מסכת תענית דף כ״ג עמוד ב׳

לא אסבר להו אפיה לא החזיר להם פניו:

בפניא לפנות ערב כשהלך לביתו:

דלינהו למניה הגביה בגדיו אחר כתיפיו כדי שלא יקרעו:

כי מיקשטא בתכשיטין:

לאיגרא עלייה:

זויתא זוית:

מזויתא דדביתהו מאותו הרוח שאשתו שם עלו העבים תחלה שהיא נענית תחלה:

לא אפגר לא אתבטל ממלאכתי כמו יומא דמיפגרי רבנן (שבת דף קכט:):

מעשה בחוני המעגל דנים ע' שנה כו' ומעשה דאבא חלקיהו בר בריה דחוני המעגל דאצטריך עלמא למיטרא ושדרו רבנן לוותיה ואשכחוה רבנן דקא רפיק בדברא יהבו ליה שלמא כו' מעשה בחנין הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל (פי' קבלה בידינו הוא שהיו חכמים מתעסקין למנותו פרנס על הצבור ולא קביל והלך ונחבא לפיכך היו קורין אותו חנין הנחבא) דכי הוה אצטריך עלמא מיטרא שדרו רבנן ינוקי דבי רב ומנקטי ליה לגלימיה ואמרי ליה אבא אבא הב לן מיטרא אמר רבון העולמים עשה בשביל אלו שאין יודעין איזה אב נותן מטר.

תא חזי חסידי דבבל מיכנפי ובעו רחמי אולי מירצי קב"ה אבל חסידי ארץ ישראל כגון חנין זה וכגון ר' יונה [אבוה דר' מני] כד הוה אצטריך עלמא למיטרא שקיל (אבוה דר' מני) ואלקי. פי' שקים אמר איזיל איזבין חטי אזל קאי בדוכתיה עמיקתא מיכסי שקא בצנעא בעי רחמי ואתי מיטרא כו'.

ר' מני בריה הוו מצערי ליה דבי נשיאה אזל אישתטח אמערתא דאבוה הוו מחלפי התם אנקוט כרעיה דסוסוותיהו כו'.

הוה שכיח קמיה דר' יצחק בן אלישיב א"ל עתירי דבי חמוה קא מצערו לי א"ל ליענו ואיענו כו' עד חזרה חנה לשחרוריתה.

תרי תלמידי הוו שכיחי קמיה אמרו ליה ליבעי עלן מר רחמי דניחכם אמר להו עמי היתה אותה תפלה ושלחתיה.

השואל את הכלי לדבר אחד הרי זה לא ישתמש בו לדבר אחר שיתקלקל בו יותר מן הדבר ששאלו עליו:

שם מנקיט ציבי כי אתא דרא ציבי כו' וא"ל לאנשי ביתא הבו לי גואלקי כו' דהוו שכיחי קמיה כו' כצ"ל:

גמ' בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא עיין ברכות דף י ע"א:

יְהָבוּ לֵיהּ שְׁלָמָא וְלָא אַסְבַּר לְהוּ אַפֵּיהּ נראה לי בס"ד לעולם החזיר להם שלום אלא שהחזיר בעודו עוסק במלאכתו ולא נשא פניו להם להשיב ולהביט בהם בפנים צהובות להראות להם איזה תנועה של חיבה וכבוד כדרך המשיב שלום לאנשים חשובים מפני שאם היה עושה כן היה מוכרח שיתבטל ממלאכתו רגעים קטנים. והא דאמר כָּל אוֹרְחָא לָא סַיִּם מְסָאנֵיהּ אין הכונה לומר שהיה הולך יחף חס ושלום אלא היה כורך על כפות רגליו חתיכה קלה של בגד ישן כדי להפסיק בין רגליו ובין הקרקע כמו אנפלאות וזו אינה מגינה מנשיכת נחש ועקרב.

כִּי מָטָא לְמָתָא, נַפְקָא דְּבִיתְהוּ לְאַפֵּיהּ כִּי מִקַּשְׁטָא דרכם באותו זמן אף על פי שהנשים לובשים צעיף לא היו מכסים פניהם ולכן נראית מקושטת מצד הפנים והחכמים שידעו בה לא הסתכלו בה חס ושלום אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם וכאשר אמרו בגמרא (ירושלמי עבודה זרה א, ט) על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה, ויתכן נפל הצעיף מעליה מכח איזה סיבה וראו אותה.

קָם אִיהוּ בְּחַד זָוִיתָא, וּדְבִיתְהוּ בְּחַד זָוִיתָא, וּבָעוּ רַחֲמֵי נראה לי בס"ד הטעם שהוצרכו להתפלל שניהם דידוע שהמטר הוא מעורב מזכר ונקבה דהמים העולים מן הארץ באידים הם מיין נוקבין, והמים היורדים מלמעלה בתוך הענן הם מיין דכורין ועל ידי תערובת מיין נוקבין ומיין דכורין אשר בחלקי המטר תוציא הארץ יבולה. ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לעיל היינו חד סבירא ליה הרוב הם ממיין נוקבין וחד סבירא ליה הרוב הם ממיין דכורין ולכן כיון דהתפללו עתה על המטר שהוא כלול מיין דכורין ומיין נוקבין עמדו שניהם להתפלל שהם זכר ונקבה. ובזה יובן בס"ד דקדוק לשונו הטהור דקאמר בגמרא אָמַר לִדְבִיתְהוּ: יָדַעְנָא דְּרַבָּנָן אַמְטוּ לְמִיטְרָא אַתּוּ נֵיקוּם נֵיסַק לְאִיגְרָא לְמִיבָּעִי רַחֲמֵי, כלומר אם היו באים לצורך דבר אחר היה די שאתפלל אני לבדי אך כיון דאמטו למטרא אתו שהוא מורכב ממיין דכורין וממיין נוקבין על כן ניקום אני ואת זכר ונקבה למבעי רחמי. ונראה לי להכי קָדִים סָלִיק עֲנָנָא מִזָּוִיתָא דִּדְבִיתְהוּ כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואמרו חכמים זכר גימטריא ברכה [227] ולכן היה לסימן טוב כי הגשמים יהיו גשמי ברכה בהא דקדים סליק עננא מזויתא דדביתהו דנמצא היא הזריעה תחלה. ונראה לי בס"ד הטעם שדקדקו לעמוד כל אחד בזוית אחת ולא עמדו סמוכים זה אצל זה או זה אחר זה, כי כיונו לעשות כן לפי שרשם כי ידוע דשם השילוב של הוי־ה אדנ־י שהוא שם י־ה־א־ה־ד־ו־נ־ה־י־ה האיש הזכר שרשו ביו־ד ראשונה של שם זה והנקבה האשה שרשה ביו־ד האחרונה נמצא איש ואשתו כל אחד עומד בזוית אחת של השם וכמ"ש בפיוט רבינו האר"י ז"ל לְמִבְצַע עַל רִפְתָּא כְּזֵיתָא וּכְבֵיעָתָא תְּרֵין יוּדִין נַקְטָא סְתִימִין וּפְרִישִׁין ודו"ק.

מִשּׁוּם דְּלָא בְּדִיקִיתוּ לִי נראה אף על גב דהיה הולך אחריהם ביחד ונכנס תכף ומיד עמהם עם כל זה חשש פן על מפתן הבית יזדמן לו אונס שאינו יכול ליכנס אחריהם תכף כגון שיבא אדם חשוב לדבר עמו או סיבה אחרת ואחר שנתן להם רשות להכנס אי אפשר לחזור לומר להם שימתינו עד שיכנס הוא עמהם דאין זה משורת דרך ארץ ואף על גב דיש לו בנים בבית עם כל זה חש פן אותה שעה אינם בבית. ואין להקשות איך היה הולך אחרי אשתו? דאפשר היה מצדד צידודי. אי נמי היה יותר מארבע אמות ביניהם דמותר כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות.

אִי נַמִי בִּרְיוֹנֵי שְׁכִיחֵי בִּשְׁבֵיבוּתָן וכו'.. הקשה בפתח עינים ז"ל מאי מדה כנגד מדה הוה בזה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאיתא בפסיקתא שאלו לחכמה חוטא מה ענשו? והשיבה (יחזקאל יח, ד) נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת! ושאלו לנבואה והשיבה (משלי יג, כא) חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה! ושאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה! נמצא אבא חלקיה תפס כשיטת השליח ודביתהו תפסה כמו שאמר הקב"ה ולכן מדה כנגד מדה המטר שהוא ביד הקב"ה ולא נמסר מפתחו לשליח קדים ואתי בזכותה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש היינו מדה כנגד מדה כי היא התפללה שיחזרו בתשובה ובזה חייתה נפשם וחיו ניצוצי קדושה שהיו מתים בקליפה לכך המטר שהוא חיים לעולם וגם בו יהיה בירור ניצוצי קדושה מן הדומם קדים ואתי בזכותה, עד כאן דבריו נר"ו. והא דאיהו סבר מעיקרא להתפלל שימותו ולא סבר כאשתו להתפלל שיחזרו בתשובה משום דסבירא ליה כיון דאמרו רבותינו ז"ל (נדה דף טז:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וצדיק ורשע לא קאמר, אין נכון להתפלל לפני הקב"ה שישנה המדה שעשה ויעשה אותם צדיקים. ואשתו סברה גדולה אהבה שמקלקלת את השורה (בראשית רבה נה, ח), דכתיב בישראל (הושע יא, א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי, וכתיב (מלאכי א, ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הֳ', לכך נוכל להתפלל לקלקל השורה ויעשה אותם צדיקים הפך המדה הקבועה שקבע הקב"ה בעולם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דאמרו רבותינו ז"ל במשנה (משנה אבות ה, יח) על הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ואפשר דאלו ידע בהם שהחטיאו רבים ולכך אמר לא תועיל התפלה להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה ודביתהו סברא אין מספקין בידו לעשות מחמת עצמו אבל אם צדיק אחר נטפל לו להתפלל בעדו על כך אפשר שתועיל תפלתו של הצדיק בעבורו, עד כאן דבריו נר"ו.

וְאַמַאי קָרִי לֵיהּ 'חָנַן הַנֶּחְבָּא'? שֶׁהָיָה מְחַבֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. עיין רש"י ומהרש"א. ונראה לי בס"ד דאפשר היה כתוב בגמרא בבה"כ והוא ראשי תיבות בבית הכנסת רוצה לומר כשהיה הולך להתפלל על המטר היה מחביא עצמו בבית הכנסת במקום מוצנע ומתפלל שם כדי שלא ירגישו בו, והמעתיקים של הש"ס שגגו בזה וחשבו שהוא ראשי תיבות בבית הכסא וכתבו כן בפירוש, וזה נראה לי דבר אמיתי ונכון. ושוב בא לידי ספר עיון יעקב וראיתי שפירש כן.

תָּא חָזִי, מַה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לְחֲסִידֵי דְּבָבֶל נראה לי בס"ד קרי לרב הונא ורב חסדא חסידי מפני שלא מאמינים על עצמן שתועיל תפלת כל אחד מהם לבדו ולכך כל אחד רוצה להיות נעזר בתפלת חבירו וכל זה מחסידותם אך ממילא היו מוכרחים לפרסם הדבר אבל צדיקי ארץ ישראל כגון רבי יונה קרי להו תקיפי שהיו תקיפים בזכות עצמן שבוטחים על עצמן להתפלל ביחיד אבל היו נזהרים מאד שלא לפרסם כי אומרים מוטב שאתפלל יחידי ולא אפרסם הדבר אפילו לאחד! וראיתי להרב גבורות ארי ז"ל שהקשה והלא אבא חלקיה דהוה בארץ ישראל פרסם הדבר לדביתהו? וגם הוא לא שרי להתפלל ביחיד על המטר ודמי לגמרי לעובדא דרב הונא ורב חסדא יעוין שם. ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל דאבא חלקיה לא פרסם אלא לאשתו שהיא כגופו ורוב מעשיו וקדושתו גלוייה אליה בלאו הכי מה שאין כן רב הונא ורב חסדא הוו אמרי חד לחבריה. ועוד לשון ליכנוף משמע שהיו מביאים עוד בני אדם עמהם ואפשר שהיה רצונם להתפלל על הגשם בעשרה דשכינתא שרייא במנין. ועוד אבא חלקיה לא אמר לאשתו שתתפלל עמו אלא רק אותו הפעם שנזדמן הדבר כך שבאו החכמים לביתו ובכל פעם היה מתפלל לבדו. ונראה לומר דבחוץ לארץ צריך שני צדיקים להתפלל על המטר, לכך הוו רב הונא ורב חסדא מתפללים יחד אבל בארץ ישראל יספיק צדיק אחד בלבד כי יצטרף עמו קדושת ארץ ישראל דהא ביום טוב בארץ ישראל עושין יום אחד ובחוץ לארץ עושין שני ימים דאין כח לתקן הפנימיות והחיצוניות ביום אחד. ולכן אמרו בגמרא (כתובות עה.) על חכמי ארץ ישראל חד מנייהו כתרי מינן, ולכן דייק רבי זריקא לתלות הדבר במקומות באומרו תָּא חָזִי מַה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לְחֲסִידֵי דְּבָבֶל, דהמקום גורם גם כן בזה.

אֵיזִיל וְאַיְתִּי בְּזוּזָא עִיבּוּרָא נראה לי שלא הוציא שקר חס ושלום מפיו אלא כך היה עושה באמת אם לא היה יורד מטר אחר תפלתו ולכך אמר בְּזוּזָא שהוא דבר מועט ולבסוף כיון דאתא מטרא לא קנה כדיהיב טעמא. ברם קשא למאי הוצרך לעשות כן קודם שיתפלל לומר שהולך לקנות חטים? ילך בצינעא ויתפלל! כי מי יודע שהולך להתפלל ומי ישאל אותו להיכן תלך? ונראה לי בס"ד שהיה מתחכם לעשות המצאה זו כדי שלא יעלה על לב מכיריו אחר כך שהוא התפלל בסתר ובא המטר דאפילו בני ביתו לא יבואו לחשוב כך יען כי שמעו ממנו שהוא הולך לקנות חיטים ביוקר דנמצא אסח דעתיה מן המטר. ועוד נראה לי בס"ד שאומר כן כדי ליקח הגולקא עמו דזה הגולקא הוא חתיכת שק ונקרא גּוּלְקָא דכן מצאתי בערוך החדש שפירש גולקא הוא שק עיין שם, והוא היה רוצה ללבוש שק בעת שיתפלל על המטר ואם יקח השק בידו ירגישו בו בני ביתו לכך לקח הגולקא מן הבית להביא בה חיטים וכאשר יגיע למקום עמוק וצנוע היה פושט בגדיו ולובש הגולקא על בשרו וחוזר ולובש בגדיו העליונים ומתפלל והא דקאי בדוכתא עמיקתא וצניעא דאלו מסוגלים לקבלת התפלה ברחמים, וסימניך (משלי ג, יח) 'עֵץ חַיִּים הִיא' עץ ראשי תיבות ע מוק צ נוע.