מסכת גיטין דף ל״ו עמוד ב׳

ואמור רבנן דתשמט בזמן הזה:

זכר לשביעית שלא תשתכח תורת שביעית:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית בזמן הזה כרבי:

ואמור רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם:

שב ואל תעשה והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה (יבמות דף צ:) דלא עקירה בידים היא:

רבא אמר לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט לא תיקשי דבר דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון היה הפקר:

יחרם כל רכושו באנשי כנסת הגדולה כתיב:

מה ענין ראשים אצל אבות הוה ליה למכתב וראשי המטות:

ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית והא דלא תקון נמי יובל זכר ליובל משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות:

אלא אם כן גדול הימנו כו' וא"ת היכי דמי אי דפשט ברוב ישראל אפי' גדול הימנו אין יכול לבטל כדאמרי' בפרק אין מעמידין (ע"ז לו.) גבי י"ח דבר שאפי' יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ואי דלא פשט ברוב ישראל אפי' קטן יכול לבטל כדאמרינן נמי התם גבי שמן דרבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום דלא פשט איסורו ברוב ישראל וי"ל דהא קאמר התם וסמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה משמע משום דהוה תרתי היה להם כח להתיר דלא פשט וגם לא היו יכולים לעמוד בה אבל הכא או פשט ולא היו יכולים לעמוד או היו יכולים לעמוד ולא פשט ואין משמע כן בירושלמי בפ"ק דשבת דאמר התם ר"י בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין ור' יהודה הנשיא ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו אלא רבי יוחנן כדעתיה דא"ר יוחנן בשם רבי אלעזר בר צדוק מקובלני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הצבור ולא קיבלו רוב צבור עליהן אינה גזירה ובדקו ומצאו בגזירתו של שמן ולא קבלו רוב צבור עליהן אלמא משמע דבהאי טעמא לחודיה סגי ועוד דבריש מגילה (דף ב.) פריך ואי ס"ד אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה והתנן אין ב"ד כו' והתם מסתמא פשט ויכולין לעמוד וי"ל דדוקא בי"ח דבר אפי' גדול אין יכול לבטל כדאשכחן בירושלמי מפני שעמדו להם בנפשותיהם כדאיתא התם דתלמידי ב"ש היו הורגין בתלמידי ב"ה ובכל דבר גדול יכול לבטל חוץ מי"ח דבר והיכא דלא פשט כגון שמן אע"ג דעמדו עליהן בנפשותיהן אפי' קטן יכול להתיר והא דקאמר וסמכו רבותינו אהא דאין גוזרים גזירה על הצבור לא מייתי ההוא טעמא אלא משום דלא תימא הואיל והראשונים נמנו עליו לאוסרו למה נמנה הוא עליו להתירו אדרבה היה לו להמנות לאסור דאשכחן בכמה דוכתי דראשונים גזרו ולא קיבלו מנייהו ובתראי גזור וקבלו מנייהו בפ"ק דשבת (דף יד:) ובפ"ק דחולין (דף ו.) להכי קאמר דלא רצה להמנות לאסור משום דחזא דאין רוב צבור יכולין לעמוד בו ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כההיא דבפרק כל הבשר (חולין קי.) דרב איקלע לטטלופוש דאמר בקעה מצא וגדר בה גדר ואסר להו כחל וכן כל הנך דפרק תולין (שבת קלט.) דשלחו ליה בני בשכר ואסר להם לפי שאינן בני תורה גדול יכול להתיר ולא קטן:

דאלימי לאפקועי ממונא ר"ת כתב פרוסבול כי היה אומר דלא בעינן אלא ב"ד חשוב שבדור ואשכחן נמי (לקמן גיטין לז.) שהיו מקילין רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו אהדדי תנן במסכת שביעית (פ"י מ"ה) פרוסבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ומפ' בירושלמי משום דפרוסבול אינו מועיל מה שמלוה אחר כתיבת פרוסבול אלא למה שהלוה קודם זמן הכתוב בפרוסבול ולכך מאוחר פסול דמרויח שלא כדין כל מה שהלוה אחר כתיבת פרוסבול עד זמן הכתוב בו:

דכתיב נתן ולא כתיב הסריח אע"ג דאית ליה למכתב לישנא מעליא מ"מ הוה מצי למכתב עזב:

ומי איכא מידי מדאורייתא לא משמטא ומתקני רבנן דתשמט נראה לי דמשמע שצריך לומר משמט אני, הוה סבירא ליה למקשה דהיינו עקירה ואינו שב ואל תעשה ולפיכך אמר אביי

שב ואל תעשה הוא ולא קאמר שב ואל תעשה שאני, כלומר אין זה אלא שב ואל תעשה שאין עיקר הדבר אלא שאומרין לזה אל תגבה חובך. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

רבא אמר הפקר בית דין הפקר אקשיא קמייתא דאקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ומתקן דלא תשמט קאי, ואוקמא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי לומר דשמיטה בזמן הזה דאורייתא ואפילו הכי אתא הלל והתקין פרוזבול דהפקר בית דין הפקר כדדריש לה מקראי ואזיל. והכא נמי אפקורי אפקר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבי ליה. וכן פירש רש"י ז"ל דאקושיא קמייתא קאי ומינה שמעינן דכח בית דין יפה להפקיר מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבאו לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו, דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו ואומרים ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון.

ומכל מקום רבא תירץ דהפקר בית דין הפקר והלל אף לשמטת תורה תקנו ואף כשנפקע מן התורה תקין הלל דלא תשמט בפרוזבל ובזמן שאינו נפקע מן התורה תקין דתשמט והכל מפני שהפקר בית דין הפקר וא"כ פרוזבל מועיל אף לשמטת תורה דהא פלוגתא דאביי ורבא הוא והלכה כרבא ואע"פ שאין זו קרויה מחלוקת גמורה מ"מ ראוי לפסוק כן ואע"פ שגדולי המחברים כתבוה כשיטה ראשונה כבר הרגישו בדבריהם גדולי המגיהים ומ"מ נראה לי כדעת גדולי המחברים ומפני שלדעתי תירוצו של רבא לא בא אלא לסופה דמילתא ר"ל במה שתקנו להשמיט במקום שאינו משמט מן התורה ופירש בה דהפקר בית דין הפקר ומ"מ פירושו במקום שאין בו בטול מצוה אבל במקום שיש בו בטול מצוה כגון דליתקון דלא לשמט במקום שמצוה מן התורה להשמיטו אף בית דין אין דעתם להפקיר אלא שהלל לא תקן אלא לשמטת סופרים:

זה שביארנו ששמטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה מן התורה לדעת רבי היא והלכה כמותו והוא שאמר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע ר"ל חזרת שדות לבעליהן דהיינו יובל אתה משמט כספים דהיינו שמטת שביעית בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון שאין היובל נוהג אי אתה משמט כספים וכן פרשוה בתלמוד המערב בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת דבר תורה ר"ל שמטת כספים פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם ולמדת שאף בבית שני אין שמטת כספים נוהגת מן התורה שהרי לא היה יובל נוהג בו שהרי יובל תלוי בזמן שכל יושביה עליה והרי עשרת השבטים לא חזרו ולא עוד אלא שאף בבית ראשון משגלו שבט ראובן ושבט גד וא"כ מה שתקן הלל פרוזבל לשמטת כספים לזמן בית שני תקן שהיה בימיו ומה שהוא קורא לו בזמן הזה פירושו מפני שאין יובל נוהג בו הא בזמן הזה לגמרי ר"ל אחר חורבן בית שני אין שמטת כספים נוהגת כלל אף מדרבנן ואין צריך לפרוזבל ולא לתנאי שלא ישמיטנו בשביעית וזהו שנחלקו עליו חכמים לומר ששמטת כספים נוהגת מן התורה אף בזמן שפסקו היובלות אלא שהלכה כר':

ומ"מ קצת רבני צרפת כתבו שהיובל היה נוהג בבית שני ממה שראו שבימי הלל היה היובל נוהג וכדתנן בערכין ל"א ב' בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה והלה שובר את הדלת ונכנס וודאי דין בית בבתי ערי חומה לא היה נוהג אלא בזמן היובל ואם מפני שאין כל יושביה עליה כבר אמרו בערכין ל"ג א' ירמיה החזירם ויאשיה מלך עליהם ואע"פ שבימי עזרא לאו כלהו סלוק מכל השבטים מיהא עלו וכל שאין שם חסרון שבט כל יושביה עליה מיקרי וא"כ לזמן בית שני לא היה פרוזבל מועיל שהרי שמטת התורה היתה ולא נתקן אלא לבזמן הזה דוקא ר"ל אחר חורבן בית שני ונמצא לדבריהם ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה שלנו מדברי סופרים וכמה קשים הדברים לפרש חדא שסתם הדברים בכל התלמוד שבבית שני לא היו כל יושביה עליה ואף לדעת האומר ירמיה החזירם אף הם למקומם הראשון חזרו ונשתקעו שם ולא גלו לבבל עד שיחזרו בימי עזרא שלא חזרו אלא שני שבטים וכדכתיב בקרא בהדיא ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלם ואף לענין חלה אמרו בזמן בית שני שהיא דרבנן מאי טעמא דכתוב בבואכם בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם ועוד שלדבריהם לא היה מקום לתקנתו של הלל אלא אחר החורבן והרי שאלו בסוגיא זו לדריה הוא דתקון או לדרי עלמא כלומר אף לדרי עלמא אלמא שלדורו מיהא אין ספק שתקנו ואע"פ שהם מפרשים ששאלה זו לדעת רבא נשאלה שתירץ בה משום הפקר בית דין אבל לאביי דאוקמה בשביעית בזמן הזה ודאי לדרי עלמא תקין ולא לדריה שיודעים היו שיחרב וכמו שאמרו במסכת נזיר נהי דידעי דחרב ואימת חרב בהי יומא מי ידעי מ"מ אין הדברים נראין שיהא הלל פותח פיו לשטן לומר בית המקדש יחרב ויצטרכו לתקנה זו ודיה לצרה בשעתה ועוד שהרי תקנתו באה על שהיו העם נמנעים מלהלוות ומה הועיל אחר שאין הפרוזבל מועיל לדעת אביי ועוד שלדבריהם רבנן דפליגי בהדי רבי על כרחין לדעת זו סברי דשמטת כספים בזמן הזה דאוריתא וזה אי אפשר אלא שאין ספק שלא היה היובל נוהג בה וזו שבערכין שמוכחת שבית ערי חומה היתה נוהגת נוהגים היו בכל דיני יובל מדבריהם להחמיר וכן בשמטת כספים שכל שאין יובל נוהג מן התורה אף שמטת כספים אינה נוהגת מן התורה:

ומ"מ יש מפרשים זו של רבי בשמטה של עבודת קרקע שנהגה בבית שני לדעתם אף מן התורה ומפני שאינה תלויה בכל יושביה וזהו לדעתם מה שאמרו מנה יובלות לקדש שמטין ובזמן שאתה משמט קרקע מעבודה אתה משמט כספים וכו' אי אתה כו' ואף לזו אתה צריך לומר בזמן הזה לאחר חורבן בית שני ומ"מ הא לדריה תקין קשיא אלא שהעיקר כדעת ראשון ואף שמטת עבודת קרקע לא היתה בבית שני אלא מדברי סופרים לדעת רבי וזו של ערכין ר"ל מנו יובלות לקדש שמטין רבנן היא דאע"ג דפסקי יובלות שמטת עבודת קרקע וכספים נוהגות מן התורה הא לרבי כלם מדברי סופרים וכן בראשון של מועד קטן אמרו על איסור עבודת קרקע בשביעית בזמן הזה ורבי היא על הדרך שאמרוה כאן בשמטת כספים אלמא שמטת כספים ושמטת עבודת קרקע ר"ל שאין יובל נוהג מדברי סופרים הוא:

ויש נוטים לדעת שלישית והוא שמסכימים לדעתנו לומר בהלל שלדורו תקן ואף בבית שני אין שמטת כספים נוהגת אלא מדברי סופרים כדעתנו והוא הדין לעבודת קרקע אלא שבשמטת כספים הם אומרים שאף בזמן הזה היא נמשכת אע"פ שאיסור עבודת קרקע בטל ויש אומרין לשיטה זו שאף שמטת קרקע נוהגת בזמן הזה בארץ ובסביבות שלה כעין תרומות ומעשרות אלא שבזו אף הם מודים שלא לזמן ארוך אלא לכל זמן שקבעו חכמי ישראל ישיבה בסמוך לאותם המקומות הא שמטת כספים מיהא נוהגת לעולם בכל מקום וכן כתבו גדולי המחברים וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שהביאוה כאן ומטעם שהרי מצינו בתלמוד שהיו נוהגים בו אף בימי רבינא ורב אשי וכלהו בתראי וכמו שאמרו בסוגיא זו רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי ומטריחים עצמם בפרוזבל או לכעין פרוזבל ואע"פ שאיפשר לתרץ שלמדת חסידות היו נוהגים כן הם אומרים שאם לחסידות הם מכונים ישמיטו לגמרי אלא שלדעתי היא הנותנת שאלו היתה נוהגת בחיוב לא היה מספיק להם מסירת מילי דחד לחבריה אלא לדיינין הקבועים אלא שנראה שלזכר בעלמא היו עושין ומ"מ אף הם מביאים אותה ממה שראו שהיו נוהגים דין שביעית אף בעבודת קרקע כמו שאמרו פסחים נ"א ב' אל תאכל ספיחי כרוב בשביעית אלמא שנוהגת היתה אף לאחר חורבן אלא שלדעתנו אף זו מדת חסידות ולזכר בעלמא:

ויש אומרים שאף לכשתאמר ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה דוקא בארץ ואין זה כלום שהשמטת כספים לא היה בה חלוק לעולם בין ארץ לחוצה לה ובהחזרת קרקע ובעבודת קרקע הוא שיש לחלק ביניהם הוא שבבית ראשון היה יובל נוהג בארץ וכן בחוצה לארץ לענין שלוח עבדים ושאר דברים התלויים ביובל חוץ מהחזרת קרקע ושמטת כספים היתה נוהגת מן התורה בכל מקום שאין השמטת כספים תלויה במקום שמטת קרקע אלא בזמן השמטת קרקע ואיסור עבודת קרקע והפקר פירות היתה נוהגת בארץ מן התורה וחוצה לה מדבריהם ואף זו דוקא בסביבותיה ובבית שני בטלו יובלות ונשאר איסור עבודת קרקע בארץ מדברי סופרים לדעתנו ולדעתם מן התורה והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם לדעתנו גם כן ולדעתם אף מן התורה ואחר חורבן בית שני בטלו יובלות ובטל הכל לדעתנו לגמרי ולדעת קצתם בטל איסור עבודת קרקע לגמרי אף בארץ ונשארה שמטת כספים אף בכל מקום מדברי סופרים ולדעת קצתם אף שמטה שבעבודת קרקע נשארה בארץ מדבריהם ובסביבותיה הא מ"מ השמטת כספים למאן דאמר בטלה בטלה אף בארץ למאן דאמר לא בטלה לא בטלה אף בחוצה לארץ שכל ששמטת כספים נוהגת הן מן התורה הן מדברי סופרים אין בה חלוק בין ארץ לחוצה לה והדברים מבולבלים בענינים אלו ביד מפרשים אלא שהרבה גאונים מסכימים להיות שמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום וכדעת שלישי שהזכרנו וראוי לחוש אלא שהסוגיאות מתישבות יותר לשיטתנו והוא דעת ראשון שכתבנו:

כשתקן הלל את הפרוזבל לא לדורו בלבד אלא אף לכל דורות הבאים אחריו לכל זמן שתהא השמטת כספים נוהגת בו מדברי סופרים ומעתה כל בית דין שיבא לבטל ענין הפרוזבל אין שומעין לו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפי' בטלה הסבה כגון שהוכשרו הדורות ואינם נמנעים מלהלוות ואלו לא תקן אלא לדורו אע"פ שהבאים אחריו היו נוהגים כן מכח תקנתו ובהוראת בתי דינין שביניהם הואיל ומכל מקום הוא לא תקן יכולים הם לבטל אלא שכל שלא ביטלו דנין בו בדין של הלל אלא שאף לדורות תקן ומ"מ אף הוא לא התיר את הרצועה ליעשות על ידי כל בית דין שיזדמן אלא דוקא על ידי בית דין חשוב ומומחה מצד חכמתו ושהוא קבוע להיות של בני המחוז מתנהגים על פיו ובאים לפניו לדין ומעתה בזמן הזה במקום שנוהגים בשמטת כספים הואיל ואין בתי דינין חשובים וקבועים כל כך אין אנו מכניסין עצמנו בדין פרוסבל והרוצה שלא יהא שביעית משמטתו ילוה על מנת שלא ישמיטנו בשביעית כמו שביארנו בראשון של מכות:

זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ קצת חכמי הדורות כתבו שזו שאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא או בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא לטעמיה הוא שהיה אומר עולבנא דדייני הוא ר"ל שמוציאין ממון שלא כדין והיה מחזר בבטולו וכדקאמר אם יישר חילי אבטליניה ר"ל שאלו הייתי גדול מהלל בחכמה ובמנין הייתי מבטלו וכן שהוא נמשך לטעמא דלדריה תקין וודאי לדרי עלמא טעמא דמסתבר טפי ואע"ג דתריצניה אף לטעמא דלדרי עלמא ומשום דילמא כי תקין כגון בי דינא דר' אמי כו' לאו טעמא דמיסתבר הוא דמדתקין אכל בי דינא ובי דינא תקין דמה ענין לחזר בו אחר בית דין יפה כל כך יותר משאר דיני ממונות ואדרבה קיל טפי שאינו אלא דרך הודעה ודין שבא מכח תקנה ואין בו חשש טעות והעלמת ידיעה וכדחזינן ביה דדיו בשנים ואף לשון דילמא ברוב מקומות אינו אמור אלא דרך דחיה ומעתה נראה כרב נחמן דאמר אם יישר חילי אוקימניה כלומר דהוה מתקיננא דאפי' לא כתב ככתיב דמי עד שנאמר מן הסתם שסתם הלואות על תנאי זה הם ושיהא הדבר כאלו נעשה ומעתה אף בזמן הזה מועיל פרוזבל למקום שנוהגים בו בשמטת שביעית וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שהביאו דין פרוזבל ולא הביאו זו של שמואל וראיה לדבר מה שאמרו למטה רבנן דבי רב אשי מסרי מילי להדדי ואע"פ שהיה רב אשי מומחה יותר מהם לא היו נזקקים לבא לפניו על כך וודאי מסירת מילי לצורבא מרבנן בהדי צורבא מרבנן כמסירת שטרות בשאר בני אדם והדברים נראין מחוורים:

בא"ד א"נ ההיא בעיא אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד כו' עכ"ל ר"ל וכפרש"י דקאי רבא נמי אדלעיל לרבנן דהשמטת כספים אף בזמן הזה דאורייתא והלל דתיקן לדריה ודאי תיקן משום הפקר ב"ד הפקר ומבעיא לן אם לדרי עלמא נמי תיקן וק"ל:

בד"ה ותקון רבנן כו' דאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע ב' שנים רצופות עכ"ל אבל השמטת קרקע דהיינו שחוזרות לבעליהן אינו רק ביובל וכן השמטת כספים דהיינו הלואות אינו רק בשביעית כמ"ש התוספות לעיל ולא רצו לחלק ביובל בין עבודת קרקע לחזרת שדה וכן בשביעית בין עבודת קרקע להשמטת כספים וחשו יותר לזכר לשביעית מזכר ליובל ודו"ק:

בד"ה אא"כ כו' משום דהוה תרתי כו' אבל הכא או פשט ולא כו' או היו יכולים כו' עכ"ל וההיא דאפילו יבא אליהו כו' איירי באיכא תרתי דפשט והיו יכולים לעמוד ולהכי קשיא להו לפי' זה לקמן מההיא דמגילה דפריך והא אין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול כו' דהתם מסתמא פשט ויכולים לעמוד וא"כ אפילו גדול כאליהו לא יוכל לבטל ודו"ק:

בא"ד והא דקאמר וסמכו רבותינו כו' למה נמנה היא עליו להתירו אדרבה היה כו' עכ"ל והירושלמי שהביאו התוספות לעיל יש לפרש על דרך זה דלא בא רבי יוחנן ליישב דלא תקשי מההיא דאא"כ גדול כו' אהך דר"י הנשיא דשמן דאיכא למימר כדמתרץ בתלמודינו דזה דאא"כ גדול כו' איירי בפשט והך דשמן לא פשט אלא דה"ק ור"י הנשיא וב"ד מתירין מה שאסר דניאל כו' כיון דנמנה דניאל לאוסרו למה נמנה ר"י הנשיא להתירו אדרבה כו' וכמ"ש הכא ודו"ק:

בא"ד ומיהו בדבר שלא תיקנו שיתפשט האיסור כו' אלא במקום אחד כו' גדול יכול להתיר כו' עכ"ל ר"ל דהיינו פשט האיסור באותו מקום שתקנו כבר וקצת קשה (א) דה"ל לדקדק כן מתוך שמעתין כדקאמר דלמא כי תיקן הלל כו' כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי כו' דמשמע דזה מיקרי פשט איסורו וגדול יכול להתיר ולא קטן וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת ר"ת דודאי עיקר סברת הש"ס שם בגמרא דכיון דבימי עזרא לא סלקו אלא מיעוט השבטים כדאמר הש"ס בהדיא בימי עזרא דכתיב בהו כל הקהל כא' ארבעת ריבוא א"כ פשיטא להו דלא הוי אלא מיעוט השבטים ולא מיקרי כה"ג בבואכם אלא דמהאי סברא גופא ודאי לאו קושיא אלימתא היא דנהי דבימי עזרא ממש לא סליקו אפשר שאח"כ עלו רוב השבטים אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שם שפיר למאי דס"ד די' שבטים נשארו לגמרי במקומן וא"כ לפ"ז לא עלו כלל כל ימי בית שני ואפילו לעתיד מצינו פלוגתא בפרק חלק אם עתידין לחזור משא"כ למסקנת הש"ס דירמיה החזירן וא"כ גלו ג"כ לבבל ואפשר שלאחר ימי עזרא עלו ג"כ והיה שם רוב מכל הי"ב שבטים ונהוג שפיר יובל מדאורייתא ומ"ש לעיל ואף ע"פ שלא עלו כולם היינו משום דמילתא דפשיטא דכל ימי בית שני נשארו יהודים רבים בבבל אלא דאכתי לא איכפת לן כיון שעלו רובן ורובן ככולם כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת אע"ג דקצת לא משמע כן מלשונו במס' ערכין ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל בסמוך דאפשר דהא דקאמרינן נמי בערכין מעיקרא מנו יובלות לקדש שמיטין היינו בימי עזרא ממש אבל בזה הוה ידע המסקנא דלאח"כ עלו רוב השבטים ונהגו יובלות ובע"ח כדמוכח מההיא דבראשונה היה נטמן וכן ההיא דמסיק וקדשו ע"ח בימי עזרא היינו לענין שילוח המצורעים ואח"כ כשעלו כולם קדשו לענין מוכר בית כנ"ל ודוק ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה רבא אמר לעולם בין לרבנן כו' ותיקן הלל דלא לשמט כו' עכ"ל. נראה דבעי לשנויי נמי קושיא קמייתא כמ"ש התוספות לעיל בשמו ולכאורה יש לדקדק דמאי מהני הפקר ב"ד לענין איסור שביעית דאטו מי עדיף הפקר ב"ד מאילו נתן לו הלוה מדעתו דאסור לקבל ממנו כדאיתא לקמן להדיא דצריך לומר לו משמט אני ואם אמר לו אף עפ"כ יקבל ממנו ונראה דודאי עדיף הפקר ב"ד שעשו כאילו אינו נותנו לו בפרעון חוב אלא בתורת הפקר ועוד י"ל דההיא דמחזיר חוב היינו דוקא כשמחזיר לו בסוף שביעית משא"כ ע"י פרוזבול שמצד הפקר ב"ד הו"ל כגבוי ועומד משעת כתיבת הפרוזבול וק"ל:

בד"ה לבטולי להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהו מונעין כו' עכ"ל ונראה לכאורה דלפ"ז מוכח דאי לדרי עלמא נמי תיקן אף ע"ג דאכשור דרי נמי אין ב"ד אחר יכול לבטל אע"ג דאיהו לא תיקן לדרי עלמא אלא לכשיהיו נמנעין מלהלוות כדמשמע להדיא דהתקנה לא היה אלא בשביל כך וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ממרים דאפילו היכא שבטל טעם התקנה נמי אין הב"ד יכול לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין וקצת משמע כן מההיא דמסכת מעשר שני דכרם רבעי מהלך יום לכל צד כו' ואמרינן שם תנאי היה בדבר שכשיבנה בה"מ וירצו הב"ד לבטל יכולין ועיין שם בתי"ט באריכות וכבר העירותי בזה בפ"ק דביצה אבל הראב"ד ז"ל כתב להדיא דהיכא דבטל טעם התקנה יכולין לבטל ומייתי מפ"ק דביצה דתיקן ר' יוחנן ב"ז לקבל עדות החודש כל היום כו' ולפי שיטתו צ"ל דהא דאמרי' הכא לענין פרוזבול לבטולי איירי אפילו אי לא אכשור דרי אלא משום דעולבנא דדייני הוא כדאמרינן בסמוך. מיהו יש ליישב פרש"י אף כשיטת הראב"ד ז"ל דמ"ש הראב"ד שאם נתבטל הטעם יכולין לבטל היינו היכא שנתבטל לגמרי מה שא"כ הכא שבקל יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו אין לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וק"ל:

בא"ד לבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט עכ"ל נראה שהוכרח לפרש כן דל"ל דלבטולי היינו לעשות תקנה שלא לכתוב פרוזבול דכה"ג אפילו לדרי עלמא תיקן נמי אפילו ב"ד קטן יכולין לבטל דלא מיעקרא תקנת הלל בהכי דאיהו גופא לא תיקן שיהיה החיוב לכתוב פרוזבול אלא שלמד את העם לכתוב פרוזבול דאי עביד מהני וא"כ אם עושין תקנה שלא לכתוב אין בזה עקירת תקנה ראשונה והא דקפשיט נמי משמואל דאמר אי איישר חילי אבטליה היינו דע"כ נמי משמע כה"ג דאפילו כתב לישמט דל"ל דאבטליה היינו שלא לכתוב דא"כ מאי אי איישר חילי דקאמר אפילו ב"ד קטן יכול לעשות תקנה כזאת ועוד נראה דלא שייך כלל לפרש דאבטליה היינו שלא לכתוב פרוזבול דהמלוה לא ישמע לו כיון שאין שום סברא לומר שיש איסור בכתיבת פרוזבול ול"ל דעיקר התקנה היה לגבי הב"ד שלא יזדקקו לכתיבת הפרוזבול הא ליתא שאפילו שלא בפניהם יכול לכתוב פרוזבול כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי שאפילו אם הוא ברומי והב"ד בירושלים יכול לכתוב מוסרני לכם הדיינים שבמקום פלוני אלא ע"כ דעיקר ביטול התקנה היה שאפילו אם כתב משמט כפרש"י ז"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

גמרא אלא אי אמרת לדרי עלמא הא אין ב"ד יכול לבטל כו' ויש לדקדק מאי מייתי מההיא דאין בית דין יכול לבטל דהתם איירי לענין לבטל האיסור ולהתיר כגון שמונה עשר דבר וכיוצא דכולהו מילתא דאיסורא נינהו משא"כ הכא לענין פרוזבול אדרבא אם יבטלו תקנת הפרוזבול אין כאן מילתא דאיסורא אלא להחזיר הדבר לדין תורה כיון דאכשור דרי וא"כ אמאי פשיטא לתלמודא דבכה"ג נמי אין יכולין לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין ומה טעם יש בדבר ועוד במידי דממונא מצינן בדוכתי טובא שתקנו חכמים להפקיע מדין תורה כגון לענין מעות קונה וירושת הבעל והרבה כיוצא באלו ואטו מי עדיף תקנת הלל מדין תורה ואפילו בדורות האחרונים מצינו דתקנו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי משתעבדי וכן לענין תקנת חכמים מצינו בדוכתי טובא שהאחרונים עשו תקנות בדיני ממון ודיני כתובה ודיני מורדת אע"ג שאין גדולים בחכמה ובמנין אע"כ דלא שייך האי מילתא אלא במילתא דאיסורא לכך נראה דפרוזבול נמי מילתא דאיסורא היא כיון שתחלת התקנה היה שלא ימנעו מלהלוות ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכיון דלמיגדר מילתא היא א"ש דפשיטא לתלמודא דאין יכול לבטל אא"כ גדול כו' אבל הכ"מ בפ"ב מהלכות ממרים כתב להדיא דפרוזבול לאו משום מיגדר מילתא נתקן דאי למגדר מילתא אפילו ב"ד גדול נמי אין יכולין לבטל וכמו שהאריך בזה להוכיח משיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ הסוגיא דהכא צ"ע:

תוספות בד"ה אא"כ גדול הימנו וא"ת היכי דמי אי דפשט כו' אפי' גדול הימנו כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך היה באפשר ליישב קושייתם דהא דאפילו גדול אין יכול לבטל היינו להתיר האיסור כדאמרינן בעלמא דאסור משום אל תטוש תורת אמך וכגון כל הני דשמנה עשר דבר דמילתא דאיסורא נינהו משא"כ ההיא דאין יכול לבטל אא"כ גדול הימנו בשאר תקנות דלאו מילתא דאיסורא נינהו כגון פרוזבול ובהכי הוי א"ש נמי הא דמקשי הש"ס בפשיטות אפרוזבול ואף לפמ"ש בסמוך דפרוזבול נמי למיגדר מילתא היא אפ"ה לא דמי להנך דמילתא דאיסורא נינהו ואית בהו נמי משום מיגדר מילתא והוי א"ש נמי ההיא דריש מגילה אלא שהתוספות לא כתבו כן וצ"ע:

רש"י בד"ה אלא בי דינא דסורא רב וב"ד דנהרדעא שמואל דכי אמר שמואל להך מילתא וכי איתשל כו' הוי ב"ד דרבי אמי ורב אסי והיינו דמשני כו' עכ"ל. והל' תמוה ולא ידעתי מה בעי ללמדינו בכ"ז ונראה דקשיא ליה מה שהוסיף התרצן בדבריו ב"ד דרבי אמי ורבי אסי דלא איירי בהו בשמעתין לכך משמע ליה דהא דמקשה הש"ס מעיקרא אי ס"ד לדרי עלמא אפילו בשאר בי דינא נמי לאו מבי דינא דעלמא איירי דפשיטא דבעינן ב"ד חשוב במידי דאפקועי ממונא וכדאמרינן נמי לענין אסמכתא דבעינן ב"ד חשוב אלא עיקר כוונת המקשה דקשיא ליה אהא דמשמע ליה מילתא דשמואל דאפי' בב"ד דרבי אמי ורבי אסי נמי לא כתבינן אע"ג דאלימי לאפקועי ממונא אע"כ רוצה לדייק דלדרי' הוא דתיקן וא"כ צריך תקנה חדשה ומש"ה קאמר שמואל דאפי' בב"ד דרבי אמי ורבי אסי לא כתבינן אלא דוקא בבי דינא דידיה ודרב שהיו גדולים בחכמה ובמנין וראשי ישיבות ויכולין לתקן תקנות חדשות וע"ז משני הש"ס דלעולם לדרי עלמא תיקן ושמואל גופא לא בא למעט ב"ד דרבי אמי ורבי אמי אלא הא דקאמר לא כתבינן היינו למעוטי ב"ד דעלמא כך נלע"ד ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

עֲלוּבָה כַּלָּה שֶׁזִּנְּתָה בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ (שיר השירים א, יב) נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י שבעשיית העגל שאמרו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות לב, ד) פגמו באותיות אלה דשם אלקים וזה עיקר הפגם שלהם שהיה על ידי המעשה אך בעבור שהיו נושקין את העגל ששם הוא סוד הכל פגמו גם באותיות 'מי' דשם אלקים עיין שם. נמצא פגמו בשם אלקים כולו שעולה מספר פ"ו וזהו שאמר עֲלוּבָה כַּלָּה שֶׁזִּנְּתָה תּוֹךְ חֻפָּתָהּ רוצה לומר שפגמה בשם אלקים שעולה פ"ו שהוא רמוז תוך אותיות חופה כי בתוך חופה יש אותיות פו.

הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָן עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִים וכו' נראה לי בס"ד נעלבים איירי שמחנפין אותם ברמז כמו שהיו עושין אוייבים של דוד המלך ע"ה שהיו עוסקין בסדר טהרות ושואלין אותו הבא על אשת איש מיתתו במה (סנהדרין קז.), וגם עוד שומעין חרפתם בפירוש ולא ברמז וזאת השתיקה ששותקין ואין עולבין ואין משיבין אין כונתם כדי להרויח על ידי כך מצות וזכיות אותם העולבין ומחרפים אותם אלא עושין זה מאהבתו של הקדוש ברוך הוא שצוה בכך וגם עוד אין בלבם צער על דבר זה שאין סובלים דבר זה בצער אלא הם שמחים ביסורין אלו הנה עליהם הכתוב אומר וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה, לא) שיגינו על כל העולם כולו כשמש שהכל נהנין ממנה. ועוד נראה לי בס"ד כפל הלשון של שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם היינו רוצה לומר אלו הנעלבין הם שומעין חרפתם של אלו העולבין שהכל מספרים בגנותם ומחרפים אותם ועם כל זה הם אינם משיבין להם דבר לחרפם בדבר הכל מעידין בו עליהם.