דף ביאור
מסכת תענית דף י״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת תענית דף י״ג עמוד א׳
מסכת תענית דף י״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־351 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
איפוך אנא דפלגא דיומא קמא הוו קרו ומפטרי ובעו רחמי ובאידך פלגא מעייני:
על מעל הגולה ואני יושב משומם עד מנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלהי:
ובמנחת הערב קמתי אלמא באידך פלגא בעו רחמי עד פניא מכלל דפלגא קמא מעייני במילי דמתא:
בנחמיה בן חכליה כתיב בעזרא ואלי יאספו לי היו מתאספין ובאין טובים שבהן להגיד לפני על מעל וחטא הגולה להפרישם:
משומם אישתורדי"ן בלע"ז על מעלם שמתוודין עד מנחת הערב מחצות ואילך שהצל נוטה כדאמרינן במסכת יומא (דף כח:) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי:
קמתי מתעניתי לא שמתענה עד המנחה ואח"כ אוכל אלא כלומר מצער נפשיה ובקרעי ואם שאני קורע בגדי ומעילי הייתי מתפלל כדי שאתרצה:
כל שהוא משום אבל כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבל כגון ט' באב שהוא משום אבילות חורבן וכל שכן אבל ממש שמתו לפניו דאית ליה צערא טובא אסור בין בחמין וכו':
משום תענוג שמצטערין ואוסרין עצמן בתענוג:
ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Taanit 13a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
איפוך אנא פי' דנימא פלגא קמייתא דיומא מצלו ובעו רחמי ואידך פלגא מעייני במיל דמתא ומשני לא ס"ד:
אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב אסור אפילו בצונן ואבל אסור בין בחמין בין בצונן וכו'. ירושלמי יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי בתשעה באב וביוה"כ מרחיץ ידיו ומקנח במפה ומעבירה על גבי עיניו רבי יונה תרי סמרטוטי ויהיב תותי כרעיה פי' היה מניח סמרטוט תחת הכר כדי ללחלחו ומעבירו על גבי עיניו:
וכל שהוא משום תענוג וכו' ועכשיו שאין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב מותרין אפילו בחמין אפילו י"ז בתמוז וצום גדליה כך פסק ראבי"ה ור' יואל אביו אסר לרחוץ בחמין:
ונועלין המרחצאות פי' שהן חמין:
אטו סוכרין נהרות כו' כלומר אי הוה אסור בצונן מי איכא למיתני סוכרים נהרות פשיטא דלא מצי למסכר כלומר כמו כן לא תידוק מהא דקתני ונועלין המרחצאות:
טבילה בחמין מי איכא הא שאובים נינהו מדלא קאמר משכחת לה טבילה (בחמין) דכשירה בחמין כגון שהוחמו והומשכו לבריכה אלא שאמר בחמי טבריא יש להוכיח דכולו שאוב אפילו ע"י המשכה לא מהניא טבילה והא דאמר דהמשכה כולה כשירה ר"ל לענין שאינה פוסלת את המקוה כשאר מים שאובים אבל טבילה ודאי אינו עולה בהם:
וכן אתה מוצא במנודה ואבל מאי לאו אכולהו פי' אהא דקאמרינן ובצונן מותר דאבל נמי מותר בצונן וקשיא לרב חסדא דאמר אבל אסור בין בחמין בין בצונן ומשני אשארא כלומר אשאר דינין אנעילה וסיכה אבל לא קאי אהא דבצונן:
הכביד שערו מיקל בתער פי' דרך חתיכה אבל לא כדרכו דרך גילוח מדקאמר מיקל ולא קאמר מגלח:
Tosafot on Taanit 13a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רבנו חננאל
ורבעא בתרא מצלינן ומתודינן [אבל] תפלת התענית בשחרית לא יכלינן למימר דכתיב ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה ואני יושב משומם עד למנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי [ואכרעה על] ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלהי. ש"מ דתפלת התענית באחרית היום הוא ברביעית האחרון אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן.
אבל כל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור ובצונן מותר.
ודייק רב אידי ממתני' מאחר דקתני אסורים ברחיצה למה לי למתנא (כתב) ונועלין את המרחצאות אלא [ה"ק] רחיצה דאסרנא רחיצה במרחץ בחמין הוא דאסור אבל בצונן שרי ואתינן לסיועיה לר' חסדא מהא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ ואמרי' [בחמין] ליכא לאוקומה דשאובין נינהו אלא בצונן ואי אמרינן לכ"ע רחיצה בט' באב בצונן שרי אצטריך לאשמעינן טבילה בצונן שהיא מצוה בזמנה דשרי אלא ש"מ רחיצה אפי' בצונן אסור ובטבילה דמצוה שרי ולכ"ע אסור ואדחי' לעולם בצונן לכ"ע שרי והא ברייתא בחמין היא. וא"ת מים שאובין הן כגון חמי טבריא דמים חמין הן.
ואקשינן אי הכי סיפא דקתני ר' חנניא סגן הכהנים אומר כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. לטבול בצונן דשרי וליכא עבירה. ודחי באתרא דליכא צונן. ורחיצה בחמין אסור משום כבוד בית אלהינו שחרב כדי הוא בית אלהינו לאבד מצות טבילה אחת בזמנה פעם אחת:
ת"ש כשאמרו בתענית אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר. וכשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר הא כיצד יצא לדרך נועל. הגיע לעיר חולץ הסנדל מרגלו ומהלך יחף. וכן אתה אומר במנודה ובאבל.
Rabbeinu Chananel on Taanit 13a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
ריטב"א
ת״ר כשאמר אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר. פי׳ כלה מתניתא בתענית צבור וכדפריש׳ דפרט בר פפא שאמרי בש״ס מתניתא ברחיצה בחמין מיירי אבל בצונן אפי׳ כל גופו ובש״ס מסיק בברייתא זה וכן במנודה ולקמן מפרשי׳ לה הביא דברי רבי׳ ז״ל בהלכותיו ירוש׳ תני אבל ומנודה וכו׳ ולמדנו מן הירוש׳ הזה שמנודה אסור בנעילת הסנדל וכן נלמוד בסמוך מש״ס דידן. וכן מוכיח ממעשה של רבי אליעזר שבפ׳ הזהב שברכוהו וחלץ מנעליו וההוא ודאי מנודה הוה ולא מבורך כדפרי׳ התם בס״ד ואע״ג דמס׳ משקין איבעיא לן. מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשי׳ איכא מילי טובא בתלמודא דכותה דסליק בתיקו א׳ דוכתא ומפשטי בדוכתא אחריתי:
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ט׳ באב ואבל כך הגרס׳ הנכונה ואפילו לנוסחי דלא גריס ואבל ה״נ משמועתי׳ מדנקיט טעמא משום אבל ורבא הוא דמפליג בין אבל לט׳ באב אסור בין בחמין בין בצונן נראי׳ הדברים דאסור לגמרי ואפי׳ אבר א׳ דלא פליג אמאי דא״ר אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו בט׳ באב כדרך שאסור בי״ה ולא איתו לה הכא ולא התם בפלוגתא וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר ובש״ס אקשי׳ לה ממתנית׳ דלעיל דקתני כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו כו׳ ועד כאן אתה מוצא במנודה ואבל מאי לאו אכולהו ופרקי׳ לאו אשארא וקושין ודאי מאבל דאלו רפרם משמא דרב חסדא משוי דין אבל לדין ט׳ באב שהוא אסור להושי׳ אצבעו במים ואלו מתנית׳ מדמי אבל לתענית צבור שיש בו הית׳ במקצ׳ גופו והשתא לא נחתי׳ בפי׳ דמתנית׳ אי בחמין אי בצונן אלא דמ״מ איכא היתרא במקצת גופו מיאת באבל כעין תענית צבור והיינו דפרכי׳ מאי לאו דכי קתני סיפא וכן את׳ מוצא באבל דאכולהי קאי ואף ארחיצ׳ שאף לענין רחיצה דין אבל כדין תענית צבור ופרקי׳ אשארא כלו׳ דכי אמרי׳ וכן אמלאכה ונעילת הסנדל בלחוד קאי: וש״מ דמנודה אסור בנעילת הסנדל דהא לרפרם אוקי׳ וכן אשארא ולמאי קאי מנודה אי לאיסור מלאכה לא אפשר דהא קיימא לן נשכר ונשכרים לו אלא לאו אנעילת סנדל אלא א״כ אתה דוחק דאבל הוא דאוקי׳ אשארא אבל מנודה ארחיצ׳ בלחוד קאי ולא נהיר דמנודה ואבל כי הדדי (נינהו) נקיט להו אלא וודאי כדאמרן:
ויש נסחאות דגרסי בקושי׳ דלעיל וכן אתה מוצא במנודה ואבל במאי אי בחמין והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין אבל לא בצוקי פי׳ אלמא אף בתענית צבור כל גופו אסור בצונן ומתעני׳ צבור הוא דפרכי׳ ולא פרכינן מאבל נמי משום דליתיה במימריה דרב חסדא בהדיא ולא גרסי׳ בה אלא כל שהוא משום אבל כגון ט׳ באב ואע״פ שאח״כ חזרו והקשו מדר׳ יוסי בר חנינא שמתו בניו ורחץ בצונן כל ז׳ והקושיא הזאת היא לאבל דרב חסדא השתא מיהת ניחא להו לאקשויי מתענית צבור ופרקי׳ לעולם מתני׳ בחמין ודוקא קשיא לך וכן אתה מוצא במנודה ואבל לאו אכלהו אלא אשארא וכן גרס׳ זו מחוורת מ״מ למדנו ממנה דכרפרם מתניתא דתענית צבור בחמין היא דמוקי׳ לה והא דאמר רפרם דבתענית צבור בחמין אסור בצונן מותר ה״ק בחמין אסור כל גופו בצונן מותר אפי׳ כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין מותר ואמרי׳ בש״ס אמר רבא אבל בחמין אסור בצונן מותר מ״ט מידי דהוה אבישרא וחמרא דשרי פירש מה שאין כן בט׳ באב באכיל׳ ושתיה דאסור אפי׳ ברחיצה בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים ופליג אדרב חסדא דמשוי אבל לט׳ באב ולרבא לפום האי לישנא דקתני במתני׳ וכן אתה מוצא במנודה ואבל יפה היה אפשר לומר דקאי על כולהו שאף בתענית צבור יאמ׳ רבא דבחמין אסו׳ כל גופו בצונן מותר כל גופו ומוקים למתנית׳ בחמין כדרפרם שאף בחמין לא אסרו בתעני׳ צבור אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו ולא מוקים פלוגתא בזו רב חסדא ורבא בדין תענית צבור מדלא פליג בהדי׳ כדפליג באבל ואותבי׳ לה מדתניא אין הבוגרת רשאי לנוול עצמ׳ בימי אבל אבי׳ וקס״ד דהיינו שהקלו בה שאין לה להמנע מרחיצה כדין אבל ואינה רשאה לנהוג חומר׳ בכך ולהכי אמרי׳ הא נערה רשאה לנוול כלומר שלומר שאין לה לרחוץ ובמאי אי לימא בחמי׳ פי׳ כדבריך דלא סגיא לה אלא לאוקמה דהא בצונן לכל אבל אפילו רחיצת כל הגוף וא״כ אפי׳ נערה מותרת לרחוץ אלא ע״כ בחמין הוא דשרי לבוגרת לרחוץ ומקל בה יותר מאבל אין הבוגרת רשאה והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין פירש וכיון דמחמרי׳ כולי האי באבל דעלמא הכא בבוגרת דאפשרי לה בלא נוול ברחיצ׳ בצונן למה נתיר לרחוץ לה בחמין אלא לאו בצונן וש״מ דדוקא בבוגרת הקלו לרחוץ בצונן דאיכא נוול כי לא רחצה אפי׳ בצונן אבל באבל דעלמא אסור ופרקינן כי קתני אכיחול ופיקוס פירש דברחיצה לא הקלו בבוגרת כלום שהרי אפשר לה בצונן שהוא מותר לכל אדם ותו לית ליה נוול וכיחול ופיקוס הוא שהקלו בה משום נוול ומדתריץ הכי ולא מתרצי׳ דלעולם ארחיצה ומתנית׳ בצונן והקלו בבוגרת משום נוול לרחוץ כל גופה מאי שאין כן באבל דעלמא דכל גופו אסור וכי אמרי׳ בצונן מותר היינו פניו ידיו ורגליו שמעינן דרבא דשרי אבל בצונן לגמרי שרי ואפי׳ כל גופו מיהו לאו ראייה היא דלעולם אימא לך דרבא לא שרי באבל צונן אלא פניו ידיו ורגליו ומתנית׳ דתענית׳ דצבור בצונן מוקים לה ופליג אדרפרם אמר רב חסדא א״נ והוא הנכון דבתענית צבור לרפרם ס״ל וכי קתני וכן באבל אשארא כדפרישנ׳ רב חסדא דבוגרת לא בעי לאוקמה כל גופה דברחיצ׳ כל הגוף ליכא משום נוול ולא נהיר דברחיצ׳ הגוף נוול כדאי׳ בפרק בתרא דנדרים ותו דודאי לישנא דבצונן מותר לגמרי משמע ואפילו כל גופו וכי היכי דשרי בבשרא וחמרא לגמרי וכן הדין לדבריו בתענית צבור דבצונן מותר לגמרי ובחמין אסור כל גופו לגמרי וקאי וכן באבל אכולהו:
Ritva on Taanit 13a · Sefaria · מהדורה: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain
מאירי
רחיצה שאסרו חכמים בתענית צבור דוקא בחמין אבל בצונן אפילו כל גופו מותר וכן פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין מותר ובאבל החמירו יותר שלא הותר אלא פניו ידיו ורגליו ובצונן הא כל גופו אפילו בצונן ובחמין אפילו ידיו ורגליו אסור למעלה מהם ט' באב שאסור אף בהושטת אצבע אף בצונן וכ"ש ביום הכפורים וקצת רבני צרפת מתירים אף בט' באב רחיצת פניו ידיו ורגליו בצונן ומה שנזכרו אבל וט' באב בשמועה זו כאחד כמו שאמרו כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור אף בצונן פירושו כל גופו ומה שאמרו בפרק מקום שנהגו נ"ד ב' אסור להושיט אצבעו במים בט' באב כדרך שאסור ביום הכפרים אין הלכה כן שאם תפוש כל שהוא משום אבל אסור אף בצונן אפילו בפניו ידיו ורגליו א"כ אף מה שהתיר בתענית צבור דוקא כל גופו וא"כ הוה ליה סיוע אלא דלרפרם באבל וט' באב פניו ידיו ורגליו מותר ובתענית צבור כל גופו ואקשי ליה מיהא דקאמר דוקא פניו ידיו ורגליו ומ"מ לדעתינו ודאי לדעת רפרם ט' באב ואבל שוים אלא שאין אנו פוסקים כמותו בט' באב אלא כההיא דמקום שנהגו וביום הכפרים מיהא אסור לדברי הכל ובתלמוד המערב אמרו בתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו ר"ל אף בחמין שהוא דרכו ובט' באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו ונראה שאינה הלכה ובאבל מ"מ מי שתכפוהו אבליו רוחץ כל גופו בצונן:
ופירשו קצת גאונים שכל העושה כן לנקיות כגון שבדק עצמו ורוצה לברך על נטילת ידים ואשר יצר או שרוצה להתפלל שאף בט' באב ויום הכפרים מותר עד מקום שצריך נטילת ידים כמו שבארנו בסוף מסכת ברכות ויש חולקין כמו שיתבאר בהלכות יום הכפרים וכן יתבאר שם שטבילת מצוה כגון בעל קרי מותרת וגדולי המחברים חלקו בה מצד מה שכבר בטלוה לטבילה זו כמו שביארנו במסכת ברכות ומכאן סמכו רבים לומר בשמועה הנזכרת כאן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט' באב וביום הכפרים שאין לה מקום בזמן הזה ששאר טבילות של מצוה אין שעתן עוברת:
סיכה אפילו כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר:
כשאמרו אסור במלאכה בתענית צבור לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וקצת חכמי ספרד כתבו כן אף באבל ואין דבריהם נראין:
וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר כיצד הוא עושה יצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ וכן באבל ומנדה וכן בט' באב:
מי שתכפוהו אביליו הכביד שערו מיקל בתער ר"ל שחותך שערותיו בתער דרך גזיזה ולא דרך גלוח ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר וחול ורוחץ כל גופו בצונן כמו שכתבנו ולפי דרכך מדת שאבל אסור בתכבוסת כמו שיתבאר במקומו:
Meiri on Taanit 13a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה וגו' וכתיב ובמנחה כו' אלא לאו בצונן לעולם בחמין ודקא קשיא כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה אמר רב חסדא כו' ויהיב תותי כרעיה פי' היה מניח כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Taanit 13a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
גליון הש"ס
תוס' ד"ה וכן מותר בצונן וקשיא לר"ח. ק' הא אדרבה כיון דמיירי בצונן ואפ"ה תני כל גופו אסור א"ו דהקושיא בהיפוך דמוכח דבתענית ג"כ אסור בצונן כל גופו וקשיא לר"ח וכמ"ש רש"י:
Gilyon HaShas on Taanit 13a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא, אלא לאו בצונן פירוש כיון דקתני וכן (כמו שהוא בתענית ציבור) אתה מוצא באבל ומנודה, ע"כ מה דקתני דרחיצת כל גופו אסור, היינו אפילו בצונן, דאלו בחמין אפילו פניו ידיו ורגליו אסור באבל, ומוכח דגם בתענית ציבור אסור אפילו בצונן, וקשיא לרפרם אמר רב חסדא דאמר דת"צ מותר בצונן וכמו שפירש"י. ובתוס' פירשו להיפוך דההוכחה דגם אבל מותר בצונן וקשיא לרפרם דאמר אבל אסור בין בחמין בין בצונן. ולא זכיתי להבין לאחריתם, דהא אדרבא כיון דמיירי בצונן, וקתני דכל גופו אסור הרי סיוע לרפרם למה דסבר גבי אבל:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Taanit 13a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת תענית, דף י״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־351 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 126 מילים
נפתחת ב״אֵיפוֹךְ אֲנָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְאֵלַי…״
- קטע 233 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא:…״
- קטע 324 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: אַף אֲנַן…״
- קטע 428 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אַבָּא…״
- קטע 523 מילים
נפתחת ב״לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: כׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת טוֹבְלִין…״
- קטע 621 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָאו, בְּצוֹנֵן. וְחַיָּיבֵי טְבִילוֹת — אִין,…״
- קטע 733 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא…״
- קטע 857 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר בִּמְלָאכָה״ — לֹא…״
- קטע 924 מילים
נפתחת ב״מַאי לָאו — אַכּוּלְּהוּ, וּבְמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא…״
- קטע 1014 מילים
נפתחת ב״לָא, לְעוֹלָם בְּחַמִּין. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״וְכֵן…״
- קטע 1141 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן מִשּׁוּם…״
- קטע 1214 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּתַעַר — אֲבָל לֹא…״
- קטע 1313 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: אָבֵל מוּתָּר לִרְחוֹץ בְּצוֹנֵן כׇּל…״
חכמים הנזכרים בדף
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת תענית דף י״ג עמוד א׳ · קטע 3 — “…הַמֶּרְחֲצָאוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאִי בְּצוֹנֵן אָסוּר, סוֹכְרִין אֶת…”
לשון המקור
אֵיפוֹךְ אֲנָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה׳״.
אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל שֶׁהוּא מִשּׁוּם אֵבֶל, כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב וְאָבֵל — אָסוּר בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, כׇּל שֶׁהוּא מִשּׁוּם תַּעֲנוּג, כְּגוֹן תַּעֲנִית צִבּוּר — בְּחַמִּין אָסוּר, בְּצוֹנֵן מוּתָּר.
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאִי בְּצוֹנֵן אָסוּר, סוֹכְרִין אֶת הַנְּהָרוֹת מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי?!
אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אַבָּא הָכִי קַשְׁיָא לֵיהּ, מִכְּדִי תְּנַן: אָסוּר בִּרְחִיצָה — נוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת לְמָה לִי? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: בְּחַמִּין אָסוּר, בְּצוֹנֵן מוּתָּר.
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: כׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן, בֵּין בְּתִשְׁעָה בְּאָב בֵּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּחַמִּין, טְבִילָה בְּחַמִּין מִי אִיכָּא? שְׁאוּבִין נִינְהוּ.
אֶלָּא לָאו, בְּצוֹנֵן. וְחַיָּיבֵי טְבִילוֹת — אִין, אִינִישׁ אַחֲרִינָא — לָא. אָמַר רַב חָנָא בַּר קַטִּינָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְחַמֵּי טְבֶרְיָא.
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: כְּדַי הוּא בֵּית אֱלֹהֵינוּ לְאַבֵּד עָלָיו טְבִילָה פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. וְאִי אָמְרַתְּ בְּצוֹנֵן מוּתָּר — יִרְחַץ בְּצוֹנֵן! אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּלָא שְׁכִיחַ צוֹנֵן.
תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר בִּמְלָאכָה״ — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה — מוּתָּר. וּכְשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל״ — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בָּעִיר, אֲבָל בַּדֶּרֶךְ — מוּתָּר. הָא כֵּיצַד? יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ — נוֹעֵל, נִכְנָס לָעִיר — חוֹלֵץ. וּכְשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר בִּרְחִיצָה״ — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כׇּל גּוּפוֹ, אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו — מוּתָּר, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּמְנוּדֶּה וּבָאָבֵל.
מַאי לָאו — אַכּוּלְּהוּ, וּבְמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחַמִּין: פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מִי שְׁרוּ? וְהָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָבֵל אָסוּר לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּחַמִּין! אֶלָּא לָאו, בְּצוֹנֵן!
לָא, לְעוֹלָם בְּחַמִּין. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּמְנוּדֶּה וּבָאָבֵל״ — אַשְּׁאָרָא קָאֵי.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן: מַעֲשֶׂה וּמֵתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲנִינָא, וְרָחַץ בְּצוֹנֵן כׇּל שִׁבְעָה! הָתָם כְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו הֲוָה, דְּתַנְיָא: תְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם.
אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּתַעַר — אֲבָל לֹא בְּמִסְפָּרַיִם, בְּמַיִם — וְלֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּחוֹל.
אָמַר רָבָא: אָבֵל מוּתָּר לִרְחוֹץ בְּצוֹנֵן כׇּל שִׁבְעָה, מִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא וְחַמְרָא. מֵיתִיבִי: