מסכת תענית דף י״ח עמוד ב׳

מותרין בהספד ובתענית בני ט"ו קריאת המגילה דכרכין קודם זמנה כדמפרש התם בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו שהכפרים מקדימין ליום הכניסה מותרין אותן ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ותענית:

בני חמיסר דהיינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון וקא קרי בארביסר כגון שהלך לכפר וקרא עמהן דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדאמרינן במגילה (דף יט.):

מי שרי י"ד אפילו לבני ט"ו בהספד ותענית:

ואמר רבא לא נצרכה לכתוב במגילת תענית לגזור ההספד ותענית לבני י"ד בי"ד ולבני ט"ו בט"ו דהא קרא כתיב בהדיא להיות עושים את ימי הפורים האלה וגו':

אלא לאסור את של זה בזה כגון בני ט"ו (דקרו) בי"ד ובני י"ד בט"ו:

בני ארביסר נינהו כפרים ועיירות:

וקא קרי בי"ג כגון שחל י"ד בג' בשבת ומקדימין ליום הכניסה:

יום ניקנור הוא לקמן מפרש ואסור בהספד ותענית:

הלכה מתענה ומשלים פי' הא דקפסק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי דאי אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב:

מתריעין עליהם מיד ומתענין כמו כן ואפילו בראשונות שחומר האחרונות נוהגין בו ואם תאמר הא דמתריעין משמע דמתריעין ומתענין אמאי צריך לפרש במתני' בסמוך אותה העיר מתענה ומתרעת כיון דסתם מתריעות משמע תרוייהו ויש לומר משום דבעי לאפלוגי ר' עקיבא בסיפא דקאמר מתריעות ולא מתענות:

מתני' אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי כו' אין גוזרין תענית בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו כו'. כמה הוא התחלה. ר' אחא אמר ג' ר' יוסי אומר אחת וקיי"ל כר' יוסי. ואסיקנא אם התחילו כו'. ט' באב שחל להיות ע"ש. פי' הא דתנינן בסוף בכל מערבין ומשתתפין ט' באב שחל להיות בע"ש כו'. קבלה בידינו כי פסח של אותה שנה היה ביום ה'. ומלאי תמוז דההיא שתא וחל ר"ח אב בחמישי. וחל ט' באב להיות בע"ש וחסרו אב ואלול חל להיות ע"ש ור"ה בשבת. דבר ברור הוא שיש לסנהדרין לקבוע חסירין זה אחר זה כפי המסורת שבידם. ובפירוש שנו בענין עצרת (ר"ה ו ע"ב) שניהן מלאין ה' חסרין ו' והם ניסן ואייר ור' עקיבא שגמע ביצה מגולגלת מסוכן היה משום שהיה חולה ואמרו לו הרופאים כי גמיעת ביצה מיד בלא מלח באחרית היום היא רפואתו. וכיון שראהו ר' יהודה נדמה לו דסבר המתענה בע"ש אינו משלים ט' באב שחל להיות בע"ש. כגון דאקלע פסח דההיא שתא בחמישי בשבת וחל ט' באב בע"ש לפי שהיה תמוז מלא וחיסרו (עוד לחדש) [אב ואלול] וחל ר"ה להיות בשבת:

ירושלמי אפי' יחיד שקבל על עצמו תענית מתענה ומשלים ירושלמי (ברכות פ"ד) י"ח ברכות שבכל יום כנגד י"ח מזמורים שמראש תהלים עד יענך ולמה רגשו גוים אינו מן המנין. דברכת המינים ביבנה תקנוה. וכנגד י"ח פעמים שכתוב בתורה אברהם יצחק ויעקב. גם ויקרא בהם שמי ושם אבותי בכלל. וכנגד י"ח צוויים שכתוב בתורה בפרשת המשכן שני מן ואתו אהליאב עד סוף הספר. ז' ברכות של שבת כנגד ז' קולות שכתוב בהבו לה' בני אלים וכנגד ז' אזכרות שכתוב במזמור שיר ליום השבת. ט' ברכות של ר"ה כנגד ט' אזכרות הכתובים בפרש' חנה ובסוף כתיב ה' ידין אפסי ארץ. כ"ד ברכות של תענית צבור כנגד כ"ד רנה תחנה תפלה שכתובים בפרשת שלמה. ר' זירא אמר יחיד בתענית צבור צריך להזכיר עננו ה' עננו כו'. ואסיקנא איכן אמרה כלילי שבת וכיומו. וקיי"ל ש"צ אומר בין גואל לרופא חולי. יחיד בשומע תפלה.

ר' אחא אמר יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע והוא רחם ה' עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך.

ועל העיר האבלה ההרוגה כו' עד ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. והיכן אומרה הכי ר' ירמיה כל דבר שהוא להבא אומרו בעבודה לשעבר אמרו בהודאה כדתנן (פ"ט דברכות) ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא. כל הברכות כולן אחר חותמיהן. ואינו אומר בברכה פסוק כלומר אינו מזכיר פסוק לבדו וחותם ברכה. ואלין דאמרי צהלי ורוני יושבת ציון וחותם בברכה אין בו משום ברכת פסוק. ר' זעירא צם תת"ק תענית ולא חשש למגלת תענית. ר' יעקב כד מפקיד לספריא אין אתת בך אנשי שאיל לכון אמרון ליה (הכל) [בכל] מתענין חוץ משבתות וי"ט ור"ח וחוש"מ וחנוכה ופורים. והלכתא אפילו יחיד שקיבל עליו תענית בע"ש מתענה ומשלים (עירובין מא ב):

כמה הוא ההתחלה ר׳‎ אחא אומר ג' פירש ג׳‎ תעני׳‎ רבי יוסי אומר אחת תענית אפילו תעני׳‎ אחד והלכתא כרבי יוסי ולרמב״ם ז״ל ראיתי שכתב בפירש המשנה שלו אם התחילו אין מפסיקין שאם התחילו אפילו שעה א׳‎ אין מפסיקין התעניו׳‎ אלא משלימין נראה שהוא מפרש אחת וג׳‎ האמורים כאן שעות שאע״פ שלא היה להם לגזור בהם תעניו׳‎ אם התחילו להתענו׳‎ אפילו שעה אחת אין מפסיקין ואינו נכון שאם בגזרת ב״ד התחילו להתענו׳‎ במזיד או בטעות מה ענין להפריש בין ג׳‎ או ד׳‎ הא ודאי לא עבר רובו של יום בקדושה כדי שלא יחזרו מטעותם וכ״ש אם נתענו שלא בגזרה שאינו כלום. ובחבורו לא כתב כן אלא אם התחילו להתענו׳‎ אפילו יום אחד ופגע בהן ר״ח או חנוכה ופורים מתענין ומשלימין היו בתעני׳‎ ונראה ודאי כי מה שכתוב בפי׳‎ המשנה טעות ידי סופר הוא והיה לו לכתוב תעני׳‎ א׳‎ תדע עוד דשעות מאו דכר שמיה דלימא סתם שלא ואחת אלא ודאי תעניו׳‎ נינהו ואמתני׳‎ קאי דקתני אין גוזרין תעניו׳‎ ועוד היכי הוה ליה למיתני ואם גזרו והתחילו אין מפסיקין כלומר אם טעו וגזרו הן בטעות הוראה או כסבורים שאינו ר״א וגם התחילו לעשות בהודאה להתענו׳‎ אין מפסיקין ובהכי סליק פרקא:

