מסכת יומא דף ע״א עמוד א׳

שכל הפרשה נאמרה על הסדר וכו' ואי כסדרן כתיבי וכן הסדר שמוציאן בלבישה ראשונה ואין עבודה חיצונה של בגדי זהב מפסקת בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה לא משכחת לה וכו' כבר פרשתיה בפרק אמר להם הממונה (לעיל יומא דף לב:):

בשעיר הנעשה בחוץ כדכתיב (במדבר כ״ט:י״א) מלבד חטאת הכפורים והוא אינו כתוב כאן אבל אילו ואיל העם דווקא כתבינהו קרא אחר הוצאת כף ומחתה ולא איצטריך לן לשבש סדרא דקראי:

אמר קרא ויצא ועשה וגו' וזו יציאה ראשונה האמורה בפרשה הילכך על כרחך מקמי הוצאת כף ומחתה עביד להו בהפסקה שביניהם לעבודת היום:

אשר לבש כבר אלמא זו היא פשיטה שניה שמע מינה יש הפסקת חילוף בגדים בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה ורבא לא אאתקפתיה דרבי זירא קאי אלא לפרושי טעמא דמתניתא דמשבשא קראי:

ה"ג קראי כתיבי וכו' ולא גרס תרי:

אינו רואה פר ושעיר הנשרפים אלמא שריפתן בעוד שכהן גדול לבוש בגדי בוץ היא:

ואילו אימורי חטאת לדברי הכל בתר הכי עביד להו (כשטובל) בטבילה שלישית עם אילו ואיל העם:

אימא חוץ מפסוק זה ואילך לא נכתבה על הסדר:

לא משכחת לה אלא ג' טבילות לעיל פ' אמר להם הממונה (יומא דף לב. ד"ה ואי) פירשתי:

איל אחד האמור כאן שנאמר ומאת [עדת] בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה הוא האמור בפרשת פינחס בענין ובעשור לחדש השביעי:

אמר רב חסדא גמירי ה' טבילות וי' קידושין ואי כסדרן כלומר כמו שכתובה בעבודת היום לא תמצא אלא שלשה טבילות וזה פירושו טבילה לתמיד של שחר שהוא קודם לעולה ואח"כ כתיב כשבא ללבוש בגדי לבן (כתיב) בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם וכתיב מפורש כל סדר עבודת היום. ובסוף עבודה כתיב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו אשר לבש וגו' וכתיב בתריה ורחץ את בשרו במים במקום קדוש וגו' ויצא ועשה את עולתו וגו'. שלמו העבודות באלו שלש טבילות אלא היה עושה עבודת היום ומניח הכף והמחתה ויוצא טובל ועושה אילו ואיל העם כו' ואח"כ טובל עוד ונכנס ומוציא המחתה ויוצא וטובל ומשלים לפיכך אמר רב חסדא כל הפרשה נאמרה על הסדר אלא מובא אהרן אל אוהל מועד ואילך. כשבא המשלח אומר לכ"ג מחיה חיים עשינו שליחותנו בפומבדיתא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי אמרי הכי מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים טובים ומתוקנים שנאמר כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ומה הן שנות חיים השנים המשתנין לו לאדם מרעה לטובה.

אתהלך לפני ה' בארצות החיים זה מקום שווקים.

אליכם אישים אקרא אלו ת"ח (שיושבין) [שדומין] כנשים ועושין גבורה כאנשים והרוצה להביא יין על המזבח ישקה ת"ח שנקראו אישים ואם ראה שהתורה פוסקת מזרעו ישא בת תלמיד חכם.

שנאמר אם יזקין בארץ שרשו וגו' מריח מים יפריח:

רבא אמר אמר קרא וכו' פי׳ רבא אעיקר בעין מהדר מאי טעמא אינו מוציא כף ומחתה בעבודה הראשונה כשגמר הזאות שבפנים לבש כבר וא״ת והאי קרא לדרשא אחריתי איכא דדריש ליה בפרק הממונה להקיש פשיטה ולבישה לקדוש. וי״ל דהכא קדריש לו מיותרא דקרא וההיא דלעיל מהקישא. וא״ת היכי אמרי׳ שלבש כבר דהא אמרינן לעיל בשחר היה לבוש פילוסין כו׳ ובערב היה לבוש הנדויין. וי״ל דמ״מ כולם של בוץ אלא שהראשונים מעולין:

והא תרי קראי כתיבי והקשו בתוספות בלאו הכי נמי תיקשי לן דשריפת פר ושעיר כתו׳ אחר אילו ואיל העם והיא היתה קודמת כדתנן לעיל. ותירצו דמההיא ליכא למיקשי דהא בפסוק של ובא אהרן ובניו אל אהל מועד כתו׳ וכבר אמרנו שבפסוק זה כולו שלא על הסדר בין לענין הוצאת כף ומחתה בין לענין אילו ואיל העם שמוקדם בכתיבה לשריפת פר ושעיר. אבל אימורי חטאת ושריפת פר ושעיר דפרכי׳ מינייהו תרי קראי באנפי נפשייהו נינהו:

כשהמשלח את השעיר רואה את הכהן גדול למחרתו או בלילה אחר שיבא לו מן הסוכה ובא להודיעו שעשה שליחותו כדרך כל שליח אם הוא מוצאו בשוק כלומר לפני בני אדם מכבדו ומיחס לו את השליחות ואומר אישי כהן גדול עשינו שליחותך ואם מצאו בביתו מיחס שליחותו לשם יתב' כלומר עשינו שליחותו של הקב"ה שמעמידנו בחיים ובשלוה:

כל שתלמידים נפטרים זה מזה בצאתם מבית רבם ראוי להם שיברכו זה את זה בדברים הצריכים להם והוא שהשי"ת יזמין להם צרכיהם בענין שיהא להם מקום לשקוד בלמודם ולא יהו צריכים להתבטל עליהם ונסח התלמוד בזה מחייה החיים ר"ל אותו שמעמידם בחייהם ובשלותם יתן לך חיים ארוכים טובים ומתוקנים וזהו שאמרו אתהלך לפני ד' בארצות החיים אלו יושבי שווקים כלומר שמוצאין שם מזונותיהם בריוח ואין צריכים להתבטל עליהם או שמא יש לפרש שדוד היה משבח עצמו שאפי' בתוך אותם יושבי שווקים היה הוא שוקד ללמוד תורה ואינו למד מהם ומ"מ חיים הוא שם מונח לכלל הטובות וכן מות לכלל הצרות כמו שביררנו בחיבור התשובה בענין נחתם למיתה נחתם לחיים וזהו שאמרו ושנות חיים יוסיפו לך וכי יש שנים של חיים ושאינן של חיים אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכות מרעה לטובה ומטובה לרעה וכל שהן לטובה הוא קורא אותן שנות חיים:

תלמידי חכמים ראוי להם שלא להיות יצאנים אלא כבודם בישיבתם ובביתם דרך הערה אמרו אליכם אישים אקרא אלו תלמידי חכמים שדומים לנשים ר"ל בישיבתם בביתם ועושים גבורה כאנשים ומי שאינו תלמיד חכם ראוי לו מיהא שיהא אוהב תלמידי חכמים ומכבדם ומהנה אותם בכל דבר וכל שכן במה שצריך להם להצלחת למודם ושכרם שמור להם דרך הערה אמרו הרוצה שיהא יינו שמור לנסך על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין ולמדוה ביין מפני שהיו התלמידים מחזרים אחר המשובח שבו על דרך אמרם ז"ל ע"ו ב' חמרא וריחני פקחי וכן ראוי לו שישתדל בכל כחו שיהא זרעו בעל תורה דרך הערה אמרו אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת תלמיד חכם שנאמר אם יזקין בארץ שרשו וגו' מריח מים יפריח:

גמ' שביש מתני' אמר אביי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה שכל הפרשה כו' בפ' א"ל הממונה הס"ד ובד"ה אינו רואה כו' עביד להו בטבילה שלישית כו' ובד"ה שביש מתני' ואימא שריפת הפר ושעיר אחר כו' ובד"ה אמר קרא כו' דמשתעי בשריפת הפר ושעיר ושניהן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא משכחת כו' לעיל פרק אמר לו הממונה הס"ד ואח"כ מה"ד ואימא עמרא כו' שייך לקמן בהיפוך הדף לטובה:

בא"ד לתנא דבי ר' ישמעאל דסבר הכי אבל לרבנן דפליגי עליה ומחייבי כו' הכנף מין כנף דא"כ מאי כו' כצ"ל:

מְחַיֵּה חַיִּים, עָשִׂינוּ שְׁלִיחוּתוֹ נראה לי בס"ד מה שאמר בזה הלשון דידוע רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:) אך על ידי שליחות זו של שלוח השעיר למדבר נמחלים עונותיהם ונמצאו כל ישראל קרויים חַיִּים! ונמצא שהיום הזה הקב"ה מְחַיֵּה בני אדם שנקראים חַיִּים שלא נשאר בישראל רשעים שקרויים מתים. ומה שאומרים רבנן מְחַיֵּה חַיִּים יִתֵּן לְךָ חַיִּים אֲרֻכִּים טוֹבִים בשלימות מצוות עשה וּמְתֻקָּנִים בשלימות מצות לא תעשה, או טוֹבִים בתורה שנקראת 'טוֹב' וּמְתֻקָּנִים במצות. או אֲרֻכִּים כמשמעו בכמות וְטוֹבִים באושר עולם הזה עושר וכבוד ובנים ובריאות, וּמְתֻקָּנִים באושר עולם הבא תורה ומצות ומעשים טובים. ונראה לי בס"ד בזה הפסוק (ישעיה מח, ט) 'לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ' והיינו 'אֶחֱטָם' ראשי תיבות חַ יִּים אֲ רֻכִּים ט וֹבִים מְ תֻקָּנִים. גם אומרם 'מְחַיֵּה חַיִּים' חי י"ם הם י סוד ו מ לכות:

(תהלים קטז, ט) "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" אָמַר רַב יְהוּדָה: זֶה מְקוֹם שְׁוָקִים. קשה מה שייכות לומר על מְקוֹם שְׁוָקִים אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ'? ונראה לי בס"ד כי אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' ודאי קאי על בתי מדרשות, וכמו שנאמר גבי דואג (שמואל א' כא, ח) נֶעְצָר לִפְנֵי הֳ' שהיה מחובשי בית המדרש, אך אם האדם צריך לתקן בידו מאכלו ומלבושו, מוכרח לאבד כמה שעות ביום בשביל תיקונם והכנתם, אבל בעיר שיש שווקים שהכל מוכן ומתוקן דאפילו תבשילים מוכרים בהם באופן שאין אדם צריך לתקן בידו כלום אלא קונה ואוכל תיכף קונה ולובש תיכף אז על ידי כך יוכל להיות נֶעְצָר לִפְנֵי הֳ' בבית המדרש בתמידות, וזהו שנאמר אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בבית המדרש בתמידות הוא רק בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, רוצה לומר במקום שיש שווקים שהכל מוכן ומזומן ואין צורך לאבד הזמן. או יובן בס"ד על פי מה שאמר הרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות דעות ג, ג) 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' (משלי ג, ו) זה כלל גדול בתורה שהאדם גם בעסק הגשמיות יכוין בעבור עבודתו יתברך, ולזה אמר אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' כלומר בכל עת אני רואה עצמי לִפְנֵי הֳ' וגם בהיותי עומד 'בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים' זֶה מְקוֹם שְׁוָקִים לקנות דברים הגופניים, כי אני מכוין לעבודתו יתברך. או יובן הכונה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כשאדם מהלך צריך לכוין שתי רגליו הם כנגד נצח והוד שהם תרין שוקין ודוק. או יובן רמז על אחיזתו שהוא במלכות אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בחינת פנים בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, ודרש רב יהודה 'אַרְצוֹת הַחַיִּים' על מְקוֹם שְׁוָקִים הם נצח והוד שהם תרין שוקין ושווקים לשון שוק וירך ששם מקום היחוד וההי"ב.

אֵלּוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁמִּתְהַפְּכִין לוֹ מֵרָעָה לְטוֹבָה נראה לי בס"ד דדריש (משלי ג, ב) 'וּשְׁנוֹת' לשון שינוי שמשתנים הימים לטובה ולחיים, והיינו כי התורה נמשלה לתבואה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י.) על פסוק (קהלת ה, ט) 'וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' והמרבה בעסק התורה שיעשה ממנה גֹּרֶן וגם יהיה נַגָּר בפלפול התורה אז יחסר מספר גֹּרֶן מספר רָעָה וישאר מספר טוֹבָה [גֹּרֶן 253 - רָעָה 275 =טוֹבָה 22], ולזה אמר שֶׁמִּתְהַפְּכִין לוֹ מֵרָעָה לְטוֹבָה.

"אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" וְגוֹ' (משלי ח, ד), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדוֹמִים כְּנָשִׁים וְעוֹשִׂין גְּבוּרָה כָּאֲנָשִׁים. פירש רש"י ז"ל 'אִישִׁים' לשון אשה מדלא כתיב אנשים, וקשה למה אִישִׁים משמעותה על אשה טפי מאיש, אדרבא באישים יש אותיות איש ולא יש אותיות אשה? ונראה לי בס"ד כי אִישִׁים משמעותה לזה ולזה, שהוא שם דבר דהיינו אישות, וקשיא ליה לבעל המאמר אם הוא מדבר עם אנשים יאמר 'אֲלֵיכֶם אֲנָשִׁים אֶקְרָא' ואם מדבר עם הנשים יאמר 'אֲלֵיכֶם נָשִׂים אֶקְרָא' ולמה נקיט 'אִישִׁים' שהוא מלתא דמשתמעא לתרי אנפי? ולכן מפרש דקאי על תלמידי חכמים דאית בהו הא והא שדומין לנשים ועושין גבורה כאנשים. ומה שאמר שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדוֹמִים, תיבת 'שֶׁיּוֹשְׁבִים' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד הכונה כמו האשה שהיא עצורה בבית שיושבת בביתה ולא תצא חוצה, דכתיב (תהלים מה, יד) 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה' כן הם יושבין בבית המדרש ועצורים שם, ובזה הם דומין לנשים, אך באמת עושין גבורה כאנשים שיודעין בכל עניני העולם ופקחים בכל דבר, כי הם הנותנים עצה נכונה לאנשים אפילו בעניני המלחמה. או יובן יּוֹשְׁבִין בבית המדרש ואינם עוסקים במשא ומתן ומלאכה, ובזה דומין לנשים שֶׁיּוֹשְׁבִין בביתם ומתפרנסים מן בעליהם, כן הם מתפרנסים במה שמחזיקין בידם העשירים, אך באמת הם עדיפי מנשים יען דהאשה נשפעת מבעלה ואינה משפעת לו, אך אלו אף על פי שנשפעים מן העשירים עושים גבורה כאנשים שהם משפיעים לעשירים שבזכותם עושים במשא ומתן ומצליחים בו.

אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁתּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ, יֵלֵךְ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם נראה לי בס"ד נקיט 'יֵלֵךְ' לומר אם אינה מצויה בעירו יֵלֵךְ אפילו לעיר אחרת כדי לישא בת תלמיד חכם.