מסכת יומא דף כ״ג עמוד א׳

שאינו נוקם נקמתו:

ונוטר איבה כנחש בלבו:

איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:

דנקיט בליביה ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק:

דמפייסו ליה לבקש מחילה:

חולה אינו יכול לכבש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עמה:

ויחידים בחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם:

אלא אחד אין נמנה אלא איש אחד:

שתים מוציא אחת מבעיא אע"ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ"מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתניי' והא דלא פריך הכי בריש פ"ק דעירובין (דף ב:) ובריש פרק קמא דסוכה (דף ב:) דקאמר ר' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה השתא חמשים מכשיר ארבעים מיבעיא יש לומר דכל היכא דלא הוי דווקא אלא הוא הדין יותר לא פריך הכי כדמשני בריש מפנין (שבת דף קכו:) ארבע וחמש קופות ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל המקשה שהקשה התם חמש מפנין ארבע מיבעיא הוה סלקא דעתיה דדוקא הוה ומשני ליה דלאו דווקא הוי ובפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום פריך ליה משום דדוקא הוא דאין קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו.) דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה אע"ג דהתם לאו דווקא דכ"ש אם שהתה יותר דאיבדה יש לומר משום דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף בבא קמא (דף קיח:) גבי לוקח מן הרועים ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבע זבנינן חמש מיבעיא התם נמי הוי זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה אשה (שבת ד' ס:) גבי סנדל המסומר פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו דוקא ד' או חמש אבל לא טובא ובריש פרק אע"פ (כתובות ד' נז.) משהה אדם אשתו שתים ושלש שנים וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש שנים (שם ד' ס:) איכא למימר דפשיטא ליה דהוא הדין טובא הלכך לא פריך ליה אי נמי בההיא דתינוק יונק ארבע וה' שנים י"ל דדוקא קאמר ד' לבריא וה' לכחוש:

וירושלים אינה מביאה עגלה ערופה כו' והתניא כו' תימה לי מאי פריך לימא דכרבי יהודה ס"ל דאמר לעיל בפ"ק (יומא דף יב.) דירושלים נתחלקה לשבטים ואפי' עזרות איכא למ"ד התם דנתחלקו לשבטים ויש לומר דבלאו הכי צריך לשנויי כדי להרבות בבכיה דהא לא שייך עגלה ערופה אלא היכא דלא נודע מי הכהו והכא הרי נודע ועוד דקאמר על העיר או על העזרה פשיטא דעל העזרה לא מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי צערא בעלמא הוא דקאמר הכי:

איני והא כתיב לא תקום ולא תטור ודחינן ההוא בממון כדתניא איזו היא נקימה השאילני מגלך א"ל לאו למחר אמר לו זה השאילני קרדומך כו'. כגון אלו דברים שהן של ממון אסור אבל צערא דגופא כגון בזיון וכיוצא בו מותר. איני והתניא הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודחינן אפילו הכי נקיט בליביה [קשיא לי לא תשנא את אחיך שבקי] והאמר רבא המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ופרקינן דמפייסו ליה ומפייס:

ומה הן מוציאין אחת או שתים ומתמהנן השתא שתים מוציאין אחת מבעיא ופריק רב חסדא האי דקתני אחת בבריא שתים בחולי שאינו מתאמץ להוציא אחת ושתים שמוציא החולה אין מונין אותם לו אלא אחת. והתניא כרב חסדא אחת מוציאין שתים אין מוציאין ויחידים מוציאין ב' ואין מונין לו אלא א' לומר שאין באין לידי ערמה יחידים הללו הן רבנן שנקראו יחידים ונקראו חולים יחידים כדתנן בתעניות (דף י') התחילו היחידים להתענות. ואמרינן התם מאן יחידים אמר רב הונא רבנן. רבא לטעמיה דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כהאי תנא קצירי קצירי ממש מריעי רבנן. ואקשינן וכי המוציא שתים אחת מונין לו והתניא אין מוציאין לא שלש ולא גודל במקדש מפני הרמאין ואם הוציא שלש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד אלא שהמוציא גודל או שלש לוקה מן הממונה בפקיע ופרקינן מאי מונין לו דקתני אחת. וזה כולו לענין המצביעין למנין כאשר אמרנו למעלה. אבל המצביעין לפייס המוציא אחת מונין לו אחת והמוציא ב' מונין לו ב' ומצאנו זה הדבר מפורש בתלמוד א"י מהו אצביעו. הוציאו אצבעותיכם הוציא אחת מונין לו שתים ובעו לה התם מהו אין מונין לו כל עיקר או אין מונין לו את היתירה ופשטה אין מונין לו את היתירה ועוד אמרו כיצד היה מפייס מהלך לימין או לשמאל. א"ר בון בר חייא ממה דתני מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף אתה עמי למחתה. הדא אמר לימין הפייס מהלך. תלמידו דר' יונה בשם ר' בון בר חייא לשמאל הפייס מהלך וזה שזכה לימין מוטב שיזכה מי שעבר עליו הפייס פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת ש"מ כשמוציאין אצבעותיהן לפייס מי שמוציא אחת או שתים מונין לו מה שהוציא ומי שהוציא יותר אין מונין לו אלא שתים ומונה וכולל הכל ומעמידין כמין כוליאר ונוטל מצנפת אחת מהן ומוציאין כל אחד אצבעו ועובר המנין על האצבעות והוא מונה והולך ובמקום שמשלים החשבון הוא הזוכה. פקיע מדולרתא והיא מטרקא והיא כמין חבל מפתיל תלוי במקל כגון הרצועה שב"ד מכין בה.

אמר לו השאילני קרדומך כו׳ זו היא נקימה ואיזו היא נטירה השאילני מגלך אמ׳ לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך כו׳ כך הגרסא בכל הספרים ותימה הוא למה שינה ממגל לקרדום וי״ל כי הקרדום חשוב מן המגל וקמ״ל כי אע״פ שזה השאילו כלי שהוא חשוב יותר אפילו הכי יש כאן עון נטירה אי נמי אורחא דתלמוד׳ לתפוס כלים מכלים שונים.

עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו יש שפירשו דיליף לה משום שזה שומע חרפתו ודומם וכתי׳ התם וידום השמש ולכן שכרו כצאת השמש בגבורתו. ואין צורך לזה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כו׳ ומפני שזו ענוה וחסידות גדולה שהיא למעלה מן הכל דמה שכרם לגדול שבכולם דהיינו כצאת השמש בגבורתו שתרגם אותו יונתן שהוא מה שאמר הכתוב ואור החמה יהיה שבעתים.

דנקיט ליה בליביה פי׳ הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה אלא מניח עלבונו למקום.

דמפייסי ליה ומפייס וק״ל הא דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערן לי. היכי דמי אי דלא מפייסי ליה הרי הוא עושה שלא כדין כשאינו נוקם ונוטר כנחש ולא משמע לישנא דהתם דמחיל ליה מגופיה ונקיט ליה בליביה. ואי דמפייסי ליה ומפייס הא לא משמע הכי ועוד דאם כן מאי רבותיה וי״ל דלעולם דלא מפייסי ליה והא דהכא במילי דשמיא וההיא דהתם בצערא דמצערי שלא על מילי דשמיא.

השתא שתים מוציאין שלש מיבעיא כבר. פירשו בתוספות דכל כי האי גוונא שהחשבון הראשון הוא המיותר לאו פירכא רבה הוא ומצינן למימר אחת ושתים כדאמרי אינשי. וזימנין דלא פריך תלמודא הכי כלל בכמה דוכתי ועיקר פרכא דפריך תלמודא היינו כשהחשבון האחרון מיותר. והכא כיון דידעי דאית ביה טעמא פריכו לה. וזימנין נמי דפרכי כי האי גוונא אבל לא בכל דוכתא וכבר כתבתיה במקומות אחרים בס״ד.

גרש״י ז״ל אין מוציאין שלש ולא גודל כו׳ פי׳ אין מוציאין האצבע השלישי עם השני במקדש ואם הוציא מונין לו וקס״ד שמונין לו שתים וקשיא לברייתא דלעיל. ויש גורסין שלש ופירושו האצבע המשלמת לשלש והוא ענין אחד עם הגרסא הראשונה אבל אין לפרש שלש ממש דא״כ אדפרכי׳ מסיפא נפרוך מהא דמשמע דשלש אין מוציאין אבל שתים מוציאין: ומיהו בזו י״ל דקים לן דליכא הפרשה בין שתים לשלש ומשום סיפא דקתני ואם הוציא מונין לה נקט רישא נמי שלש.

אין מוציאין גודל מפני הרמאין פי׳ שהגודל קצר ואדם יכול להרחיק הגודל מן האצבע ונראין כאצבעות ב׳ בני אדם ויעשה כן כדי שיכלה המנין בו.

הרי הוא כפרתכם שעדיין בנו מפרפר ולא נטמאת סכין כלומר מהרו ליפול הסכי׳ מידו כי עדיין הוא מפרפר ואינו מטמא:

נקימה ונטירה בכל ענינים שבממון אסורה שנאמר לא תקום ולא תטור ואיזו היא נקימה אמר לו השאילני מגלך והלה אומר איני משאילך למחר בא זה שלא רצה להשאיל אצל זה ואמר לו השאילני קרדומך והוא משיב איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזה היא נטירה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר בא הלה ואמר לו השאילני קרדומך אמר לו הילך ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וכן בכל דברים שבממון שאין בהם סרך מסירת ממון חבירו למלכות אבל כל שציער את חבירו בגופו הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון אם האחר מפייסו על זה כראוי לו אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים שנ' עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלומר שלא נתמעט אורו לקטרוג הלבנה כמו שהתבאר במסכת חולין ס' ב' ולא עוד אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני תבא עליו ברכה הא מ"מ ת"ח ומלך וכיוצא באלו אע"פ שאינם משתדלים בנקימה מ"מ ראוי להם שלא למחול מכל וכל אלא יהא שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם ויניחו הענין למי שאינו מקפח שכר בריאה עד שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן וכשיזדמן לא יהא הוא מוחה בדבר ויבין שמאת ד' ומהשגחתו יארע לו כן אחר שלא מחל החכם ולא העביר צערו מלבו שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער וע"ז אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כלומר שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו כדכתיב הוא ישופך ראש אינו ת"ח כלומר אין מדתו כמדת ת"ח שראוי לו ליקר תורתו וע"ז אמרו מפני מה נענש שאול על שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש כלומר שלא רצה לנקום מהם ולא היה העונש ממה שלא רצה לנקום מהם אלא מדכתיב בתריה ויעל נחש העמוני וכו' והוא הציל את ישראל מידו ואירעה תשועה גדולה לישראל ע"י ורצו קצת מהם לפגוע בהם כדכתיב מי האומר שאול ימלוך עלינו כלומר שהיו תמהים על מלכותו ומבזים אותו לומר מה יושיענו זה וכו' תנו האנשים ונמיתם והוא מיחה ואמר לא ימות איש היום הזה והיה לו להתבונן שממשפטי יושר השם היה מזדמן בכך:

בגדי כהונה שבלו אינן ראוים לעבודה שמצותם בחדשים ונאים שנאמר לכבוד ולתפארת וכל שבלו או נטשטשו או נקרעו עבודה פסולה בהם וכבר ידעת בארבעה כלים של כהן הדיוט שהם כתנת ומכנסים ואבנט ומגבעת שכולם של פשתן חוץ מן האבנט שהוא מרוקם בצמר וארבעה של כהן גדול ביום הכפורים שהם בגדי לבן כולם של פשתן אפי' האבנט אבל האבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה אף הוא כלאים צמר ופשתים כשל הדיוט ושמנה בגדים של כהן גדול בעבודת כל השנה ארבעה מהם הם הם של הדיוט אלא שהכובע בשל הדיוט קרוי מגבעת מפני שהוא כעין כובע ושל כהן גדול קרוי מצנפת מפני שהיא ארוכה והוא צונף בה כעין מה שלופפין מצנפת על המכה והשבר ושאר הארבעה המעיל כולו תכלת וארגמן ותולעת שני ושלשתם צמר ונמצא הכל של צמר שהתכלת הוא צמר בצבע רקיע וארגמן צמר צבוע אדום ותולעת שני צמר הצבוע בתולעת והחושן והאפוד הם בחוטים של זהב מעורבים עם חוטים של תכלת ושל ארגמן ושל שני ושל פשתים והציץ הוא טס של זהב ומאחר שביארנו בכל הבגדים שמאחר שבלו אינם ראויים לעבודה מה היו עושין מהם מבלאי מכנסי הכהנים ההדיוטות והמייניהם היו מפקיעין ועושין מהם פתילות למקדש בשמחת השואבה ואע"פ שהיה צמר באבנט ואין האור עולה בו יפה לענין שמחת השואבה היו הנרות מרובות כל כך שאין קפידא ומכתנותיהם היו עושין פתילות למנורה אבל בגדי כהן גדול טעונין גניזה ובגדי לבן שלו שעבד בהן ביום הכפורים זה אינו עובד בהן לעולם אלא נגנזין לערב במקום שפושטן ואסורין בהנאה:

אין המת מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו היה גוסס או שהיה כולו מחותך ומגוייד אפילו נשחטו שני סימנים אינו מטמא עד שימות לגמרי בלא שום פרפור ובלא שום תנועה ומ"מ יש צדדין שהוא מטמא אע"פ שהוא מפרפר והם נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנעשה גיסטרא כמו שביארנו בראשון של חולין כ' ב' הא בשאר מיתות אינו מטמא עד שתצא נפשו לגמרי והוא שאמרו כאן באחד שנתקע סכין בלבו והיו מתיראין על טומאת הסכין שהוא מכלי שרת ואמרו עדיין הוא מפרפר ולא נטמאת הסכין ומגוייד פירושו מחותך מלשון גודו אילנא וי"מ מגוייר מענין חיצים שתרגומו גירי:

ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה שהרי נאמר בה באדמה אשר ד' אלקיך נותן לך וירושלים לא נתחלקה לשבטים וזו היא אחת מעשרה דברים שנאמרו בירושלים שנתפרשו בב"ק פרק מרובה פ"ב ב' וא"כ זה שאמרו בסוגיא זו על זה שנתקע סכין בלבו בעזרה ועמד ר' צדוק על מעלות האולם ודרש אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וכו' אנו על מי נביא עגלה ערופה על בני העיר או על בני העזרה שמשמען של דברים שאלו נמצא חוץ לעיר בני העיר היו מביאין אותה לא על דרך הדקדוק נאמרה שהרי ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה ועוד שהרי כתיב לא נודע מי הכהו ובזו הרי נודע שהרי שניהם היו רצים בכבש המזבח וכשקדם אחד לחבירו וזכה בעבודה נטל סכין ותקע בלבו אלא לא אמרה אלא על דרך ההרחבה להרבות בבכיה:

תוס' בד"ה שתים כו' ששהתה שתים ושלש שנים כו' אע"ג דהתם לאו דוקא כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל אע"ג דהתם לא הוי זה בכלל זה לגמרי שלש לא הוי בכלל שתים וחדא מתרתי נקטי ועוד יש ליישב דשתים דקתני בכלל מנין שלש הוא ולא ה"ל למתני שלש כיון דשתים קתני ליה ודו"ק:

בא"ד ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבעה כו' עכ"ל כצ"ל ומלת שלש שכתוב בנוסחות התוס' שלפנינו הוא טעות דליתא התם בברייתא ואדרבה מדקתני שתים דייקינן התם הא שלש מזבנינן וברישא קתני ד' וה' אבל לא שלש ומשני לה התם ועוד אי הוה קתני בברייתא ב' וג' הא ודאי דתקשה כיון דשלש דוקא לא ה"ל למתני ב' דהוי בכלל שלש ודו"ק:

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם נראה לי בס"ד הכונה דבנחש כתיב (בראשית ג, טו) 'וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' כן זה לא יהיה נוֹקֵם וְנוֹטֵר מריש תגרא כי שמא זה המריבו ומחרפו ירגיש בחטאו ויתחרט ויבקש ממנו מחילה, אלא יתאפק וימתין עד סוף תגרא בעקב הענין ההוא שנפל בינו ובין זה המחרף ואם יראה שנשאר זה עומד במרדו ולא נכנע ולא נתחרט אז יהיה נוֹקֵם וְנוֹטֵר בלבבו עליו.

הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר : " וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ ". הא דדימה לכל אלו דנקיט בברייתא לשמש משום דכולהו איכא דוגמתם בשמש, והיינו נֶּעֱלָבִין נמצא דוגמתם בשמש שנעלבה בדברי הירח שלא רצתה שתהיה השמש גדולה עליה, אחר שאמר לה הקב"ה 'לכי ומעטי את עצמך' (חולין ס:) ובאמת מן הראוי שתהיה השמש גדולה והיא תמעט עצמה, יען כי השמש היא דוגמת הבעל והירח דוגמת האשה, ונמצא השמש נעלבה ולא העליבה את הירח. וְשׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין יש דוגמה זו בשמש שיש הרבה חסירי דעת דחושבין גודל השמש הוא כמו שנראה לעיני בני אדם שהוא שיעור ככר אחד, ובאמת השמש גדולה כמה אלפים ורבבות יותר מן כמות הארץ כולה והיא שומעת חרפה זו מאותם חסירי דעת שעושים לה מדת ככר בגודל שלה ואינה משיבה כלום. וכן עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה שנותנת אורה לירח שהיא גוף חשוך מאהבה ולא להתגדל בזה, והראיה מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כדי שלא תתבייש ממנה. וכן וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין ישנו בשמש דכתבו התוכנים מהלך השמש הוא נגדיי אליה ועם כל זה הולכת בסדר הילוך זה לעשות רצונו יתברך אף על פי שקשה לה, נמצא מהלך שלה נחשב לה ליסורין ועם כל זה כתיב בשמש (תהלים יט, ו) 'וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח' שהולכת בשמחה. ולזה אמר עֲלֵיהֶם רוצה לומר על כל אלו שפרטנו הַכָּתוּב אוֹמֵר : (שופטים ה, לא) ' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ '.