מסכת יומא דף י״ט עמוד ב׳

הכי קאמרי ליה האי דקאמרי ליה אתה שלוחנו לאו בעבודה קאמרי ליה אלא לענין קבלת שבועה כלומר לא לפי מחשבה שבלבך אם באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתינו ודעת בי"ד:

שחשדוהו צדוקי לתקן הקטורת ולתת אותה על מחתת האש בהיכל ולהכניסה אחרי כן לבית קדשי הקדשים שכן אומרים הצדוקים כדלקמן:

החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב (שמות ד׳:ו׳) הן לא יאמינו לי וגו' וכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:

וכל כך למה השבועה הזאת למה:

שלא יתקן הקטורת מלא חפנים הניתנת ביוה"כ על המחתה כדכתיב (ויקרא ט״ז:י״ג) ומלא חפניו וגו' ונתן את הקטורת על האש וגו':

מבחוץ בהיכל היו נותנין אותה צדוקין על האש ואח"כ מכניסין שהיו דורשין אל יבא כי אם בענן כי בענן אראה (שם) וכתיב ברישא דקרא ואל יבא בכל עת אל הקדש ומשמע כי בענן עשן הקטרת יבא ואז אראה על הכפרת:

מחוטמו שהוא ראשון לאברים ליכנס לבית לפי שהוא בולט לפניו כדאמר נמי במס' שבועות (דף יז:) הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור אלמא הבא דרך אחוריו נכנס חוטמו אחרון:

מתני ליה לחייא בר רב א"ר זכריה בן קפוטל בפ"א ומחוי ליה רב בבי"ת עשה לו סימן שהוא קבוטל בבי"ת:

מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד כו' תימה דבפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו וקאמר ת"ש ת"ש טובא התם ולבסוף לא איפשיטא ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא י"ל דלא בעי למיפשט מדברי אמוראים אלא ממתני' וברייתא וכי האי גוונא צ"ל אהא דמיבעיא לן בפ"ק דב"מ (יז: ושם) ובפ' הכותב (כתובות פט:) אי אלמנה מן האירוסין אית לה כתובה ולא איפשיטא אע"ג דבכמה דוכתי בש"ס משמע בפרק נערה (כתובות מד. ושובפרק האומר (קדושין דף סה. ושם) דאית לה כתובה כמו שהוכיח שם ר"י אלא לא בעי למיפשט אלא ממתני' וברייתא. ולי נראה דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו לא נפקא מיניה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני ליה אלא נראה דנפקא מינה אי אמר בעל הקרבן לא בעינא דלקרביה [כהן] שבאותו משמר אלא כהן אחר אי אמרינן שלוחי דידן דווקא הא אמר לא בעינא ולא נקריב ליה כהן שבאותו משמר בעל כרחו ואי אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו נהי נמי דמפרשינן אף שלוחי דרחמנא נינהו עיקרם שלוחי דרחמנא נינהו ולאו כל כמיניה לעכב על ידם שלא יקריבוהו כהני משמר:

בם ולא בתפלה נראה לי בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה דאמרינן (ברכות דף ל:) אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק:

הוא פורש ובוכה שחשדוהו בצדוקי והן בוכין שכל החושד בכשרים לוקה בגופו.

וכל כך למה שלא יתן את הקטורת על המחתה בהיכל ויכניס לפני ולפני' שדורשין כי בענן אראה על הכפורת. כלומר צריך לתת הקטורת [מבחוץ] ומכניס בבית קדשי הקדשים. והענן כבר עלה.

מעשה בצדוקי אחד כ"ג שעשה כך ובא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו הכהנים [ומצאו] מכה כמין כף רגל עגל בין כתפיו.

כדכתיב ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל אם היה חכם דורש. ואם לאו ת"ח קורין לפניו כו'. ירושלמי אעפ"כ היו קורין לפניו המקרא הזה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא וגו'. תני במשלי ובתהלים מפני שטעמן מפיג את השינה.

הוה מתני רב חנן לחייא כו' כלומר היה מלמדו המשנה ושונה א' זכריה בן קפוטר. והיה רב מתפלל וקורא ק"ש ולא היה יכול לומר לו (כמו) כי טעיתה והיה מראה לו באצבעו בית כלומר קבוטר הוא. ואקשינן וכי שרי לקורא ק"ש למעבד הכי. והתניא ר' אלעזר הסמא אומר הקורא ק"ש ומרמז בעיניו [ומקרץ] בשפתיו ומורה באצבעו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב וגו' ופרקינן כי תניא ההיא בפרק ראשון שהוא משמע עד והיה אם שמוע. ורב כי עבד בפרק ב' עבד:

ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה בקול ולא בלחש. בם יש לך רשות לדבר ולפסוק מן התלמוד ולא בדברים אחרים.

בם עשאם קבע אמר רב המפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם. בם יש לך להפסיק ולקרות ק"ש ולא בדברים אחרים. רב אחא אמר עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר: פי' צרדה צרת גודל.

עמוד והפג על הרצפה.

ה״ק משביעים אנו עליך על דעתינו פי׳ דלאו שלוחנו להקרבה קאמרי׳ אלא שלוחנו לשבועה זו שאתה נשבע אותה על דעתנו שהוא במקום דעת ב״ד שאנו שלוחיהם:

והיו תולעין יוצאין מחוטמו פי׳ רש״י ז״ל כי מפני שחוטמו נכנס שם בתחלה לפיכך נדון תחלה ואחרים פי׳ לפי שהריח מריח הקטורת חוץ לקדש הקדשים:

ומצאו רגל עגל בין כתיפיו שנאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל ההשו בירושלמי דהכתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לשרת בקדש ודרשי׳ אפילו אותם שנאמר עליהם ודמות פניהם פני אדם ותירצו דשניא הא דהכא שלא נעשה הקטורת כמצותו. עוד הקשו כן על מעשה דשמעון הצדיק שבשלהי מסכת מנחות ולקמן בפרק טרף בקלפי שהיה רואה שם ביום הכפורים כאיש לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמו ויוצא עמו. ותירצו דכבוד שכינה היה נראה שם כעין איש לבוש לבנים.

ה״ג וכן גרש״י ז״ל מתני׳ רב נחמן בר חייא לחייא בר רב קפוטל בפ״ה ומחזי ליה רב קבוטל בבי״ת. ויש שגורסי׳ דמתני ליה קבוטל ואחוי ליה קפוטל: ולא נהירא דא״כ בכל המשניות שאנו גורסי׳ קבוטל בטעות׳ גרסי׳ ליה.

וכי האי גוונא מי שרי והתניא הקורא את שמע כו׳ ושמעינן מהא שאסו׳ לקרוץ ולרמוז אפילו בדבר מצוה ומיהו לאפרושי מאיסורא דלית ליה תקנתא מותר לרמוז ואפילו להפסיק ולומר לו. דלא גרע מן המפסיק לקרוא שלום מפני היראה או מפני הכבוד דכבוד שמים עדיף.

הא בפרק ראשון הא בפרק שני יש שפי׳ דהא דנקטינן פרק ראשון היינו לרב דס״ל דבעי כונה בפרק ראשון. אבל אנן דקיימא לן כרבא שאין חובת כונה מעכבת אלא בפסוק ראשון הכא נמי בפסוק א'. ויש אומרים דלענין דלא לשוויי עראי בקריצה וברמיזה אפי׳ רבא מודה דכוליה פרק ראשון אסור וזה דעת הגאונים ז״ל וכבר פריש׳ לה בפר׳ מי שמתו בס״ד:

בם ולא בתפלה פרש״י ז״ל בם הדבור בקול מותר ואריך. ולא בתפלה שהתפל׳ צריכה בלחש כדכתיב וקולה לא ישמע. ואחרים פירשו לענין שאלת שלום. דבק״ש מותר להפסיק אבל לא בתפלה שאפילו נחש כרוך על כתפו לא יפסיק וכן פי׳ בירושלמי ואחרים פירשו שזה לענין אותה שאמרו בפ׳ יציאות השבת חברים העוסקים בתורה מפסיקים לק״ש ואין מפסיקים לתפלה. אי נמי שלא יאריך בתפלה יותר מדאי שיתבטל הרבה מתורתו שלא להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה.

מאי צרדא אמר רב הונא צרתא דדא פרש״י ז״ל האצבע שהוא סמוך לגודל והוא שני לו אבל ר״ת ז״ל פי׳ כי היא האצבע הארוכה שהיא כנגד הגודל ובו נשמע הקול יותר. וכן יסד הפייט הקלירי תבל וכל עפרה בצרדה הכילו וזה לפי שדורש וכל בשליש עפר הארץ כי באצבע שלישי בראו וקורא לאצבע שלישי צרדה וכן הוא בתוספתא איזו היא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין. וכן בילמדנו בס׳ בוא אל פרעה ושיעור רצועה של יד אמ׳ ריש לקיש עד אצבע צרדה. ומאי אצבע צרדה אמצעית פי׳ אצבע צרודה וכן פירש בעל הערוך ז״ל.

חשש זה שהיו חוששין בכ"ג סרך הדברי' על הרוב היתה מחמת חשש דעות הצדוקים שהיו משבשים את הדעות בכמה ענינים והזכירו מהם אחת בענין הקטורת שהיו מתקנין את הקטורת מבחוץ ר"ל נתינת הקטורת על הגחלי' ואח"כ מכניסין אותו בפנים והיו דורשים בענן אראה כלומר שתהא הקטורת בענן ר"ל בתימורת קודם שיראה בפנים וממה שראיתי משיבושי קצת אמונות מן המקטרים לצבא השמים יראה לי שהיה זה רמז אצלם להיות רומזים בזה לשתי הקטרות אחת מבחוץ ואחת בפנים והוא העיקר ובין זה ועל דבר זה היתה אזהרת הפרושים חמורה על זה והוא שאמרו בכהן שעשה כן שמצאו רגל עגל בין כתפיו ר"ל סיבת העגל ושרש עניינו מצאו בשעה שחקרוהו ונשאו ונתנו עמו:

הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה הא בשאר פרשיות מותר ויש מתירין אף בפרשה ראשונה מפסוק ראשון ואילך וכבר כתבנוה במס' ברכות י"ג ב':

כל העוסק בדברי תורה צריך להגביה קולו בהם מעט כבר אמרו ערובין נ"ד א' כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאהם בפה הא כל שהוא מתפלל כל שאומד בדעתו שיכול לכוין בלחש נוח לו להתפלל בלחש הא אם אינו אומד כן בדעתו מתפלל על הדרך שהוא מכוין בה ביותר וכבר ביארנוה במסכת ברכות:

לעולם יזהר אדם שלא להיות ביושבי קרנות ושלא לדבר בשיחה בטלה אלא כפי מה שיכריחנו הצורך דרך צחות אמרו השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים:

מה שביארנו במשנה שמתעסקין היו עמו עד זמן שחיטה לא בנבל ולא בכינור ולא בכלי ניגון אלא בפה ומה היו אומרים אם ד' לא יבנה בית וגומר ומיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה כדי שתהא שם קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו ואף לאחר חרבן היו עושין כן בקצת מקומות בגבולין זכר למקדש אלא שהיו באים לידי חטא מצד פריצותם:

בפרש"י בד"ה הכי קאמרי ליה האי כו' ובד"ה שחשדוהו צדוקי לתקן הקטורת כו' מחתת האש בהיכל כו' ובד"ה שלא יתקן כו' הקטרת על האש וגו' מבחוץ כו' שהיו דורשין אל יבא כי אם בענן כי בענן אראה וכתיב כו' ובד"ה צרתה דדא כו' היה מחברו לאגודל בחזקה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מי איכא כו' ומלתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר לאו שלוחי דידן כו' אלא נראה דנ"מ כו' הא אמר לא בעינא ולא כו' עכ"ל כצ"ל ודברי התוס' פ"ק דקדושין מגומגמים בזה בדברים מהופכים ויש להגיה בהן כדברי התוס' דהכא ע"ש:

בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים נראה לי הכונה אל תחשוב אני עתה לבי נוטה לפרושין ולכן לא ערבו לי מעשיך אלא אף על פי דגם לעת עתה צדוקין אנחנו עם כל זה יש לנו לחוש ולירא מן הפרושין פן ירגישו בנו ויעשו נזק דהמון העם כולם נוטין אחריהם כדהוה עובדא (משנה סוכה ד, ט) 'שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן'. או הכונה נקיט הכא לשון מליצה לומר אף על פי שמוצדקין אנחנו בדברינו דהאמת אתנו, עם כל זה יראים אנחנו מן הפרושין.

לֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִים עַד שֶׁמֵּת, וְהֻטַּל בָּאַשְׁפָּה וְהָיוּ תּוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מֵחָטְמוֹ. פירש רש"י 'לפי שהחוטם בולט ונכנס לבית ראשון לאיברים' ומקשים והלא ידיו שאוחזים במחתה מוכרח שהם יוצאים ובולטים לחוץ יותר מן החוטם ובפרט שכבר נתן גחלים על הקטורת בחוץ שמוכרח להרחיק המחתה מגופו יותר? ותירץ בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו דאין הכי נמי היד נכנסה קודם החוטם, אך אם היה לוקה בידיו לא היה נודע שזה היה צדוקי והקטיר בחוץ והכניס, אלא יש לומר זה חטא בדבר אחר שתפס המחתה על ידי בגד בשביל שהיתה חמה ועשה חציצה שפוסלת בעבודה ולכך לקה בידיו על דרך שנמצא ביששכר איש כפר ברקאי (כריתות כח.) דהוה כריך ידיה בשראי ועביד עבודה ונגזר עליו מן השמים שנקצצו ידיו וכנזכר בגמרא דפסחים (פסחים נז.) לכן לקה בחוטמו שהוא נכנס אחר היד קודם לשאר איברים כדי שידעו שזה לקה בעבור חטא שהיה לו בכניסה שלו שנכנס על דרך הצדוקים בעשן שהקטיר מבחוץ עד כאן דבריו נר"ו. וראיתי להגאון חיד " א ז"ל ב'ככר לאדן' (דף קפג) שכתב על דברי רש"י ז"ל, יש מי שהקשה אמאי אצטריך רש"י להוציאו מדיוקא דהנכנס מאחוריו וכו' הרי הוא מפורש במסכת נזיר דף מג. עיין שם, עד כאן לשונו. ואנא עבדא לא ראיתי בזה ריח קושיא דרש"י בא להוכיח שהחוטם מחמת שהוא בולט הוא נכנס קודם שאר הגוף, ודבר זה מפורש במסכת שבועות הנזכר ולאו מכח דיוקא ומאי עדיפות איכא במסכת נזיר למילף הא מינה טפי ממה שאמר במסכת שבועות נהי דבמסכת שבועות נקיט זה על הנכנס דרך אחוריו מה הפרש יש לענין זה בין הא דנזיר הלא המכוון שבשניהם הוא דבר אחד דאמרינן שהחוטם מחמת שהוא בולט אינו שוה בכניסה וביציאה עם שאר הגוף, ובעל הקושיא הנזכר היה לו לדקדק על רש"י כך אמאי הביא דוגמה לזה ממה שאמר בשבועות ולא הביא ממסכת נזיר דקדים למסכת שבועות? אך באמת גם זה אינו דקדוק כל כך. מיהו נראה דיש לדקדק על פירוש רש"י בעצמו מהך דמסכת נזיר (נזיר מג.) דמקשי בגמרא והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ועיין בתוספות שם. ואם כן השתא יש להקשות לפירוש רש"י ז"ל איך מפרש כאן משום דחוטמו נכנס תחילה והלא כאן בידו המחתה אשר תיקן מבחוץ שהניח הקטורת על הגחלים והעשן עולה ובהכרח לומר כשיכנס לא היה שוחה ראשו אלא דוחה ראשו לאחוריו כדי להתרחק מן העשן העולה מן המחתה שאוחז בידו לפניו ומתבעורת אש הקטורת, ועל כן מוכרח דאצבעות רגליו קדמי להכנס תחילה וכמו שאמרו בגמרא דנזיר הנזכר. מיהו הריטב " א כתב טעם אחר למה שלקה בחוטמו מפני שהריח מן ריח הקטורת חוץ לקודש קדשים. ואנא עבדא נראה לי בס"ד טעם אחר להא דלקה בחוטמו, דידוע שהחוטם מספר ס"ג והוא בסוד הבינה ששם הוא שם ס"ג וידוע שיום הכיפורים הוא בסוד הבינה ונשפע מן הבינה, ולכן זה שקלקל בעבודה של יום הכיפורים שהוא בסוד הבינה לקה בחוטמו שהוא בסוד הבינה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו ז"ל בעץ חיים (שער טנת"א פ"ב) שהחוטם הוא סוד רוח דכתיב (בראשית ז, כב) 'כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו' עיין שם. והנה זה קלקל בעשן הקטורת שהעלהו בחוץ והעשן הוא רוח לכך לקה בחוטם ששם הוא סוד רוח. או נראה לי בס"ד דידוע ששם הוי"ה רמוז בחוטם האדם שהוא צורת שני יודי"ן והכותל המפסיק בין שני הנחריים הוא דוגמת וא"ו הרי כאן מספר שם הוי"ה ולכן זה שהשביעו אותו בשם הוי"ה שלא ישנה ושינה לקה בחוטמו ששם רמוז מספר שמו יתברך. ומה שהיה לקות שלו בתולעים? נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות שיש תולעת בקדושה והוא סוד (ישעיה מא, יד) 'אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב' והוא סוד שם אב " ג ית " ץ [ אָ נָּא בְּ כֹחַ גְ דֻּלַּת יְ מִינְךָ תַּ תִּיר צְ רוּרָה] שהוא בגימטריא תּוֹלָע [506] והוא סוד החסד המתגבר ומתגלה בכל בוקר ובוקר, ושם הזה הוא בחסד. והנה בדמיון התולע הזה שבקדושה יש כנגדו תולע אחר בסטרא אחרא בקליפה וגם הוא מתעורר בכל בוקר לכלות העולם ח"ו והשם יתברך ברחמיו מגלה התולע שבקדושה שהוא אור החסד ונכנע התולע הטמא דסטרא אחרא, וזהו סוד ענין התמיד שנאמר בו 'עוֹלַת תָּמִיד' (במדבר כח, ב-ד) כי עוֹלַת הם היפוך תּוֹלָע עד כאן דבריו, יעוין שם. וידוע שהכהן הוא בסוד החסד ולכן מעשיו מכניעין את התולע הטמא דסטרא אחרא, אך זה שהיה צדוקי ושינה ופגם בעבודתו נמצא נתן כח לתולע הטמא דסטרא אחרא ולכן היה עונשו בתולעים שהיו יוצאין מחוטמו ודוק.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים בִּיצִיאָתוֹ נִגַּף. יש להקשות איך נחלקים במציאות שיש בין דברי 'תנא קמא' לדברי 'יש אומרים' הפרש גדול? ואין לפרש תרי עובדי הוו. גם יש להקשות לדברי תנא קמא למה היה מוּטָל בָּאַשְׁפָּה אם מת יקברוהו ואם עודנו חי יהיה מונח בביתו? ונראה לי בס"ד דאותם יש אומרים מודים בכל הדברים שאמר תנא קמא ורק באו להוסיף מה שהיה מקובל אצלם תוספת דברים במעשה זו, והוא כך היה מעשה לדברי היש אומרים דאותו צדוקי שתיקן מבחוץ לא המיתו המלאך במקום הקודש אלא מת אחר שיצא מיתה משונה וביציאתו מבית קודש קדשים להיכל בא מלאך ונגפו, וסתם נגיפה היא מכה ממכות הַדֶּבֶר, והוא נגפו במכת הדבר והיא יש לה סימנים ידועים, ובעת שנגפו במכה זו חבטו על פניו וזה נתעלף מכח החבטה, והכהנים באו מקול החבטה וראו אותו ניגף במכה בין כתפיו ששם הם קצוות הידים שעשה בהם שינוי בקטורת, אך הוא לא מת אלא רק נתעלף לפי שעה וקם על רגליו והלך לביתו כי מכת הדבר בתחילתה לא תחליש הגוף לגמרי, וביציאתו מן המקדש היה שמח שמחה גדולה, ואביו הבין שזה שינה העבודה כפי דתם ואמר לו אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים, והוא השיב כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: 'כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת', אָמַרְתִּי: אֵימָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! וכמו שאמר תנא קמא בברייתא, וזה כשהלך לביתו הוכבד עליו חולי המכה ונפל למשכב ואביו ובני ביתו כשראו מכתו היא ממכות הדבר שיש לה סימנים ידועים וזהו חולי המדבק כמו שאמרו בדבר (דברים כח, כא) 'יַדְבֵּק בְּךָ אֶת הַדָּבֶר' לכן לא הניחו אותו בבית בתוך העיר אלא הניחו אותו חוץ לעיר במקום שמשלחים המצורעים ומוכי שחין וזה המקום קרוי אַשְׁפָּה, כי עשו יאוש ממנו כשראו שהכביד עליו החולי מאד ולכך הניחו אותו שם במקום שיושבים שם מצורעין וכיוצא שיש בהם חולי המדבק וזה המקום קרוי אַשְׁפָּה ועל זה היה בירושלים שער אחד בחומה הנקרא 'שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת' שדרך שם יוצאין למקום האשפות והוא מקום פנוי ממהלך בני אדם כדי שלא יזוקו בו, ואחר שהוטל שם אז מת בחליו ותכף ומיד היו תּוֹלָעִים יוֹצְאִים מֵחָטְמוֹ, אף על פי שלא שהה שם עת הרבה כי תולעים אלו לא נעשו לו בטבע אלא בשביל עון שחטא בו על פי הטעמים הנזכר לעיל. ובזה מובן שלא יש סתירה בין יש אומרים ובין תנא קמא וכולהו אתנהו.

בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם, פִּרְחֵי כְּהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה יש להקשות לפירוש הרמב"ם ז"ל שכתב בביאור המשנה דמכה בגודל עם אצבע האמצעי, איך יתיישב דברי רב יהודה שאמר צרתא דדא? ונראה לי להיות שהאמצעי הוא משוך יותר מכל האצבעות והגודל נמוך יותר לכך נקרא האמצעי צרה לגודל, אי נמי כיון דמכה בה בחוזק וכח יותר מן השאר לכך נקרא הגודל צר ואויב לאצבע האמצעי, ועיין בתיום טוב.