָא, לי דייקא שהבין זה מכפל הלשון. או אפשר לומר טעם פשוט בכפל הלשון על דרך מה שאמר יוסף הצדיק ע"ה וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וכו' (בראשית מא, לב). ושוב ראיתי במהרש"א ז"ל שרמז קרוב לזה. ואפשר לרמוז בס"ד עִלִישׁ [410] ביו"ד אחת עולה ת"י ועם תיבת בְּרַח [210] הוא מספר כתר [620] וכפלו לו הלשון ' עִלִישׁ בְּרַח עִלִישׁ בְּרַח ' לרמוז על כתר תורה בחלק הנגלה ועל כתר תורה בחלק הנסתר שבזכותם הוא ניצול ונעשה לו נס ואם תחשוב עיליש בשני יודי"ן עולה המספר תר"ל כמספר זריזות [630] שרמזו לו שיעשה זריזות בבריחתו וכפלו לו הדבר לזרזו יותר זירוז בתר זירוז.
Ben Yehoyada on Gittin 45a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף מ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־580 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 17 מילים
נפתחת ב״וְרַב עָנָן – בָּרַיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ;…״
- קטע 233 מילים
נפתחת ב״וְאִי מִדִּשְׁמוּאֵל – מִמַּאי דְּאֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת…״
- קטע 327 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי חָזֵית…״
- קטע 46 מילים
נפתחת ב״מִסְתַּבְּרָא, הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא הָתָם קָנְסִינַן.…״
- קטע 532 מילים
נפתחת ב״הָהוּא עַבְדָּא דַּעֲרַק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אֲזַל…״
- קטע 637 מילים
נפתחת ב״דְּתַנְיָא: ״לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אוֹתְךָ…״
- קטע 721 מילים
נפתחת ב״וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה: הַאי ״מֵעִם אֲדוֹנָיו״?!…״
- קטע 828 מילים
נפתחת ב״וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה: הַאי…״
- קטע 933 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו״…״
- קטע 1051 מילים
נפתחת ב״רַב חִסְדָּא עֲרַק לֵיהּ עַבְדָּא לְבֵי כוּתָאֵי,…״
- קטע 1112 מילים
נפתחת ב״וּמַאי שְׁנָא דִּשְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי…״
- קטע 1236 מילים
נפתחת ב״אַבָּיֵי אִירְכַס לֵיהּ חֲמָרָא בֵּי כוּתָאֵי, שְׁלַח…״
- קטע 1327 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יָתֵר עַל…״
- קטע 1419 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״…״
- קטע 1511 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: דְּלֵוִי בַּר דַּרְגָּא פַּרְקַהּ לִבְרַתֵּיהּ…״
- קטע 1613 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: וּמַאן לֵימָא לַן דְּבִרְצוֹן חֲכָמִים…״
- קטע 1722 מילים
נפתחת ב״וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.…״
- קטע 1833 מילים
נפתחת ב״בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בָּחֲשָׁן קִדְרָא בִּידַיְיהוּ. קַשְׁיָא…״
- קטע 1933 מילים
נפתחת ב״יוֹמָא חַד הֲוָה יָתֵיב גַּבֵּיהּ הָהוּא גַּבְרָא,…״
- קטע 2036 מילים
נפתחת ב״אַדְּהָכִי אֲתָא יוֹנָה וְקָא קָרְיָא. אֲמַר לֵיהּ:…״
- קטע 2126 מילים
נפתחת ב״אֲמַר: נְשֵׁי, כׇּל מִילֵּי דְּאִית לְהוּ סָדְרָן…״
- קטע 2225 מילים
נפתחת ב״קָם, עֲרַק, אֲתָא אִיהוּ וְהָהוּא גַּבְרָא. לְדִידֵיהּ…״
- קטע 2312 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת מִן…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת גיטין דף מ״ה עמוד א׳ · קטע 13 — “…מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת גיטין דף מ״ה עמוד א׳ · קטע 3 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי חָזֵית דְּקָנְסִינַן לְלוֹקֵחַ?…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
המקור המדויק: גיטין מה ע"א
כל 47 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
וְרַב עָנָן – בָּרַיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ;
וְאִי מִדִּשְׁמוּאֵל – מִמַּאי דְּאֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת חוֹזְרִין, דִּילְמָא אֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת מַתָּנָה נִינְהוּ – מִידֵּי דְּהָוֵה אַמְּקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ, דְּאִיתְּמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ, רַב אָמַר: מָעוֹת – חוֹזְרִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי חָזֵית דְּקָנְסִינַן לְלוֹקֵחַ? נִקְנְסֵיהּ לְמוֹכֵר! אֲמַר לֵיהּ: לָאו עַכְבְּרָא גַּנָּב אֶלָּא חוֹרָא גַּנָּב. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו עַכְבְּרָא, חוֹרָא מְנָא לֵיהּ?
מִסְתַּבְּרָא, הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא הָתָם קָנְסִינַן.
הָהוּא עַבְדָּא דַּעֲרַק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אֲזַל מָרֵיהּ אַבָּתְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לֵיהּ: נִכְתּוֹב לָךְ שְׁטָרָא אַדְּמֵיהּ, וּכְתוֹב לֵיהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא. וְאִי לָא, מַפְקַעְנָא לֵיהּ מִינָּךְ מִדְּרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה.
דְּתַנְיָא: ״לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אוֹתְךָ לִי״ – יָכוֹל בְּגוֹי שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדוֹנָיו״, מַאי תַּקָּנָתוֹ? ״עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ וְגוֹ׳״.
וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה: הַאי ״מֵעִם אֲדוֹנָיו״?! ״מֵעִם אָבִיו״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: בְּמוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה: הַאי ״אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ״?! ״אֲשֶׁר יִנָּצֵל מֵעִמְּךָ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה: בְּעֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו״ – רַבִּי אוֹמֵר: בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד עַל מְנָת לְשַׁחְרְרוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי: ״לִכְשֶׁאֶקָּחֲךָ, הֲרֵי עַצְמְךָ קָנוּי לְךָ מֵעַכְשָׁיו״.
רַב חִסְדָּא עֲרַק לֵיהּ עַבְדָּא לְבֵי כוּתָאֵי, שְׁלַח לְהוּ: [אַ]הְדְּרוּהּ נִיהֲלִי. שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו״. שְׁלַח לְהוּ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ״. שְׁלַחוּ לֵיהּ: וְהָכְתִיב: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו״, שְׁלַח לְהוּ: הַהוּא, בְּעֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, וְכִדְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה.
וּמַאי שְׁנָא דִּשְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה? מִשּׁוּם דְּמַשְׁמַע לְהוּ קְרָאֵי.
אַבָּיֵי אִירְכַס לֵיהּ חֲמָרָא בֵּי כוּתָאֵי, שְׁלַח לְהוּ: שַׁדְּרוּהּ לִי. שְׁלַחוּ לֵיהּ: שְׁלַח סִימָנָא. שְׁלַח לְהוּ: דְּחִיוּוֹרָא כְּרֵיסֵיהּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ: אִי לָאו דְּנַחְמָנִי אַתְּ, לָא הֲוָה מְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ נִיהֲלָךְ; אַטּוּ כּוּלֵּי חֲמָרֵי לָאו כְּרֵיסַיְיהוּ חִיוָּורֵי נִינְהוּ?!
מַתְנִי׳ אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יָתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״ – מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא הוּא, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא לִגְרְבוּ וְלַיְיתוֹ טְפֵי?
תָּא שְׁמַע: דְּלֵוִי בַּר דַּרְגָּא פַּרְקַהּ לִבְרַתֵּיהּ בִּתְלֵיסַר אַלְפֵי דִּינְרֵי זָהָב.
אָמַר אַבָּיֵי: וּמַאן לֵימָא לַן דְּבִרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד? דִּילְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד.
וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי תַּקָּנַת שְׁבוּיִין: מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּלֵיכָּא אֶלָּא חַד.
בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בָּחֲשָׁן קִדְרָא בִּידַיְיהוּ. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב עִילִישׁ, כְּתִיב: ״אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכׇל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי״, הָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן! גְּרַמָא לְהוּ מִילְּתָא וְאִשְׁתַּבְיָין, וְאִישְׁתְּבִאי אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ.
יוֹמָא חַד הֲוָה יָתֵיב גַּבֵּיהּ הָהוּא גַּבְרָא, דַּהֲוָה יָדַע בְּלִישָּׁנָא דְצִיפּוֹרֵי. אֲתָא עוֹרְבָא וְקָא קָרֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמַר? אֲמַר לֵיהּ: ״עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח״. אָמַר: עוֹרְבָא שַׁקָּרָא הוּא וְלָא סָמֵיכְנָא עֲלֵיהּ.
אַדְּהָכִי אֲתָא יוֹנָה וְקָא קָרְיָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמְרָה? אֲמַר לֵיהּ: ״עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח״. אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּיוֹנָה מְתִילָא, שְׁמַע מִינַּהּ מִתְרְחִישׁ לִי נִיסָּא. אָמַר: אֵיזִיל אֶחְזֵי בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, אִי קָיְימָן בְּהֵימָנוּתַיְיהוּ – אַהְדְּרִינְהוּ.
אֲמַר: נְשֵׁי, כׇּל מִילֵּי דְּאִית לְהוּ סָדְרָן לַהֲדָדֵי בְּבֵית הַכִּסֵּא. שַׁמְעִינְהוּ דְּקָאָמְרָן: עָדֵי גּוּבְרִין וּנְהַרְדָּעֵי גּוּבְרִין, לֵימָא לְהוּ לְשָׁבוֹיַיְהוּ דְּלִירַחֲקִינְהוּ מֵהָכָא, דְּלָא לֵיתוֹ אִינָשִׁין וְלִישְׁמְעִי וְלִיפְרְקִינַן.
קָם, עֲרַק, אֲתָא אִיהוּ וְהָהוּא גַּבְרָא. לְדִידֵיהּ אִיתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא עֲבַר בְּמַבָּרָא, וְהָהוּא גַּבְרָא אַשְׁכְּחוּהּ וְקַטְלוּהּ. כִּי הָדְרָן וְאָתָן, אֲמַר: הֲווֹ קָא בָחֲשָׁן קִידְרָא בִּכְשָׁפִים.
מַתְנִי׳ וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן,