מסכת יומא דף פ׳ עמוד ב׳

כי איתשיל בבי מדרשא הך דלעיל כמה ישתה ויהא חייב לענין עוג מלך הבשן כלומר לענין אדם כענקים איתשיל והוו להו בית שמאי לחומרא דמחייבי ברביעית:

כזית בכדי אכילת פרס קים לן (כריתות דף יב:) בכל אותן איסורין ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה והיא אכילת חצי ככר ששיערו בו את העירוב שהוא מזון ב' סעודות כדתנן חציה לבית המנוגע שתלה הכתוב שהייתו לטמא בגדים כשיעור אכילה:

ככותבת בכדי אכילת פרס בתמיה יום הכפורים ששיעור אכילתו בככותבת אף הוא שיעורו צירוף אכילתו בכדי אכילת פרס ואם שהה יותר מכאן אין מצטרף ופטור והא כיון דשיעורו גדול בעי שהיי' טפי לצירוף אכילתו והשתא קולא דפטרי ליה:

בטפי מהכי אם שהה יותר מיכן לא מייתבא דעתיה ויוה"כ ביישוב הדעת תליא מילתא דכתיב אשר לא תעונה (ויקרא כג):

חצי פרס ששיעורו לפסול את הגויה לאוכל אוכלין טמאין חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה וחצי פרס שיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות כדאמרי' בעירובין (דף פג.) ואף ביה משוינן שהיית צירופו בכדי אכילת פרס ותו לא כיון דשיעורא רבה הוא בטפי מהכי ליצטרף:

הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא ואקילו רבנן בה:

ולא תטמאו בהם גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא) כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין אלא אזהרת אכילתן וכתיב ונטמתם בם משמע שעל ידי אכילתן תטמאו:

מכאן לטומאת גויה על ידי אוכלין טמאין דאורייתא:

וחצי פרס בכדי אכילת פרס תימה לריב"א בפ"ק דשבת (דף יד.) מפרש טעמא דפסול גוויה משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקה דתרומה לפומיה ומטמא להו וא"כ בכביצה ליפסל גופיה כיון דאית בהן שיעור לטמא טומאת אוכלין ותירץ כיון דגזרי משום דילמא שדי משקה תרומה לפומיה וקים להו לרבנן דבבציר מאכילת שתי ביצים אין אדם צמא לשתות והוא בעצמו הקשה לדבריו שותה משקין טמאין אמאי אינו טמא עד שישתה רביעית כדאיתא פ' קדשי מזבח במסכת מעילה (דף יז:) הא משקה מטמא אחרים במשהו כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף יד.) ובברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נב.) מיהו לפר"ת שפירש דמדאורייתא לא מטמאו אלא ברביעית ומדרבנן הוא דגזור במשהו ניחא דלא רצו לגזור אלא במשקין דמטמו מדאורייתא ור"ת פי' דשתי גזירות הוו דמעיקרא גזר בשתי ביצים דנפסל גופיה מלאכול בתרומה אבל מותר ליגע וכן משמע לישנא דפסול גויה ולאו טעמא דמפרש פ"ק דשבת (דף יד.) אלא מטעם אחרינא כמו דאמרי כיון דהאוכל אוכלין טמאין מותר לאכול בתרומה אף על גב דנגעי בהדי הדדי בתוך הגוף ואתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ ואתי למישרי להגיע תרומה לאוכלים טמאין וא"ת א"כ בכביצה לגזור ויש לומר משום דכי אכיל כביצה אין נכנס למעיו כביצה שא"א שלא ישאר קצת בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקת' מכביצה אוקמה אשתי ביצים אבל משקין סגי ברביעית שאינן נשארים בין החניכיים והשיניים ור"י הוסיף על דבריו לפרש טעמא לשתי ביצים כיון דאפיקתיה מכביצה אוקמה אחצי שיעור פרס סעודה דבית המנוגע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדמשמע בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פג.) וההיא גזירה דשתי ביצים גזירה קדמונית היתה קודם י"ח דבר טובא תדע דהוה ס"ד הכא דהיא דאורייתא דפריך מונטמתם בם מיכן לפסול גויה מן התורה ואי לא גזור אלא בי"ח דבר במאי טעי והא י"ח דבר ידועים לכל ופשט איסורן כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לו.) ועוד א"כ חסר להו מי"ח דבר לדברי המקשה ובי"ח דבר גזרו בתר הכי האוכל אוכל ראשון וכו' אפי' בכביצה ומטעמא דהתם אפילו ליגע בתרומה נפסל גופו:

ואסיקנ' כי איתשיל בעוג מלך הבשן איתשיל דמלא לוגמיו יתר מרביעית דהוה ליה ב"ה לקולא.

ואקשינן מ"ש אכילה דכו"ע בשיעורא חדא ככותבת ובשתיה שיעורא דכל חד וחד כמלא לוגמיו דידיה ושנינן קים להו לרבנן דבשתיה דכל חד וחד לא מייתבא דעתייהו מיהו לכ"ע טובא לעוג מלך הבשן פורתא.

בשר שמן ככותבת מייתבא טובא לולבי גפנים ככותבת פורתא.

פי' פרס חצי חלה שהיא כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה כבחצי פרס. כלומר אם אכל מעט לחם טמא ומעט בשר טמא אם יש בשניהם שיעור חצי פרס מטמא גופו מליכל בתרומה וזו היא טומאת גויות. ועל זה התקיף רבינא אם שהה מתחילת אכילתו נותר או פיגול שאיסורן כזית ואכל מעט מעט עד שהשלימו לכזית בשיעור פרס נצטרפו כל האכילות וחייב ואם שהה יותר מזה אין מצטרפין אלא בטל המיעוט במיעוטו ואכילת אוכלין טמאין חצי פרס מעט מעט כשיעור שהיית אכילת פרס מצטרפין ומטמא הגוף ואם הוא שיהוי יותר מזה בטלו האוכלין. וכי שיעור אחד לכזית שיעור אחד לחצי פרס. ופריק לי' רב פפא הנח לטומאת גויות [דאינה] מן התורה. טומאת גויות מדרבנן היא לפיכך מקילין בה והאי קרא דכתיב אל תטמאו בהם ונטמתם בם מיכן לטומאת גויות מן התורה. טומאת גויות מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא.

אמר רב פפא אומצא ומלחא דעלה מצטרפין לככותבת אע"ג דמלחא לבדה לאו מאכל הוא כיון דאורחא דאינשי מיכל אומצא במלחא מצטרף. וכ"ש שאר אוכלין שמצטרפין ואם אכל ממיני מאכל הרבה מעט מעט עד שהשלים לככותבת חייב.

וכן ציר שעל ירק מצטרף מהו דתימא משקה הוא קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. אבל אכל אכילה גסה ביוה"כ דהוא מצטער ממה שאכל הרבה ומוסיף על מנהגו פטור.

מ"ט אשר לא תעונה כתיב.

אכל חצי שיעור ושהה ואכל חצי שיעור אחר אם לא שהה מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס הרי אלו מצטרפות ואם שהה כדי אכילת פרס אין מצטרפות ושיעור זה בין לאיסורים ששיעורן בכזית בין לאיסורים ששיעורן בככותבת ואין אומרין שמאחר ששיעורו גדול שיהא מצטרף בשהיות מרובות שאין יישוב הדעת אף בככותבת אא"כ הם בתוך שיעור אכילת פרס:

אע"פ שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין גזרו חכמים שאם אכל אוכלים טמאין אפילו אכילת חצי פרס בכדי שיעור אכילת פרס שיהא טמא וזו היא הנקראת טומאת הגויה וסמכוהו מן המקרא אל תשקצו את נפשותיכם ואל תטמאו בהם כלומר אל תשקצו באכילה ולא תטמאו באכילה גם כן ואע"פ שאין ישראל מוזהרין על הטומאה דהא כתיב אמור אל הכהנים וגו' הדר כתיב ונטמתם בם ומ"מ אסמכתא בעלמא היא שאין טומאה מן התורה על ידי אכילה אלא בנבלת עוף טהור:

כשם שביארנו במשנה באוכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה שהוא פטור כך הדין באוכל אוכלין ראויים אלא שאכלם אכילה גסה ושלא להנאה ואדרבא שהוא קץ בה ומזקת לו פטור שאע"פ שאכילה זו ראוייה לרעב אינה ראוייה לשבע ומ"מ מכין אותו מכת מרדות:

אף לענין תרומה זר שאכלה אכילה גסה ר"ל שכבר היה שבע אינו משלם את החומש שנאמר איש כי יאכל פרט למזיק את עצמו וכן אם כסס שעורים של תרומה אינו משלם את החומש מפני שהזיק עצמו:

וי"מ פרט למזיק מזיק את התרומה כלומר שאינו אוכלה אלא מזיקה ומשחיתה ולשון כסיסה האמור כאן בשעורים פירושו אכילה אלא שכל שאין דרכו באכילה קרוי כסיסה ובחטים משלם קרן וחומש כמו שביארנו בששי של ברכות ל"ו א':

בא"ד כשיעור ג' גרוגרות ועוד רכין ונוחין לאכול וכותבת הגסה כו' ובצירא מכביצה כו' עכ"ל אין כל זה צורך לתירוצם אלא שהביאו לשון ר"ת כמו שהוא בשיעורו דשמעתין וק"ל:

בד"ה וחצי פרס כו' דאתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ כו' כצ"ל:

גמ' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עי' חולין דף לד ע"ב תוס' ד"ה והשלישי:

רש"י ד"ה ולא תטמאו כו' אין ישראל מוזהרים מליטמא תמוה לי הא גם כהנים אין מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ:

רש"י ד"ה ולא תטמאו שהרי אין ישראל מוזהרין מלטמא קשה לי, הא גם כהנים אין מוזהרין לטמא בטומאת שרץ:

תוס' בסוף ד"ה מה רוצח כו' ועוד י"ל (על מה דהקשו בהא דקאמר בע"ז (דף נד) גבי נעבד באונס דאסור דמיירי כגון שאנסוהו כותים, ופריך אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והקשו הא קרא בקרקע עולם מיירי, אבל עושה מעשה חייב למסור את עצמו), דמשמע ליה דלענין מיתת ב"ד אין חילוק (בין עביד מעשה ללא עביד, דהא אשה ברצון חייבת, אף דהוי קרקע עולם, ומ"מ באונס פטורה). תימא דמה בכך דבגוף הדין אין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה, הא מ"מ מכח דלא עביד מעשה הדין דמותרת להבעל לו ולא תהרג, וא"כ מה דעשתה עשתה ברשות ב"ד, ופשיטא דאינה חייבת מיתה, אבל בדידיה דהדין דיהרג ולא יעבור שפיר י"ל דאם עבר חייב מיתה, ובאמת גם בדידה אלו היה הדין דתיהרג ולא תעבור היתה חייבת מיתה אף בלא מעשה אך טעם הפטור דידה כיון דעשתה בהיתר: