מסכת יומא דף מ״ד עמוד ב׳

בקדושה מתן דמים:

שם פרישה אחת כולה חדא מעלה היא דמהיכל פרשי [משום] לפני ולפנים בין בשביל הקטרה ובין בשביל מתן דמים ומבין האולם ולמזבח לא [פרשי] בשביל לפני לפנים כלל וכיון דאשמועינן דמשום הקטרה דלפני ולפנים לא פרשי לא איצטריך לאשמועינן משום מתן דמים:

מעלות דאורייתא מעלות שמנו חכמים במשנה במסכת כלים בפ"ק (משנה ח) דקאמר התם הר הבית מקודש מירושלים והחיל מהר הבית ועזרת נשים מן החיל ועזרת ישראל משל נשים ושל כהנים משל ישראל ובין האולם ולמזבח מן העזרה וההיכל מבין האולם ולמזבח דאורייתא נינהו הלכה למשה מסיני והכי גמירי להו הלכך לענין פרישה נמי דקרא לא איצטריך פרישה אלא מהיכל כדכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואתו רבנן וגזור בין האולם ולמזבח דילמא מיקרי ועייל להיכל ולא נמשכה שאר עזרה לאותה גזירה שהרי בין אולם ולמזבח קדושה אחת היא ושאר כל העזרה קדושה אחת ובין האולם למזבח גופה גזירה והויא לה שאר עזרה גזירה לגזירה ואי סלקא דעתך מעלות דקתני התם דרבנן נינהו אבל מדאורייתא בין האולם ולמזבח וכל העזרה חדא קדושה היא מ"ש כו':

מכולה עזרה נמי [נפרשו] משום הא גזירה גופה דהא כולה חדא גזירה:

ש"מ מדגזר בין האולם ולמזבח פרישה:

קדושת היכל ואולם חדא היא ואולם נמי אהל מועד מקרי ועביד הרחקה לפרוש מבין האולם ולמזבח פרישה לכל העזרה דילמא עייל לאולם וקא עבר אלא יהיה באהל מועד:

אולם ובין האולם ולמזבח חדא היא וכי גזור אולם אטו היכל אימשיך האויר דבין האולם בההיא גזירה:

חסה על ממונן ואנן נמי חסינן וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו:

דאילו מהיכל פרשי בין בקדושה דידיה הכי פירושא לדידך לא הוה ליה למתני האי לישנא דבין בשעת הקטרה וכו' אלא הכי איבעי ליה למתני שבהיכל פורשין בין בקדושה דידיה בין קדושה דלפני ולפנים דמשמע בין דקטרת בין דמתן דמים ובין האולם ולמזבח אין פרישה אלא בקדושה דהיכל דקטרת ודמתן דמים ואמאי נקטה הקטרת דמשמע הקטרת ותו לא בשלמא לדידי דאמרי דפורשין בין האולם ולמזבח אף בשעת הקטרה לפני ולפנים ולא במתן דמים דלפני ולפנים ניחא הא דנקט הקטרה ומשני שם פרישה אחת היא ותנא הקטרה משום דעיקר קרא איירי בה וה"ה במתן דמים:

אתיא כפרה כפרה מיוה"כ תימה לי בשלמא שעירי עבודת כוכבים כתיב בהן כפרה בפרשת שלח אבל פר כהן משיח דלא כתב ביה כפרה אע"ג דאיתקש לפר העלם דבר מנלן למאן דאמר בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) דדבר הלמד בג"ש אין חוזר ומלמד בהיקש והא פר העלם גופיה בגזירה שוה דכפרה כפרה גמר ויש לומר למאן דאמר בזבחים פרק בית שמאי (זבחים דף מ:) לפר זה פר העלם ואע"ג דקרא בדידיה איירי איצטריך למיהוי מאי דאתיא ליה מהיקשא כמאן דכתב בגופיה לדידיה ניחא הכא דאיכא למימר כי היכי דאמרינן דאהני לפר זה פר העלם למאי דילפינן ליה בהיקשא מפר כהן משוח למיהוי כמאן דכתב בגופיה הכי נמי אהני להאי מילתא דהכא דגמרינן מיוה"כ למיהוי כמאן דכתב בגופיה ולמאן דאמר לפר זה פר יום הכפורים יש לומר דלדידיה לא קשיא דהא כיון דדריש ועשה לפר זה פר יום הכפורים כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח הרי איתקשו פר יוה"כ ופר כהן משיח להדדי וגמר מפר יוה"כ לפרישה דאף על גב דשעירי עבודת כוכבים דילפינן להו התם מדכתב החטאת בפר העלם ודרשינן מיניה שעירי עבודת כוכבים לא חשיב להו התם כאילו הוקשו לפר כהן משיח אלא לפר העלם דכתב ביה קרא שאני התם דהחטאת ייתורא בעלמא הוא ואין במשמעותו שיהא מוקש לפר כהן משיח אבל פר כהן משיח ופר יום הכפורים בהילוך לישנא דקרא משמע שהוקשו זה לזה ועשה לפר זה דהיינו פר כהן כאשר עשה לפר יום הכפורים וכן פירש שם ריצב"א אמילתא אחריתי:

בכל יום לא היה ניאשתיק פרש"י טבעת להשמיע קול כדכתיב ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובירושלמי גרסינן נרתק שלא יכווה ונראה לריב"א כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר ימים לפי שהיו הגחלים שוהים במחתה זמן מרובה עד שהיתה חמה הרבה ושוב מוציא אותה שהיא אחת מהעבודות הוצאת כף ומחתה ופריך בירושלמי ואינו חולץ ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה:

זהב טוב מפרש בירושלמי כשצורפים אותו אינו נחסר כלום זהב מופז על שם מקומו:

והא איכא הא מעלה כו' אמר רב אדא בר אהבה ש"מ מעלות דאורייתא והכי גמירי ליה פי' כגון עשר קדושות ששנינו במשנתנו וקדושת כל אחת יש לה מעלה מן האחרת ומעלת ההיכל זולתי מעלה בין (היכל) [אולם] ולמזבח.

ואסיקנא אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה הואי היכל ואולם ב' קדושות הן. מפני מה לא היתה מחתה של זהב בכל יום שהתורה חסה על ממונם של ישראל:

תני חדא נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה.

ותני' אידך קביים בשלמא הא דתני [קב] רבנן היא דתניא כל היום חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך מחתה של ג' קבין ומתפזר קב אלא הא דתניא קביים לר' יוסי ליתא דהא ר' יוסי חותה בשל סאה שהיא ו' קבין ומערה בשל ג' קבין קתני נשארו ג' קבין לרבנן נמי ליתא דהא קב נשאר להן. ושנינן לר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה היא דתני בשל קביים היה מכניס נשארו מן הארבעה קבין [קביים] ובא רב אשי ואוקמה לר' יוסי ואמר הכי קתני ר' יוסי חותה בסאה מדברית.

ומערה לתוך ג' קבין ירושלמיות וגרסינן בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין ת"ר סאה ירושלמית עודפת על של מדברית שתות.

בכל יום היתה המחתה כבדה שהיתה גלדה עבה [והיום רך] ולמה היתה היום ידה ארוכה כדי שתהיה ידה תחת זרועו ותמצא מסייעתו. ניאשתיק כיסוי כדאמר רבינא בשמש בי הקב מער לו מעישתקי.

בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום אמר רב חסדא ז' זהבים הן. זהב. וזהב טוב. וזהב שחוט. וזהב אופיר. וזהב מופז. וזהב סגור. זהב פרוים.

ש״מ מעלות דאורייתא פי׳ מעלות שאמרו בפ״ק דכלים בעשר קדושות ונתנו מעלה לבין האולם ולמזבח על העזרה כדאיתא התם. אותה מעלה דאורייתא דקדושת בין האולם ולמזבח לחוד וקדושת עזרה לחוד דאי חדא קדושה היא כי היכי דפרשי מבין האולם ליפרשו מבין העזרה כיון דמדאוריתא חד דוכתא הוא אלא ודאי כדאמרן ומהדרינן דלעולם מעלות דרבנן נינהו ועזרה כיון דאיכא מזבח החיצון דפסיק מינכרא מלתא ולא אתו למיעל. ומיהו לא אמרינן השתא אלא דמעלות בין האולם ולמזבח על העזרה דרבנן אבל ודאי יש בעשר מעלות דהתם דברים שהם דאורי׳ כגון זבין ומצורעין וכל הטמאין שנכנסו לפנים ממחיצתן. ובתוספתא תניא נכנסו מצורעין לפנים מן החומה לוקין ארבעים זבין וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים ומיהו מאי דקתני בסופא דהך ברייתא לוקה שמונים משבשת׳ היא דליכא אלא חד לאו דלא יטמאו את מחניהם דאי משום ולא יבא אל תוך המחנה דכתיב בבעל קרי הא בפרק אלו דברים אסקינן דההוא במחנה שכינה כתיב והתם נמי איתא להא תוספתא ולא גרסינן בה אלא לוקה ארבעים וכן עקר:

התורה חסה על ממונם של ישראל פרש״י ז״ל ואנן נמי חיישינן וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו. ובכי האי גונא ליכא למימר אין עניות במקום עשירות:

תנא ונתפזרו לו קב גחלים פי׳ הנותרים מן המחתה שהוא חותה בה. מכבדן לאמה פי׳ סילון שבעזרה היוצא לחוץ עד נחל קדרון. והקשה רבינו נסים גאון ז״ל היאך משליכין אותם במקו׳ זה להפסידן בידים ולזלזל אותם והלא הם קדושי׳ בכלי שרת כדאמרינן לקמן פר׳ הוציאו לו את הקומץ והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. ותירץ ר׳ דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והכא אין דעת לקדש את המתפזרים. והקשה עליו הר׳ אלחנן ז״ל דהא פלוגתא דאמוראי היא במסכ׳ סוכה ואיכא מאן דאמר דמקדשין שלא מדעת אפילו שלא בזמנן וכ״ש בזמנן ולדידיה מאי איכא למי׳ והנכון כמו שתירץ רבי׳ נסים ז״ל דלקמן מיירי בגחלי׳ שמכנים לפנים שאותה מחתה היתה כלי שרת. וכן נראה מן הירושל׳ שאמרו בירושלמי דחגיגה גחלים מאי כלומר למה פוסל את כולם אמר ר׳ אבדן תפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל של כל יום לא כדתנן התם נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה ואתמר נמי מפני שהוזקקו לכלין. פי׳ דמחתה שמכניס בה הוא כלין והוא מצרפתן ולא מחתה שחותה בה ופי׳ בתוספו׳ דיום הכפורים דנקט בירוש׳ לאו דוק׳ אלא לאפוקי מחתה שחותה בה וכן נראה מן הטעם שאמרנו שם מפני שהוזקקו לכלין:

לא רבנן ולא ר׳ יוסי פי׳ דלר׳ יוסי ג׳ קבין נשתיירו במחתה ראשונה ולאו קושיא רבה היא דהא אין כולן מתפזרין וכיון דכן נקט קביים שהוא חשבון שלם אלא קושיא כל דהוא היא משום דאיכא לפרושה שפיר אפילו כפשטה כדמפרש ואזיל ודכותה בתלמודא:

בסאה מדברית פי׳ שאין בה אלא חמש קבין ירושלמיות עירה שלשה ונשארו שתים:

בכל יום לא היה לה נושתיק פרש״י ז״ל טבעת של זהב בראשה משום ונשמע קולו בבאו אל הקדש פי׳ דאע״ג דההוא גבי מעיל כתיב גמור מינה רבנן להא דהכא נמי והגאו׳ ז״ל פי׳ שהוא כסוי כדי שלא יכבו הגחלים או לפי שלא יכוו פניו מחום הגחלים כי בכל יום לא היה צריך לכך שהיה יכול ליתן ידו השמאלית נגד פניו שהרי לא היה נושא בה שום דבר וכיוצא בלשון הזה בילמדנו (ב״ר פ׳ ס״ט) מערטלו מנשתיקו כלו׳ מנרתיקו:

מקומות שבמקדש חלוקים זה מזה למדריגות שבקדושה וכל שלפנים מחבירו מקודש הימנו כיצד הר הבית מקודש שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם החיל מקודש הימנו שאין גוים וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם עזרת ישראל מקודשת הימנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם עזרת כהנים מקודשת הימנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסים לשם ההיכל מקודש יותר שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים בית קדשי הקדשים מקודש הימנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים ובשעת עבודה ומעלות אלו יש מהן הלכה למשה מסיני ויש מהן דברי סופרים וכל שמפתח אולם ולפנים נקרא היכל והכל בקדושת היכל:

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס ר' יוסי אומר בכל יום חותה בשל סאה ומערה לתוך של שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין בכל יום היתה כבידה והיום קלה בכל יום היתה ידה צרה והיום ארוכה בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום דברי' ר' מנחם אמר הר"ם חותה הוא חתות האש בלבד ולשון עברי הוא לחתות אש מיקוד ולא היו מצריכין אותו ביום צום כפור לערות האש ממחתה למחתה אחרת כדי שלא ייגע כהן גדול ולא יוסיף בעמלו אלא באותה מחתה עצמה שהוא חותה האש מן המזבח וקלה היתה כנגד המחתה של כל יום ויום וידה ארוכה כדי שיקל משאה בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערבים והיום מוסיף מלא חפניו בכל יום היתה דקה והיום דקה מי הדקה וכבר ביארנו שיעור הקב והסאה וזולתם מן המדות והמשקלות בסוף מסכת פאה ופרס חצי מנה ואמר ביום צום כפור ומלא חפניו קטורת סמים דקה ואומרו בכאן דקה נבין שרצה לומר להוסיף להשחיקה וזהו ענין דקה מן הדקה בכל יום הכהנים עולים במזרחו של כבש ויורדים במערבו והיום עולים באמצע ויורדין באמצע ר' יהודה אומר לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור והיום מן הקיתון של זהב ר' יהודה אומר לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב מפני כבוד כהן גדול הטריחו לכהנים שיהיה עלייתם וירידתם באמצע הכבש לפניו מפני כבודו גם כן היה מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב הוא לבדו משאר כהני' ואין הלכה כר' יהודה בכל יום היו שם ארבע מערכות והיום חמש דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר בכל יום שלש והיום ארבע ר' יהודה אומר בכל יום שתים והיום שלש מערכה הוא צבור האש שנעשה מן העצים המסודרים וגודשין ומבערים אש ור' יהודה אומר כי במזבח החיצון היו בה שתי מערכות האחת מערכה גדולה והיא שמקריבין עליה התמיד ומערכה שניה שלוקחין ממנה האש במחתה לקטורת כמו שזכרנו ור' יהודה אומר כי מערכה שלישית היו עושין לקיום האש ולא תסיר משם אש לעולם ור' מאיר אומר כי רביעית היו עושין ושורפין עליה אברים ופדרים שנשארו מן התמיד של בין הערבים שלא שלט בהם האש כל הלילה וכולם מודים על שתי מערכות כי באה קבלה כי אמרו על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטורת ואמרו אחר כך והאש על המזבח תוקד בו אמ' ר' יוסי מערכה שלישית של קיום האש ור' יהודה אומר שהוא חוזר על המערכה הקודמת ור' מאיר היה מיחד מערכה לאיברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב וזולתו אומר כי בצידי מערכה היו נשרפין והכל מודים כי על כל פנים צריך תוספת מערכה ביום צום כפור לכבוד ולהדור בעיני העם והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי בכל יום היה חותה וכו' פי' כבר ביארנו ששלש הקטרות היה כהן גדול עושה ביוה"כ שתים בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים כשאר ימות השנה על מזבח הזהב שבהיכל שהוא המזבח הפנימי והוא שמערה הקטרת על הגחלים ומוסיף עוד אחרת לעבודת היום שלא היתה במזבח הזהב אלא היה נותן מלא חפניו קטרת על המחתה שבה הגחלים ונותנה לפני לפנים בין שני בדי הארון ואמר עכשיו שכל שאר ימות השנה אותו וזכה לכך חותה מן הגחלים שבמערכה במחתה של כסף שהתורה חסה על ממונן של ישראל שלא לחייבם בכלי זהב במקומות הראוים לכלי כסף וכש"כ שרוב גחלים שבמערכה שורפין את הזהב ומכלות אותו ואחר שחתה באותה שעה [ב]של כסף היה מערה אותם הגחלים למחתה אחרת של זהב ומוליכה למזבח הפנימי ונותן הגחלים שבה על המזבח והקטרת על הגחלים וביום הכפורים היה חותה בשל זהב ולא חששו להפסד מועט של יום אחד בשנה והקלו טרחו של כהן גדול שלא יצטרך לערות מכלי לכלי ואע"פ שנכנס לפני לפנים בעבודה המיוחדת ליום אין בה משום קטיגור נעשה סניגור שלא נאמר כן אלא בדבר שהכהן מתנאה בו כגון בגדי זהב:

בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבין ר"ל שהמחתה היתה מחזקת ארבעת קבין ומערה לשל שלש ונמצא קב של גחלים מתפזר והיו מכבדים אותו קב לאמה ר"ל סילון שבעזרה היוצא לנחל קדרון והיום חותה באותה של שלש ובה היה מכניס ור' יוסי אומר שבכל יום חותה בשל סאה ומערה לשל תרקב ונמצאו שלש קבין מתפזרין והיום חותה בשל שלש ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

בכל יום היתה כבידה ופי' בגמ' גלדה עבה ר"ל שדפני המחתה עבים כדי שתתקיים זמן הרבה והיום קלה שהיה גלדה דק ר"ל שדפניה היו דקין כדי להקל בטרחו וכן הוסיפו בגמ' שבכל יום היתה ידו קצרה ר"ל בית יד של מחתה והיום ארוכה כדי שתהא זרועו מסייעתו והוא שיניח הבית יד תחת אצילי ידיו וזרוע[ו] שטוח תחתיה כדרך שהפרשים עושים בהבאת הרומח להקל בטרחו וכן שבכל יום לא היה לה נשתיק ופירוש נשתיק הוא שהמחתה היתה עגולה מתחתיה כדרך הכף ונשתיק הוא ענין בסיס ובכל יום לא היו צריכין לעשות לה בסיס שהרי לא היו צריכים להושיבה על שוליה שהרי על המזבח היו מקטירין ומערין גחלים שבמחתה על המזבח אבל ביום הכפורים היו צריכים למחתה שיש בסיס תחתיה מפני שבהקטרת פני פנים המיוחדת ליום היה הקטרת על המחתה עצמה והיו צריכים שתשב על בסיסה שלא תתנדנד ויתפזר הקטרת וי"מ נישתיק כעין פעמון המקשקש ומצד מה שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש:

ונשוב לענייני המשנה והוא שאמר בכל יום ויום היה זהבה ירוק והיום אדום שהוא חשוב יותר ומפני כבוד היום:

בפרש"י בד"ה שם פרישה כו' דמהיכל פרשי משום לפני ולפנים כו' ובד"ה ש"מ מדגזר כו' פרישה הס"ד ואח"כ מה"ד קדושת היכל כו' מבין האולם ולמזבח דלמא עייל כו' באהל מועד הס"ד ואח"כ מ"ה אולם ובין אולם כו' הד"א ובד"ה קב גחלים כו' ובא"ד והוא מכבדו לתוך אמה סילון של כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אתיא כפרה כו' לדידיה ניחא הכא דאיכא למימר כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא וזהב אופיר מלכים א' י' י"א. זהב מופז. מ"א י' י"ח. זהב שחוט. מ"א י' ט"ז. זהב סגור. מ"א י' כ"א. זהב פרוים. דה"י ב' ג' ו':

רש"י ד"ה קב גחלים לתוך אמה סילון. עיין לקמן דף מו ע"ב תוד"ה כי פליגי:

אָמַר רַב חִסְדָּא שִׁבְעָה זְהָבִים הֵם. נראה לי בס"ד הטעם שהם שבעה מינים כי הזהב הוא סוד הגבורות וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהגבורות הם חמשה ויש בהם בחינת התפשטות ובחינת כללות דהיינו כי הה׳ גבורות מתפשטים בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ונצח והוד בסוד התפשטות וביסוד הוא כללות כל הה׳ גבורות ובמלכות כללות דכללות. נמצא סוד ההתפשטות הוא בחמשה וסוד הכללות הוא בשתי ספירות יסוד ומלכות וזה נרמז באותיות זָהָב שהוא אות ז' קאי על ההתפשטות והכללות שהוא בשבעה ספירות ואות ה' כנגד התפשטות לבדה ואות ב' כנגד ההתכללות לבדה ולכן שבעה זהבים הם כנגד ז' ספירות של התפשטות והתכללות.