פרק שלישי סדר תעניות האלו האמור ברבועה ראשונה אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד דעת הראב״ד ז״ל כשכל מקום ששנינו מתריעים סתם היינו התריעה בשופר בלא תעני׳‎ ולפי דעתו אין בשנוי הצמחים לקות גדולה שיבא ממנה מכת רעב אלא שהתבואה נפסד׳‎ קצת עד כעין מכת בצור׳‎ ודי שיתריעו עליה בשופר ויש סעד לדבריו ממה שאמרו שאם פסקו בין גשם לגשם מ׳‎ יום שמתריעים עליהם מיד ואלו היתה התרעה בתעני׳‎ היאך אפשר שיחמרו בזה שאינה אלא מכת בצורת יותר משלא ירדו גשמים כל עיקר שהיא מכת רעב של מהומה דאלו מכת בצורת קלה ממכ׳‎ שהרי מקצתן רעבים ומקצתן שבעים ומצינו מחמירין יותר על הפסד קצת התבואה יותר ממה שאנו מחמירי׳‎ על הפסד כלם וכן כשירדנו לצמחים ולא לאילן או לאילן ולא לצמחים ששנינו מתריעין עליהן מיד ואם התרעה היא התרעה בתעני׳‎ היאך נחמיר בזה שירדו למקצתן מהיכן שלא ירדו כל עיקר אלא ודאי מתני׳‎ להקל שאין לנו סדר תעניות אלא על שלא ירדו גשמים כלל ברביעה ראשונה אבל באלו שבמשנתי׳‎ מתריעין בשופר בלבד וכן בכל מקום שלא שנינו בו אלא מתריעים התרעה בלא תעני׳‎ היא. ואין שיטה זו נכונה כלל מכמה טעמים חדא שאם בא התנא להקל על אלו דסגי להו בהתרעה לא היה לו לתפוס לשון זה אלא כך היה לו לומר אבל צמחים ששנו מתריעי׳‎ עליהם בלבד. ועוד שלא מצינו התרעה אלא על סדר ברכות שהן בתעניות ואם בא התנא לתדש התרעה אחרת היה לו לפר׳‎ ועוד דבפרקי׳‎ דלעיל קתני התרעה לחומרה ולבסו׳‎ בקשת רחמים ואמר שאינה אלא באחרונו׳‎ ולא בתעניו׳‎ הראשונו׳‎ ואמצעיו׳‎ שאינה אלא בשעה שהצרה דוחקת ועכשיו בא לדונה בקולא שתהא בדברים אלו הקלים שאינן ראויין לתעני'. ועוד שהרי על מה שאמרו במשנתי׳‎ שמתריעין אמרו בברייתא התרעה שלהם ב׳‎ וה׳‎ אלא לתעני׳‎ ועוד שודאי שנו הצמחים בחסרון הגשמים מודה הוא על הפסד התבוא׳‎ לגמרי ומבי׳‎ ליה רעב בעציר׳‎ הגשמים ולא אמר התנא מכ׳‎ בצור׳‎ אלא כשפסקו גשמים בין גשם לגשם על זו מכ׳‎ רעב חשיב ליה. לכך מפ׳‎ רבי׳‎ הגדול ז״ל שכל מקום ששנינו התרע׳‎ סתם אינו אלא התרעה ע״י תענית בז׳‎ אחרונות ובלבד בהתרעה שהיא בשופר ולאפוקי התרעה שאמרו על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות לית בה תענית דהא מתריעי׳‎ בשבת קתני ובשבת ליכא תעני׳‎ וההיא לא קשיא לן משום דהתם התרע׳‎ וצעקה בפה וכדאמרי׳‎ עלה בפרקים דלעיל ואי בשופרו׳‎ שופרות בשבת מי איכא ועכשיו עולה משנתי׳‎ יפה. סדר תעניו׳‎ אלו האומר שלא התריעו בהן עד האחרונו׳‎ ברביע׳‎ הראשונ׳‎ כי אע״פ שכיון שהגיע מרחשון בא זמן הגשמים אין השעה עובר׳‎ להיות צרה דחוקה וגם אין לראו׳‎ נפשינו בגזרת שמים שדרך רביעה להתאחר קצת עד ז׳‎ אחרונו׳‎ שעוברת זמנה של רביעה לגמרי ולפיכך לא נחמיר בתעניו׳‎ להתריע עד אותה שעה כי ההתרעה סוף בקשת רחמים כמו שכתוב שתורה וכי תבואו מלחמ׳‎ בארצכם וכו׳‎ אבל אחר שצמחו הצמחי׳‎ והגיע הרביע׳‎ האחר׳‎ שהיא לגדלם ולהולידם לצמחים ונמנעו הצמחים עד שהתחילו הצמחים לשנו׳‎ זה סוף צרה ושעה עוברת להפסדם ולפי׳‎ מתריעין עליהם מיד כדין ז׳‎ אחרונו׳‎ וכל חומרותיו ותפלותיו כי תחלתה של זו כסופה של עצירת גשמים ברביעה הראשונה וכן מפורש בירושלמי כי פעמים שבג׳‎ ראשונות גוזרין בז׳‎ אחרונו׳‎ בכל חומרותיו ואמרו על דין עוברו׳‎ ומניקו׳‎ שאין מתענין בראשונות:

אמר רב שמואל בר רב יצחק נראי׳‎ דברי׳‎ כשגזרו כב׳‎ שלא להפסיק מבעוד יום אבל אם גזרו מיד להפסיק מבעוד יום עוברו׳‎ ומציקו׳‎ מתענו׳‎ בהם ואתיא בצמחי׳‎ ששינו א״נ על שאר צרו׳‎ דחוקו׳‎ שבפ׳‎ זה וכן כשפסקו גשמים בין גשם לגשם יום אע״פ שזו מכת בצורת כלו׳‎ מכה המביא׳‎ לידי בצור׳‎ כמו שאמרו בש״ס ואינה רעה כ״כ כדעת רב שלעציר׳‎ גשמים מ״מ ראוי להחמיר בתחלתה מב׳‎ טעמים האחד כי כיון שעברו מ׳‎ יום ירידת רביעה ראשונ׳‎ לא סגי׳‎ שלא יגיע זמן רביעה אפילה שהיא ראיה לז׳‎ תעניו׳‎ החמורו׳‎ והיא שעה עוברת אלא שהוצרך התנא ללמדנו שלא נאמר אע״פ שהזמן עובר כיון שכבר ירדו גשמי׳‎ שוב אין כאן גזירה ורעה הראויה להתרע׳‎ שאין בזה מהומת רעב קמ״ל שאעפ״כ ראוי להתענו׳‎ עליה דגזירת שמו׳‎ היא כיון שמביא׳‎ לידי בצורת ועוד שלענין תעני׳‎ והתרע׳‎ אין הולכין אחר רבוי המכה וגודל הרע׳‎ אלא אחר שנוי הטבע ממנהגו של עול׳‎ ומה שנרא׳‎ בו מגזירת שמי׳‎ של עונש עונותיו וזהו כי כשיש עצירה בתחלת הרביע׳‎ אין זה ראיה לגזירת שמים כיון שדרך רביעה להתאחר עד האפילה אבל כשירדו גשמים בתחלתם ואחר פסקו זה בודאי גזירת ולפי׳‎ אפי׳‎ לא תגדל המכה בכך ראוי הוא להתענות בה מיד בהתרעה וזה הטעם כשירדו לאילן ולא לצמחי׳‎ כי אע״פ שאין המכ׳‎ גדולה כמו שהיה כשלא ירדו לא לזה ולא לזה ראי׳‎ היא שזו גזר׳‎ שמי׳‎ באותו מין שלא ירדו גשמים וראוי להתריע עלי׳‎ מיד כשעובר זמנה סד״א אין חומר תענית אלא כשהמכה בשניה קמ״ל ולענין ירדו לצמחים ולא לאילן אם משנתנו בארץ ישראל אין זה בזמן א׳‎ כי זמן הצמחי׳‎ ברביעה ראשונה ואין זמן האילנות עד פרס הפסח כדאיתא בבריית׳‎ אלא משנתינו במקו׳‎ שזמן א׳‎ ולפי הטעם שאמרו א״נ דמילתא בשני זמני׳‎ וירדו לצמחי׳‎ בזמנן של צמחי׳‎ ואלו אתיא מיא הוה מהניא לאילנות אעפ״כ אין זמנה עד פרס הפסח כדי שיתריעו עליהם אבל בזמנן יתריעו אע״פ שאינה מכה גדולה מאד שגזרה היא באילנות והיינו דקתני עלה וכן העיר שלא ירדו עליה גשמי׳‎ שאמרו אותה העיר מתענה ומתרע׳‎ ובודאי דמתניתין בפשוטה להתריע מיד ולא כמו שפירש רבים שאינו אלא בסדר תעניות ונקט לה משום דין סביבותינו דא״כ מאי וכן אלא ודאי דמתריעין מיד ואפי׳‎ ברביעה הבכירה והטע׳‎ דהת׳‎ מיירי כשירדו גשמי׳‎ קצת לסביבותיה והיינו דנקט תנא כדכתב והמטרתי על עיר אחת שאל״כ מה ענין לפסוק זה ולפי׳‎ כשירדו גשמי׳‎ לסביבותיה הסמוכות לה ולא ירדו עליה היא ראיה שאין זה איחור רביעה אלא סוף גזירה להם ודומה למה שאמרנו בירדו לאילן ולא לצמחים והיינו דקתני וכן וזה נכון וברור וכן פי׳‎ הרמב״ם ז״ל התרע׳‎ של משנתי׳‎ התרע׳‎ בתעני':

סדר תעניות האלו האמורים וכו' כונת הפרק לבאר עניני תעניות של שאר צרות לבד אותן שהוזכרו על הגשמים ורוב הפרק יסוב על ד' ענינים הראשון לבאר שיש דרכים אף במניעת הגשמים שאין מדמין אותן מכל וכל לתעניות של גשמים אלא שמדמים אותם לתעניות של שאר צרות להתענות עליהן מיד ומודיע ענינם השני לבאר על איזה מין מן הצרות מתענים כל הצבור ועל איזו אין מתענים הכל השלישי לבאר בו על איזו מתריעים אף בשבת ועל איזו אין מתריעים אף בחול ועל איזו מתריעים בחול אבל לא בשבת והרביעי לבאר אם נענו ביום התענית אם ישלימו תעניתם אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל:

והמשנה הראשונה תבאר מין צרה שבגשמים שדנין אותה כשאר צרות להתענות מיד ולא שיתענו יחידים תחלה ואח"כ יהו צבור הולכים ומתענים עד י"ג תעניות כמו שהקדמנו והוא שאמר סדר תעניות וכו' ופי' המשנה סדר תעניות האלו האמורים בפרקים שקדמו שבתחלה יחידים מתענים ואח"כ הצבור הולכים ומתענים עד י"ג תעניות החלוקים בג' דרכים כמו שהתבאר דוקא ברביעה ראשונה ופי' בגמ' כלומר שלא ירדו גשמים בכל הרביעיות ולאו דוקא רביעה ראשונה ומניעת הגשמים דבר מצוי הוא ולפיכך אין מתענים כלם מיד אבל אם ירדו הגשמים וזרעו וצמחו הזרעים ואחר צמיחתם נשתנה מראיתם לרוע מחמת איזה מקרה המגיעם הואיל וצרה זה אינה מדברים הרגילים מתחילים מיד כל הצבור להתענות ולהתריע ובזו נחלקו מדין תענית של גשמים ומ"מ נראה לגדולי המפרשים שדין תעניות אלו כדין תעניות שניים הנזכרים בענין המטר לדין תענית צבור וכן בכל אלו הנזכרים במשנה הואיל ומענין תבואה הם וכן אם ירדו גשמים ברביעה ראשונה ופסקו גשמים בינה לבין רביעה שנייה מ' יום מתענים מיד ומתריעים שזהו סימן בצורת ובפחות ממ' יום אין מתענים כלל שזהו דרכו וכן אם ירדו גשמים לצמחים ולא לאילן ופירשוה בגמ' כגון שירדו בנחת ואין נכנסות בעמק הארץ שיועילו לשרשי האילנות או לאילנות ולא לצמחים כגון שירדו בשטף שמועיל לאילנות ולא לצמחים כגון שיורדים בשטף גדול שאין מתעכבין אלא כשמוצאים גומות ובורות וכיוצא בהן בכל אלו מתריעים מיד ומתענים וכן עיר שלא ירדו בה וירדו בסביבותיה מתענים ומתריעים מיד באותה העיר שזהו שלא כדרך הרגיל ואותן הסביבות מתענים ולא מתריעים וטעם תעניתם לעורר הלבבות מתוך צרות שביניהם או שמא שאלו מטילים צרכיהם עליהם ר' עקיבא אומר מתריעות אבל לא מתענות שכל שאינו לצרת עצמו תענית למה ומ"מ רבוי תפלה בצעקה ובשופרות עושים והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה מותרין כו' אותן ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ובתעניות הס"ד ואח"כ מה"ד בני ט"ו קריאת כו' קודם זמנה בהספד ותענית כו' הד"א ובד"ה וקא קרי כו' י"ד בג' בשבת כו':

בד"ה שמעיה כו' עידו היה ולא שמעיה עכ"ל לפי שהנביא הנזכר בפ' הקודמות של פרק זו שאכל האריה לנביא בס' מלכים היה שמו שמעיה והנביא שאחר פרשה זו הוזכר בשמו אחיה היה אפשר לפרש שהוא שמעיה היה הנביא שאכלו האריה שהוזכר בפ' הקודם ולכך אמר דהא אינו כן אלא דעידו שמו כדאמרינן ס"פ הנחנקין וק"ל:

בד"ה ר' אחא כו' כה"ג הס"ד ואח"כ מה"ד זו דברי ר"מ ואדברי ר"מ דמתניתין כו' כצ"ל:

פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה מוכרח לומר כדברי הירושלמי שחתכו ראשו ותלאוהו וכמו שכתב מהרש"א אך קשא היה להם לחתוך הלשון דוקא ולתלותו וכמו שעשו בבהונות ידיו? ונראה לי כי הלשון היה מדבר בגאוה שהיא ממלאה כל הראש ולכן המצנפת של כהן גדול מכפרת על הגאוה ועל כן אמרו 'פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה' שהיא בראש.

וּנְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ הָגוּן הָיָה אף על פי שהיה רשע גמור קראוהו 'הגון' מפני שהיה נזהר בכבוד השי"ת ומודה בשבחו, דידוע מה שאמרו בפרק חלק שמלך בעבור הכבוד שעשה בחזרת האגרת וגם אחר שמלך כשראה נס חנניה מישאל ועזריה אמר (דניאל ג, לג) 'אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר' ואפילו כשהחריב בית המקדש והגלה את ישראל נתפחד מהקב"ה ולא החריב עד שאמרו לו זו היא גזירה מן השמים על פי הנביא ואז בא והחריב.

וְאִם אֵין אַתָּה הוֹרְגֵנוּ, הַרְבֵּה הוֹרְגִים יֵשׁ בְּיַד הַמָּקוֹם, הַרְבֵּה דֻּבִּים יֵשׁ, הַרְבֵּה אֲרָיוֹת יֵשׁ, הַרְבֵּה נְמֵרִים יֵשׁ, שֶׁפּוֹגְעִין בָּנוּ. נקטו דובים כנגד גלות פרס שנמשלו לדוב וכנזכר בגמרא (עבודה זרה ב:) 'דָּמְיָה לְדֹב' (דניאל ז, ה) זו פרס, ואריות גלות בבל שהיה ביד נבוכדנאצר שנמשל לאריה, ונמרים גלות ישמעאל שנמשלו לנמרים, וכמו שאמרו בזוהר פרשת שמות (זהר חלק ב' ג.) מהררי נמרים אלין בני ישמעאל עיין שם. ולא אמרו כנגד אדום כלום, מפני כי אותו רשע היה ממלכות אדום והם מדברים עמו. ומה שֶׁאָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם, פירוש לא הספיקו לישא אותם לקברם עד שנהרג אותו רשע. ולהיות שהרג שני אבירי ישראל שהם כנגד המוח לכך פצעו את מוחו. ולהיות כי היו שני צדיקים לכך נפצע על ידי דְּיוֹפְלִי שהם שני שרים כמו שכתב רש"י. ומה שפצעוהו בשני מקלות זכות אברהם יצחק וישראל שסוף שמם מקל הגין, שנקם ה' נקמתם מיד לכך הפציעה היתה בִּגְזִירִין שהם מקלות. ודע לפי דברי רבינו האר"י ז"ל שני צדיקים ההם היו מבחינת זווג דמנחה שהוא דינא קשיא ולכך נהרגו עיין שם, ולכך פָצְעוּ מֹחוֹ, כי ב' פעמים מוח [54] גימטריא ק"ח כמנין מנחה עם כולל האותיות וכולל התיבה [108].