בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת סוכה דף נ״א עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת סוכה דף נ״א עמוד ב׳

    מסכת סוכה דף נ״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־441 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    באבוקות של אור זורקין אותם כלפי מעלה ומקבלין אותם ויש שבקיאין לעשות כן בארבע אבוקות או בשמונה וזורק זו ומקבל זו וזורק זו ומקבל זו:

    דברי תושבחות מפרש בגמרא:

    ט"ו מעלות אורך המעלה ברוחב העזרה ורוחב המעלה חצי אמה ורומה חצי אמה כדאמרינן במסכת מדות (פ"ב מ"ג) ובסדר יומא (דף טז.):

    שעליהן הלוים עומדין [בכלי] שיר לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר הקרבן אצל המזבח היה:

    תקעו והריעו זה סימן לילך למלאות המים לניסוך מן השילוח:

    הגיעו לעזרה לקרקע עזרת נשים:

    תקעו והריעו ותקעו ובראש השנה (דף לג:) יליף בכל תקיעות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע:

    והיו תוקעין והולכין באלו שלש אחרונות מאריכין עד שמגיעין לשער היוצא מעזרת נשים להר הבית לשיפולו למזרח והשער ההוא מכוון כנגד שער שמעזרת ישראל לעזרת נשים ויורדין ממערב למזרח וכשהיו נכנסין למקדש היו הולכין ממזרח למערב דרך עלייה:

    ועוד 32 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Sukkah 51b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    שעליהן הלוים עומדין בכלי שיר לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר דקרבן אצל המזבח היה כך פירש בקונט' ובמס' מדות (פ"ב מ"ו) תנן ומייתי לה בפ"ק דיומא (דף טז.) ראב"י אומר מעלה היתה שם גבוהה אמה ודוכן נתון עליה ואותה מעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים:

    קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו תימה דמשמע שמקרות הגבר הולכין לשאוב מים וא"כ היו נפסלין בלינה דע"כ לא פליגי פ"ב דזבחים (דף כ.) אלא לענין קידוש ידים ורגלים מקרות הגבר ועד צפרא [אי] פסלא בלינה או לא אבל מי הכיור (עצמו) נפסלין בעמוד השחר כדמוכח התם ואפי' סילקן מן הכיור אחר קרות הגבר הדר משקע ליה וי"ל דשוהין היו בתקיעות ובתרועות ובהפיכת פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מילוי והיה מאיר היום קודם שיגיעו לעזרה ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו ליפסל בלינה כדתנן פרק חטאת העוף במסכת מעילה (דף י.) גבי נסכים ואף על פי שהצלוחית היתה מקודשת מכל מקום אין כלי שרת מקדשין בחוץ אלא בפנים:

    והיו בה ע"א קתדראות של זהב כנגד ע"א זקנים פירוש סנהדרין תימה הא דתנן פרק קמא דסנהדרין (דף ב. ושם) סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד רבי יהודה אומר שבעים [וא"כ ה"ל לעשות רק שבעים קתדראות] ומתוך כך צריך לפרש שאותה קתדרא היתה למופלא שבב"ד ולא היה מן החשבון דאי לאו הכי קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה:

    וכיון שהגיע לענות אמן מניף בסודר וכל העם עונין אמן בערוך קשיא ליה לרבינו נסים הא דאמר בריש גמרא דשלשה שאכלו (ברכות דף מו.) אין עונין אמן יתומה והא הכא לא שמעו הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע עונת אמן והן עונין אמן יתומה ומפרש בשם רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר ובענייתו אמן רוצה לצאת ידי חובתו צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן וכן מפרש בגמרא דפירקין בירושלמי בימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עליה עמד אחד מהן לקרות היה הממונה מניף בסודרין והם עונין אמן על כל ברכה וברכה ובברכות ירושלמי בסוף אלו דברים קאמר איזו היא אמן יתומה הונא אמר רב הן הן דחייב לומר ברכה ולא ידע מה הוא עונה ורב כהן צדק גאון אמר חייב צבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענה אמן לאחר שתכלה הברכה מפי המברך ועוד יש לומר יודעים היו לכוון סדר הברכות שזו אחר זו במנין שמונין כסדרן:

    Tosafot on Sukkah 51b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    מתני' מוצאי יו"ט הראשון של חג היו יורדין לעזרת ישראל ומתקנין שם תיקון גדול תנא בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה היו אנשים מבפנים ונשים רואות מבחוץ והיו באין לידי קלות ראש התקינו ג' גזוזטראות בעזרה כנגד ג' רוחות להיות הנשים רואות מלמעלה.

    והיכי עבדי הכי והכתיב הכל בכתב מיד ה' וגו' [והאיך] התקינו אח"כ.

    Rabbeinu Chananel on Sukkah 51b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    ריטב"א

    מי שלא ראה דיופלוסטון של אלסכנדריא פירוש פלו שרים סטיו ספסלי השרים:

    כיון שהגיע לענות אמן היו מניפין בסודרין וכ״ת והא הוה אמן יתומה כשעונה ואינו שומע למה שעונה כמו שפירשו בברכות י״א שלא הוי אמן יתומה אלא במתכוין לצאת י״ח בזה מברכה שהוא חייב בה וכגון של ברכת המזון וכיוצא בו אבל כשאינו בא לצאת י״ח באות׳‎ ברכה לית לן בה וכן נהגו בבית שבוע הבן ואריך:

    חוט של בוכיא היינו של עכביש:

    Ritva on Sukkah 51b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei HaRashba, Sheva Shitot, Warsaw, 1883. · Public Domain

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה קרא הגבר תקעו כו' מקרות הגבר ועד צפרא אי פסלה בלינה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל קרות הגבר הוא עלות השחר וצפרא הוא האיר המזרח ע"כ תוכן דבריו נראה מדבריו דפסול לינה תליא בהאיר המזרח שהוא הנץ החמה ואינו כן מתוך השמועה שם אלא דפסול לינה תליא בעמוד השחר וכמ"ש כאן אבל מי הכיור עצמו נפסלין בעמוד השחר דהשתא צפרא הוא עמוד השחר וקרות הגבר הוא קודם לו בסמוך כדמשמע שם מתוך השמועה ועלות השחר הוא עמוד השחר כדמוכח בפרק שני דמגילה ע"ש:

    Chidushei Halachot on Sukkah 51b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה קרא (התרנגול) [הגבר] וכו' אבל מי כיור נפסלין וכו' ואפי' סלקן מן הבור אחר קרות הגבר הדר משקע להו כצ"ל פי' צריך לשקען כדי שלא יפסלו בלינה:

    בתוס' ד"ה וכיון שהגיע לענות אמן וכו' רב כהן צדק וכו' גם זה מדברי הערוך ולא לתרוצי הקושיא אתא אלא אפירושא דגמ' לפרש איזהו אמן יתומה ואמן חטופה אתא:

    Maharam on Sukkah 51b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמרא וטרסיים עיין ע"ז דף יז ע"ב תוספות ד"ה רבן:

    Gilyon HaShas on Sukkah 51b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    בן יהוידע

    אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וכו'. הא דהוצרכו להזכיר חטאת אבותם, נראה לי בס"ד כדי לסתום פי שטן שלא יקטרג בקנאתו בראותו השמחה שלהם באותו מקום שאז יבא לזכור עונות ראשונים ויסיים באחרונים לחפש להם מה שבחורין ובסדקים ועתה בראותו שהם עצמם מדברים בגנות ישמח וישתוק והוא על דרך מה שאמר רז"ל (תהלים קו, כג) 'לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו' שעמד במקום הפורץ הוא השטן לדחותו על ידי שאמר (שמות לב, לא) 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' וכן הענין כאן. או יובן על דרך מה שכתב הרב אהל יעקב ז"ל על פסוק (הושע ז, א) 'כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם' שיעריך הבינונים לגבי רשעים ובזה נראין הבינונים צדיקים לגבי דידם ואז לא יהיה קטרוג על כמה חסרונות הנמצאים בהם.

    אָנוּ לְיָהּ מִשְׁתַּחֲוִים וּלְיָהּ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת נראה לי בס"ד כי עתה אין השם שלם דכתיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' ואנחנו מצפין שיהיה שלם בהארת יהי"ה שיתעלו אותיות ו"ה להיות י"ה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (זכריה יד, ט) 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הֳ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד', וזהו שאמרו אָנוּ לְיָהּ כי עתה השם הוא בסוד אותיות 'יה' דוקא אך וּלְיָהּ עֵינֵינוּ כי אנחנו מצפים שישאלם בשם י"ה שאז הוא אותיות 'יִהְיֶה'. או יובן בס"ד הכונה כיון שאנחנו חלקו יתברך לכן מצפים לו על כל צרכינו וזהו אָנוּ לְיָהּ כלומר חלקו יתברך לכך לְיָהּ עֵינֵינוּ. או יובן בס"ד הכונה אנחנו מעלים מתורה ומצות מ"ן [מיין נוקבין] לְ'יָהּ' ואז לְיָהּ עֵינֵינוּ שימשיך לנו שפע בסוד מ"ד [מיין דוכרין] וכמו שאמר הכתוב (שיר השירים ו, ג) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. או יובן ישראל נקראים בני עולם הבא שהם סוד י"ה שבשם, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ שנצייר תמיד שתי עינינו הם כנגד חו"ב [חכמה ובינה] שהוא סוד י"ה.

    וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ, לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מִיָּמָיו וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ, לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס. הא דלא שאל על ירושלים גם כן, משום דבזה אין לו ספק דודאי קאי על זמן מלכות שלמה המלך ע"ה שהיו כל ישראל עשירים גדולים ואין הכסף נחשב בימים ההם ובודאי בנו כולם בתים מפוארים כי היה להם זמן מנוחה מסביב וכן שלמה המלך ע"ה בנה כמה וכמה בניינים מפוארים ולכך היתה ירושלים כרך נחמד הפלא ופלא. ברם מה שאמר על בית המקדש אי אפשר לפרש דקאי על בית המקדש שבנה שלמה דאם כן הוה ליה להקדים בית המקדש לירושלים, ועוד הוה ליה לכלול אותם יחד והכי הוה ליה למימר 'כל שלא ראה בית המקדש בבניינו וירושלים בתפארתה לא ראה בנין מפואר וכרך נחמד מימיו' כיון דשניהם בזמן אחד הם אלא ודאי מדהקדים את ירושלים ונקיט בית המקדש באחרונה כמלתא באפי נפשה שמע מינה דלאו על בית המקדש דבנה שלמה דקדים קאי ולכך שאל 'מַאי הִיא?'

    בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא אִיכָּא דְּאַמְרֵי: בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא, כּוּחְלָא וּמַרְמְרָא. אמרו רז"ל דאבנים אלו נגלו להם בתוך הים בדרך נס מן השמים. ונראה לי בס"ד ראשי תיבות ג' אבנים אלו 'שכם' לרמוז אם יעשו תשובה שלימה שהיא משולשת בודוי וחרטה ועזיבת החטא שיש בה כדי סיפוק לכפר חטא ועון ופשע אז יזכו בזמן הבית ההוא למקרא שכתוב (צפניה ג, ט) 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם הֳ' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד', ולכן נבנה בדרך זה אַפִּיק שָׂפָא וְעַיִל שָׂפָא. גם אבנים הנזכר ראשי תיבות 'שכם' שהוא ראשי תיבות 'שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' כי נראה שם כבוד מלכותו לעיני הכל בבנין מפואר זה. גם הם ראשי תיבות 'משך' רמז בבנין בית המקדש 'מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ' (תהלים לו, יא).

    מַאי תִּקּוּן גָּדוֹל? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ. נראה לי לפי זה להכי אפקיה בלשון תיקון כי זה נעשה שמירה מאיסור זנות דכתיב בהו (משלי ט, יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' והיינו 'תִּיקּוּן' אותיות 'יִמְתָּקוּ'. או יובן אפקיה בלשון תיקון כי תיקון בהפוך אתוון 'קִינוֹת' כי תיקון זה למדו אותו מענין ההספד שהוא קינות שיעשו לעתיד.

    אָמַר רַב יוֹסֵף קְרָא אַשְׁכְּחוּ וְדָרְשׁוּ. יש לדקדק הוה ליה למימר דִּכְתִיב וכו' כאורחיה בכל הש"ס, ומה הלשון אומרת 'קְרָא אַשְׁכְּחוּ'? ונראה לי דהפסוק אינו מדבר בענין זה וגם אינו מדבר בענין השמירה שצריך לעשות בעריות אלא מספר על ההספד שיהיה לעתיד ומיניה למדו ודייקו האי דיוקא ולכן פסוק זה נחשב שבא לידם דרך מציאה ללמוד דבר בענין זה של שמירה שראוי לעשות משום איסור עריות.

    הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ, וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים, וַעֲדַיִן הָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת־רֹאשׁ. הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה, וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה. נראה הכונה דהיושבים פניהם כלפי העזרה לראות השמחה שעושים בפנים ובתחלה כשהיו האנשים מבחוץ נמצא היו האנשים רואין גם את הנשים ומסתכלים בהם מאחוריהן ולכן התקינו שיהיו הנשים עומדות מבחוץ דאז האנשים אין מסתכלים בנשים דבושה לאדם להחזיר פניו להסתכל וחשו טפי על הסתכלות האנשים דשכיח בהו הרהור טפי ועם כל זה ראו שעדיין באין לידי קלות ראש הן מצד מעבר האנשים על הנשים בכניסתם, הן מצד שגם הנשים מסתכלין באנשים, ואז התקינו להבדילם לגמרי שיהיו הנשים יושבות למעלה והאנשים למטה. ועדיין קשה לי בזה דהמצאה זו של גזוזטרא אינה רחוקה מן השכל ואמאי לא עשו תקנה זו מתחלה עד שהכריחם הנסיון דודאי היה ראוי שיחשבו הקלקול שהיה קודם הנסיון? ונראה לי דהיו הנשים מתרעמים אם יוציאום מהעזרה דאויר העזרה אינו מקודש כמו קרקע העזרה ולכך היו הנשים מעכבים בדבר זה ובפרט כי עזרה זו עזרת נשים ואיך ידחו אותם ממנה ויניחום בגזוזטריאות שהוא באויר העזרה ולכן לא עשו כן בתחלה עד שהכריחם הנסיון לאפרושי מאיסורא.

    Ben Yehoyada on Sukkah 51b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת סוכה, דף נ״א, עמוד ב׳, בהיקף של כ־441 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 139 מילים

      נפתחת ב״בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי…״

    2. קטע 232 מילים

      נפתחת ב״וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת…״

    3. קטע 350 מילים

      נפתחת ב״(הִגִּיעוּ לַקַּרְקַע — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.) הָיוּ…״

    4. קטע 447 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת…״

    5. קטע 534 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי בַּנְיֵהּ? אָמַר (רָבָא): בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא וּמַרְמְרָא.…״

    6. קטע 680 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁלֹּא רָאָה…״

    7. קטע 734 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעוֹרָבִין, אֶלָּא זֶהָבִין בִּפְנֵי…״

    8. קטע 822 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: וְכוּלְּהוּ קַטְלִינְהוּ אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדֹּן. מַאי…״

    9. קטע 930 מילים

      נפתחת ב״כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווֹ קָרוּ בְּסִיפְרָא: ״יִשָּׂא…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב כּוּ׳. מַאי תִּיקּוּן גָּדוֹל?…״

    11. קטע 1133 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נָשִׁים מִבִּפְנִים וַאֲנָשִׁים…״

    12. קטע 1210 מילים

      נפתחת ב״הֵיכִי עֲבִיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד…״

    13. קטע 136 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב: קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ —…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה (מַעֲלוֹת) שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.

    וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן, קָרָא הַגֶּבֶר — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

    (הִגִּיעוּ לַקַּרְקַע — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.) הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח — הָפְכוּ פְּנֵיהֶן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה — ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הַהֵיכָל וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וּמִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ״, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין: אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה — לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ — לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מֵעוֹלָם. מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ — לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס.

    בְּמַאי בַּנְיֵהּ? אָמַר (רָבָא): בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא כּוּחְלָא וּמַרְמְרָא. אַפֵּיק שָׂפָה וְעַיֵּיל שָׂפָה, כִּי הֵיכִי דִּלְקַבֵּל סִידָא. סְבַר לְמִשְׁעֲיֵיהּ בְּדַהֲבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: שִׁבְקֵיהּ, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי, דְּמִיתְחֲזֵי כְּאִדְוָתָא דְיַמָּא.

    תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁלֹּא רָאָה דְּיוֹפְּלוּסְטוֹן שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ: כְּמִין בָּסִילְקֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה, סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו. פְּעָמִים שֶׁהָיוּ בָּהּ (שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא), כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְהָיוּ בָּהּ שִׁבְעִים וְאַחַת קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאַחַת שֶׁל סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, כׇּל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד רִבּוֹא כִּכְּרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶׁל עֵץ בְּאֶמְצָעִיתָהּ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָר וְכׇל הָעָם עוֹנִין אָמֵן.

    וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעוֹרָבִין, אֶלָּא זֶהָבִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְכַסָּפִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְנַפָּחִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְטַרְסִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן וְגַרְדִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן. וּכְשֶׁעָנִי נִכְנָס שָׁם, הָיָה מַכִּיר בַּעֲלֵי אוּמָּנֻתוֹ וְנִפְנֶה שָׁם. וּמִשָּׁם פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.

    אָמַר אַבָּיֵי: וְכוּלְּהוּ קַטְלִינְהוּ אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדֹּן. מַאי טַעְמָא אִיעֲנוּשׁ? מִשּׁוּם דְּעָבְרִי אַהַאי קְרָא: ״לָא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד״, וְאִינְהוּ הֲדוּר אֲתוֹ.

    כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווֹ קָרוּ בְּסִיפְרָא: ״יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק״, אֲמַר: מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בָּעֵי לְמֵיתֵי סְפִינְתָּא בְּעַשְׂרָה יוֹמֵי, דַּלְיַהּ זִיקָא וְאָתֵי סְפִינְתָּא בְּחַמְשָׁא יוֹמֵי — נְפַל עֲלַיְיהוּ וְקַטְלִינְהוּ.

    בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב כּוּ׳. מַאי תִּיקּוּן גָּדוֹל? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: חֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה. וְהִקִּיפוּהָ גְּזוּזְטְרָא, וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נָשִׁים מִבִּפְנִים וַאֲנָשִׁים מִבַּחוּץ, וְהָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים, וַעֲדַיִין הָיוּ בָּאִין לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה.

    הֵיכִי עֲבִיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״.

    אָמַר רַב: קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ —