מסכת יומא דף ב׳ עמוד ב׳

דלפני עשייה קיום המצוה:

ואימא צוואה דקרבנות להצריך כל כהן העובד במקדש פרישה לקרבנות ציבור:

זו היא שיבה וזו היא ביאה לדון גזירה שוה זה מזה מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ וקוצה וטח:

ואימא כפרה דקרבנות כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות וכפר עליו הכהן:

מי ידעינן הי מתרמי והלא ע"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן (יומא דף כב.):

הכי גרסינן אמרי אלמה לא ניבעי פרישה לכולה משמרת בית אב אלמה לא בתמיה אינך יכול לומר בהן פרישה הרי יש לומר על כל בית אב של משמרת החלוקין לימי שבת לשמש איש יומו שיפרשו כל בית אב שבעת ימים קודם היום הקבוע לו:

דבר הקבוע לו זמן יוה"כ מדבר הקבוע לו זמן המילואים שנאמר (שמות מ׳:ב׳) ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' והוא היה שמיני למילואים:

הנוהג פעם אחת בשנה מילואים פעם אחת הוא דהוו בשנה:

ואימא צוה צוה דיוה"כ וא"ת לישני א"כ כל הני קראי למה לי צוה לעשות לכפר ואין נראה לתרץ דהשתא הדר ביה מדרשא דלעשות ולהכי צריכי תרוייהו דאי מלכפר לחודיה ה"א כפרה דקרבנות ואי מצוה לחודיה ה"א פרה נמי להכי כתב תרוייהו דהא מ"מ אכתי תיקשי לך לישני הכי דלא הדר ביה מלעשות ועוד אי הדר ביה ה"ל למימר אלא ולקמן (יומא דף ג:) נמי מוכח דלא הדר ביה מלעשות דכי קאמר ריב"ל מתניתין תרתי קאמר לעשות זה מעשה פרה אלמא דלעולם לא הדר ביה מדרשא דלעשות וי"ל דה"פ מ"ט לא נפקא לן מקרא אלא פרה ויוה"כ אימא צוה זה יוה"כ ואייתר לן לעשות לכפר ונדרוש לעשות זה מעשה פרה לכפר אלו קרבנות דכתיב בהו כמה זימנין לכפר גבי חטאות ואשמות וליכא למימר א"כ לישתוק מצוה ונידרוש פרה מלעשות ויוה"כ וקרבנות מלכפר דהכי הוי סברת המקשה בסמוך דהא ליתא דאי לא כתב צוה הוה דרשינן לכפר לעשות תרוייהו זה יוה"כ כדפריך לעיל אימא כוליה קרא ליוה"כ והשתא פריך שפיר אימא צוה זה יוה"כ לעשות זה פרה לכפר אלו קרבנות ואם תאמר אם כן לא ליכתוב אלא צוה לכפר ועל כרחך נידרוש צוה זה פרה לכפר זה יוה"כ וקרבנות כסברת המקשה בסמוך דפריך ואימא לכפר אלו קרבנות אלמא דמלכפר דריש יוה"כ וקרבנות דאי דרשת צוה זה יוה"כ לכפר אלו קרבנות אבל פרה לא אם כן צוה למה לי מלכפר הוה נפקא לן שפיר יוה"כ וקרבנות וי"ל אי לא הוה כתב אלא צוה לכפר ה"א יוה"כ. לחודיה דכתיב ביה צוה לכפר ודמי ליה טפי מקרבנות אבל השתא דכתב לעשות וצריכין אנו לרבויי פרה מלעשות אע"ג דלא דמיא כולי האי למלואים א"כ נימא נמי דנרבי מלכפר קרבנות דלאו למעוטי קרבנות אלא לרבויי דלא תימא לעשות לכפר זה יוה"כ ותו לא כדפריך מעיקרא ולהכי כתב צוה לרבות. יום הכפורים ואייתרו לעשות לכפר לפרה וקרבנות אי נמי נ"ל לפרש אימא צוה לעשות זה יוה"כ דכתב ביה ויעש וכתיב ביה צוה אבל פרה לא דלא כתב בה לשון עשייה ולכפר זה קרבנות ואיצטריך לעשות כדי למעט פרה דאי לא כתב אלא צוה לכפר ה"א צוה זה פרה ויוה"כ דהי מינייהו מפקת להכי כתב לעשות לאשמועינן דווקא צוה שכתב אצלו עשייה כמו יוה"כ לאפוקי פרה דלא כתב בה עשייה ומשני דנין צוואה שלפני עשייה כו' כלומר אע"ג דלא כתב בפרה לשון עשייה טפי עדיפא למילף מהתם דצוה שלה כתב מקמי עשייה דידה דבתר צוה כתב ויקחו אליך פרה וכל דיני עשייה לאפוקי יוה"כ דדיני עשייתו כתיבא ברישא והדר כתב לוה ותירוץ זה נ"ל יותר מן הראשון וא"ת ולדברי המתרץ דמשני דמדדמי ליה ילפינן למאי איצטריך צוה לעשות לכפר לא הוה צריך למיכתב אלא צוה לכפר ונידרוש צוה זה פרה לכפר זה יוה"כ ואי פרכת אימא צוה זה קרבנות לישני דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה יש לומר אי לא כתב אלא צוה לכפר ה"א ע"כ צוה זה יוה"כ כיון דאידי ואידי פרישה לקדושה ולא הוה אמרינן זה פרה דפרישותה לטהרה ולא הוה מצי לשנויי כדשנינן דנין צוואה דלפני עשייה מצוואה דלפני עשייה דאדרבה כיון דבמלואים לא הוי כתב לעשות לא הוה ליה צוואה דלפני עשייה אלא לאחר עשייה כאשר עשה צוה כמו ביוה"כ ויעש כאשר צוה להכי איצטריך לעשות ואי לא כתב אלא צוה לעשות ה"א זה פרה דגמרינן צוה דלפני עשייה מצוה דלפני עשייה לאפוקי יוה"כ דלאחר עשייה ואי לא כתב אלא לעשות לכפר ה"א לכפר זה יוה"כ לעשות זה קרבנות דפרישתו לקדושה אבל פרה לא דבין בפרה ובין בקרבנות לא כתב לעשות אלא מייתורא דרשינן מלעשות לרבות וטפי הוה מסתבר לרבויי קרבנות להכי כתב צוה זה פרה אי נמי ה"א לעשות לכפר כוליה קרא ביוה"כ כדפריך הגמרא לעיל ומיהו יותר נראה לי לומר דהדר ביה מדרשא דלעשות ולא דריש אלא צוה לכפר ומתרצי קושיא טובא שכתבתי ומה שהקשיתי דלא הדר ביה מלעשות לא קשיא דע"כ הדר ביה דמלעשות היכי משמע זה מעשה פרה והא לא כתב בפרה לעשות והא דלא קאמר אלא משום דלא הדר ביה לגמרי אלא ה"ק רבי יוחנן צוה לעשות לדורות בפרה ומלעשות לא דריש מידי אלא משום דאי לא [הוה] כתב לעשות אלא צוה [לא] הוה נפקא לן פרה כמו בתר דכתב לעשות דנפקא לן פרה מדכתב בה צוואה לפני עשייה כמלואים:

הנ"מ היכא (דאיכא) דדמי ליה בכמה דוכתי משני הכי ובפ"ק דמנחות (דף ד. ושם) פריך ניגמר עונו דאשם מעון דחטאת ליפסול שלא לשמן וכו' עד והא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ולא משני כי הכא וי"ל דסמיך אועוד ניגמר עונו מעונו דשמיעת קול וכן בפ' המפלת (נדה דף כב: ושם) גבי יצירה דלא משני הכי דסמיך אועוד ניגמר בריאה מבריאה וקשה דביבמות פ' כיצד (דף יז:) גבי דנין אחים מאחים משני כי הכא הנ"מ היכא דאיכא דדמי ליה אע"ג דהדר פריך ולילף אחוה אחוה מלוט וי"ל דהתם לא שייך למיפרך ועוד לילף אחוה מלוט משום דלא דמיא ההיא פירכא לקמייתא דמעיקרא פריך ולילף מעריות ונימא אפילו אשת אחיו מאמו מיהו אשת בן אחיו לא והדר פריך לילף מלוט דאפילו אשת בן אחיו ולהכי אי לא הוה משני הנ"מ היכא דליכא דדמי ליה הוה צריך למיפרך בלשון ועוד כדפריך בפ"ק דמנחות ובפרק המפלת וכיון דלא הויא הקושיא השניה מעין הראשונה לא שייך למיפרך ועוד:

אימא כפרה דקרבנות פירוש דשאר קרבנות נמי ניבעי פרישה אבל אין לפרש דקרבנות דוקא דהא יוה"כ נמי פרישה דקרבנות הוא:

דנין דבר שאין קדושה לפניו אע"ג דשבת לפניו הוא לא קחשיב אלא קחשיב י"ט דתלי בב"ד אבל קדושת שבת קביעא וקיימא ואידי ואידי יש קדושת שבת לפניו:

ואימא צואת יום הכפורים וא״ת א״כ לכפר למה לי ועוד כיון דגמרי׳ צואה צואה ליתו תרויהו בג״ש פרה ויום הכפורים שהרי שקולים הם ויבואו שניהם וי״ל דלכפר איצטריך דלא נימא יום הכפורים קמא או כהן גדול קמא דהא דכותה (דהא) אמרי׳ לקמן. ודקאמרת דליתו תרוייהו בג״ש דצואה צואה הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כולי קרא ביום הכפורים לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן לה בפרה. עוד תירצו בתוספות דהני תרי קושיי חדא מיתרצא בחברתה דלהכי כתב רחמנא לכפר למעוטי פרה דלאו בר כפרה דהא אתיא צואה צואה ומיהו אכתי איכא למידק למה לי למכתב צואה כלל לכתוב לכפר לחוד ואתי יום הכפורים בלחוד וי״ל דאורחיה דקרא הוא למכתב צואה בכי הא ועוד דדילמא איצטריך לשום דרשא אחריתי כן פי׳ בתוס'.

ואימא צואה דקרבנות פרש״י ז״ל להצריך פרישה שבעה לכהן הבא לעבוד בקרבנות צבור והכי רהטא כולה סוגיין דבקרבנות צבור איירי ומשום דדמו למילואים.

מאי נפקא לן מינה הא תנא דבי רבי ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה. פי׳ גבי נגעי בתים כתי׳ בהסגר ראשון בסוף השבוע ושב הכהן אל הבית ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה הכהן וחלצו וכו׳ לומר שחולץ וקוצה וטח ומסגירו עוד שבוע שני וכתי׳ בתר הכי ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וכו׳ ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וכתיב ונתץ את הבית וכתוב זה נכתב שלא במקומו דלפום פשטיה משמע שאין נתיצה אחר פריחה אלא כשיש בה פשיון וזה אינו דאתיא פריחה פריחה מבגדים מנגעים מה פריחה בבגדים מטמא׳ ואע״פ שלא פשה אף בבתים כן. ועל כרחין פשיון האמור כאן קודם פריחה הוא וקודם חלוץ וטיחה ובא ללמד דין נגע העומד בהסגר ראשון ופשה בהסגר שני ועדיין היינו סבורין דכל שעמד בראשון ופושה בשני שדינו בנתיצה ולהכי כתביה רחמנא הכא אלא דרבנן גמרי ג״ש נאמר כאן ובא הכהן ונאמר לעיל כשפשה בראשון ושב הכהן מה להלן חולץ וקוצה וטח אף כאן חולץ וקוצה וטח ומשום דהכא כתי׳ ביאה והתם שיבה אתא תנא ואמ׳ דזו היא שיבה זו היא ביאה.

אלמא לא פי׳ בתמיהא. נהי דלא בעי׳ פרישה לכולה משמרה כו׳ פי׳ דהא שפיר אפשר למעבד פרישה לכל בית אב שבעה ימים קודם זמנם דכולהו בתי אבות שפיר ידעי אי זו יום בשבוע הוא שלהם.

דנין דבר הנוהג פעם בשנה מדבר הנוהג פעם אחת בשנה פי׳ לאו דוקא מדבר הנוהג אלא ה״ק מדבר שאינו נוהג אלא פעם אחת בשנה שנוהג כמו שהיה בימי משה ובחנוכת המקדש ובימי עזרא כדאיתא בספרא.

סדר המקראות בנגעי בתים מבולבל והענין הוא שבשעה שבא הכהן לראות את הבית ומוצא את הקירות שקערורות ירקרקות או אדמדמות מסגיר שבעה ובא לו בשביעי אם כהה או הלך קולף מקום הנגע והבית טהור פשה חולץ האבנים שהנגע בהם וקוצה העפר חוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שני מצא בו נגע כשני גריסין נותץ לא מצא בו נגע מטהרו בצפרים לא פשה בשבוע ראשון ולא כהה אלא עמד בעיניו מסגיר שבוע שני כהה או הלך לו מטהרו בצפרים פשה או עמד בעיניו לפי סדר המקראות היה לנו לומר שיתוץ אלא שאנו מדמי' פשיון זה לפש' בראשון מדמינן שיבה לביאה שנאמר בראשונה ושב הכהן ונאמר בזו ובא הכהן ואף בזו אינו נותץ אלא חולץ וקוצה וטח ומסגירו שלישית חזר בו בשני גריסין נותץ לא חזר בו מטהרו בצפרים ועיקר דבר זה בסדר טהרות ולמדת מ"מ שדנין גזרה שוה משתי תיבות הדומות זו לזו בענין אע"פ שאינן דומות בלשון לגמרי:

תוס' בד"ה ואימא צוה כו' לישני הכי דלא הדר ביה מלעשות כו' עכ"ל דהשתא אי כוליה קרא ליוה"כ כדפריך לעיל לא הוה אצטריך למכתב צוה דמלעשות ולכפר מימעיט שפיר פרה וקרבנות אלא דאצטריך צוה לרבות פרה וק"ל:

בא"ד וי"ל דה"פ מ"ט כו' אימא צוה זה יוה"כ ואייתר לן לעשות לכפר כו' עכ"ל אין להקשות אמאי לא הניח המקשה סברת המתרץ דצוה זה פרה ותקשי ליה הכי ואייתר לן לעשות ולכפר לדרוש לעשות זה מעשה יוה"כ לכפר זה קרבנות די"ל דאי לא הוה כתיב צוה ביוה"כ לא הוי תקשי ליה הכי כיון דע"כ צוה זה פרה לא לכתוב לעשות רק לכפר ומיניה ניליף יוה"כ וקרבנות דלפי תירוץ זה של התוס' אסיק הכא אדעתיה כסברת המקשה דלקמן דמלכפר נפקא לן שפיר יוה"כ וקרבנות ולכך הוצרך המקשה למימר דאימא צוה זה יוה"כ דהשתא ע"כ איצטריך למכתב לעשות דאי לא הוה כתיב רק צוה ולכפר ה"א יוה"כ לחודיה כו' וכמ"ש התוס' בסמוך ודו"ק:

בא"ד א"נ נ"ל כו' אבל פרה לא דלא כתב בה לשון עשייה ולכפר זה קרבנות כו' עכ"ל לפי תירוץ זה ושיטה זו מתוס' ישנים לא ניחא להו למימר כסברת המקשה כבסמוך לדרוש מלכפר יוה"כ וקרבנות אלא דהשתא סבר המקשה כדמסיק דמלכפר לא הוה ילפינן רק יוה"כ ולכך איצטריך למכתב צוה לרבות יוה"כ ולעשות למעט פרה דלא נימא דצוה פרה ויוה"כ והשתא ע"כ לכפר לרבות קרבנות ולא תקשי לא לכתוב צוה ולא לעשות ונילף יוה"כ מלכפר דא"כ לא הוי ניליף מלכפר קרבנות כסברת המסקנא דלא נילף מיניה רק יוה"כ אבל כיון דכתיב צוה לרבות יוה"כ ע"כ לכפר יתורא הוא לרבות קרבנות:

ודע עוד דלפי תירוץ זה ושיטה זו מתוס' ישנים לא ניחא להו למימר כמ"ש לתירוץ ראשון דאי הוה כתיב צוה לכפר ה"א יוה"כ לחודיה דכתיב ביה צוה לכפר כו' אלא דמצוה ה"א זה פרה ויוה"כ ולכפר זה קרבנות וכן כתבו והקשו לפי שיטה זו לקמן לדברי המתרץ לא הוה צריך למכתב אלא צוה לכפר ונדרוש צוה זה פרה כו' ולא ניחא להו למימר דה"א צוה לכפר יוה"כ לחודיה כו' כמ"ש בתירוץ קמא וק"ל:

בא"ד י"ל אי לא כתב אלא צוה לכפר ה"א ע"כ צוה זה יוה"כ כיון דאידי ואידי פרישה לקדושה כו' עכ"ל הוצרכו לסברא זו דה"א צוה זה יוה"כ משום דפרישה לקדושה ולא ניחא להו למימר בלאו סברא זו אלא כסברת המקשה דה"א צוה זה פרה ויוה"כ משום דהי מינייהו מפקת ולכפר זה קרבנות אבל השתא דכתיב לעשות דנין צוואה דלפני עשייה כו' דהיינו פרה ולכפר זה יוה"כ ולא קרבנות כדמסיק דמשמע להו לפי שיטה זו דע"כ אי לא הוה כתיב לעשות לא הוה אמרינן צוה זה פרה ויוה"כ משום דהי מנייהו מפקת דא"כ לפי האמת לא לכתוב לא לעשות ולא לכפר רק צוה זה פרה ויוה"כ דהי מינייהו מפקת אלא דאי לא הוה כתיב לעשות לא הוה מוקמינן צוה רק ליוה"כ משום דפרישתו לקדושה מיהו לפי מה שכתבו בסוף דבריהם דאדרבה כיון דבמילואים לא הוה כתיב לעשות לא הוה צוואה דלפני עשייה אלא לאחר עשייה כו' לא הוו צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה אלא דהוה מוקמינן ליוה"כ משום לאחר עשייה ודו"ק:

בא"ד ה"א לכפר זה יוה"כ לעשות זה קרבנות דפרישתן לקדושה אבל כו' עכ"ל כל האי תירוצא אינו בתוס' ישנים גם קשה לדבריהם לעיל דפריך אימא כוליה קרא ביוה"כ כתיב כו' וכמו שפירשו התוס' לעיל דאי לא כתיב אלא לכפר ה"א כפרה דקרבנות כו' ה"ל למפרך כתירוצא הכא דאימא לכפר זה יוה"כ ולעשות זה קרבנות משום דפרישתו לקדושה וק"ל:

בא"ד דאי לא הוה כתיב לעשות אלא [צוה לא] הוה נפקא לן פרה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא ואימא צוה צוה דיה"כ כו' והקשו בתוספות דלישני א"כ כל הני קראי ל"ל והאריכו בזה ליישב. ולולי דבריהם היה נראה לפרש בפשיטות דאפ"ה מקשי שפיר דכיון דהנך לישני דשייכי בפרה שייכי נמי ביה"כ מש"ה לא משמע ליה לתלמודא לאוקמי בפרה משום יתורא לחוד כיון דפרה לא דמי כלל לא למילואים ולא לשארי קרבנות כדפרישית דלא הוי קדושת הגוף כלל ועוד נראה לי דלענין יה"כ לחוד נמי איצטריכו כל הנך לישני דאי לא הוי כתיב אלא כאשר עשה צוה ה' לכפר עליכם לא הוי שייך כלל לפרשו לענין פרישת הכהן אלא לשאר דברים השייכים האמורין במילואים שיהא נוהג ג"כ ביה"כ לדברים השייכים בקרבן עצמו שהם עיקר הכפרה ושייך בהם לשון לכפר מש"ה כתיב לעשות דהיינו בכהן העושה מעשה הכפרה ועוד דלשון לעשות דהכא היינו מעשה הפרישה עצמו ואפ"ה איצטריך נמי למיכתב צוה שהוא לשון זירוז מיד היום ולדורות כדאיתא בקידושין ולאפוקי דלא נימא דיה"כ קמא או כה"ג קמא הוא דבעי פרישה כדאיתא לקמן. כן נראה לי לולי שהתוספות לא כתבו כן:

שם ואימא כפרה דקרבנות ופירש"י כגון קרבנות יחיד דכתיב בהו בכמה מקומות וכפר עליו הכהן עכ"ל. ויש מקשין דא"כ מה משני בגמרא מי ידעינן הי כהן דמתרמי ופירש"י והלא ע"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן עכ"ל. ולקושטא דמלתא אשכחן לקמן דף כ"ו ע"ב במשנה במה דברים אמורים בקרבנות צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב והיינו בלא פייס כמו שפירש"י בהדיא שם. אמנם לענ"ד לק"מ דודאי מה שפירש"י בלשון המקשה דכפרה דקרבנות היינו קרבנות יחיד אין כוונתו לומר דקרבנות יחיד דוקא בעי פרישה ולא קרבן צבור הא ודאי ליתא דהוי כיציבא בארעא כו' ועוד דהא בקרבנות צבור נמי כתיב לכפר דכתיב ושעיר אחד חטאת לכפר עליכם וכן מבואר להדיא בירושלמי דעיקר פרישה דקרא משמע לענין שעירי החטאת ע"ש אלא דעיקר כוונת רש"י דלפי סברת המקשה ודאי אפילו בקרבנות יחיד יש לומר דבעי פרישה כיון דכתיב ג"כ בלשון וכפר ולפ"ז משני הש"ס שפיר מי ידעינן הי כהן מתרמי והיינו כפירש"י הלא על ידי הפייס היו עובדין דהיינו בקרבנות הצבור וכיון דבקרבנות צבור לא שייך פרישה תו לית לן לפרש לכפר דקרא בקרבנות יחיד שלא יהא הטפל חמור מן העיקר ועוד דכתיב בה נמי בהדיא לשון לכפר כן נראה ברור. ועיין בספר משנה למלך:

בתוס' בד"ה ואימא כפרה דקרבנות פירוש דשאר קרבנות נמי כו' דהא יה"כ נמי פרישה דקרבנות הוא עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה לי דמשמע ליה לתלמודא טפי לאוקמי לכפר בשאר קרבנות שטעונין כמה כהנים וכשרים בין בכה"ג ובין בהדיוטות והוו דומיא דמילואים ממש שהיה פרישה נוהג באהרן ובניו משא"כ ביה"כ שלא היה נוהג אלא בכ"ג ועוד דבלא"ה ביה"כ כתיב בזאת יבא אהרן ודרשינן לקמן לענין פרישה כנ"ל ודו"ק:

שם וכ"ת לא ידעינן הי מינייהו אי חג המצות כו' אי חג הסוכות כו'. פי' דאע"ג דאכתי לא ידעינן בהנך תרתי הי מינייהו משום דבכל חד מינייהו יש צד לומר דעליה קאי מ"מ יש לומר שאין זה אלא חסרון ידיעה שלנו אבל התורה סמכה על אותה סברא דשייך ביה יותר לומר דעליה קאי דאי בחג המצות משום דפתח בה תחילה או שנאמר דאותה סברא דסוכה מרובה מצותיו עדיף טפי ולא דמי האי למה דאמרינן בשאר דוכתי שקולין הן ויבואו שניהם דהתם איירי שהמעלות שבכל א' מהצדדים שוין ממש לסברות שבגופם ודו"ק: