מסכת גיטין דף ל״ב עמוד א׳

שופתא בית יד:

קופינא חור שבראש המרא שקורין פושוי"ר (מכוש) ועל שם שדחוק בין שני צדי החור קרי ליה בין אחים שמדובקין:

סיכתא בדפנא יתד שבדופן:

רפיא שמתייבש מחמת החום ורפה:

קניא בכופתא קנה הארוג בכפיפה:

רפיא כמו יפריא:

מתני' השולח והגיע - והשיג:

אינו יכול לבטלו בגמרא פריך פשיטא:

מתני' השולח גט שנתתי לך בטל הוא - לרבי דאמר בטלו מבוטל נקט הגיע בשליח אורחא דמלתא דאז מותר לבטלו ורגיל הוא לבטלו אבל בפני ב"ד שלא בפני השליח אסור לבטלו מדרבנן משום תקנת ר"ג ועוד נקט הגיע בשליח דהשתא אין צריך בית דין אי נמי היא גופה אתא לאשמועי' דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין כדאמרינן בגמרא ולא לומר דדוקא בכי האי גוונא בטל:

ולא אמרינן לצעורה קא מיכוין וא"ת פשיטא שהוא בטל היאך היה לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח וי"ל דהוה אמינא כיון שאינו מביא עדים על כך א"כ אינו רוצה לבטלו א"נ הוה חיישינן להחמיר משום דלמא לצעורה קא מיכוין קמ"ל דלא חיישינן:

איהו דלא טרח אדעתא לצעורה משמע דקידם אצל אשתו לא הוי ממילא אלא בטירחא ותימה דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל ביטול:

מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל ורבא דאמר לקמן (גיטין דף לד.) דגלוי דעתא בגיטא מלתא היא היינו שנודע קודם שהגיע גט לידה אבל אם לא נודע אותו גילוי דעתא עד אחר שהגיע לידה לאו כלום הוא כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה וסבר שליח דהא דרהיט בתריה דבעי למימר אשור הב לה כדאמר לקמן (שם) וכי מבטל ליה אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח ולא בא לידה אגלאי מילתא למפרע דלבטולי הוה רהיט קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא וטעמא משום דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוו להו דברים שבלב דאינן דברים אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי ואף ע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל (קדושין דף מט:) בדין הוא דלא הוו דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב ואין להקשות דמי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומדרבנן הוה גט דכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיבא עקירת דבר מן התורה ועדיפא מינה אמרינן בבטול שלא בב"ד בלא ידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי בטול וצ"ע כי שמא בטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינן דברים אפי' היכא דקי"ל שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקדושין (דף נ) דדברים שבלב אינן דברים וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו:

והאמר רבה בר איבו א"ר ששת ואמרי לה רבה בר אבוה כו' ול"ג רבה בר אבוה א"ר ששת דרבה בר אבוה היה רבו של רב נחמן ורב נחמן חבירו של רב ששת:

מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום תימה דבפרק בתרא דכריתות (דף כד.) גרסי' איפכא מבוטלת היא תיבטל אי אפשרי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום. ואי אפשר למיגרס התם כדהכא דהתם פריך מינה אדריש לקיש דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ורב ששת קאמר דאי אפשי בה דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים אתי שפיר והא דלא מקשה מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דהאי דדבריו קיימים באי אפשי בה היינו משום דהוי לשון הפקר כדמתרץ בכריתות לריש לקיש ומיהו גירסא זו אינה ברוב ספרים ור"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטל משמע להבא א"כ היו דבריו קיימין והוי הפקר וכל המחזיק בה זכה אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר על כל מתנות שאדם נותן לחברו וזוכה בהן שאינן מתנות דכאן נמי זוכה בהו ולכך לא אמר כלום והאי דקאמר שתי לשונות משמע ולישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו במתנות קאמר אלא דמהני היינו לשון הטוב לו דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה והא דמשמע בריש פ' האומנים (ב"מ דף עו:) דחשיב עילוי לבעל מה שממהר הגט לחול דאמרינן בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעילויא דידיה סמיך התם ודאי שרוצה לגרשה חשוב ליה עילויא אבל כאן שמגלה דעתו שחפץ בביטולו היינו עילויא דידיה ורש"י פי' בכריתות (דף כד.) דגרסינן התם כמו בשמעתין ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתו לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים דלשעבר משמע ומודה שלא קיבלה לשם מתנה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה אלמא היכא דאהני דבריו הדרה למרה ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דההיא דריש לקיש כיון שכבר זכה הוי הפקר אבל בההיא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא לא הוה מתנה דהכי משני התם אקושיא אחריתי ומיהו השתא משני שפיר בלאו הכי ובתר הכי פריך מאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום פריך שפיר משדה אמטלטלין דבשדה שהיא שלו איירי כדפי' בקונט' האומר לחברו שהוא שותף עמו דלא שייך למימר דעתו שלא תהא המתנה קיימת כמו בההיא דרב ששת ואי לשון אי אפשי הוי הפקר במטלטלים א"כ ידי מסולקת הימנה בשדה שלו הוי נמי הפקר שאי אפשר לומר שרוצה לומר בענין אחר ואמאי לא אמר כלום:

השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא ה״ז בטל. הא דאצטריך מתני' למיתני והגיע בשליח או שקדם אצל אשתו או לר' דאמר בגמ׳ בטלו שלא בפני השליח והאשה א״ש דהכא משום צריכותא נקט לה כדאיתא בגמרא דהגיעו לא קתני אלא הגיע דלא תימא דלצעורי לשליח קא מיכוין ואפילו קדם אצל אשתו דלא אמרי דלצעורא מיכון ולאו למעוטי עושה ב״ד ומבטלו שלא בפניהם א״נ לאשמעי׳ דאפי׳ שלא בב״ד אם הגיע בשליחו או שקדם אצל אשתו יכול לבטלו:

ירושלמי עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משם שנים. ומסתברא דהא דגרסי׳ הכא עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין שליח עולה משם שנים דוקא במביא למדינה בח״ל אי נמי בארץ במקום שיש חרום ידוע כעססיון דצריך לקיימו וצורך ליתנו לה בפני שנים והוא כדי שיהו ב״ד ושיתקיים בפני השנים והוא כדאיתא בריש מכילתין אבל במביא במדינה אחת בח״ל אי נמי בארץ במקום שאין חרום ידוע דאז א״צ ליתנו לה אלא בפני שנים לבד כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאיתא בירושלמי א״נ כדי שיקראו את הגט כדאיתא לעיל (גיטין י״ט ב') הני בי תרי דיהב גיטא באפיהו צריכי למקרייה. א״נ כר״א דאמר עדי מסירה כרתי אז ודאי שליח עולה משם שנים דהא לכ״ע שליח נעשה עד כדאיסא בריש מכילתין ובודאי הלשון קשה קצת. דא״כ לא ה״ל למימר ואין שליח עולה משום שנים דהיאך יעלה משום שנים והוא צריך להצטרף עמהם למנין שלשה. ושמא ה״ק ואין שליח עולה משום שנים דמלבד שליח בעינן שנים כדי שיהו עם שליח שלשה ולאשמועי׳ דבקיום שטרות בית דין של ג' בעינן. וא״נ איצטריך לאשמועינן דאע״ג דבעדי קיום שטרות בעלמא בעינן שנים ובגט השליח עולה משום שנים לענין דייני קיום אינו כן אלא לענין דייני קיום אין השליח עולה משום שנים אלא שנים מלבד השליח בעינן וזה נ״ל עיקר. ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל אפי׳ חזר בו תוך כדי דבור של נתינה וכדקי״ל כל תוך כדי דיבור כדבור דמי חוץ מע״ז וקדושין. ובגמרא דמפרש דהא קמ״ל אף גב דבטליה תוך כדי דבור שהגיע לידה. וה״ה בשהגיע הגט ליד השליח לקבלה דיד שליח קבלה כידה ומכיון שהגיע לידו מגורשת:

גמרא הגיעו לא קתני אלא הגיע דאפילו ממילא ולא אמרינן לצעורי הוא דקא מיכוון. פרש״י ז״ל ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצעוריה בעלמא חדש או חדשים. והמיה׳ לי דא״כ מאי נפק' לן בין שמתכוון לבטלו או לצערו ולעכבו מליתנו עכשו דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו דאטו מי שלא בטל שליחות לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתנו עדיין מי יהיב עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה. ובשלמא לרב ששת דאמר לקמן בסמוך בטלו מבוטל נפקא מינה למיפסל גיטא גופיה דאי אמרת לצעוריה קא מיכוון חוזר ומגרש בו כל אימת דבעי בטל דהא לא בטלי' אבל השתא דאשמעי' דלבטולי קא מיכוין אינו חוזר ומגרש בו אבל אנן כר׳ נחמן קיי״ל דחוזר ומגרש בו וכדאיפסיקא הלכתא בהדיא בסמוך ומסתבר דהכי פירושא ולא אמרינן לצעורי' קא מיכוון כלומר אין פיו ולבו שוין אלא בפיו ובשפתיו הוא שמבטלו לצעורה לשליח כדי שידאג ויצטער על עכובו אבל בלבו הוא שיתננו לה ורצה לצחק בו והילכך אם נחנו לה נחוש לכך להחמיר עליה מהא לפסלה מן הכהונה בגט זה ואי נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר תהא צריכה גט משני קמ״ל דאע״ג דהגיעו ממילא בטולו ביטול גמור ואין חוששין לקדושי שני ואפי׳ ריח הגט אין בו כנ״ל:

הא דאמרי׳ ל״צ דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא איגלי מילתא למפרע דבטולה בטליה. תמיהא לי דבשלמא לרבי דאמר לקמן בטלו מבוטל איצטריך הכא לאשמועינן דדוקא בדידעי' ביה דבטליה אבל מסתמא לא ואע״ג דחזיניה דמהדר בתריה לבטוליה אבל לרשב״ג דאמר בטלו אינו מבוטל מאי קמ״ל השתא בדשמעינ׳ דבטלי לא חיישינן ליה בדמהדר בתריה לבטולה חיישי' ליה. ונראה דהכי קאמר דקא מהדר בתריה דשליח ורהיט ולא הספיק לבטוליה ליה בפירוש עד שנתנו לאשה וכשהגיע אצל האשה בטלו ואמר דמעיקרא כי הוה רהיט בתריה לבטליה הוא דהוה בעי וכיון שכן הוה אמינא דתגלי מילתא למפרע דידים מוכיחות דלהכי הוה רהיט וליבטיל כאילו הוא בטלו׳ בפירוש לשליח עצמו קמ״ל ואפי׳ לרבא דאמר לקמן גלויי דעתא בגיטא מילתא היא קמ״ל הכא מודה דהא דרהיט בתריה דילמא מימר א״ל אשור הב ליה דלישלום צערה דגברא היא וכדאמרי' לקמן אלא דקשיא לי א״כ אביי דהוה מייתי ראייה מעובדא דרב יהודה דאשקליה גט לחתניה דרב ירמיה ביראה ואמר להו לסהדי אותיבו קרי' באודניכו ואס״ד גלויי דעתא בגיטא מלתא הא קא רהיט בתרייהו וקס״ד דאביי דהאי דרהיט בתריה לבטוליה הוא דאזיל ורהיט ואפי׳ הכי לא בטיל אמאי שביק דיוקא דהא מתני' דמוכחת הכי כדפרישית. וי״ל דמשום דבמתני' לא איתפרש הכי בהדיא ואי נמי משום דהתם איכא גלוי הדעת טפי משום דאנוס הוה בתחלתו הילכך הוכחא מילחא טפי דלבטוליה דרהיט ואפי' הכי לא בטיל מה שאין כן במתני' דבכי הא דמתניתין אפי' רבא מודה כדאמרן ודעדיפא קא מייתי ועוד דמעשה רב:

ת״ר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין וכדמפרש ואזיל דבטל הוא ולבטול משמע ואי אפשי בו השתא נמי קאמר דוקא בדקאמר בטל הוא אבל בטלו לא קאמר בעיא בסמוך ולא איפשיטא והויא לה מגורשת ואינה מגורשת: פסול הוא אינו גט לא אמר כלום דאינו אלא כאומר שאין זה גם ואנו רואין אותו שהוא גט ושהוא פסול שאינו נכתב כתקנו באותיות ובלשונו ואנו רואין אותו כתוב כהוגן ואינו אלא כמשנה את הידוע. וקשיא לי דילמא פסול שנכתב במחובר או שלא לשמה או שהוא מזוייף קאמר דמהימן מגו דאי בעי מבטיל ליה. וי״ל דאי להכי נתכוון פרושי הוה מפרש מאי פסולי מיהא דכיון דאנן כשר חזינן ליה אם איתא דאית ביה פסול מימר הוה אמר פסול משום כך ומשום כך:

הא דאמרינן למימר דבטל דליבטיל השתא משמע קשיא לי מנא ליה הא דילמא מעיקרא משמע ובטל הוא דבטלתיה מעיקרא קאמר וכרבי דאמר אם בטלו מבוטל ונאמן מגו דאי בעי מבטיל ליה השתא ועוד קשיא לי אמאי שביק מתניתין ואקשי אברייתא דבמתני' נמי קתני בטל הוא זה בטל. ומיהו איכא למימר בהא דאין ה״נ אלא משום דקאי אברייתא ולאשמעינן דפסול הוא אינו גט לא אמר כלום אקשי אבטל הוא דקתני אברייתא אלא אכתי דקשיא לי אידך וי״ל דאבטל הוא דברייתא דוקא איכא לאקשוי משום דמינה שמעינן לה דלבטיל השתא קאמר משום דקתני בה אי אפשי דעל כרחיה השתא קאמר ובטל הוא דומי׳ דאי איפשי וליבטיל השתא קאמר כנ״ל:

למימרא דבטל לישנא דליבטיל משמע והאמר רבא בר איבו אמר רב ששת ואמרי לה אמר רבא בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה זו מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר ולא כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין. כך היא גירסת רוב הספרים וכן היא הגירסא הנכונה וקשיא להו לרבוותא ז״ל דבפרק בתרא דכריתות (צו א) גרסי׳ איפכא מתנה זו מבוטלת תבטל אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר ולא כלום והתם על כרחין א״א לגרוס איפכא משום דמינ' פריך לר״ל דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ופרכינן עליה מדרב ששת דאמר אי איפשי בה דבריו קיימין וגם ר״ח ז״ל כתבה לההיא דכריתות בשילהי יש נוחלין כמו שכתובה שם ברוב הספרים והכא א״א לומר כן דא״כ היכי דייק מינה דבטל מעיקרא משמע אדרבה דליבטיל משמע כי דהכא ולפום כן אמר בטלה היא לא אמר ולא כלום דהא זכה בה ושוב אינו יכול לחזור בה ולומר שאינו רוצה לזכות בה ור״י בעל התוספות ז״ל הפך הגירסא שבכריתות והכי קא דייק בטלה היא אינה מתנה לא אמר ולא כלום אלמא בטלה היא מעיקרא משמע ומשום הכי לא אמר כלום דאחר שבאת׳ לידו אינו נאמן לומר שלא קבלה מעיקרא כדי לזכות בה אבל אי הוה משמע דליבטיל היו דבריו קיימין וכל המחזיק בה זכה בה מדין הפקר והא דקאמר אביי בטל שתי לשונות משמע גבי גט לישנא דמהני בה קאמר וגבי ממנה לישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו קאמר אלא לשון דמהנ' וטוב לו קאמר והלכך לגבי גט דטוב לו שיתבטל הגט לישנא דליבטיל משמע ולגבי מתנה דטוב לו שלח תתבטל המתנה מעיקרא משמע וקשה קצת דלישנא דמהנה לקיים כונתו משמע ואיהו מחזר לבטלה או משום שאינו רוצה במתנתו של זה או משום דבעי מיחי ושונא מתנות יחיה: ואנן ניקום נימא הא טבא ליה ולישנא דמעיקרא משמע ולא אמר כלום זו אינה תורה. ועוד דבב״ב (עו ב) חשבינן עלויא בעיני הבעל מה שממה׳ הגט לחול דאמר התם בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי והוא אמר הילך כמו שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעלויא דידך סמיך אלא שתירצו בזו דהתם שמגלה דעתו שרוצה לגרש הוא דאיכא למימר דודאי חשיב עלויא אבל הכא שמגלה בדעתו שרצה לבטלו הוה ליה עלויא לישנא דמהני ביה לבטלו ויש מי שאומר שזו אחת מן הסוגיות המחלפות בתלמוד והן כלישנא אחרינא אמרי לה וכאיכא דאמרי והרבה יש כמותה בתלמוד בההיא דמלוה על פה גובה מן היורשין דריש פ״ק דקידושין דקשיא לההיא דשילהי בב״ב ופלוגתא דידים מוכיחות דבפ׳׳ק דנזיר דהוי איפכא בפ״ק דנדרים והרבה כמותם ורש״י ז״ל כתב התם בכריתות דבין הכא בין התם גרסינן כגירס' הספרים שבכאן וז״ל שכתב שם ה״ג תיבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין וה״ג בהשולח גט וטעמא מפרשים התוס׳ משום דתיבטל ומבוטל׳ ואי אפשי בה להבא משמע והיא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש לו בעל חוב גובה אותה ממנו. ומהא ליכא לאותובי לריש לקיש דכי אמר ריש לקיש במתנת מטלטלין דכיון דאתיא לידה ואפקרה הוא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר אני חפץ שתהא המתנה קיימת אבל סיפא תמיהא לן אדר״ל דקחני בטלה אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי תאמר כשקבלתיה לא לשום מתנה קבלתי׳ והודעת בעל דין כק' עדים לפיכך דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין הדרא למרא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרה לא דבריו קיימין ולא קני לה ולא הדר' למרה וה״ה דהוה מצי לתרוצי דלא דמי לר״ל דהכא כיון דאמר לא לשם מתנה קבלתי הויא דמרה דכי יהיב איניש מתנה אדעת' דמקבלין לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה אבל דריש לקיש לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצי לקמן בשמעתין קושיא אחריתי. ומיהו בקושיא קמייתא דחייה כי האי גונא ולקמן דלא מצי לדחויי שנייה הכי ע״כ. ואם תאמר ולדברי רבינו ז״ל דמחלק בין מטלטלין לשדה היכי פרכינן עליה בתר הכי מן האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו י״ל היינו בין מטלטלי מתנה לשדה מתנה דשדה מתנה מימר אמרי׳ דלאו אפקורי מפקר ליה אלא ה״ק איני רוצה שתהא מתנה זו קיימא אלא במרה קמא תהא והוא כבר קבלת אבל במטלטלין אם איתא דלאו מפקר להו להדרינהו למריהו וכיון דליכא למימר הכי ודאי אפקורי מפקר להו והילכך בשדה שלו כי אמר ידי מסולקת ממנה אם איתא דלשון זה הוי לשון הפקר בשום מקום הכא הוה לן למימר שתהא שדה זו מופקרת כיון שא״א לפרש שרצה לומר בענין אחר ואמאי אמר ולא כלום אלא ודאי שמעינן מינה דאי איפשי בה לא לשון הפקר הוא זו היא שטתו של רש״י ז״ל בשמיעה זו. ומיהו ממה שפירש מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום ואם יש לו בעל חוב גובה אותה ממנו נראה דס״ל דבטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ואין בע״ח גובה הימנה. וא״ת ומאי שנא מהא דאמרינן בכתובות (יט א) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י״ל דהתם הוא דשטרא כיון דמקויים נפיק מתותי ידיה בחזקתיה קאי ומסתמא דידי' הוא ולחוב לאחרים הוא דקא מודה דשטר אמנה הוא ואינו נאמן הא למה הדבר דומה לאומר בשדה המוחזקת בידו אינה שלי במקום שחב לאחרים דלא כל הימנו ולאבד זכותו של אחרים אבל במקבל מתנה דלאו דידי׳ הוה ומכח זכייתו הוא דבעי מלוה לטרפו נאמן הוא לומר לא קבלתיו בתורת זכייה ואינהו דקאמרי דבתורת מתנה ושנתכוון לזכות בו כשקבלו צריכין להביא ראיה וראיתי לרב אב ב״ד זצ״ל שכתב דדוקא בשלא חב לאחרים הוא דקאמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין אבל במקום שחב לאחרים לא כשהיא דשטר אמנה:

פרק רביעי בע"ה:

השולח גט לאשתו כו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת עניני החלק הרביעי ובפרט על אי זה צד יכול לבטל את הגט משהגיע ליד השליח ובאי זה לשון הוא צריך לבטלו ועל יד זה נתגלגל בקצת עניני החלק האחרון בענין נוסח הגט והוא שכשאמר בענין בטול הגט שבראשונה היה עושה בית דין ומבטלו והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כך מפני תקון העולם נתגלגל לבאר שבראשונה היה משנה שמו ושמה עד שבא ר"ג והתקין לכתוב איש פלני וכל שם שיש לו מפני תיקון העולם ובאו לסבה זו בזה הפרק דברים ארוכי הענינים שלא מעין המסכתא מענין שבועת אלמנה הבאה ליפרע מן היתומים ומענין פרוזבל והרבה דינין שבשביעית ומענין עבד כנעני הן שנשבה ופדאוהו או שעשאו רבו אפותיקי ושחררו והרבה דינין שבעבדים והרבה ענינים אחרים מצד תקנות שנעשו לתקון העולם כגון במוציא אשתו משום שם רע ושאר דברים שמעין זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון על אי זה צד מבטל את הגט משהגיע ליד השליח השני בקצת דברים שבנוסח הגט כגון כתיבת שמו וכל שם שיש לו ומתוך שהיה ענין זה תקנת ר"ג מפני תקון העולם נתגלגלו אחריה הרבה תקנות החלק השלישי הוא שהתחיל בתקנות אלו בפירעון אלמנה ובחתימת הגט ובפרוזבל ובהרבה דינין שבשביעית הרביעי בעבד שנשבה ושעשאו רבו אפותיקי ושחררו והרבה דינין שבעבדים החמישי בלקיחת ספרים תפלין ומזוזות ביתר מכדי דמיהן הששי במוציא את אשתו משום נדר ומשום שם רע ונתגלגל על ידם בדין מוציאה משום אילונית השביעי במוכר עצמו ובניו לגוים או המוכר שדהו לנכרי זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו עוד דברים בענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם היא בביאור החלק הראשון והוא שאמר השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח אמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל קידם אצל אשתו או ששלח אצלה שליח אמר לה גט ששלחתי ליך בטל הוא הרי זה בטל אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אמר הר"ם פי' זה השליח אמנם הוא שליח הולכה ולזה יבטל עד שיגיע גט לידה ואמר משיגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו ואפי' נתנו מוכרח כמו שיתבאר מעניני הכח בגט ואמר או שקדם אצל אשתו לפי שאולי היה איפשר שנאמר לצעורה קא מכוין הנה למדנו שהוא פסול ואולם שליח קבלה הנה יתבאר שהוא כאשר הגיע הגט לידו אינו יכול לבטלו לפי שידו כידה ודע כי כאשר נתן אדם לאשתו גט זמן או גט על תנאי והגיע לידה אם היה אומר לה כאשר ישלם התנאי הפלני או הגיע הזמן הפלני הרי את מגורשת מעכשו אינו יכול לבטלו כי הגיע לידה ואם לא אמר מעכשו יכול לבטלו לפי שהוא בידו כי השאיר בו התלות בו והוא יכול להוסיף על תנאי כמו שיתבאר:

אמר המאירי פירשו בגמרא שלא סוף דבר שהיה רודף אחריו והשיגו ובטלו שהוא בטל אלא אפי' לא היה הוא רודף אחריו אלא שהיה השליח משתהא בדרך ונזדמנה לבעל דרך לשם והגיעו במקרה ובטלו הרי זה בטל ואין אומרין הואיל ובמקרה הוא שנזדמן לו כך לא נתכון לבטול אלא לצעורה בעלמא וכל שהשליח מכל מקום נתנו לה גט כשר הוא שאלו היה מתכוין לבטול רדוף היה לילך אחריו בכונה אלא אף כשהגיעו במקרה אומרין כן וזהו לשון והגיע בוא"ו יתירה ולא אמר הגיע וגירסתנו בענין זה הגיע לא קתני אלא והגיע ויש גורסין הגיעו לא קתני אלא והגיע וכן אפי' לא אמר לו הוא בעצמו אלא ששלח אחריו שליח ואמר לו אותו שליח פלני שלחני אצלך לומר לך שגט שנתן לך בטל הוא הרי הוא בטל ואין אומרין מאי אולמיה דהאי שליח משליח קמא אלא אתי שליח ומבטל שליח וכן אם לא ראה הבעל את השליח אלא שקדם הוא אצל אשתו קודם שיגיע השליח אצלה או קודם שיתנהו השליח בידה ואמר לה גט שאני שולח לך ביד פלני בטל הוא הרי זה בטל ואין אומרין הואיל וקדם לומר לה כן ולא השתדל לומר כן לשליח אין זה אלא שהוא מתכוין לצערה אלא הרי הוא בטל וכן אם לא קדם הוא אצלה אלא ששלח לה שליח לומר לה כן ואין אומרין איהו הוא דלצעורה לא טרח הא מכל מקום ניחא ליה דליטרח שליחא לצעורה אלא בכולהו בטל הגט וכן הדין אם נזדמן שפגע את אשתו במקרה ואמר לה כן:

ומכל מקום הזכיר אחר כן בכל אלו דוקא שלא הגיע הגט לידה וכל שבשליחות הולכה אין הגט כלום עד שיגיע לידה הגט הא משהגיע גט לידה והוא הדין אם מינתה היא שליח לקבלה משהגיע ליד שלוחה שידו כידה אינו יכול לבטל ופירשו בגמרא אפי' ראינוהו שהיה מחזר לבטלו קודם שיגיע לידה כגון שהיה רודף אחר השליח או אחריה לבטלו או שהיה מחזר אחר שנים לבטלו בפניהם ולא הספיק לו עד שיגיע לידה או ליד שלוחה ואין צריך לומר לאביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא שהלכה כמותו אלא אפי' לרבא דאפי' רבא לא אמר גלויי דעתא מילתא היא אלא כשגלה דעתו לפני השליח כגון ההיא דקאמר ליה ברוך הטוב והמטיב וכיוצא בו אבל זה שלא גלה דעתו בפני השליח אע"פ שהיה מחזר בכך אינו גלוי הדעת אפי' בדבור ויש מפרשים שכל שבדבור גלויי דעתא הוא לדעת רבא והא דהכא בדלא אמר ליה מידי אלא שמתנועותיו אדם מכיר שהוא מחזר לבטלו ומ"מ לענין פסק אין לנו שהרי הלכה כאביי דגלויי דעתא לאו מילתא היא עד שיבטלנו בפירוש והילכך כל שהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ודוקא כשהוחלט הגט לאלתר כגון שלא היה על תנאי הא אם נתנו על תנאי או לזמן כל שלא נתקיים התנאי או שלא הגיע הזמן רשאי לבטלו אלא אם כן היה בתנאי או בזמן מעכשו או על מנת שכל שהוא כן לכשתקיים התנאי או יגיע הזמן חל הגט למפרע משעת נתינתו:

בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו בפניהם פי' כל שיבטל את הגט צריך שיבטלנו בפני עדים שהרי כל שהגיע גט לידה ואמר אחר כן בטלתיו אינו נאמן ואף כשיעיד לו אחד אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים ומ"מ כל שמבטלו לשליח ר"ל גט שנתתי לך בטל הוא או לאשה ר"ל גט שאני שולח לך בטל הוא והשליח מודה כן בעודו בידו או האשה מודה שבטלו לה קודם שיגיע לידה הרי זה בטל שאף בינו לבין עצמו אלו היה איפשר ליודע בטולו בטול והילכך שליח שהוא לענין זה בעל דבר כאשה עצמה כל שהוא מודה שבטלו לו קודם שיגיע לידה ר"ל שהוא בידו עדין או שהאשה מודה לו שבטלו לה קודם שהגיע לידה אין צורך לשנים והרי הוא בטל לא הוצרכו שנים אלא באחרים ומתורת עדות הא כל שבטלו בפני שנים אין צריך שיבטלנו לשליח או לאשה ובראשונה היה עושה בית דין ממקום אחר ולדעת רוב מפרשים זה שאמר ממקום אחר פירושו שלא בפני השליח או האשה אלא שהיה עושה בית דין ומבטלו בפניהם ופירשו בגמרא לדעת רב נחמן שנים אע"פ שלשון בית דין על שלשה הוא מונח הרי לפעמים קורין לשנים בית דין ובזו אין צורך לבית דין אלא לעדים ואע"פ שרב ששת חלק לומר שבפני שלשה היה הא בפני שנים אף קודם ר"ג לא היה כלום ומפני שכל בטול שלא לשליח או לאשה צריך בית דין אין הלכה כן:

ומכל מקום ראה ר"ג הזקן שתקלה יוצאה בכך והתקין שלא יהו עושין כן ר"ל לבטל שלא בידיעת השליח או האשה מפני תקון העולם ופירשו בגמרא לדעת רב נחמן שמאחר שמתחלה היו עושין בשנים לא היה הקול מתפשט כל כך ולא היתה האשה יודעת בבטול הגט והולכת ונשאת ונמצא מרבה ממזרות ולפיכך תקנו שלא יבטל אלא בידיעת השליח או האשה וכל שהוא כן אין צורך לעדים ולרב ששת שסובר שבתחלה היה בשלשה אין בה חשש ממזרות שכל שנעשה בבית דין של שלשה קלא אית ליה אלא שהיתה התקנה שמתוך שיטריחוהו לילך או לשלח אחריה או אחר השליח לא ישתדל בכך ותתגרש בין כך ולא תתעגן ומכל מקום הלכה כרב נחמן והתקנה משום ממזרות ולמדת שמה ששאלו בגמרא בפני כמה מבטלו פירושו קודם התקנה הא לאחר התקנה צריך שיבטל בידיעת האשה או השליח אלא שאף לאחר התקנה יתבאר בגמרא לדעת ר' שהלכה כמותו שאם בטלו מבוטל וכיון שאם בטלו מבוטל אף אם הוסיף בתנאיו דבריו קיימין:

ואחר שפסקנו כרב נחמן פירושו אם בטל בפני שנים ומכל מקום התבאר בקדושין שכל העושה כן מכין אותו מכת מרדות אלא שאין שם מלקות ואע"פ שאמרו עליה רב מנגד וכו' כבר אמרו בסוף בכולהו לא מנגיד אלא אמאן דמקדש בביאה וכו' ומכל מקום מכין אותו מכת מרדות מפני שעבר על תקנת ר"ג והכשיל את האשה בבטולו וזהו דומה למסירה מודעא בגט שהיא מודעא כמו שהתבאר בערכין סוף פרק משקלי עלי כ"א ב' וכמו שביארנו ענינה בשלישי של בתרא ומתוך כך המוסר מודעא בגט מכין אותו מכת מרדות כמו שביארנו בראשון של קדושין גם כן ואע"פ שמסירת מודעא ובטול הגט שני דברים הם וכמו שאמרו שם רב מנגד אמאן דמבטל גיטא ואמאן דמסר מודעא אגיטא מכל מקום דומים הם זה לזה אלא שהבטול הוא שמבטל גט שכבר נכתב ומסירת מודעא הוא בטולו קודם שנכתב כגון או' כל גט שאתן לאשתי או שיאמר גט זה שאני בא ליתן לאשתי דעו שלא מרצוני אני נותנו אלא מצד אי זה הכרח ואין צורך בה להודיע הסבה שמצדה הוא נותנו שאף בלא בירור אונס או סבה מודעא שעל הגט מודעה היא ואין צורך בה להודיע אלא לגלוי דעתו שלא מרצונו הוא נותנו אלא מצד אי זה סבה כמו שביארנו בבתרא במסירת מודעא מיהא אלא שמ"מ צריך שיהא הוא בא בו בטענת אי זה הכרח דרך כלל אלא שאינו צריך לבררו כמו שכתבוה שם גדולי הרבנים שאין מודעת הבטול שקודם כתיבה מועיל בלא אונס דאנן סהדי בגמר בלבו בשעת נתינה אלא אם כן בטלו לאחר כתיבה וכן הדבר פשוט שכל מודעא צריכה הזמנת עדים לא אמרו שם אלא שאין צריך לומר כתובו ושאינה צריכה קנין ואם בטל את המודעא יכול לחזור ולמסור קודם נתינת הגט אך לאחר כתיבתו ומתוך כך מזקיקים גדולי המחברים דרך תקנה לבטלה קודם כתיבה ואחר כך יצוה לכתוב ולחתום ולא יזוז משם עד שיגיע הגט לידה או ליד שלוחה ואנו אין נוהגין אלא לבטלה קודם נתינה ומכל מקום כל שהמודעא בבטול הגט נוח לבטלה קודם כתיבת הגט וכל שכן לדעת האומרים שמאחר שבטלו שלא להיות גט לעולם אינו חוזר ומגרש בו כמו שנבאר למטה אלא שאיפשר שלא אמרוה אלא במי שבטל את הגט לאחר שנכתב ונאמר בשמועה שבערכין שהזכרנו שכל שמסר מודעא ומסרהב עצמו מליתן את הגט עד שמפייסין אותו ליתן ונותן אין נתינתו מכח הפיוס מבטלת מודעא אלא אם כן מבטל את המודעא בהדיא:

תוספות בד"ה ולא אמרינן כו' וי"ל דה"א כיון שאינו מביא עדים כו' קמ"ל כו' עכ"ל הא ודאי דבפני א' לא מהני ביטול כמ"ש התוס' לקמן דאף לרב נחמן בעי שנים ומשום דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ הכא לשליח עצמו שהוא אומר שמבטלו ודאי דהוא מבוטל כמ"ש גם התוס' (א) לקמן ועוד נכתב בזה לקמן וק"ל:

בד"ה איהו דלא טרח כו' נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו דלא אמרינן לצעורה כו' דתימה הוא לומר כו' עכ"ל ר"ל דהוה ליה למתני רבותא בנזדמן בחד מינייהו אצל אשתו או שלוחו דתרוייהו בנזדמן לא איצטריך למתני כדקאמר גבי טרחא וק"ל:

בא"ד דתימה הוא לומר שאז אין מועיל ביטול עכ"ל מסברא אמרו כן והיינו כיון שהוא עומד וצוח אין לנו לומר דלצעורה קמכוין כמו שכתבו לעיל ודו"ק:

בד"ה מ"ד אגלאי כו' כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה כו' עכ"ל אבל אי לא הוה רהיט בתר שליח אלא בתר שאר עדים לא הוה איצטריך לאשמועינן לרבן שמעון בן גמליאל דהא בדאשמועינן דבטליה בשאר עדים לא חיישינן במהדר בתרייהו לבטוליה מכ"ש דלא בטיל ובחידושי הרשב"א הקשה לפי זה לאביי דלקמן בעובדא דאותיבו קירא באודנייכו ולא אסיק אדעתיה למימר הכי ה"ל לאקשויי לרבא מדיוקא דהך מתני' (ב) וע"ש ליישב בזה ודו"ק:

בד"ה מבוטלת היא כו' ור"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות כו' אם כן היו דבריו קיימין והוי הפקר כו' עכ"ל גם לפי גירסא זו משמע להו הכא דבריו קיימין דלא הדרא למרה כמסקנא דכריתות דאל"כ תקשי ליה נמי הכא מאי אפשי אאי אפשי כמ"ש לעיל וק"ל:

ד"ה גט שנתתי לך בטל הוא לר' דאמר בטלו מבוטל וכו' כוונת התוס' לאוקמי מתני' אפי' כרבי דס"ל שאפי' לאחר תקנת ר"ג אם בטלו ולא הודיע לשליח או להאשה ג"כ מבוטל אתי נמי מתני' כוותיה והא דנקט והגיע בשליח אורחא דמלתא וכו':

ד"ה ולא אמרינן לצעורה קא מכוין וכו' עד אי נמי הוה חיישינן להחמיר. ר"ל הא דה"א דלא הוי ביטול לא שיהיה גט מעליא לאנסובי ביה לעלמא אלא להחמיר לאוסרה על בעלה אי הוי כהן:

משנה השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו כו' ונראה לכאורה מלשון המשנה דבהאי בבא דשלח אחריו שליח נמי לא נגמר הביטול כ"א כשפגע השליח בשליח ואמר לו קודם שהגיע הגט ליד האשה אבל אם נתעכב השליח השני עד שכבר מסר השליח הראשון הגט ליד האשה תו לא הוי ביטול אע"ג דבשעה ששלחו הבעל לבטל עדיין לא נמסר הגט ליד האשה. ולכאורה נ"ל להביא ראיה ע"ז מסוגית הש"ס מהאי עובדא דרבה בר בר חנה דמייתי לקמן דחמשה סבי הוינן ואמר לן זילו אטמורו וכתבו לה והיינו כרשב"ג דבטלו שלא בפניו אינו בטול ואם כן אכתי קשה כי מיטמרו מאי הוי הא מצי לבטל ע"י שליח אע"כ דלרשב"ג אף זו מן התקנה שאין יכול לבטל ע"י השליח אפילו בפני שנים עד שיגיע השליח בשליח קודם שיגיע הגט ליד האשה. וא"כ לפ"ז ממילא דה"ה לר' ואפילו קודם התקנה אם שלח הבעל לשליח שני לבטל ולא היה לו שום עדים בדבר שלא נגמר הביטול עד שיגיע בשליח הראשון קודם שהגיע הגט ליד האשה דהא לא פליגי רבי ורשב"ג אלא בביטל בפני שנים אחרים או בפני ג' אבל בפני א' לא פליגי דלא הוי ביטול כמ"ש התוס' לקמן. אמנם אחר העיון יראה לי דעדיין הדבר צריך תלמוד דאף לסברת התוספות דביטול בפני א' דשייך חשש ממזרות יותר לא הוי ביטול אפילו לר' והיינו משום מה כח ב"ד יפה כמו שכתבו להדיא בד"ה ורבי נחמן א"כ משמע דעיקר הטעם כיון שביטל שלא כדין ועבר על דברי חכמים לבטל בפני א' דאיכא חשש ממזרות טובא משא"כ כשביטל ע"י ששלח אחריו שליח שתחלת הביטול נעשה כדין וכי משום שנתעצל או שנאנס בשליחותו לא ליהוי ביטול ומה טעם יש בדבר דהא מדאורייתא ודאי נגמר הביטול משעה ששלחו דלא גרע מאילו בטלו בפני אחד מן השוק שלא בפני השליח. ותדע דלאו משום חשש ממזרות לחוד תליא מילתא דהא לא פלוג רבנן דמשמע דבטלו בפני ב' או ג' לרשב"ג ובפני א' לרבי בכל ענין לא הוי ביטול שלא בפניו אפילו אם נודע לשליח קודם שמסר ליד האשה וכן להיפך בבטלו בפני ג' משמע מלשון התוספות דלא שייך חשש ממזרות אפילו אם לא יצא הקול כשנמסר ליד האשה אע"כ דבתר התחלת הביטול אזלינן אם ביטל בענין דשייך חשש ממזרות באותו שעה בפני ג' לרשב"ג או בפני א' לרבי לא הוי ביטול ואם כן בשלח אחריו שליח דבשעת הביטול לא היה שום חשש ממזרות דחזקה שליח עושה שליחותו ויתחזק בשליחותו טרם שיגיע הגט ליד האשה וא"כ היכא דאיתנס לא מיסתבר לומר דלא הוי ביטול להתיר א"א לעלמא. ובאמת שיש לתמוה טובא על הטור וש"ע שלא זכרו כלל דין זה דשלח אחריו שליח ובאמת מצינו בו כמה חלוקי דינים אי צריך שיבטל בפני ב' דאל"כ אינו נאמן אחר שיגיע ליד האשה כדאיתא בהגהות אשר"י וגם הרא"ש ז"ל הביא בשם הירושלמי דשליח צריך לבטל בפני ב' ויש לדקדק בדבריהם טובא ואין כאן מקומו עי' בית שמואל א"ע סי' קמ"א ס"ק צ"ב:

תוספות בד"ה השולח כו' ועוד דנקט כו' דהשתא אין צריך ב"ד כו' עכ"ל. לכאורה נראה מדבריהם דבשלח אחריו שליח נמי א"צ שנים ולדעתי הוא נגד הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל ועוד שהרי תוס' עצמן נסתפקו לקמן בד"ה ורבי סבר דאפשר דאפילו בביטל בפני השליח הראשון צריך ב' משום דבר שבערוה וכ"ש היכא שמבטל שלא בפניו ע"י שליח דנראה פשוט שצריך ב' ואף דלכאורה נראה מלשון הירושלמי דהא דבעינן בשלח אחריו שליח שיבטל בפני ב' היינו שהשליח השני יבטל בפני שליח הראשון בפני ב' ולא שמעינן מהכא שהבעל צריך לשלוח השליח בפני ב' אמנם אחר העיון יראה לי דליתא אלא הכל תלוי בשעת השליחות שצריך להחזיקו בשנים אלא שהשליח הוא מן השנים וזה נ"ל ברור אחר העיון. אלא דאפ"ה יש ליישב שיטת התוספות כאן דנהי דבעינן שנים מ"מ אין צריכין להיות ביחד משא"כ כשמבטל לגמרי שלא בפניו צריך ב"ד והיינו שנים ביחד כמ"ש לקמן להדיא בד"ה ורבי סבר. ועוד דבלא"ה לא קשיא להו לתוספות הכא מהאי בבא דשלח אחריו שליח דלגופא איצטריך דלא תימא לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא כדאיתא בגמרא ודו"ק:

בא"ד אי נמי היא גופא אתי לאשמעינן דלא אמרינן לצעורא קא מכוון כו' משא"כ כשמבטל שלא בפניו לא שמעינן הא מילתא דלא שייך לצעורא קא מכוין בכה"ג:

רש"י בד"ה בראשונה כו' היה מבטל בפני שלשה ובד"ה מפני תיקון העולם שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה עכ"ל. ויש לתמוה טובא על לשון רש"י ז"ל דארכביה אתרי ריכשי דלמאי שפירש שהיה מבטלו בפני שלשה והיינו אליבא דריש לקיש וכרב ששת מסקינן להדיא דלא שייך האי חששא דהיינו חשש ממזרות משום דג' אית להו קלא אלא תקנת עגונות הוא דאיכא ועוד דהיא גופא קשיא מי הכריחו לפ' בשיטת רב ששת דלא קי"ל כוותיה אלא כרב נחמן דאמר בפני ב' והנלע"ד ביישוב לשון רש"י ז"ל שסובר דנהי דקי"ל כר"נ דאמר בפני ב' היינו דלעיקר הדין א"צ ג' כלל אלא ב' דגילוי מילתא בעלמא בעינן דליהוי עליה סהדי ולא בעינן ב"ד כלל אבל מ"מ פשטא דלישנא דמתני' דקתני ב"ד היינו ג' ולאו לדינא איתמר אלא משום דקושטא דמילתא הכי הוה שהיו רגילין לבטל בפני ב"ד דהיינו ג' כדי שיהיה קול בדבר דמסתמא הבעל גופא חושש בכך שיגיע הקול לאזנה כדי שלא תנשא ואתיא לקלקולא ותצא מזה ומזה ובכל דוכתי אמרינן שהבעל אינו חשוד לקלקלה וא"כ מסתמא אורחא דמילתא שהיה מבטל בפני ג' והא דמסקינן לקמן אליבא דר"נ דלתרי ב"ד קרי ליה היינו משום דלקושטא דמילתא הכי ס"ל לר"נ דשנים שדנו דיניהם דין אבל לדידן דלא ק"ל כר"נ בהא דב' שדנו ואפ"ה קי"ל בפני ב' ע"כ היינו כדכתיבנא דאורחא דמילתא קתני בפני ב"ד כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ולא נחית למ"ש התוספות לקמן בד"ה ור"נ. ומ"ש רש"י ז"ל דמפני תיקון העולם היינו משום חשש ממזרות אף ע"ג דבג' ליכא חשש ממזרות מ"מ כיון דעיקר הדין מפני שנים הוצרכו לתקן שלא יבטל כלל שלא בפניו דאל"כ זימנין שיבטל בפני ב' ואיכא חשש ממזרות והא דלא תקנו שיבטל דוקא בפני ב"ד דהיינו שלשה נראה משום דבג' נמי זימנין דאיכא חשש ממזרות שמא תנשא קודם שיגיע הקול לאזנה שהרי השליח קדם לקול הביטול והא דמשמע לקמן דבג' ליכא חשש ממזרות היינו דתחילת התקנה לא שייכא בכה"ג למ"ד שהביטול צריך דוקא ג' לעולם ואם כן לא שייך תיקון העולם בכה"ג דהא ברוב פעמים א"א לה לינשא לאחר מסירת הגט עד ג' חדשים משום הבחנה דקי"ל משעת נתינה אבל למ"ד בפני ב' דשייך חשש ממזרות טובא לא רצו לתקן שיבטל בפני ג' כיון דזימנין בג' נמי שייך האי חששא ומעיקר מילתא בעי שלא יבטל כלל שלא בפניו. ומה שהכריחו לפרש כן לרש"י ז"ל היינו משום האי גופא דקשיא ליה דמ"ד בפני ב' לתקנו בפני ג' כמו שהקשו התוספות לקמן בד"ה ובי תרי ומה שתירצו שם משום תקנת עגונות והיינו כמו שפי' מהרש"א ז"ל דתחלת התקנה לא שייך לתקן משום תקנת עגונות אבל בסוף חששו לכך זה נראה לו לרש"י ז"ל דוחק וניחא ליה לפרש הכל משום חשש ממזרות בזה הדרך ולפ"ז לא סבר ליה להאי מ"ד כלל תקנת עגונות כן נראה לי ודו"ק:

תוספות בד"ה איהו דלא טרח כו' ותימא דלא נקט רבותא טפי נזדמן כו' עכ"ל. והר"ן ז"ל כתב ליישב דלא שכיח מילתא שנזדמן ממילא אצל אשתו דמסתמא פגע בשליח תחלה אם לא שקדם אצלה בכוונה ותיתי לי שכוונתי לדעתו ועוד נ"ל דכשביטל בפני האשה לכאורה אין שום סברא לומר לצעורי קא מכוון לפמ"ש התוספות בסמוך דכיון שאינו מביא עדים על כך ס"ד דלצעורי קמכוון משא"כ בפני האשה מסתמא מבטל בפני עדים כדי שלא תכפור בו לאחר שיגיע הגט לידה וא"כ אדרבא הוי רבותא טפי כשקדם בטירחא אצלה וקס"ד דלצעורי קא מכוון דאל"כ היה לו לבטל בפני השליח וליטול הגט ממנו דמסתמא פגע בו ברישא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה מהו דתימא כו' קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא כו' אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו שנאמן לומר כך היה בלבי כיון שהגט כבר הוא ביד האשה ואז אינו נאמן בשום דבר ול"ל דבעלמא נמי ס"ל דאע"ג שהגט הוא בידה אפ"ה נאמן הבעל לומר שכבר ביטלו כיון שהיא אינה יכולה מכחשתו ונהי דלא חיישינן להכי בכל גיטין הבאים ממ"ה שמא בטלו היינו דמסתמא לא חיישינן להכי דמילתא דלא שכיחא הוא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל דף כ"ט גבי וניחוש שמא פייס דמימר אמר הבעל שליח קדמני וכ"כ התוס' בפרק המביא תניין דף י"ח גבי חיישינן שמא פייס ומכ"ש למאי דמסיק הש"ס אי איתא דפייס קלא אית ליה ופירשו התוספות לענין ביטול וכ"ז לענין דמסתמא לא חיישינן להכי אבל אם בא הבעל וטען טענתו טענה כדאשכחן לענין טענת מזוייף דמסתמא לא חיישינן להכי במביא גט בא"י ואפ"ה אם ערער הבעל טענתו טענה אע"ג שהיא מכחישתו בבירור אלא דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במביא גט ממ"ה שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ כי היכי דלא ליתי הבעל ולערער בטענת שלא לשמה או מזוייף דהא אכתי יכול לערער ולומר שבטלו קודם שבא לידה אם לא שנאמר דהתם איירי לאחר התקנה שתיקן ר"ג שאין יכול לבטל שלא בפניו ואע"ג דקי"ל אם בטלו בדיעבד מבוטל היינו אם מביא עדים על כך אבל בטענה גרידא לא מהימן למשווי נפשיה רשיעא לעבור על תקנת חכמים אבל זה דוחק והאמת יורה דרכו דנראה מ"ש התוספות כאן שנאמן לומר כך היה בלבי היינו דוקא כה"ג דרהיט מעיקרא לבטולי דאיכא רגלים לדבר אבל בעלמא לא מהימן לומר שביטלו דכיון שהגט הוא ביד האשה הרי היא בחזקת מגורשת דרוב שולחי גיטין אין מבטלין כמ"ש התוספות לקמן בד"ה ואפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ מוקמינן לגט אחזקתו דמעיקרא בחזקת שלא נתבטל ועוד דאי איתא דביטל קלא אית ליה למילתא ועליו להביא ראיה משא"כ לענין מזוייף דלפי דבריו הגט הוא חרס מעיקרא וכה"ג מצינו שחילקו הטור והשלחן ערוך בין טענת מזוייף ובין טענת שנפל ממנו ומצאתו ע"ש ותמצא כדברי ועוד יש לי להאריך בטעמים נכונים ואין כאן מקומו ובעיקר הדין מצאתי כדברי בתשובת הר"ן ז"ל הביאו הבית יוסף סימן קל"ד ע"ש ודו"ק:

שם בא"ד ועוד נראה לר"י כו' ולא מהני דברים שבלב כו' אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו עכ"ל. ולולא שאיני כדי היה נ"ל לחלק בדרך אחר דאע"ג שדברים שבלב דברים היינו היכא דמעיקרא לא היה פיו ולבו שוין ואין דבריו שבלב עוקרין מה שדיבר בפה אלא שיש גילוי דעת שלכך נתכוון ועושה פירוש לדבריו משא"כ הכא דבשעת מסירת הגט לשליח לא היה בדעתו שום גילוי דעת לבטלו א"כ לא אתי דברים שבלב ומבטל' מה שדיבר בפה מלא ועשה המעשה תדע דהא פליגי ר"י ור"ל דלר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור וא"נ לר"י נהי דדיבור מבטל דיבור מ"מ מחשבה אינו מבטל דיבור כדאשכחן שם בקידושין פרק האומר דמייתי עלה מההיא דאמרינן לענין טומאה לא אתי מחשבה ומבטל מעשה והיינו דיבור לגבי מעשה וא"כ ה"ה למחשבה גרידא לגבי דיבור כן נ"ל נכון לעשות סניף לדברי התוספות ודו"ק:

גמרא למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע הא דלא מקשה אמתניתין דקתני גט שנתתי לך בטל הוא היינו משום דאיכא למימר דהאי בטל הוא דקאמר היינו שביטלו כבר באופן המועיל ומהימן במיגו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו משא"כ אברייתא מקשה שפיר דע"כ לאו בהכי איירי דא"כ כי אמר אינו גט אמאי לא אמר כלום הא איכא למימר נמי שבטלו כבר א"כ אינו גט אע"כ דלא איירי הכא אלא בלשון הביטול עצמו וק"ל:

גמרא ולא לצעורי וכו', ע' רשב"א שמקשה על פירש"י דמפרש לצעורי היינו לעכב חודש או חדשים דא"כ ממילא א"א לשליח ליתן לה עד שיצוה הבעל ליתן ובזה אף אם בטלו מהני כדקיי"ל וחוזר ומגרש בו, וא"כ אין הפרש בין ביטול ובין לצעורי ע"ש. ולענ"ד י"ל למה דאיתא בירושלמי הובא בהרא"ש ורשב"א דבעשה שליח להוליך גט צריך להחזיק בפני ב'. א"כ יש נ"מ זאת דאם לצעורי א"א לעכבו (רק) לפי שעה ולא ביטל השליחות אח"כ כשיצוה אותו הבעל א"צ להחזיקו בפני ב' כיון דכבר נעשה שליח מעיקרא אבל אם ביטל השליחות אם אח"כ ירצה לחזור ולגרש צריך לעשות שליח מחדש ולהחזיקו בפני ב', עוד י"ל דנ"מ בהיפוך דלצעורי הוי חומרא וביטול הוי קולא. והיינו לפי הצד דצדדו התוס' לקמן (דף ל"ג) ד"ה רבי וכו' דאף ביטל בפני השליח צריך להיות בפני ב' דאין דבר שבערוה וכו'. וא"כ י"ל כשאמר לו גט זה בטל שלא בפני ב' אם אמרי' לצעורי היינו שרוצה לעכב חדש ימים זה א"צ להיות בפני ב' ואף כשאמר לו כן שלא בפני עדים אין כח לשליח ליתנו לה. אבל אם הוא ענין ביטול השליחות כמו דמעשה שליחות צריך להיות בפני ב' דלא נתפס כח השליחות רק בעדים ה"נ לא נתפס ביטולו בלא עדים ולזה אם אמר לו כן שלא בעדים לא נתפס הביטול ויכול השליח למסור לה הגט מיד:

תד"ה איהו דלא טרח וכו' מה דלא הקשו בפשוטו דקידם מיותר הוא דכיון דקתני ששלח אצלה שליח הוי ביטול ול"א לצעורי מכש"כ בטרח הוא עצמו וקידם אצלה. די"ל דבאמת לא זו אף זו קתני ל"ז דקידם וטרח בעצמו אלא אף ששלח להשליח. וע' במהרש"א דמ"ש תוס' דליתני נזדמן אצלה או נזדמן שלוחו, כוונת המהרש"א דלתני נזדמן שלוחו היינו שהבעל אמר לשלוחו כשתזדמן אצלה תבטל הגט דאלו בשלח ממש מה ריעותא יש בנזדמן שלוחו לומר לצעורי הא המשלח צווהו לילך להשליח. אע"כ דכוונת מהרש"א דלתני באומר לשלוחו לכשתזדמן אצלה תבטל. ולכאורה קשה דא"כ זה קשה ג"כ ברישא דקתני ב' בבות הגיע בשליח לאורויי דל"א לצעורי ושלח שליח לאורויי דאלימא שליחות דבתרא, לתני חדא בבא ולתני הגיע גבי שלח אחריו. היינו ששלח שליח לכשתגיע אצל השליח הראשון תבטל הגט ונשמע מיניה תרתי דל"א לצעורי. ונלענ"ד דמה דאמרי' מ"ד לא אלים היינו היכא דמסר הכח לשליח שיהא הוא המבטל. אבל בודאי אם שלח שליח להודיע לו שהבעל מבטל הגט בזה פשיטא דל"ש לומר לא אלים כו' דהא עיקר הביטול מכח הבעל והשליח מעשה קוף בעלמא הוא דעבד להודיע מה שעושה הבעל. וכיון שכן צ"ל הא דמשמעינן מתני' דל"א לא אלים. והא עדיין אפשר למטעי דאמרי' לא אלים, ומתני' מיירי ששלח אחריו שליח להודיעו שהבעל מבטלו היינו יתורא דמתני' דבכה"ג ליכא חידוש. אע"כ דמיירי אפי' במבטל ע"י שליח. ולפ"ז ניחא דלא נקט גבי שלח שליח לישנא דהגיע ממילא איכא רבותא בגוף הדין דל"א לצעורי. וא"כ היה אפשר לאוקמי במודיע ע"י שליח הביטול ולא היה נשמע הדין דל"א לא אלים. ואם דעדיין היינו מוכיחי' מדנקט הגיע בשליח ולא נקט הגיע בבעל עצמו אע"כ דבעי לאשמעי' תרתי. הא' דל"א לצעורי. והב' דל"א לא אלים. והיינו ג"כ מכח יתורא מדלא נקט הגיע בבעל עצמו. בזה י"ל דהוי רבותא יותר לגבי שליח דל"א לצעורי, והיינו דבשלמא בבעל שהגיע ממילא אין ראיה כ"כ דמכוין לצעורי מדלא קידם עצמו, די"ל דבאמת בתחלה לא היה דעתו לבטל ורק בזו הרגע דהגיע בשליח עלה בדעתו לבטל. אבל בשלח שליח לבטלו ואינו חושש למהר לרדוף אחרי השליח ותולה רק בהזדמנות ניכר מזה דלצעורי קמכוין. מש"ה אשמעי' דאף כה"ג ל"א לצעורי. וא"כ דהוי רבותא בשליח שפיר מצינן לאוקמי במודיע ע"י שליח. להכי נקט תרי בבי ונקט ששלח שליח. דליכא רבותא כלל. ונשמע מיניה דמיירי במבטל ע"י שליח דל"א לא אלים וק"ל: וביותר י"ל דבמה דדקדקנו דעדיין לא שמענו דל"א לא אלים דהא י"ל דמיירי במודיע ע"י שליח דהוא מבטל י"ל דליכא למטעי בהכי. דלכאורה יש להסתפק באם מבטל שלא בפני השליח ושלא בב"ד ושלח שליח להודיע להשליח או להאשה שבטל הגט אם נימא דמהני הביטול דאין זה נגד תקחז"ל כיון דמודיע להשליח ליכא חשש ממזרת ועגונות, או דנימא כיון דבשעת הביטול לא חלה הביטול דכיון דבטלו אינו מבוטל, אף שמודיע להשליח לא מהני כיון דמודיע דבר שאין בו ממש דמעולם לא חלה הביטול. ופשיטנא לה מדברי הרשב"א במה דפרכי' בסוגיין למימרא דבטל לישנא דלבטל ממש הא י"ל דבטל דקאמר היינו דכבר בטלתי בפני ב"ד והברייתא דלא כרשב"ג. הרי מבואר להדיא דלרשב"ג וכן לר' בביטלו שלא בב"ד אף דמודיע לשליח לא מהני כיון דבשעת ביטול לא חלה הביטול, וכיון שכן ליכא למטעי דמתני' מיירי דמודיע ע"י שליח. דממנ"פ אם מודיע שבטלו בפני ב"ד. ואתי' כר' הא אף בלא הודיע מהני דס"ל בטלו מבוטל, ואם מודיע שבטלו ושלא בפני ב"ד ודאתי' כרשב"ג גם בהודעה לא מהני. אע"כ דמבטל ע"י שליח והיינו דעושה שליח, אבל אלו קתני הגיע שפיר יש למטעי דמיירי במודיע דהיינו שמודיע שבטלו בפני ב"ד ועשה (שלא) כתיקון ומהני (בדיעבד) ומה דקתני מודיע היינו להך גופא דאף דמצוה להודיע כשיזדמן ל"א לצעורי, וק"ל: ולכאורה יש לדון אמאי מהני ע"י שליח הא קיי"ל מילי לא מימסרן ולכמה פוסקים כר"י דאפי' אומר אמרו פסול. ולכאורה נראה דעיקר פלוגתא אם אומר אמרו כשר או לא פליגי בזה דלמ"ד אומר אמרו כשר עיקר הדין דמילי לא מימסרן לשליח היינו דאין כח להשליח למסור כחו לדין שליח עושה שליח אם אינו מוסר להשני מעשה אלא מילי בעלמא מש"ה בלא אמר אמרו לסופר רק שאומר לו כתוב דנעשה הוא שלוחו דהבעל אין בכחו לחזור ולמסור כח שליחותו לומר לאחר כתוב כיון דמוסר רק מילי בעלמא, אבל חדא שליחות אפשר ע"י מילי. דהיינו שהבעל יכול לעשות שליח למילי ואמרינן מילי שעושה שליח הוי כמו מילי דבעלים עצמן. ומש"ה אומר אמרו כשר דהבעל עושהו לענין זה שליח להדיבור הצווי להסופר כתוב שיעשה כן השליח עבורו וכשאומר השליח לסופר כתוב אין מוסר לו כחו ומדין שליח עושה שליח, אלא דעושה כן בשליחות המשלח ולזה בעצמו הוא שליח לומר לסופר כתוב במקום הבעל, אבל מאן דס"ל אומר אמרו פסול ס"ל דחד שליחות ג"כ אינו נתפס במילי ואין כח לעשות שליח על מילי בעלמא. ומש"ה א"א לבעל לצוות להסופר לכתוב ע"י שליח, דמה שאומר השליח להסופר כתוב לא הוי כאומר הבעל דלא נתפס כח השליחות ע"י מילי בעלמא. וכיון שכן הא ביטול הגט הוי מילי בעלמא ואיך יכול לבטל ע"י שליח. ובהכרח לומר דוקא אמירת כתוב לסופר דהמילי לא הוי גמר מעשה רק שעי"ז יכתוב הסופר זהו מקרי מילי. אבל היכא שנגמר הכל ע"י מילי כגון ביטול הגט דע"י הביטול נגמר כל הענין זהו חשוב כמעשה. וראיה לזה מדפליגי ר' יאשיה ור' יונתן אם יכול להפר נדרי אשתו ע"י שליח ותיפוק ליה דהוי מילי. אע"כ דכה"ג מהני. ויעויין בר"ן פ"ק דפסחים שכ' דביטול חמץ דהוא מתורת הפקר א"י לבטל ע"י שליח שהרי אם אמר לחברו הפקר נכסיי אין בכך כלום. ולא זכיתי להבין איך פשוט לו להר"ן דלא מהני הפקר ע"י שליח דאמאי לא. וחשבתי לומר דהוי מדין מילי לא מימסרן. אבל באמת הא בררנו מסוגיין דיכול לבטל ע"י שליח. וגם מהפרת נדרים מוכח דכה"ג מהני שליח. אח"כ מצאתי בס' בית מאיר בעזה"י (בסי' קכ ס"ד) שהביא דברי הר"ן הנ"ל והניחם בקושיא. וגם הביא דברי המהרי"ט (ח"א סימן קכז) דא"י להקדיש ע"י שליח משום דהוי מילי וסתר זה מדין הפרת נדרים ע"י שליח. ובאמת גם מסוגיין דביטול הגט ע"י שליח נסתר דברי מהרי"ט. וביותר שהגוף הדין לענ"ד היא סוגיא ערוכה תמורה (דף י) אמר רבא דשווי שליח לאקדושי. הרי להדיא דאפשר להקדיש ע"י שליח. והרי רבא בעצמו ס"ל לעיל (דף כט ע"א) דמילי לא מימסרן לשליח ואעפ"כ ס"ל דיכול להקדיש ע"י שליח. אמנם במה שראיתי בספר בית מאיר הנ"ל בתחלת דבריו שפקפק על דינא דמהרי"ט הנ"ל דמפירש"י נראה דגריעותא דמילי אך שלא יוכל השליח למנות אחר תחתיו אבל השליח עצמו מהני במילי דהרי גט ומתנה גופא נמי אינו אלא ע"י מילי והם כותבים ונותנים עכ"ל. ולענ"ד כבר כתבנו דזהו ניחא למ"ד אומר אמרו כשר אבל למ"ד אומר אמרו פסול א"א לומר דהגריעותא רק דא"א למנות שליח אחר תחתיו דהא מה שאומר לסופר כתוב אינו ממנה הסופר תחתיו אלא דבצוואת הבעל אומר לו כתוב וזהו בעצמו שליחות הראשון שיעשה הסופר שליח במקומו של הבעל ושליחות דהסופר מהבעל נעשה ע"י שליח זה ולדבר זה עושהו הבעל שליח שבשליחותו יאמר לסופר כתוב. אע"כ דא"י לעשות שליח כלל למילי. ומה דהביא הב"מ ראיה מגט לכתוב ומתנה גופא. במחכ"ת אינו דאף שהבעל אינו מוסר דבר להשליח רק מצוהו לכתוב או ליתן גט מ"מ מצוהו לעשות מעשה. אבל אם מצוהו לעשות מילי בעלמא לא מהני. אולם עדיין יש לע' למה דס"ל למהר"י מרדוש הובא בב"ש (סי' לה ס"ז) דבקידושין אף בשטר אין שליח נעשה שליח כיון דתליא ברצונה עדיין אין מעשה ביד השליח דהא אין ביד השליח לגמור המעשה דשמא לא תתרצה. מש"ה הוי רק מילי, א"כ למ"ד אומר אמרו פסול, לפי דברינו הטעם דהשליחות הראשון ג"כ א"א ע"י מילי א"כ שליח בקידושין היכי משכחת לה. ועיין:

תד"ה מ"ד איגלאי מלתא ואע"ג דעלמא כו'. תמוה לי מאד דמה הוצרכו לדחוק דעשאוהו כדברים שבלב הא בלא"ה לו יהיה דדברים שבלב הוי דברים מ"מ הא השליח והב"ד אינם יודעים בשעת מעשה מה שבלב וממילא הוי כמו מבטל בדיבור שלא בפניהם דמה לי דמבטל באמת שלא בפניו או דמבטל בפניו בענין שאין ידוע להשליח ולהב"ד ביטולו שהרי מבואר לקמן גבי אותבי קרי באודניכו וכתובו, אף דמ"מ הוא יצעוק ויאמר בפה מלא שהגט בטל. מ"מ כיון שהם אינם שומעי' מקרי שלא בפניו, וא"כ ביטול בלב אף דהויין דברים מ"מ הא לא נשמע לאוזן השליח ומקרי שלא בפניו דלא מהני. ולומר דהתוס' באו ליישב לפי אותו צד דלרבי גם בביטול שלא בפניו מ"מ לחומרא הוי ביטול. ואלו הכא ברהיט בתרייהו דלא הוי ביטול כלל. מש"ה הוצרכו למיתי עלה מדין דברים שבלב. גם ז"א דהא התוס' כתבו ע"ז ואין להקשות דמי איכא מידי כו' ועדיפא מיניה אמרינן בביטול שלא בב"ד דקיימו עתה באותו צד דביטול שלא בפני ב"ד לא הוי ביטול כלל, אם כן למאי הוצרכו תוס' דעשאו כדברים שבלב ועקרו דבר תורה ולדמות לביטול שלא בב"ד. הא בפשוטו כיון דביטול שלא בב"ד לא מהני אף דדברים שבלב הוי דברים מ"מ הוי ביטול שלא בב"ד. וביותר אף אם מהני ביטול שלא בב"ד אני נבוך הא בביטול שלא בפני השליח בעי שיהיה בפני עדים מדין אין דבר שבערוה. וכמ"ש גם המהרש"א בפשיטות והכא דאין ידוע בשעת הביטול מה שבלבו הוי ביטול שלא בעדים: ואולם זה צריך לדון גם בסוגיא דקידושין (דף נ') דבעי למפשט ממתניתין דקתני אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו. אעפ"כ אינה מקודשת דמוכח משום דהוי דברים שבלב. והא י"ל דהטעם כיון דהעדים ששמעו התנאי ולא ידעו ממה שבלבה ממילא על אופן זה דלא נתקיים התנאי לא הויין ע"ק. וצ"ל דמ"מ כיון דעל יסוד הקידושין הוי עדים וכיון שבלבה היה להתקדש בכל ענין הוי כנתקיים התנאי ומקרי ע"ק. אבל הכא דאין ידוע לעדים כל ענין הביטול לכאורה לא מהני דמה בכך דאח"כ נודע לנו למפרע דרהיט בשביל ביטול הא בשעת חלות הביטול דהיינו בשעה דרהיט לא הוי עדים ע"ז עכ"פ זה ברור דמקרי שלא בפניו. וצע"ג:

בא"ד ואין להקשות דמי איכא מידי כו' ביאור דבריהם דאף דפרכי' לקמן מי איכא מידי כו' ומשנינן כל דמקדש אדעתא כו' מ"מ הו"ל למיפרך גם הכא אהך דינא, ולזה תירצו דהיכא דיש סברא חשובה יש כח ביד חכמים לעקור ול"צ לסברת דכל דמקדש אדעתא כו' והביאו ראיה דכמו בביטול שלא בב"ד דמודה ר' דביטלו אינו מבוטל ואפ"ה לא פריך הש"ס עלה ומי איכא מידי כמו דפריך לרשב"ג אע"כ דבביטול שלא בב"ד דעליה התקנה טובה יש כח ביד חכמים לעקור:

תד"ה מבוטלת היא ורש"י פי' בכריתות כו'. ותמוה לי דא"כ האיך פרכי' התם אלא לת"ק והא התם דעדיין לא בא המתנה ואפי' השטר לא בא לידו רק ששתק כשיזכה לו השטר ע"י אחר ובכה"ג אי אפשי לא הוי הפקר אלא דסובר שיכול לבטל המתנה וכאומר איני חפץ במתנה וה"ז ממש כדינא דרב ששת דאי אפשי בו לא"כ. וצע"ג וד' יאיר עיני. ויעויין בר"ן דמקיים ב' הגירסות דהכא מיירי לענין אם הדרא למרא בזה לשון עבר מהני ולשון להבא לא"כ ובכריתות מיירי לענין אי הוי הפקר בזה הוי איפכא דלשון עבר לא"כ דלא הוי הפקר ולשון עתיד מהני ולכאורה תמוה דא"כ היכי אמרי' בסוגיין דלישנא דמהני קאמר. הא בין עבר ובין עתיד מהני לדבר א' דבלשון עבר מהני לחזור למרא ובלשון עתיד מהני ליהוי הפקר ובזה ל"ש ג"כ סברת תוספות דמהני היינו דטוב לו שיתבטל דבורו בכדי שלא תתבטל המתנה דהא המתנה בין כך וב"כ בטל אלא דנ"מ אי הדרא למרא או הוי הפקר והיא לכאורה קושי' עצומה: ובדרך פלפול י"ל דלכאורה יש להקשות דמה פרכי' למימרא דבטל כו' דלמא בטל ב' לשונות משמע ומספקי' אם כוונתו לשעבר או להבא ובגט דהוי חזקת א"א דיינינן להבא קאמר והגט פסול והתם משום חזקת מר"ק דיינינן דלשעבר קאמר והדרא למרא. וצ"ל דפירכת הש"ס דמ"מ במה דקאמר דבריו קיימים משמע דהוי ודאי למרא אף אם הקדים אחר לזכות בו בתורת הפקר מפקי' מיניה ויהבינן למרא, ואם איתא דהוי ספיקא היה מהראוי לומר דאם תפס זכה דאף דבקרקע לא מהני תפיסה מ"מ י"ל הכא דלא הוי כ"כ חזקת מר"ק כיון דנעשה מעשה המתנה בפנינו ס"ל להש"ס דמהני תפיסה וכיון שכן י"ל דשפיר משני דמלישנא דמהני קאמר והיינו דמכח דב' לשונות משמע אנו מכריעים דאמר בלשון דמהני. והיינו דאם כוונתו על להבא ורצונו להפקירו לא נתקיים מחשבתו דהא מ"מ כיון דאנן מסופקים נותנים לכתחלה להבעלים מכח חזקת מר"ק. אלא דאם קדם אחר וזכה היה מהני. וכיון דלכתחלה אנו נותנים להבעלים לא נעשה כ"כ רצונו משא"כ אם כוונתו לשון עבר ליתן למר"ק בזה נתקיימה רצונו דגם אנן דמספקינן בדעתו נפסוק כן ליתנו למר"ק. ומש"ה אנן מכריעים דכוונתו לשעבר דבזה מהני דבורו ואפי' קדם אחר וזכה לא מהני, וק"ל: