מסכת יומא דף י״ב עמוד א׳

דכרכים שהוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים:

דכפרים כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין:

ואין ירושלים מטמאה בנגעים שאין אחוזה להם קסבר לא נתחלקה לשבט יהודה ובנימין אלא כל השבטים שוין בה:

אני לא שמעתי קסבר נתחלקה לשבטים:

אלא מקום מקדש בלבד שכשקנה דוד את גורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט כדאמרינן בספרי ובשחיטת קדשים [זבחים קטז:]:

במאי קא מיפלגי ר' יהודה ורבנן:

הר הבית והלשכות והעזרות צד המזרחי רוחב הר הבית עזרת נשים כולה ועזרת ישראל כולה י"א אמה של מקום רגלי דריסת הכהנים להלן מרגלי ישראל ושם המזבח מתחיל משם ולמערב בחלקו של בנימין אלא שבמקום מושב המזבח יוצאה רצועה מחלקו של יהודה ונכנסה לקרן מזרחית דרומית:

חופף כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו לשון נזיר (לא יחוף ראשו) (נזיר דף מב.):

הא דכרכים הא דכפרים לכאורה תרוייהו כרבנן מוקי להו דאי אידי ואידי כרבי מאיר אם כן כיון דאיבעית אימא קמא אידי ואידי כרבנן מוקי להו והשתא מוקי תרוייהו כר' מאיר הוה ליה למימר ואי בעית אימא אידי ואידי כר"מ ועוד כי פריך לקמן ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה וכו' לימא ההיא רבנן היא ותימה לי א"כ פלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן בדכרכים ומאי פריך תו מרבי יהודה דאמר אני לא שמעתי אלא מקום מקדש דילמא כר"מ סבירא ליה ועוד קשה לי דעל כרחך מתרוייהו פריך דממילתא דת"ק נמי דייק ירושלים דוקא אינה מטמא' הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאים ואם כן כי משני אימא מקום מקודש בלבד אכתי מת"ק תיקשי אלא על כרחך משום הכי לא פריך מת"ק דמצי לשנויי דכרבי מאיר סבירא ליה א"כ דרבי יהודה נמי לישני הכי מיהו הא לא קשיא דמת"ק ליכא למידק מידי הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאים דדילמא נקט ירושלים אע"ג דלא קדישא כולי האי כמו בתי כנסיות ובתי מדרשות לכמה ענינים וכ"ש בתי כנסיות ומדרשות מיהו הא קשיא ומאי פריך מרבי יהודה וי"ל כיון דלא הוזכרו שום תנאים דפליגי בהא מילתא כי אם רבי מאיר ורבי יהודה מסתמא בר פלוגתא דרבי מאיר הוא ר' יהודה והיינו רבנן דברייתא דלעיל ובר פלוגתיה דרבי יהודה הוא ר"מ:

ירושלים לא נתחלקה לשבטים תימה דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף נג:) אמרינן דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף וא"כ למ"ד לא נתחלקה מאי שנא דשאר מקומות של המזבח היה להם יסוד ומזרחית דרומית לא היה לה יסוד ואין לתרץ דלדידיה היה להם יסוד מכל צדדיו דאם כן אל יסוד מזבח העולה מאי עביד ליה דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד וי"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב [דה"א כח] הכל בכתב:

במאי קא מיפלגי בשלמא מעיקרא כי הוה ס"ד דר' יהודה מקום מקדש דוקא קאמר איכא למימר דפליגי בהא ת"ק סבר כל ירושלים אין מטמא בנגעים משום דקדישא לאכילת קדשים קלים ומעשר שני וכיון דמיוחדת לקדשי גבוה לא חשיבא ליה אחוזתכם ורבי יהודה סבר דווקא מקום מקדש שהוא מחנה שכינה לאכילת קדשי קדשים אבל ירושלים מטמאה וכל שכן בתי כנסיות ומדרשות אבל השתא דאמרינן דרבי יהודה אמר אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד ובכלל זה יש כמו כן בתי כנסיות ומדרשות אם איתא דטעמא דת"ק הוי משום דירושלים קדושה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני לא הוי ליה לר' יהודה למימר האי לישנא אלא מקום מקודש כיון דטעמא דת"ק נמי הוי משום דירושלים מקום מקודש היא להכי איצטריך למימר דפליגי במילתא אחריתי:

והא ירושלים דכרכים היא ואמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד ודייקינן מינה הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים. ופרקינן אימר א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש ואפילו בתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל. במאי פליגי ת"ק סבר אינה מטמאה אלא אחוזתכם וירושל' כולה אינה אחוזה שלא נתחלקה ולפיכך אינה מטמאה בנגעים ור' יהודה סבר נתחלקה כדתניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל כו'. ות"ק כי האי תנא.

דתניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהם כלומר לא נתחלקה ירושלים ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף לא מטות לפיכך עורות קדשים קלים בעלי אושפיזין נוטלין אותן בזרוע ומפני שנוטלין מהן העורות וקנקנים שמריקים מהן היין לפיכך אין משכירין מטות לישן בהם אלא ישינים במטות בעלי הבית.

ואקשינן ודכפרים מטמא בנגעים כו' ופרקינן לא קשיא אי אית בה בית דירה מטמאה ואי לית בה בית דירה לא מטמאה:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כו' פשיטא אירע בכהן פיסול קודם תמיד של שחר הנה נתרבה בבגדים ועבד עבודה נקבע בכהונה גדולה ועובד עבודות היום כדקיימא לן כל עבודות יוה"כ אינה כשר אלא בכהן גדול אלא אם אירע בו פסול אחר תמיד השחר במה נקבע בכהונה גדולה עבודת היום בד' כלים הוא ככהן הדיוט נמצאת עבודת יוה"כ נעשית בכהן הדיוט.

אמר רב אדא בר אהבה נקבע בכהונה גדולה ע"י שחגר אבנט של כלאים שהוא מותר בכ"ג והוא אסור בכהן הדיוט.

אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד פי׳ דבית המקדש דקתני לאו דוקא אלא כל מקום מקודש כדכתי׳ ואהי׳ להם למקדש מעט והא פרישנא לעיל אמאי לא אמרינן לעיל דמהאי טעמא פטר רבי יהודה לשכה ממזוזה.

ור׳ יהודה סבר ירושלם נתחלקה לשבטים פי׳ לשבט יהודה ובנימן פרש״י ז״ל ודוקא ירושלם אבל מקום המקדש לכל ישראל היה כי דוד כשקנה הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל ישראל שיהא לכל ישראל זכות בו. ומאי דאמרינן בסמוך מה היה בחלקו של יהודה ושל בנימין לומר והיה מובלע בחלקו ונפל בגורלו.

מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות פי׳ להר הבית והחיל והסורג של צד מזרח קרי הר הבית והלשכות והם י״ג לשכות שהיו בחיל. והעזרות הם עזרות נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים שהיא אחת עשרה אמה. היה בחלקו של בנימין מצד מערב: אולם היכל ובית קדשי הקדשים והא דלא חשיב בין האולם ולמזבח משום דההוא כאכסדרה דאולם חשיב: ובכלליה כייל ליה וממקום המזבח לא איירי והשתא הדר ומפרש לה דקתני ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ורצועה זו אינה אלא במקום אמה של יסוד דרום. והא דקתני ובה מזבח בנוי על מקום היסוד הדרומי קאמר ושם אמרו כי מפני זה קרן דרומי מזרחי אמה על אמה לא היה לו יסוד וכדמפורש במס׳ מדות והיה בנימין הצדיק מצטער צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות והיה מצטער על כן שנאמר חופף עליו כל היום כלומ׳ מתחכך ומצטער על זה: לכך זכה בנימן נעשה אושפיזכן לגבורה לומר שהיתה שכינה במערב כדי שיהא קדש הקדשים ששם ארון בחלקו שהוא לצד מערב.

והאי תנא סבר לא נתחלק׳ לשבטים פי׳ והאי תנא דבעי לאתויי סבר לא נתחלק׳ לשבטים דתניא אין משכירין בתים בירושלים פי׳ לעולי רגלים דוקא:

לפי׳ עורות קדשים פי׳ של שלמי חגיגה ושלמי שמחה של עולי רגלים. והוא הדין של תודות ושלמים שלהם וכיוצא בהם שהם לבעלים: בעלי אושפיזין נוטלין אותו בזרוע משום שכר מטות:

אמר אביי ש״מ אורח ארעא למשבק גולפא ומשכה לאושפיזא פי׳ וכיון דבעלמא אורח ארעא בהכין אמור רבנן הכא שיטלו אותן בזרוע כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות ותו לא מידי:

פשי׳ אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכי׳ אותו בתמיד של שחר. פי׳ דתמיד של שחר קרב בשמנה בגדים ובזה יהא ניכר שהוא כהן גדול כשיבא אחרי כן לעבוד עבודת היום שאינה אלא בארבעה בגדים וכדפרש״י ז״ל. אירע בו פסול בתמיד של שחר כלו׳ וזה השני יש לו להתחיל לעבוד בעבודת היום שהיא בארבע בגדים בלבד ככהן הדיוט. במה מחנכין אותו שצריכין אנו שיהא ניכר לכל כי עבוד׳ היום בכהן גדול וא״ת והלא ניכר במשיחתו בשמן המשחה י״ל דסוגיין לאחר שנגנז שמן המשחה שאין כאן אלא ריבוי בגדים ומכאן נשמע כי אעפ״י שהיו מתקנין כהן אחר תחתיו לא היו עושין בו אלא הזמנה בעלמא ולא היו מחנכין אותו במינוי כהן גדול לעבוד עבודה עד שאירע בו פסול בכהן גדול:

אמר רב אדא בר אהבה באבנט פי׳ כי בשאינו אבנטו יהא ניכר שמשמש בכהן גדול:

כבר ביארנו במגילה שמשנגנזה צלוחית של שמן המשחה בימי יאשיה לא היה עוד חינוך לכ"ג אלא ריבוי בגדים ר"ל שלובש שמונה בשעת עבודתו וכהן הדיוט אינו לובש אלא ארבעה וריבוי בגדים זה היה לו סימן בתחלת עבודתו והיכר לכל שהוא כהן גדול והיכר או סימן זה הוא נקר' חינוך מעתה כשאירע לכהן גדול פסול קודם תמיד של שחר עם מה שיתבאר שעבודת תמיד של שחר נעשית ביום הכפורים בשמונה בגדים הואיל ואינה עבודה מיוחדת ליום נמצא כהן המתמנה תחתיו מתחנך בשמונה בגדים ומקריב תמיד של שחר וזהו חינוכו אבל אם כבר קרב הראשון תמיד של שחר ואח"כ אירע בו פסול ונמצא זה השני צריך לילך אצל פרו ולהתחיל בעבודה המיוחדת ליום הכפורים שהיא נעשית בארבעה בגדים ר"ל כתנת ומכנסי' ומצנפת ואבנט אין לנו במה לחנכו ולסמכו בתחלת עבודתו שהוא כהן גדול שהרי אף בשאר ימות השנה היה עובד בארבעה כדין עבודת כהן הדיוט ומ"מ עבודתו מחנכתו שהוא כה"ג ולא עוד אלא שיש בו סימן באבנט כמו שפירשנו שאבנטו של כה"ג בשאר ימות השנה ואבנטו של כהן הדיוט שניהם של כלאים אבל אבנטו של כה"ג ביום הכפורים הוא של בוץ:

כהן הבא להפך בצינורא ר"ל במזלג חתיכות הנתחים שעל המזבח מקרבנות שנעשו על ידו או על ידי אחר למהר עיכולן עבודה היא ואינה נעשית אלא באותן הבגדים שהקרבן נעשה וזר שהפך בצינורא חייב מיתה:

תוס' בד"ה הא דכרכים כו' ובר פלוגתיה דר"י הוא ר"מ עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה במאי קא מיפלגי כו' משום דירושלים מקום מקודש היא להכי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה הר הבית כו' הכהנים להלן מרגלי ישראל ושם כו' כצ"ל:

גמ' במה מחנכין עי' מנחות דף עח ע"א תוס' ד"ה אחת:

שם בצינורא עיין סנהדרין דף יד ע"ב תוס' ד"ה צינורא:

וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבָלְעָהּ בְּכָל יוֹם יש להקשות לשון בְּלִיעָה לא שייך בזה? ונראה לי על פי מה שכתב 'וילקט יוסף' בשם הרב נ"ב ז"ל כל מקום שהעמידו ישראל מזבח להקריב עליו לה' כגון שילה וגבעון נתקפל מזבח של בית עולמים ובא לשם תחת המזבח שהעמידו כדי להיות מקריבין על מקום המזבח אשר שם השם יתברך קודם בריאת העולם, ואל תתמה שהרי בארה של מרים נתגלגל עם ישראל ממקום למקום ואם למאכלם כן לקרבן על אחת כמה וכמה עד כאן לשונו עיין שם. ואיתא בזבחים (זבחים קיח:) בארבעה מקומות שרתה להם שכינה לישראל בשילה בנוב בגבעון בבית עולמים ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין שנאמר (דברים לג, יב) 'חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם' כל חפיפות יהיו בחלקו של בנימין. ולפי זה מקום המזבח של בית עולמים שהוא רצועה של יהודה נתקפל ובא בחלקו של בנימין ועל זה נקיט 'לְבָלְעָהּ' שהיה רוצה לבלוע אותו מקום שנתקפל ובא בחלקו שישאר אצלו.

לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשֶׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לַגְּבוּרָה פירש רש"י 'זה היה שכרו שהיה הארון נתון בחלקו' וקשה והלא כבר צפה ברוח הקודש שבחלקו יהיה קודש קדשים והיכל ורק היה מצטער על אותה רצועה של מזרח וכיון דמקדם קדמתא היה בית קודש קדשים אצלו והארון הוא בבית קודש קדשים אם כן מה שכר נטל על זה הצער שהיה מצטער על מקום המזבח שיהיה אצלו? ונראה לי בס"ד דמה שאמרו נַעֲשֶׂה אוּשְׁפִּיזְכָן היינו כי בית קודש קדשים ששם הארון והשראת שכינה היתה בחלקו גם בבית שני וגם בבית שלישי כי מן הראוי אחר שהעמידו צלם בהיכל בבית ראשון צריך לשנות מקום ההיכל ובית קודש קדשים בבית שני ועם כל זה נשאר אצלו בשכרו שהיה מצטער על מקום המזבח.