דף ביאור

מסכת יומא דף מ״א עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יומא דף מ״א עמוד ב׳

מסכת יומא דף מ״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־466 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

מאי איכא למימר והא הכא לאו בשעת לקיחה ולאו שעת עשייה הוא וקבע ליה:

לא תימא ואחר כך אמר אלא ואח"כ לקח ואמר זו לחטאת וזו לעולה דעבדי תנאי דמחסרי תיבה אחת על ידי שכחה ומיחלף להו בין ואחר כך לקח לואחר כך אמר:

ופרכינן לקח אם כן מוסיף ומביא חובתו בהמה מדמי חטאתו מאי ניהו הרי אינו מעות שכבר לקח העוף:

דפריק ליה ומוציאו לחולין ומוסיף מביתו וקונה מן המעות בהמה:

והא אין פדיון לעוף דהכי תנן במסכת מנחות (דף ק:) אבל העופות והלבונה והכלי שרת אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה:

כגון [שלקח] פרידה אחת גוזל אחד לקח מן הצבורין דמעות והכי קאמר תנא אי עולה זבן הני מעות דקיימי חטאת נינהו ומוסיף עליהן ומביא חובתו והאי עולה דזבן אזלא לנדבה:

אי חטאת זבן הוקבעו מעות צבור השני לעולה על ידי לקיחה זו ואין מוסיף עליהן ומביא מהן חובתו אלא מביא מן המעות עולת נדבה והחטאת שלקח תמות ומביתו יביא מעות ויקח בהמה:

שאני מצורע דכתיב (ויקרא י״ד:ב׳) זאת תהיה תורת המצורע ולא אחרת:

ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yoma 41b · Sefaria

תוספות

והאי עולה אזלא לנדבה לאו לנדבת צבור קאמר לקיץ המזבח דהאמר בפ"ק דשבועות (דף יב:) דאין מקיצין בעולת העוף אלא לנדבת יחיד קאמר מיהו הלשון קשה דקאמר אזלא לנדבה דבכל דוכתא אמרינן לנדבה היינו לשופרות לנדבת צבור וי"ל הא דאין מקיצין בעולת העוף היינו דאין לוקח לכתחילה מן המעות של הנדבה עופות להקיץ אבל אי מתרמי ממילא כי הכא מקיצין בו אבל קשה אמאי לא מייתי ליה עולת יחיד כי ההיא דתנן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (דף כד.) האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה והפר לה בעלה וכו' עד החטאת תמות העולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים וי"ל שאני התם כיון דכבר הפרישה כל קרבנותיה הוקבעו לה לשמה אבל הכא דלא לקח כל קרבנותיו לא הוקבע לו להכי אזלא לנדבת צבור אי נמי נ"ל דהכא קאמר סתמא אזלא לנדבה ולא קאמר תקרב עולה כדקאמר התם לפי שאין נפקותא בדבר ואין חילוק בין עולת העוף הבאה בשביל צורך לאותה שהיא באה נדבת צבור דאידי ואידי אין טעונין סמיכה ולא נסכים דעוף אין טעון נסכים ולא סמיכה אבל עולת בהמה שהיא באה בשביל יחיד טעונה נסכים משלו ואם היא קרבן אנשים טעון סמיכה וכשהיא באה נדבת צבור נסכיה קריבין משל צבור ואין טעון סמיכה ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו כשהיא באה בשביל יחיד אבל כשבאה נדבת צבור עבודתה ועורה לאנשי משמר הכי מפורש בתמורה בפרק ואלו קדשים (דף כ:) ואף על גב דאיכא נפקותא לענין עבודתה שמקריבה אפילו במשמר שאינו שלו כיון דאם אין כהן לא נפקא מיניה מידי קאמר סתמא אזלא לנדבה:

שלש לשונות הא דלא נקט נמי של שעיר הפנימי נ"ל משום דההיא לא הוה אלא כדי שלא יתערב לא הוה לה שיעור כלל אבל הני כיון דיש בהן צורך הוה להו שיעור וזה של שעיר המשתלח היה בו צורך לידע אם הלבין כדכתיב כשלג ילבינו (ישעיהו א):

כי אתא רבין פירשה משמיה דר' יונתן של פרה משקל י' סלעים משום כובד אע"ג דר' יונתן לא חייש לכובד כדאמר רבא תנאי היא דלר' יונתן לית ליה כובד שמא רבין ס"ל כשינויא דאביי דאמר כאן בקולחת כאן בנכפפת ואפי' לספרים דגרסי כי אתא רבין פירשה משמיה דר' יוחנן צריך לתרץ כן דמ"מ אליבא דר' יונתן פירשה דאיהו אמר ג' לשונות שמעתי אי נמי י"ל ג' לשונות שמעתי דקאמר אליבא למאן דאית ליה כובד ושמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה:

Tosafot on Yoma 41b · Sefaria

רבנו חננאל

גופא אמר רבי אלעזר א"ר הושעיא מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא ור' חגא א"ר יאשיה יצא.

מיתיבי מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא תיובתא לר' חגא ופריק שני מצורע דכתיב ביה זאת תהיה כלומר זאת כמו שהוא עכשיו אם הוא עשיר לא יביא קרבן עני כמו שהוא כתוב לא תוסיף ולא תגרע.

ואקשינן אי הכי רישא נמי והוא עני שהביא קרבן עשיר אמאי יצא קרי ביה זאת תהיה ועכשיו עני הוא ודחינן רבי רחמנא תורת כלומר תורת המצורע בג' בהמות ב' כבשים וכבשה. והנה תניא כך דתניא תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא ת"ל זאת כלומר זאת לעשיר שלא יפחות העשיר מג' בהמות ואקשינן וגילף ר' חגא מינה כי כל עשיר שהביא קרבן עני לא יצא ופריק ר' חגא שני מצורע דמיעט רחמנא ואם דל הוא כלומר המצורע אם הוא דל יביא בדלות ואם הוא עשיר (לאו זה לבדו). אבל שאר אפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא דתניא [בתו"כ בפ' מצורע] ואם דל הוא שומע אני דל ממה שהיה עשיר בן ק' מנה ונעשה עכשיו בן נ' מנה ת"ל ואין ידו משגת או ואין ידו משגת יש לו ואינו מוצ' ליקח ת"ל ואם דל הוא הא עד שיאמרו ב' כתובים ואם לאו לא שמענו לפיכך אמרנו שבא ואם דל [הוא] שהוא כתו' במצורע להוציא שאר חייבין שאפילו אינו דל והביא קרבן עני יצא:

Rabbeinu Chananel on Yoma 41b · Sefaria

ריטב"א

אלא ואחר כך לקח ואמר פי׳ דמאי דקתני תנא ואחר כך אמר היינו שאמר אח״כ בשעת לקיחה:

הא אין פדיון לעוף פרש״י ז״ל דאמרי׳ במנחות העופות והעצים והלבונה כלי שרת אין להם פדיון:

והא חטאת היא ואזלה למיתה פי׳ ודמי עולה אזלי לנדבה ולא איצטריך תלמודא לפרושה כיון דהא אמרה מעיקרא:

רבי רחמ׳ תורה פי׳ וליכא למי׳ מה ראית אימ׳ איפכא. דסברא הוא דנימא דעני שהביא קרבן עשיר יצא דהוי למעליותא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא דהוי לגריעותא:

מתני׳ והעמידו כנגד בית שלוחו פי׳ ראשו למזרח שמוציאין אותו דרך שם בשעת שלוחו:

אהעמדה קאי פי׳ שיהא ראשה כלפי עזרה. או אקשירה קאי פי׳ שיהא נקשר בצוארו שהוא מקום שחיטתו:

באחריני מערב פי׳ בשעיר מוסף הנעשה בחוץ.

של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור פרש״י ז״ל דבעי חלוקה מדתנן לקמן במכילתין בשעת שלוחו נותן חציו על הסלע וחציו על קרניו: פי׳ לפירושו דמסתמא מזה הלשון שקושרו הוא עצמו שנינו לקמן דמחלקו והיינו דלא אדכרי׳ בשעיר המשתלח אלא לשון אחד. ויש שפירשו דבעי חלוקה שנותן חציו בשל שם וחציו בשל עזאזל דתרוייהו בעו קשירה כדאסקי׳ לעיל ופי׳ רש״י ז״ל הוא הנכון יותר:

ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

Ritva on Yoma 41b · Sefaria

מאירי

לשון של זהורית שהזכרנו בשעיר המשתלח צריך שיעור שהרי צריך היה לחלקו כמו שיתבאר בפרק (זה) [ששי] ס"ז א' שחציו קושר בסלע וחציו בין קרניו אבל אותו לשון שהיו מניחין בנשחט יראה שאינו צריך שיעור שהרי כל עצמו אינו בא אלא לסימן בעלמא וזה שלא הוזכר בסוגיא זו עם שאר לשונות של זהורית מפני שאין לו שום עיקר אלא סימן בעלמא אבל של שעיר [המשתלח] אע"פ שלא נכתב בהדיא הואיל והוא בא על רמז מחילה ע"ש אם יהיו חטאיכם כשנים הוצרך להזכירו ולדקדק בו ולהודיע שיש לו שיעור ושיעורו משקל שני סלעים:

פרה אדומה אף היא יש בה לשון של זהורית שהרי כתיב בה ושני תולעת וכיצד היה עושה נוטל עץ ארז ואזוב [וכורכן] בלשון זה של זהורית שהוא שני התולעת ולא בכולו אלא בשיריו ולא שירים ממש שהרי לשון זה אינו צריך חלוקה אלא בזנב הלשון ר"ל שהיתה סרוקה במסרק ונעשה מתוך סרוקה ראשה האחד כמין זנב וטעם הכריכה כדי שיהיו שלשתן לאגודה אחת וטעם שאינו כורכן בכל הלשון כדי שיראו שלשתם ולא יהא השני מכסם מכל וכל וצריך שישליך את כל האגדה לתוך בטנה של פרה אחר שנקרע כריסה ושהוצת האור ברובה שאם השליכה קודם שהוצת האור ברבה או משנעשית הפרה אפר לא עשה כלום ומשהוצת האור ברובה אפילו לא נקרעה כריסה מחמת האור עדיין כל שנקרעה אפי' בידו או בכלי כשירה אבל קודם שהוצת אם קרעה הוא אינו כלום עד שיוצת ברובה ואי אפשר לקריעת בטנה מחמת האור עד שיוצת האור ברובה ויש מכשירים אפילו הושלכה תוך השריפה שלא בגופה ומ"מ למדת שכל שקלט השלהבת אגדה זו ונתהבהב שני התולעת שבה קודם שתפול לאור צריך להביא לשון אחר ולקדשו ולא סוף דבר כשהשלהבת נכפפת שקלטתה בחוץ ממקום שריפתה אלא אפי' היתה קולחת וזקופה כעמוד שמ"מ היא מכוונת למקום השריפה אינו כלום או כלך לדרך זו לא סוף דבר בקולחת שהעמוד גבוה למעלה ורחוק ממקום הפרה אלא אפי' נכפפת ונמוכה שהיא סמוכה למקום הפרה אינו כלום ולשון זה של פרה אף הוא צריך שיעור ושיעורה משקל עשרה זוז שהוא שני סלעים וחצי וגדולי המחברים כתבו משקל חמש סלעים ולא ידעתי למה וזה שנתרבה שיעורה משל חברותיה ר"ל משל שעיר המשתלח כמו שביארנו וממצורע כמו שנבאר לא מפני שנצטרך בה לכובד ר"ל שתהא כבדה עד שמתוך הכובד תהא נופלת בפתע לתוך השריפה כשהוא משליכה כדי שלא תתהבהב בשלהבת שהרי מכיון שכרוכה עם עץ ארז ואזוב דיה בכובד זה וכן לא מפני שתהא נכרכת יפה עם האחרים לעשות עמהן לאגודה אחת שאף בפחות משיעור זה אפשר בכך אלא כך היא הקבלה:

המצורע אף הוא יש בו לשון של זהורית בטהרתו שהרי כתיב בו בפי' עץ ארז ואזוב ושני תולעת והאזוב והארז נכרכים בשני התולעת על הדרך שיתבאר במקומו ואף על פי כן שיעורו אינו אלא שקל שהוא משקל שני דינרים וכל השיעורין מן הקבלה נאמרו:

Meiri on Yoma 41b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרש"י בד"ה דפריק ליה ומוציאו לחולין ומוסיף כו' ובד"ה או אהעמדה כו' החטאת העומד לשחיטה כו' ובד"ה שפיר דתו לא מערבי אהדדי כו' ובד"ה שתי לשונות כו' ושני תולעת הס"ד ובד"ה כורכין לעץ ארז ואזוב ואח"כ מ"ה בשירי לשון מדקתני בשירי מכלל דאיכא תו הס"ד כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה שלש לשונות כו' אבל הני כיון דיש כו' עכ"ל כצ"ל:

Chidushei Halachot on Yoma 41b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? לָא תֵּימָא: וְאַחַר כָּךְ אָמַר, אֶלָּא אֵימָא: וְאַחַר כָּךְ לָקַח וְאָמַר.

קטע 2

לָקַח, מוֹסִיף וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מַאי נִיהוּ?!

קטע 3

דְּפָרֵיק לֵיהּ. וְהָא אֵין פִּדְיוֹן לָעוֹף!

קטע 4

אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁלָּקַח פְּרֵידָה אַחַת, אִי עוֹלָה זְבַן — מוֹסִיף וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִדְּמֵי חַטָּאתוֹ, וְהַאי עוֹלָה אָזְלָא לִנְדָבָה. אִי חַטָּאת זְבַן — אֵין מוֹסִיף וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִדְּמֵי עוֹלָתוֹ, וְהַאי חַטָּאת אָזְלָא לְמִיתָה.

קטע 5

גּוּפָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ עָשִׁיר וְהֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי — לֹא יָצָא. וְרַבִּי חַגָּא אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: יָצָא.

קטע 6

מֵיתִיבִי: מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר — יָצָא, עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי — לֹא יָצָא. שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״זֹאת״.

קטע 7

אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי! הָא רַבִּי רַחֲמָנָא ״תּוֹרַת״, וְהָתַנְיָא: ״תּוֹרַת״, לְרַבּוֹת מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר. יָכוֹל אֲפִילּוּ עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״.

קטע 8

וְנֵילַף מִינַּהּ! מִיעֵט רַחֲמָנָא ״וְאִם דַּל הוּא״.

קטע 9

מַתְנִי׳ קָשַׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁילּוּחוֹ, וְלַנִּשְׁחָט — כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ.

קטע 10

בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה, וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָא הַשֵּׁם! (חָטָאתִי עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי) לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ. אָנָא הַשֵּׁם! כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וְעַד״.

קטע 11

גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״וְלַנִּשְׁחָט״ — אַקְּשִׁירָה קָאֵי, אוֹ אַהַעֲמָדָה קָאֵי?

קטע 12

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: קָשַׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁילּוּחוֹ, וְלַנִּשְׁחָט — כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ, שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב זֶה בָּזֶה, וְלֹא יִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים.

קטע 13

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אַקְּשִׁירָה קָאֵי — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אַהַעֲמָדָה קָאֵי, נְהִי דִּבְחַבְרֵיהּ לָא מִיעָרַב, דְּהַאי קְטִיר בֵּיהּ וְהַאי לָא קְטִיר בֵּיהּ, בְּאַחֲרִינֵי מִיהַת מִיעָרַב! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ אַקְּשִׁירָה קָאֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.

קטע 14

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת שָׁמַעְתִּי, אַחַת שֶׁל פָּרָה, וְאַחַת שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. אַחַת צְרִיכָה שִׁיעוּר, וְאַחַת אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיעוּר. וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ.

קטע 15

אָמַר רַב יוֹסֵף, נִיחְזֵי אֲנַן: שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ דְּבָעֵי חֲלוּקָּה — בָּעֵי שִׁיעוּר, וְשֶׁל פָּרָה דְּלָא בָּעֵי חֲלוּקָּה — לָא בָּעֵי שִׁיעוּר.

קטע 16

מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: דְּפָרָה נָמֵי בָּעֵי כּוֹבֶד! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: כּוֹבֶד — תַּנָּאֵי הִיא.

קטע 17

וּדְפָרָה לָא בָּעֵי חֲלוּקָּה?! אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, כּוֹרְכָן בִּשְׁיָרֵי לָשׁוֹן! אֵימָא, בִּזְנַב לָשׁוֹן.

קטע 18

אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַב: עֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תּוֹלַעַת שֶׁקְּלָטָתַן שַׁלְהֶבֶת — כְּשֵׁרָה. מֵיתִיבִי: נִתְהַבְהֵב הַלָּשׁוֹן — מֵבִיא לָשׁוֹן אַחֵר וּמְקַדֵּשׁ!

קטע 19

אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּקוֹלַחַת, כָּאן בְּנִכְפֶּפֶת.

קטע 20

רָבָא אוֹמֵר: כּוֹבֶד תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: לָמָּה כּוֹרְכָן — כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּן בַּאֲגוּדָּה אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כּוֹבֶד, וְיִפְּלוּ לְתוֹךְ שְׂרֵיפַת הַפָּרָה.

קטע 21

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת שָׁמַעְתִּי, אַחַת שֶׁל פָּרָה, וְאַחַת שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְאַחַת שֶׁל מְצוֹרָע. אַחַת מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז, וְאַחַת מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים, וְאַחַת מִשְׁקַל שֶׁקֶל, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

קטע 22

כִּי אֲתָא רָבִין, פֵּירְשַׁהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן,

מסכת יומא דף מ״א עמוד ב׳

מסכת יומא דף מ״א עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור