מסכת יומא דף ס״ה עמוד א׳

אלא לרב דאמר בשני שבזוג שני קתני מתני' דירעה ובראשון שנדחה יתכפר אמאי הא דיחיד תמות לא מיבעי לרבנן דלא מתה דהא נתכפר בדחוייה ואינהו אמרי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי אלא אפי' לר' לא מתה שהרי לא הופרש לתשלומי אבוד שהרי מתחילה היה ראשון קיים ובשביל המשתלח שמת הוצרך להביא שנים וכיון דאין בעלי חיין נדחין מעיקרא אי בעי האי מקריב והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות שאם יאבד אחד מהן יקריב את חבירו:

ואמר ר' אושעיא שני ירעה אפי' לרבי שהרי לא הופרש לאיבוד:

כיון דמצוה בראשון מעיקרא כי אפרשינן להאי שני אדעתא דאיבוד אפרשינן ולא גרע ממפריש לאבוד ומתני' רבי היא והכי אמרינן במסכת תמורה דרב כרבי מוקי לה למתני':

תנן רבי יהודה אומר תמות קס"ד בההיא דקאמרי רבנן ירעה אמר רבי יהודה תמות ועל כרחך לרבי יהודה בעלי חיים נדחין כדקתני נשפך הדם ימות המשתלח:

בשלמא לרבי יוחנן דאמר בשני שבזוג ראשון תנן ירעה ואמר רבי יהודה עליה תמות מיכפר בשני שבזוג שני:

אלא לרב דאמר ירעה דמתני' בשני שבזוג שני תנן ועליה אמר רבי יהודה תמות:

במאי מיכפר דאילו בראשון לר' יהודה לא מיכפר דהאמר בעלי חיין נדחין:

מי סברת וכו' אשני שבזוג ראשון קאי ובתרתי פליג כדפרישית לעיל:

הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה והא דאמרי רבנן אין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר שכיפרו בעלים תימה כיון דסבירא להו דאפילו נמצאת קודם כפרה אבודה מתה אמאי נקט דווקא שנמצאת לאחר שכיפרו שאבדה והקריב אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה תמות ובתמורה פרק ולד חטאת (דף כג:) פריך כי האי גוונא תנן המפריש חטאתו ואבדה והקריב אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה תמות טעמא דהקריב הא לא הקריב לא קשה לתרוייהו פי' לר' אבא ולרב הונא דהתם דאמר הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריב שהשניה תמות לא נחלקו אלא בבא לימלך וכו' ומשני מילתא דפשיט קתני דלא. פשיט לא קתני פירוש מילתא דפשיט קתני שנמצאת לאחר הקרבה אז אין צריך להאריך ולפרש כלום אבל נמצאת קודם הקרבה זימנין מתה זימנין רועה אם מתכפר בשאינה אבודה השניה מתה ואם מתכפר באבודה שאין אבודה רועה לרבנן והכי נמי הוה מצי למיפרך ממילתא דרבנן גופייהו כדפי' אלא ניחא ליה למפרך מההיא דוהקריב שהיא שנויה ברישא ואתיא כרבנן:

הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות תימה לי הוה מצי לשנויי הא מני ר' שמעון היא דלית ליה רועה כלל בחטאת יחיד ואפילו בהפריש שתי חטאות לאחריות כדמשמע בתמורה (דף טו:) ובפרק התודה (מנחות דף פ.) ובפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ויש לומר דמתניתין לא מתוקמא כוותיה דקתני מתניתין מת אחד מהם מביא שנים אחרים ומגריל עליהם ואיהו אמר לעיל מביא חבירו שלא בהגרלה:

אמר רבי ינאי אמר קרא יעמד חי עד מתי זקוק לחיות עד שעת מתן דמו של חבירו - תימה לי אמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דבפרק טרף בקלפי (יומא דף מ:) דקתני בהדיא הכי אליבא דר' יהודה ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא אם מת קודם מתן דמי חבירו יביא אחר אבל לא ישפך ורבי ינאי אתי לאשמועינן דאף הדם ישפך:

נשבעים לגזברין פרש"י דתנן תורמין על האבוד וכו' ובפרק הזהב (ב"מ דף נח.) פרש"י על האבוד שבא ליד שליח ואבד ולא נודע לבעלים קודם התרומה ועל הגבוי שהוא עדיין ביד שליח ולא אבד וקשה דאם כן הוה ליה זו ואין צריך לומר זו דכיון דתנא תורמין על האבוד שיש לו חלק אף על פי שאבד ולא יגיע לעולם ללשכה ואפילו הכי יש לו חלק בקופות כל שכן על הגבוי שסופו שיגיע ומפרש ר"י על האבוד שבא ללשכה ואבד קודם שנתרמה התרומה ולא מיבעי זה דכבר בא ללשכה אלא אפילו על הגבוי שבשעת התרומה היה ביד שליח ואפילו סופו נאבד ולא הגיע ללשכה ואותם שנים אין הבעלים חייבין באחריותו ועל העתיד לגבות שלא נתן עדיין לשליח והא דאמר בפ"ב דכתובות (דף קח.) המודר הנאה מחבירו שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד וכו' פירוש דלא קא מהני ליה מידי דבלאו הכי לא היה חייב לשקול מאבוד וגבוי מייתי דלא מחייב באחריותו אבל בעתיד לגבות לא איירי דכיון דחייב לשקול א"כ כששוקל לו שקלו קא מהני ליה:

וכן שעירי ע"ז שאבדו לא ידענא אמאי לא נקט נמי פר העלם דבר של צבור ונראה לי משום דלא פסיקא ליה דאיכא נמי פר העלם דבר של כהן משיח שטעה ועשה בהוראת עצמו דהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור ובההוא לא הוי פליגי ר"א ור' שמעון:

אלא לרב דאמר שניהם ראויין להיקרב ולמה אמר שני שבזוג ראשון יקרב משום דמצוה בראשון מאחר ששניהן ראויין ואיזה מהן שיקריב יצא ידי חובתו הוה ליה כמפריש ב' חטאות לאחריות כלומר אם תאבד אחת מהן תהיה חברתה תחתיה וא"ר הושעיא המפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן ושניה רועה ולמה שנינו תמות. ופרקינן כיון דסבר רב מצוה בראשון נתברר כי מעיקרא שהפריש השני שבזוג שני לאיבוד הפרישו לפיכך ליחיד כי האי גוונא מתה דהא השניה היא שמתברר כי לאיבוד הופרשה לפיכך אמרינן עלה אבודה מתה וזו השמועה מפורשת בתמורה פרק ולד חטאת ת"ש ר' יהודה אומר תמות [וכו'] ופשוטה היא. איכא דמותיב הכי ועוד א"ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח כו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת צבור. ת"ק אומר רועה כי אין חטאת צבור מתה ור' יהודה אומר תמות סיפא פליגי בדחויין ת"ק סבר נשפך הדם יביא אחר ויגריל עליו ויעשהו לשם וישלח הראשון. ור' יהודה סבר הראשון כבר נדחה משעה שנשפך הדם ואין מתכפרין בדחויין לפיכך א"ר יהודה ימותו.

אלא לר' יוחנן דאמר לא שנה ר' יהודה תמות אלא מפני שנדחת כמו האבודה ומאי ועוד היא קשיא:

מת המשתלח אמאי תני ר' יהודה ישפך הדם כבר נתקיימה המצוה כלומר הגריל עליהן והשעיר של שם עשאו חטאת ואין דבר תלוי ביניהן. ושנינן כתיב יעמד חי לפני ה' לכפר. כלומר יהיה זה עומד חי עד שיכפר זה הקרב לפני ה' ובמה מכפר בדמו.

תנן התם במס' שקלים פ"ב בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין כו'.

ת"ר אין עולין להן לשנה הבאה ר' יהודה אומר עולין מאי טעמא דר' יהודה קסבר ר' יהודה חובות של שנה זו קריבות לשנה הבאה ואותבינן עליה אי הכי דטעמיה דר' יהודה משום דסבר חובות דשנה זו קריבות בשנה הבאה.

ואמר רבי הושעיא הפריש וכו׳ הקש׳ ריב״א ז״ל היכי חיילי והלא אינו יכול להפריש שתי חטאות זו אחר זו על חטא אחד ואמרינן בכמה דוכתי כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ומדקאמר הכא באחד מהן משמע שאינו חושש באיזו מהן אלא שהשנייה תרעה. ואומר ר״י ז״ל דלא שייך הכא למימר הכי דמיירי כגון שאומר הריני מפריש שתי חטאות א׳ לאחריות חברתה דאפילו למ״ד בעלמא דהיכא דהפרישן סתם לקרבן גדול מיכוין השתא דפריש לאחריות שפיר חיילי תרוייהו והויא כההיא דאמרינן בהשוחט את הזבח על שמונים חלות דהיכא דאמר יקדשו מ׳ מתוך פ׳ דלכולי עלמא קדשי דלאחריות קא מיכוין:

איכא דמותיב הכי פי׳ דלעיל נקטינן הא דתנן ועוד אמר רבי יהודה לאותוביה לרב ואיכא דמותיב מינה לרבי יוחנן:

מאי ועוד קשיא פי׳ דודאי דייק מתני׳ כוותי׳ דרב:

בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח דלא איתעביד מצוותיה פרש״י ז״ל דלא איתעביד מצוותיה בדם וחקה כתיבא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים וצריך להביא דם אחר. ואי אפשר בלא הגרלה וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין ימות המשתלח ראשון פי׳ שזה כיון שהוצרך להביא אחר אידחי ליה מעיקרא. ובתוס׳ אמרו שלא מצינו דיחוי כזה אבל י״ל דחשיב ליה דיחוי מפני שמת חברו ובעינן שיהו שניהם בעין. וא״ת והא אכתי לא ידעינן האי סברא דבסמוך הוא דאמרינן לה אקושיין יעמד חי עד מתי זקוק להיות חי כו'. וי״ל דמעיקרא לא ידעינן שהמשתלח שהוא טפל יהא עכוב אל הנעשה בפנים שהוא עיקר כיון שעומד בהכשרו אבל מידע הוה ידעינן שהשעיר הנעשה בפנים שאינו טפל יהא עכוב לשעיר המשתלח ויעשנו דיחוי. ולבסוף אמרינן דאפילו משתלח עביד עכובא לנעשה בפנים:

אלא מת משתלח ישפך הדם אמאי הא איתעביד ליה מצותיה פי׳ מת המשתלח למה לי תשלומין שאתה מזקיקו להביא שנים ולהגריל עליהם ולשפוך דם הראשון הא אתעביד מצותיה דשעיר המשתלח לכל דבר המעכב בו דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר לא התודה כשר וכ״ש דשילוח לא מעכב לד״ה דכי כתיב חוקה בדברים שהכהן עושה בבגדי לבן בפנים ולא בדברים הנעשים ביד איש עתי עד כאן לשון רש״י ז״ל:

תנן התם בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם נתרמה תרומה נשבעין לגזברין. פרש״י ז״ל אם נתרמה התרומה בשלש קופות קודם שנודע שאבדו נשבעין השלוחין לגזברין שבועת השומרין שהרי ההפסד להקדש שאין הבעלים חייבין לשקול עוד דתנן תורמין על האבוד שלא נודע ואם לאו שלא נתרמה התרומה עד שנודע להם שאבדו אין ההפסד להקדש אלא לבעלים לפיכך נשבעין לבני העיר עכ״ל ז״ל. והקשו בתוספות חדא דלישנא דמתני׳ לא דייק דתליא מלתא בידיעה אלא בגנבה ואבדה גופה. ועוד כי נראה שהוא ז״ל סובר דהא דתנן תורמין על האבוד ר״ל על האבוד ביד השליח בדרך שעדיין לא נודע. וזה אינו נכון דא״כ למה לי למיתני שתורמין על הגבוי שעומד ביד השליח בעין פשי׳ וליכא למי׳ דזו ואין צריך לומר זו קתני דהא על העתיד לגבות לא עדיף מן הגבוי. לכך פר״י ז״ל שכל שנאבד קודם תרומת הלשכה אין תורמין עליו כלל והא דתנן תורמין על האבוד היינו על האבוד שהגיע כבר ליד הגזברין ועל הגבוי היינו שהוא עדיין ביד השליח ולא זו אף זו קתני והשתא צריכי תרוייהו וכדפרי׳ בפרק הזהב בס״ד. והכא ה״ק אם משנתרמה התרומה נגנבו או נאבדו בדרך שנשבעין לגזברין דהפסדא דגזברין היא דהא בשעת תרומה קיימין היו בדרך ותנן תורמין על הגבוי כלו׳ על הגבוי שהוא ביד שליח וכדפרש״י ז״ל ואם לאו שאבדו או נגנבו קודם שנתרמה התרומה נשבעין לבני העיר דפסידא דבני העיר היא שאין תורמין אלא על האבוד שכבר הגיע אבל לא על האבוד בדרך וכדאמרן:

