מסכת יומא דף ד׳ עמוד ב׳

ויכסהו הענן להר ולא למשה שהרי כל אותן ששת ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שמות י״ט:ח׳) וישב משה את דברי העם אל ה' ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחר לך רד העד בעם:

ולא בא הכתוב לומר ויקרא אל משה לבדו אלא לחלק לו כבוד:

למרק אכילה ושתיה ר' נתן סבר לה כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה הואי אך לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסין למחנה שכינה פרישה שלא היתה פרישה זו אלא שבששה ימים הללו נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמלאכי השרת אבל בעלמא לא בעינן מירוק:

לאיים עליו הוא נמי סבר לה כר' יוסי הגלילי דפרישה למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה:

במקום גילה מתן תורה של לוחות דכתיב (תהילים י״ט:ט׳) פקודי ה' ישרים משמחי לב:

במאי קא מיפלגי מה ראייה מביאין לדבריהן:

ניתנה תורה עשרת הדברות ומקראי ילפי טעמייהו תנא קמא ורבי יוסי במסכת שבת פרק רבי עקיבא:

מ"ד בששה כו' כדי נסבא הכא ופירוש היה בספרים כי היכי דלא תיקשי לך לקמן היאך שלמו ארבעים בי"ז בתמוז שנשתברו הלוחות:

במקום גילה כדכתיב עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א ט״ז:כ״ז):

ורבי עקיבא סבר לה כר' יוסי בלאו הכי צריך לסבור כר' יוסי כיון דס"ל בשבת פרק אמר רבי עקיבא (שבת דף פו.) חמש עונות ומוכח התם דעל כרחך סבר כר' יוסי:

מסייע ליה לרבי אלעזר לא ידענא מה שייך למימר מסייע ליה במילתא דפליגי תנאי ואדרבה כולהו תנאי דלא כוותיה ר' יוסי הגלילי ר' נתן ורבי מתיא בן חרש לבד מרבי עקיבא לחודיה ושמא משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו קאמר מסייע ליה:

משה שמע ישראל לא שמעו לא מצי לשנויי דההיא אתיא דלא כר"ע אלא כתנאי דפליגי עליה לעיל דאדרשה דקרא דקול לו קול אליו מסתמא ליכא מאן דפליג:

במקום גילה שם תהא רעדה פרש״י ז״ל במקום גילה של מתן תורה של לוחות כדכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב וק׳ דהא בפרק אין עומדין מייתי לה לענין מילי דעלמא וכדאמרי׳ אביי הוה בדח טובא אמר לו רבא וגילו ברעדה כתיב במקום גילה שם תהא רעדה וי״ל דהתם נמי רבא סבר כי אביי בתורה הוה בדח דהוה צילא ליה שמעתא דהא אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ולהכי אמר ליה רבא וגילו ברעדה כתיב ואמר ליה תפילין מנחנא ויש לפרש דהכא מעבדו את ה׳ ביראה גמרי׳ שכל עבודת השם תהא ביראה ובאימה וכיון דאתי׳ רישא דקרא פרישנא סיפא דידיה וכדעובדי׳ בפרק אין עומדין.

במאי קא מפלגי פי׳ במאי תלי טעמא דפלוגתייהו ומה ראיה מביאין לדבריהם שזה דורש הכתוב קודם מתן תורה וזה לאחר מתן תורה, וכן פרש״י ז״ל.

מאן דאמר בששה נתנה בששה עלה וכו׳ אין זה ענין לכאן אלא דמסיים לה כדמסיים בפרק ר׳ עקיבא ולאשמועי׳ נמי מנין ארבעים יום דלקמן דלכולי עלמא התחילו משבעה בסיון וכן פרש״י ז״ל.

קול לו קול אליו פרש״י ז״ל מדכתיב וישמע את הקול מדבר אליו ולא כתיב מדבר לו שמעי׳ הכי וגמר׳ גמירי לה דלהאי דרשא אתא דהא איכא בקראי טובא דלא דרשי׳ הכי כך יש לפרש לפי שטתו ז״ל. ובשם הר״י ז״ל דדרשי׳ מאי דכתיב בקרא אליו אליו תרי זימני מדבר אליו וידבר אליו ואלו אליו קמא לית בה שום דרשא והרי הוא כאלו נכתב לו אבל השני שהוא מיותר בא לדרשא זו. ונקטי׳ קול לו לאשמועי׳ דכל היכא דליכא אליו יתירה כמאן דכתיב לו דמי ולא אתי לדרשא ושמעתי מהנדזין בזה הרבה ללא תועלת:

הא בקריאה הא בדיבור פי׳ דבקריאה שומעין כל ישראל כשקורא אותו אבל קול בדיבור לא היו שומעין.

עד שיאמר לו לך אמור ת״ל וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר פי׳ ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפי׳ במקום שיש קריאה ששומעין הכל הדבור הוא בבל יאמר עד שיאמרו לו אמור:

ממה שנאמר בתורה ויקרא אל משה וידבר וכו' והיה די לו באמרו וידבר לבד למדנו דרך ארץ שבשעה שאדם מתחיל לדבר לחבירו ראוי לו שיקראהו תחלה ולהודיעו שהוא רוצה לדבר עמו וממה שנאמר שם לאמר כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו אע"פ שלא מסרה לו בסוד שהוא בבל יאמר אא"כ אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור והוא ענין אומרו נאמן רוח מכסה דבר כלומר דבר אע"פ שאינו סוד והולך רכיל מגלה סוד אע"פ שנאמר לו בסוד:

גמרא מ"ד בששה בששה נתנה ובשבעה עלה דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי כו' האי קרא דמייתי הכא למ"ד בו' נתנה תורה משמע דאיירי נמי בשביעי לחודש ואינו כן דהאי קרא איירי בז' ולפרישה למ"ד בו' נתנה תורה דקאמר קרא ויכסהו הענן ששת ימים היינו ו' של פרישה ובתר הכי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי דהיינו ז' לפרישה ושוב מצאתי הגירסא נכונה בפ"ב דתענית למ"ד בו' בו' נתנה ובז' עלה ולמ"ד בז' בז' נתנה ובז' עלה דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי כו' וע"ש בפרש"י:

בפרש"י בד"ה למרק אכילה ושתייה ר' נתן ס"ל כר"י הגלילי כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה קול לו כו' ללמדך שאליו עיין תשובת הר"ם אלשקאר סימן ל"ג:

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְמָרֵק אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁבְּמֵעָיו, כְּדֵי לְשׂוּמוֹ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. פירש רש"י 'קאי על פרישה זו של ששת ימים' ונראה לי בס"ד דקאי רבי נתן על פסוק (שמות כד, טז) 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה' שפירש רבי עקיבא שֶׁבָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמֹשֶׁה אך רבי נתן אמר שהוצרכה קריאה זו שקראו כדי לְמָרֵק אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁבְּמֵעָיו כי מכח דיבורו של הקב"ה בא בקרבו כח רוחני שנכנס לתוך גופו ומירק האכילה שבמעיו כדרך האש היורדת מלמעלה ואוכלת הקרבנות וכאשר היה באש שירדה בתפילת אליהו הנביא זכור לטוב, ובזה המירוק נזדכך ונעשה כמו מלאך שמתקיים בלא אכילה ושתיה לכן תמצא תוך אותיות 'מֹשֶׁה' במילואם כזה מ" ם ש י " ן ה" א מספר מלאכי [101]. ומה שאמר 'כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו כְּדֵי שֶׁתְּהֵא תּוֹרָה נְתוּנָה בְּאֵימָה בְּיִרְאָה בְּרַעַד בִּרְתֵת וּבְזִיעַ' נקיט חמשה כנגד חמשה תיקונים שצריכים להיות שלמים בכל מצוה ובכל דבר שבקדושה שהם מעשה ודיבור כונה ומחשבה ורעותא דליבא שהם כנגד נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] והקב"ה עשה לו הכנה בחמשה אלה על ידי קריאתו שקרא אותו ואף על גב דבכתוב לא נזכר אלא (תהלים ב, יא) 'יִרְאָה וּרְעָדָה' הנה האימה נכללה ביראה דענין אחד הם וּרְתֵת וְזִיעַ נכללו 'בִּרְעָדָה' דענין אחד הם וקרובים זה לזה.

בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה פירש רש"י 'גִּילָה' קאי על התורה. ונראה לי בס"ד הטעם שנקראת גִּילָה דאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) התורה נקנית במ"ח מעלות ולכן נקראת גִּילָה [48] מספר מ"ח. והנה איתא בפסחים (פסחים קיז.) כי הוה רבא בעי למפתח בשמעתתא אמר ברישא מילי דבדיחותא ובדחי רבנן והדר יתבי באימתא ופתח בשמעתתא עיין שם. לזה אמר בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה.

רַבִּי זְרִיקָא רָמִי קְרָאֵי וְכוּ' בזוהר ויקרא (זהר חלק ג' ב:) הקשה קושיא זו ומתרץ תרי ענני הוו חד דעאל ביה משה וחד דשארי על משכנא, וכתב במקדש מלך שם דענן שנכנס בו משה רבינו ע"ה בהר, היה מצד המלכות וענן שהיה במשכן, היה מצד הבינה עיין שם, נמצא ענן שנכנס בו משה רבינו ע"ה היה תחתון מן המלכות שהיא עקב וסוף דכל דרגין. ונראה לי בס"ד במלוי אותיות עָנָן יש מספר עקב [ע י ״ ן נ ו ״ ן נ ו ״ ן = עקב 172] והוא מספר בֶּעָנָן וזהו שנאמר (שמות כד, יח) 'וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן' רוצה לומר בענן של המלכות שהוא עקב הרמוז בתוך אותיות ענן ולא נכנס בענן העליון שהוא מצד הבינה. ומה שאמר מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וֶהֱבִיאוֹ בֶּעָנָן נראה לי דיליף זה מפסוק הקודם דכתיב 'וּמַרְאֵה כְּבוֹד הֳ' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן' כלומר נאחז בכח אותו מראה כבוד ה' ובא בתוך הענן. ונרמז גם כן שמו של הקב"ה בתוך אותיות הֶעָנָן כזה ה" ה ע י "ן נ ו "ן נ ו "ן ראש המלוי עולה כ"ז [27] כמנין שם הוי"ה עם הכולל רוצה לומר בא בכח שמו יתברך הרמוז 'בְּתוֹךְ הֶעָנָן'. ומה שאמר מַה לְּהַלָּן 'שְׁבִיל' אַף כָּאן 'שְׁבִיל' נראה לי עָנָן במילואו [עי"ן נו"ן נו"ן] עולה מספר ' שְׁבִיל ' [342].

לָמָּה הִקְדִּים קְרִיאָה לְדִבּוּר פירוש כיון דלשון דִבּוּר הוא בהרמת קול ולאו בלחישו, למה הוצרך להקדים לו קריאה והלא כיון דדברי הנבואה באים לו בהרמת קול הוא נותן דעתו אל הדברים מאיליו ולא אצטריך לקראו בשמו תחילה כדי שישים לבו ודעתו אל דברי הנבואה? ומשני אין הכי נמי לא אצטריך לזה אלא עשה כן לְלַמֵּד דֶרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם דָּבָר לַחֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרְאוֹ אף על פי שמדבר עמו בהרמת קול.