מסכת יומא דף ע״ה עמוד א׳

עינו בכוסו אוהב שכרות:

כל העולם דומה עליו כמישור ממון אחרים דומה לו היתר:

דאגה פחד שדואג על הפסד שום דבר פן יבואהו:

ישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה:

יורד עמו לחייו בכל דבר שהוא יכול להקניטו ולהפסידו הוא יורד:

עריות דנאסרו להם במדבר ודגה לשון תשמיש כמו וידגו לרוב (בראשית מח):

ומחתה פיה מקנחת פיה של מטה כמו כאשר ימחה הצלחת (מלכים ב כ״א:י״ג) כמי שמקנח את הקערה:

דאמר מר במסכת סוטה בפרק קמא (דף א:):

ואסיקנא ירד להן לישראל תכשיטי נשים וציקי קדירה ואבנים טובות ומרגליות עם המן:

לעולם לא תהא שנאת אדם מונעתו מלהטיב לחבירו בכל מה שאפשר לו להיטיב והוא שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וילמד אדם ממדת קונו דרך צחות אמרו בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר [ודם] אדם מקניט את חבירו יורד עמו עד לחייו מדת[ו] של הקב"ה קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו יורד לקרקע מזונותיו עמו קלל את העבד אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה קלל את האשה הכל רצין אחריה קלל את האדמה הכל ניזונין ממנה:

כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר לענין ממון שגוזל וגונב וכו'. והכונה דהאוהב שכרות אוהב לשתות עם בני אדם, ואז יזמינם ויעשה הוצאות ואחר כך אין בידו לעשות הוצאות מרובות כאלה, ומוכרח לגנוב ולגזול כדי להביא לצורך הרגל שלו, והוא כענין האמור בבן סורר ומורה. ונראה לי בס"ד יַיִן במילואו כזה, יו"ד יו"ד נו"ן גימטריא עוֹלָם [146] גם כוֹס במילואו כזה כ"ף ו"ו סמ"ך, עולה המלוי מספר עוֹלָם. וזהו שנאמר (משלי כג, לא) 'יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ' אז 'יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' בעולם הרמוז בתוך כוס. ולפי דברי רש"י שפירש הכונה לענין הממון הנה מלוי כוֹס הנזכר עולה 'הַמָּמוֹן' [141] עם כולל האותיות [5].

כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעֲרָיוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר נראה לי בס"ד מפיק לעריות מתיבת (משלי כג, לא) 'כוֹס' כי כוס הוא כינוי לאשה שנקראת בשם כוֹס וכנזכר בגמרא, הכתוב מידרש מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה, והכי קאמר כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס היין עֵינוֹ אז עֵינוֹ בַּכּוֹס יִתֵּן היא האשה שנקראת כוֹס, ואל תחשוב זה באשתו דוקא המותרת לו אלא יִתְהַלֵּךְ לְמֵישָׁרִים כל הנשים האסורות דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר. ברם איכא למידק כיון דקרא איירי במשתכר הוה ליה למימר 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹסוֹת עֵינוֹ' כי בכוס יחידי לא נפיק ביש מיניה? ונראה לי בס"ד דרבוי הכוסות נרמז במילוי 'כוֹס' כזה כ" ף ו י " ו ס מ " ך שעולה מספר יוֹסֵף [156] דהשותה רוצה להוסיף על הכוסות. וזהו שנאמר 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס' אמר בַּכּוֹס, רוצה לומר במה שרמוז בתוך אותיות כוֹס שהוא מספר יוֹסֵף אז יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים שהעולם או העריות דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ. וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים. נראה לי בס"ד מאן דאמר יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ דמפיק לקרא מפשטיה משום דתקנה זו אי אפשר להיות בכל הענינים שיש לו דאגה לפעמים שלא יוכל לגלותה לאחרים בשום אופן.

(ישעיה סה, כה) "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" חַד אָמַר אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם וְכוּ'. מקשים, אמאי נקטי מלתייהו על פסוק בישעיה ולא נקטי על פסוק תורה 'וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ'? ונראה לי בס"ד דכאן לא משמע שהעפר יהיה עיקר פרנסתו אלא גזר שיאכל עם מאכליו עפר גם כן, אך שם כתיב 'עָפָר לַחְמוֹ' משמע זה עיקר סעודתו ופרנסתו.

מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, מַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ, יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. נראה לי הטעם שרצה הקב"ה להטיב איזה טובה בקללה עצמה, ללמד כי סוף כל סוף יתוקן המקולקל ויהיה טוב דאפילו הנחש סופו להתקן, ולכן עושה טובה בתוך הקללה. ובזה יובן (חבקוק ג, ב) 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר' רוצה לומר בשעת הרוגז שאתה מקלל תעשה טובה שתהיה זכר וסימן לרחמנות שתעשה באחרית הימים.

קִלֵּל אֶת הַנָּחָשׁ, עוֹלֶה לַגַּג, מְזוֹנוֹתָיו עִמּוֹ נראה לי בס"ד הכונה אף על גב דהיה אפשר לקללו באופן אחר שגם כן תהיה הקללה מדה כנגד מדה, עם כל זה קללו באופן זה כדי שימשך לו טובה מן הקללה והיינו דהיה אפשר לקללו שיהיה מאכלו דם והוי גם כן מדה כנגד מדה הוא שפך דמו של עולם יהיה מאכלו דם דוקא, אך אם היה כן לא היה מזונו מצוי לו בכל מקום על כן קללו שיהיה מאכלו עפר מדה כנגד מדה הוא גרם מיתה לאדם שישוב אל העפר כן מאכלו עפר מפני שיש לו טובה מצד אחר שמזונו מצוי בכל מקום. וכן הענין אצל כנען שגזר עליו הקב"ה על ידי נח הצדיק שֶׁיִהְיֶה עֶבֶד עֲבָדִים לְאֶחָיו (בראשית ט, כה) כי קללה זו שקללו נח היתה מאת ה' ששם בלב נח לקללו בכך, וְרוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ, וקללה זו היתה מדה כנגד מדה בעבור שחם אביו סרס את נח שלא יביא בן רביעי ויחלוק עמהם בממון, לכך גזר על כנען שהיה בן רביעי עֶבֶד עֲבָדִים שאין לו קנין בממון מה שקנה עבד קנה רבו, והיה אפשר שיקללנו שיהיו כנען וזרעו עניים עד עולם שאין תופסים בידם ממון והוי גם כן מדה כנגד מדה, בעבור שעשה סירוס ומנע בן רביעי בשביל חימוד ממון, אך קללו באופן זה שיהיו הוא וזרעו עבדים שיש באופן הקללה הזאת טובה מצד אחד כי העבד אוכל ושותה מאכל ומשקה טוב של עשירים, מה שאין כן העני אף על פי שהוא בן חורין, לא יבא בפיו מאכל ומשתה טוב וערב של שרים ועשירים. מעשה באחד שהיה אביו עשיר ממשפחה מיוחסת הרבה ונתלמד זה לאכול בשר שמן ומאכל ערב, לימים נתרושש הבן ואין לו לאכול כמנהגו, והלך לשוק שבו נמכרים העבדים למכור עצמו לעבד לעשיר אחד, והכירו אותו עשיר והכיר את אביו, אמר לו שוטה אתה בן חורין מן המיוחסין הגדולים שבעולם למה תמכור עצמך לעבד אם אין לאל ידיך תעסוק במלאכה בזויה שתרויח בה שיעור פרנסה בלחם צר וזה טוב לך! אמר לו נתלמדתי לאכול בשר שמן ומאכל ערב, לכך מוכרח שימכר לעשיר ששם מצוי לו כל זה תמיד, שהעבד אוכל מכל מיני תבשילין הטובים המצויים בבית אדונו. נמצא נתקלל באופן זה שיש בו טובה מצד אחד. וכן האשה נתקללה בדם מפני ששפכה דמו של עולם והיה אפשר לקיים גזרה זו של דם שיצא כל חודש דם הרבה מחוטם שלה שלא יהיה לה טומאה מצידו, אלא רק חולשה בעלמא, אך קללה באופן זה שיצא הדם מאותו מקום כדי שיהיה לה טומאה ובזה יגיע לה טובה מצד אחד, דעל ידי טומאה תפרוש מבעלה וממילא תהיה חביבה על בעלה בימי טהרתה כשהוא משמש עמה שתהיה תאותו מרובה עליה מכח ההעדר. וכן הענין באדמה שקללה (בראשית ג, יח) 'קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ' מדה כנגד מדה, בעבור ששינתה רצון קונה ולא הוציאה טעם העץ כטעם הפרי, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ה, ט), והיה אפשר לקללה באופן אחר, שלא יצא שום פרי מגופה, כמו מיני דגן ומיני ירקות שיוצאים מגוף האדמה שנקראים פרי האדמה אלא כל הפירות יצאו מן האילנות דוקא, שהאדמה תוציא עץ בלבד, והעץ יוציא פרי, דבזה נקרא הפרי על שם העץ, דמברכים 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ' ולא 'פְּרִי הָאֲדָמָה' וזה עונשה מדה כנגד מדה שלא עשתה רצון קונה להוציא טעם העץ כטעם הפרי, אך עשה לה העונש באופן זה שתוציא קוֹץ וְדַרְדַּר ולא מנע ממנה הפרי שהוא מיני דגן וירקות שהעולם נזונים מהם, כדי שיהיה לה טובה מצד אחד שתוציא פירות שיהיו נקראים על שמה שהוא הלחם שמברכין עליו המוציא לחם מן הארץ, וכן שאר פירות וירקות היוצאים מגופה שמברכים עליהם 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה' שנזכרים על שמה בברכה.

אֵין דַּעְתּוֹ מִתְקָרֶרֶת, עַד שֶׁיֹּאכַל עָפָר כך הגרסא בעין יעקב ולשון זה יורה שהוא נח מרוגזו ומכעסו בזה. ונראה לי בס"ד הענין כי הוא תמיד ברוגז וכעס על האדם אשר מסיבתו נתקלל בעשר קללות ויהי למרמס שאיבד כמה דברים שהיה לו בראשונה, אך ידוע כל מי שרואה בשונאו איזה רעה ונזק ישמח בלבבו, ויהיה לו נחת רוח והנפשה, ולכן כשאוכל עפר יזכור הרעה הנעשית לשונאו שהוא האדם שנגזר עליו (בראשית ג, יט) 'וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב' ובזה יהיה לו נחת והנפשה מצד הרעה הבאה בדבר זה לשונא שלו ולכך דעתו מתקררת מכעסו ורגזו עליו.

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּגִים, וְחַד אָמַר: עֲרָיוֹת. מַאן דְּאָמַר: דָּגִים, דִּכְתִיב: 'נֹאכַל'. קשה הוה ליה למימר מַאן דְּאָמַר: דָּגִים, דִּכְתִיב: 'הַדָּגָה' (במדבר יא, ה) שמכאן הוכחה יותר וגם היא קודם תיבת 'נֹאכַל'? ונראה לי בס"ד דסתמא דש"ס ידע להא דאמר מר שהיה ' הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים' ולא היה להם דגה גדולה ועל כן מוכרח לפרש 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה' היינו תשמיש דקרי ליה דגה כמו שנאמר (בראשית מח, טז) 'וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' לכך דייק לה מתיבת 'נֹאכַל' דאם הוא תשמיש מאי נֹאכַל? ולכך מוכרח לומר מה שאמר 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה' היינו דגה ממש ואף על גב דלא היו אוכלים דגה גדולה דאין להם אלא דגים קטנים אמרו דגה ולא דגים על דרך (בראשית לב, ו) 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' שהוא שם המין. או קראו אותם בשם דגה שהיא גדולה מפני שהיה הקב"ה עושה להם טבע דגים הקטנים כטבע דגה גדולה דאמרו רבותינו ז"ל /דגים קטנים קשים לעוברות' כמו שאמרו בכתובות דף ס'.