אמר רבא קסבר ר״י חובות של שנה זו קרבות לשנה הבאה פי׳ חובות שהופרשו לצורך שנה זו קרבות לשנה אחרת והשתא קס״ד דבכל מילי קאמר בין שקלים בין קרבנות והיינו דפרכינן עלה מפר ושעיר של יום הכפורים. וא״ת ומאי פריך מפר ושעיר של יום הכפורים דמתה לרבי יהודה ואינה קרבה לשנה אחרת דשאני התם דגמ׳ גמירי לה דחטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא כיון שנמצא לאחר כפרה כדפרשינן לעיל. וי״ל דמסתמא לא אמרה הלכה דאזלא חטאת למיתה אלא היכא דלית לן תקנתא בהקרבה דומיא דחטאת יחיד שאין לומר שימתין עד שיעשה עבדה אחרת בשוגג ועל כרחין או רועה או מתה ואתא הלכה דתמות אבל בהא דאפשר לה בהקרבה לשנה אחרת אליבא דרבי יהודה לא אמרה תורה שתמות אלא ודאי מדלא אמרי׳ הכי מכלל דחובות של שנה זו אינן קרבות לשנה האחרת. והקשו בתוספות אמאי לא פריך ליה ממתני׳ דנשפך הדם ימות המשתלח ולא אמרי׳ יקרב לשנה הבאה. ותירצו דלאו מילתא היא דשאני התם שנדחה דבעלי חיים נדחין אבל אבדה אינו דיחוי שלעולם ראוי הוא אלו היה לפנינו:

הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באיזה שירצה והשניה תרעה:

כבר ביארנו ששעיר המשתלח צריך לעמוד חי אף לאחר מתן דם חבירו עד שיתודה וכל שמת קודם שהתודה עליו צריך להביא אחר אע"פ שכבר נעשה מתן דמו של חבירו כמו שביררנו בפרק קלפי מ' א' אבל אם מת משהתודה עליו אין חוששין לו אע"פ שלא נשתלח שאין השילוח מעכב מעתה כל שמת המשתלח ועדיין חבירו קיים יביא שנים ויגריל ויזווג עם הנשאר את שעלה עכשיו (את) הגורל לעזאזל ואם נשחט של שם ואח"כ מת המשתלח אע"פ שעדיין הדם בכוס ישפך הדם ויביא שנים ויעשה כל המעשה עליהם שהרי כשמת המשתלח נדחה הדם במיתת חבירו שהיה צריך להיות חי בשעת מתן דמים ולהתודות עליו אחר מתן דמים והשחוטים נדחים לדברי הכל כמו שביארנו במשנה:

בני העיר ששקלו את שקליהם כפי מה שעולה להם מחצית השקל לכל שנה ושלחום ביד שליח והוא שומר חנם ונגנבו ברשותו או אבדו אע"פ שמן הדין לא היה לנו להשביע את השליח בכך שהרי אין נשבעין על ההקדשות תקנת חכמים היא שישבע כדי שלא יזלזלו בהקדשות אלא שאם נתרמה תרומת שלש קופות של תרומת הלשכה קודם שידעו הגזברים בגניבה ואבידה כגון שבאו שלוחים לירושלים ואמרו להם מביאים היינו שקלים של בני מקום פלוני ואירע לנו כך ובאותה שעה כבר תרמו הגזברים תרומת הלשכה בין שנגנבו בשעת ההתרמה בין שלא נאבדו באותה שעה הבעלים פטורים מלשלם שהרי תרמו הם על האבוד שלא נודע לגזברים שאבדו ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ונמצא ההפסד להקדש ולפיכך נשבעין השלוחים [לגזברים ואם לא נתרמה תרומה נשבעים] לבעלים ר"ל אותם בני העיר והם שוקלים תחתיהם ואם לאחר ששלמו הבעלים ושלחום לירושלים נמצאו אלו שאבדו או שהחזירום הגנבים אם נגנבו אלו ואלו שקלים ואין הבעלים יכולין ליהנות מהם שקדושים הם ואין עולין להם לשנה הבאה כלל הואיל ולשנה זו הופרשו שאין חובת שנה זו קריבה לשנה הבאה אלא מתערבים הם עם שקלים של שנה זו ואם נשתיירו דינם כדין שקלים עתיקים ואם מסרום לשומר שכר יש בה דינים אחרים ואף בזו שכתבנו יש חולקים בקצת דברים וכבר ביארנו הענין במציעא פרק הזהב:

פר ושעיר של יום הכפרים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה כמו שהתבאר והן עצמן מיהא אע"פ שזכרים הם אין קרבים עולת נדבה גזירה אחר כפרה אטו לפני כפרה כלומר שמא יבואו לעשות כן לכתחלה:

בפרש"י בד"ה ואמר ר' אושעיא כו' לא הופרש לאיבוד הס"ד ובד"ה להיות חי כו' צריך תשלומין ובלא הגרלה א"א וזקוק כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה הכל מודים כו' לאחר שכיפרו שאבדה והקריב אחרת כו' הד"א ובד"ה נשבעין כו' ובפרק הזהב פרש"י על כו' כצ"ל: