מסכת תענית דף ט׳ עמוד ב׳

אקרויה היו מקרין אותו מקרא זה בחלום ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד שרוצין לעונשן בשמים משום דמכספי ליה:

קבל עליו רב שימי שתיקותא מלהקשות עוד:

יכול לכל כלומר יכול אין נותן מטר אא"כ הכל צריכין לו:

ת"ל לאיש אפילו בשביל אחד:

אי לאיש יכול לכל שדותיו כלומר אינו יורד עד שהוא צריך לכל שדותיו:

ת"ל שדה אפי' אינו צריך אלא בשדה אחד:

אי בשדה יכול עד שיצטרך לכל השדה ת"ל עשב אפילו אינו צריך אלא לעשב אחד (עשב) בשביל ירק אחד יורד עליו מטר:

וסייר מעיין:

תלמוד לומר עשב פי' שאם לא יהיו צריכים אלא לעשב אחד ירד על אותו עשב ועל שאר כל השדה לא ירדו:

נהילא מקמי מיטרא פי' גשם דק וסימנך מהולתא פירוש שמתחילה יוצא הפסולת ואח"כ הסולת פירוש שלא היו עושין כמו דעבדינן האידנא היו כותשין החטין במכתשת עד שנקלף כל הסובין מעל החטים וכי הוו מרקדין על גבי נפה היה הפסולת הסובין שעליו יוצא לכתחילה ואחר כך היה יוצא הסולת:

אתי מיטרא גשמים יורדין לרוב ואין פוסקין מהר אבל בא מטר תחילה ומתחילין דקין לבא פוסקין מיד:

חריא דעיזי פי' ריעי של עזים שבתחילה ריעי גדול וכשהיא פוסקת מתרזת זבל דק:

ואמר רבי יוחנן מעליותיו של הקב"ה כמאן כר' יהושע פי' כרבי יהושע דאמר כל העולם כולו ממים העליונים הם שותים דאי כרבי אליעזר הא אמר מימי אוקיינוס הוא שותה:

כי הוה מפטרי מיניה אמר להו ניזולו רבנן בשלום:

רב שימי בר אשי הוה מקשי לרב פפא טובא יומא חד חזייה דנפל על אפיה ובעי רחמי ואמר רחמנא שזבן מכיסופא דשימי קביל עליה שתיקותא ותו לא אקשיה ליה. עבים הדקים נקראים חזיזים אמר רב פפא עיבא קלישתא דתותי עיבא סמיכתא ונקראות פורחות:

אמר רב יהודה נהילא פי' מטר היורד דק כמו קמח אם הם תחלת ירידת המטר ירד מטר וסימנא נפה שכיון שמתחלת לפלוט הדק פולטת סולת וצריד וכיוצא. אבל אם זו נהילא באחרית מטר דע דפסק מטרא וזהו תמצית המטר וסימניך חריא דעיזא כיון שאינו בא בקילוח אלא כעין שותת טפה לא נשאר בו כלום:

תניא רבי אליעזר אומר כל העולם כולו מימי אוקינוס שותה שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה וגו' ואע"פ שמלוחין מתמתקים הם בעבים.

ר' יהושע אומר כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה שנאמר למטר השמים תשתה מים והאי דכתיב ואד יעלה מן הארץ מלמד שענני כבוד מתגברות ועולות לרקיע ופותחות פיהם כנוד ומקבלות מטר שנאמר יזוקו מטר לאדו ומנוקבות ככברה ומחשרות על הארץ. שנאמר חשרת מים עבי שחקים ובין טפה לטפה כמלא נימא כו'.

גמרא ואף ר"ל סבר מטר בשביל כו' דאר"ל מניין לפרנסה כו' הוא מגומגם דמאי מייתי ממטר אפרנסה דהא ר"י דסבר נמי מטר בשביל יחיד ס"ל דפרנסה אינה בשביל יחיד ומאי ואף ר"ל וכו' דקאמר ובספר מדוייק מצאתי מוגה דאר"ל מניין למטר כו' וק"ל:

שם כמאן אזלא הא דכתיב משקה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה נהילא כמו קיטמא כו' פוסקין מיד הס"ד ואח"כ מ"ה מהולתא כו' סובין גסין הס"ד ובד"ה חשרת מים כו' המים לארץ הס"ד ובד"ה נהור ענני כו' אין שורין דיו כו' כדדריש ליה ר"י לעיל אבל חשכת כו' הד"א כצ"ל ור"ל דחשכת מבעיא ליה להכי ולהכי דהיינו לחשוך סגיין ולנהור סגיין דמתוך חשוך אתה למד נהור וחשרת אתא לדרשה דרבי יהושע דלעיל ומחשרות מים ע"ג קרקע אבל לישנא דאין שורין דיו לא ידעתי לכוון דלההוא דרשה הוא מלשון משירין פירות ולא מלשון שורין דיו וק"ל:

שם בד"ה כר' יהושע דאמר ממים העליונים הס"ד כצ"ל:

רש"י ד"ה מלוחים ואין תבואה גדילה מהן לא ידעתי למאי צריך לזה ולא כפשוטו שאנו רואים שאינם מלוחים:

גמרא, אמר לו ר"י והלא מימי אוקינוס מלוחין הן, (ואיך תנא ר"א כל העולם כולו מימי אוקינוס הוא שותה). פירוש והרי אנו טועמים ורואים דאינם מלוחין, ורש"י ז"ל פירש והלא מלוחין הן, ואין תבואה גדילה מהן, ולא ידעתי למאי צורך פירש כן:

לְמָחָר, כִּי הֲווּ מִפְטְרֵי מִינֵיהּ, אָמַר לְהוּ "לֵיזְלוּ רַבָּנָן לִשְׁלָמָא". נראה לי בס"ד כיון בזה להפוך גזר דין שראה בחלום מרעה לטובה והוא דידוע כל גזר דין לרעה נמשך ויוצא מן קו שמאל שהוא מדת הגבורה והוא באומרו לֵיזְלוּ לִשְׁלָמָא הפך אותיות 'שמאל' לאותיות 'שלמא' ובזה נהפך רוע גזר דין שלהם לטובה! או יובן בס"ד שם הוי"ה במלוי אלפי"ן שעולה מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ושם אֲדֹנָ־י [65] שהוא מספר ס"ה, הם מספר נס [110] והם היו שלשה, נמצא צריך להם שלשה השפעות של נס וג' פעמים נס עולה ש"ל [110×3=330]. ועוד יש שמירה בעבור דבר רע משם יוה"ך [41] הרמוז בסופי תיבות כִּ י מַלְאָכָי ו יְצַוֶּ ה לָּ ךְ (תהלים צא, יא), שעולה מספרו מ"א. ולכן אמר להם לֵיזְלוּ רַבָּנָן לִ' שְׁלָמָא ' כיון בזה על הארות ג' יחודים של הויה דאלפין ושם אֲדֹנָ־י שעולים ש " ל ובאותיות מ"א רמז על שם יוה"ך שעולה מ " א שימשך להם שמירה והצלה משמות הנזכר. או יובן כיון להמשיך להם שמירה מן שם הח"ש שבשמות ע"ב, של 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' ששם זה הוא ראשי תיבות שמותם שהם ה ונא ח ייא ש מואל וגם רצה למשוך להם כח משם מח"י דשמות ע"ב הנזכר שבזה השם 'ימח' גזר דין שעליהם והנה שם הח " ש ושם מח " י עולים מספר שְׁלָמָא [58+313 = 371].

מִקַּמֵּיהּ מִיטְרָא, אַתִּי מִיטְרָא, וְסִימָנִיךְ, מְהוּלְתָּא נראה לי בס"ד עשה סימן ביאת המטר במהולתא שהיא מלאכתה לברור וכן המטר בירידתו נעשה בירור ניצוצי קדושה מן הסיגים. וְחַרְיָא דְּעִיזֵי רמז לכוחות המקטרגים עשה בהם סימן לפסיקת הגשם שנפסק לפעמים מחמת קטרוג המקטרגים.

לְסוֹף לָא אָתָא מִיטְרָא, אָמַר כִּי הֵיכִי דִּמְשַׁקְּרֵי בַּבְלָאֵי, הָכִי מְשַׁקְּרֵי מִטְרַיְּהוּ. יש להבין מה שקר כללי מצא אצל בבלאי? ונראה לי בס"ד דאמרו בביצה (ביצה לב:) אמר רב נתן בר אבא אמר רב עתירי בבל יורדי גיהנם הם, ופירש רש"י: יורדי גיהנם שאין מרחמים ליתן צדקה עיין שם, וידוע סדר הגדה של ליל פסח נתקן בבבל ולכן פסקא ראשונה של 'הֵא לַחְמָא עַנְיָא' נאמרה בלשון ארמי שזה היה לשונם וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל, ולכן להיות שבזמן עולא גם כן היו עתירי בבל קמצנים ואין נותנים צדקה קרי להו שקרנים דהם אומרים בליל פסח 'כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל' ואם יבא עני אפילו לחם לבדו אין נותנים ונמצא הם משקרים ולכן גם מטרייהו משקרי שתמצא סימנים חזקים לירידת המטר ועם כל זה גשם אין, וכיוצא בזה אתמר לעיל אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים שנאמר (משלי כה, יד) 'נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר'.

מְלֹא צַנָּא דְּדוּבְשָׁא בְּזוּזָא קראם דובשא ולא קראם תמרי כמו שנאמר בפסוק (דברים ח, ח) 'זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ' וגם כיון דהתורה נקראת דבש דכתיב (שיר השירים ד, יא) 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' ואיך הדבש הגשמי אצלם בזול כל כך ואין עוסקים בתורה שנקראת דבש וחזר וקראן סכיני על דרך (משלי כג, ב) 'וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ':

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מִמֵּימֵי אוֹקְיָנוּס הוּא שׁוֹתֶה. הנה כוונת רבי אליעזר הוא על האידים העולים משם אשר מהם יהיה הערפל וממנו העננים, ואף על פי דמכל הארץ יוצאים אידים וגם מן היבשה עם כל זה העיקר המה האידים היוצאים מן המים שהם לחים ביותר וכמו שכתב בספר הברית, ולכן נקיט רבי אליעזר ים אקיינוס כי הוא הגדול המקיף העולם וכל הנחלים הולכים אליו ועיקר האידים המשקים העולם עולין ממנו ומתפשטים בכל המקומות בגזרת הבורא ולכל מקום שיחפוץ יטה אותם. ומה שאמר רבי יהושע מִן מַיִם הָעֶלְיוֹנִים שׁוֹתֶה, כוונתו הוא כי יורדים מים רוחניים מלמעלה וכשיורדים למטה הם מתגשמים והעבים מקבלים אותם ואז נוזלים על הארץ מאותם העבים וגם רבי אליעזר מודה שיש מים עליונים כי מים העליונים הם מיין דכורין ותחתונים מיין נוקבין ונכללין זה בזה בתוך העבים ומקבלין דין מן דין ורק רבי אליעזר סובר העיקר של רבוי הגשמים שנראה לעינינו בארץ הוא היוצא ובא מן האידים אשר עיקרם הוא מי אוקיינוס והוצרכו מים עליונים להתערב בהם כדי לעשות פרי ואין עשיית פרי בלתי זכר ונקבה ורבי יהושע סובר דהעיקר הוא מאותם מים העליונים שיורדים מלמעלה שהם רובי האיכות ואחר כך יהיו רובי הכמות גם כן. ומה שאמר רבי יהושע מָה אֲנִי מְקַיֵּם ' וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ ' (בראשית ב, ו), בא ליישב מה שנאמר 'וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה' דמשמע דהוא עיקר ולכך פירש מלמד שעננים מתגברין ועולין לרקיע ופותחין פיהן כנגדן ומקבלין מי מטר, כלומר להכי יחס הכתוב השקאת כל פני האדמה להם מפני שהם מקבלים מים העליונים בעלותם למעלה ואנחנו רואין שמהם יורד כל הגשם כולו על האדמה. ומה שאמר עוֹלִין לָרָקִיעַ לאו דוקא, אלא הכונה שיעלו לאויר האמצעי שנראה למראה עינים כאלו עולין לרקיע וכמו שנאמר (דברים כח, כד) 'אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם' ואמרו בתלמודא היכי משכחת לה, אלא כיון דמדלי להתם מן השמים קרי להו עיין שם, וכן הכא כיון דסלקי להתם מעליותיו קרי להו.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וַהֲלֹא מֵימֵי אוֹקְיָנוּס מְלוּחִין הֵם. פירש רש"י דאין תבואה גדלה מהם. מקשים הוה ליה למימר והלא קחזינן דגשמים מתוקין הם דשותין אותם? ונראה לי בס"ד דמכח מתיקות מי גשמים אין להקשות דיש לומר כיון דמעורב בהם מים עליונים דהם מתוקים הרבה לכך אין נרגש בהם מליחות, לכך פירש רש"י ז"ל הקושיא היא מכח גידול התבואה דמלוחים אף על פי שיתערבו ברוב מתיקות מים עליונים עם כל זה הטבע לא ישתנה, דטבע המלוחין אין עושין פרי ולמאי אצטריכו כיון דאין עושין פרי יהיו מים עליונים לבדם? ותירץ דמתמתקים בעבים דמשנים העבים גוף המים להפוך מליחותם וכיון דנהפכים בזה גם טבען ישתנה שיהיו עושין פרי ויהיה מהם גידול תבואה.