מסכת סוכה דף מ״ז עמוד ב׳

מאי לאו זמן הך ברכה דקאמר ר' יהודה מאי היא לאו היינו זמן לעצמו:

ברכת המזון דעד השתא אמרי' את יום חג הסוכות הזה וכאן את יום שמיני חג עצרת הזה:

מ"מ היכי משכחת לה זמן בחולו של מועד ואפי' לא בריך יומא קמא הא בעינא כוס של יין ואין יין מצוי לכל אדם בחולו של מועד:

לימא הא דקתני ברכה כל ז' ומפרש' דהיינו זמן:

מסייע לר"נ דאמר אומרו בשוק בלא כוס:

מנין לפסח שני האמור לטמאים לעשותו בחדש השני שאינו טעון לינה בירושלים:

ופנית בבקר וסמיך ליה ששת ימים וגו' פסח שני אינו אסור בחמץ אלא שטעון מצה למצוה ואוכל חמץ מיד:

ה"ג מאי לאו למעוטי נמי שמיני דכיון דאינו אלא י"ט יחיד אינו טעון לינה:

הביכורים טעונים קרבן שיר תנופה ולינה בפ' ג' דביכורים (מ"ו) מפרש דבאמצע הקריאה היתה תנופה דתנן הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מכתפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה כולה ומניחו בצד המזבח ומשתחוה ויוצא משמע שלא היה מניף אלא בשעת הקריאה אבל בספרי (פרשת ראה) משמע דאיכא שתי תנופות דקתני והנחתו לפני ה' אלהיך מלמד שטעונין תנופה ב' פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה והתם בספרי דרש ב' תנופות מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כר' אליעזר בן יעקב ושמא סבר לה נמי כרבי יהודה דדריש הכא והנחתו זו תנופה ולהכי בעי ב' תנופות דולקח הכהן באמצע קריאה כתיב וכי כתיב והנחתו גבי השתחויה כתיב ומשמע ליה לשון תנופה מלשון לך נחה את העם (שמות לב) מנא"ר בלע"ז ומוליך ומביא א"נ מדאחר הנחת כהן כתיב' עוד הנחה אחריתא לאחר קריא' ש"מ דלאחר הנחת כהן חזר ונטלו כדי לחזור ולהניף אחר קריאה דהיינו בשעת השתחויה אבל קשה דבפרק בתרא דמכות (דף יח:) אמרינן מאן תנא דפליג עליה דרבי יהודה ר"א בן יעקב מנא ליה דפליגי דלמא דרשי תרוייהו כמו תנא דספרי והתם משמע דר"א מייתי ליה והנחתו לומר דהנחה מעכבת בהן ושמא מדלא מייתי כל חד דרש' דחבריה מכלל דלא ס"ל ומיהו קשה דרבי יהודה דריש תנופה מוהנחתו ואפ"ה מוקי לה בשעת קריאה כדתנן פרק ג' דביכורים (מ"ו) משום דוהניחו [קמא] גבי קריאה כתיב לכך נראה דבספרי דריש תנופה להשתחויה מדאיתקש להנחה ועוד תנא שלישי דלית ליה תנופה כלל כדמשמע הכא מאן שמעת דאמר תנופה רבי יהודה מכלל דרבנן לא בעו תנופה כלל והוא תנא פרק כל המנחות באות מצה (מנחית דף סא.) דתנן התם גבי ואלו טעונות תנופות הביכורים כדברי ר"א בן יעקב שמע מינה דלרבנן לא בעו תנופה וכי קאמר במכות מאן תנא דפליג עליה דרבי יהודה ר"א בן יעקב ניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ועוד י"ל דב' תנופות לאו דוקא אלא לפי שיש ביכורים שאין טעונין קריאה כגון מן החג ועד החנוכה כדתנן פ"ק דביכורים (מ"ו) וקאמר דהטעונין קריאה מניף בשעת קריאה ושאין בהן קריאה מניף בשעת השתחואה:

כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לאו דוקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דא"כ הויא חציצה בין הכלי ובין הכהן ובסוף שתי מדות מסקינן גבי בעלים חברים לנפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אלא כדתנן פרק ג' דביכורים (מ"ו) גבי סל של ביכורים אוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו והיינו תחת יד הבעלים ומיהו בההיא דבעלים חברים פי' שם בקונט' דבתנופת הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא ותימה היא מנא ליה הא דתרוייהו כתיבי והתם (מנחות דף סא:) תניא גבי תנופה דשלמים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כיצד עושה מניח אימורין על פיסת היד וחזה ושוק עליהם והתם מצינו למימר שאוחז הכהן באימורים היוצאין חוץ לפיסת היד ולפי שהבעלים למעלה קאמר תחת יד הבעלים ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך בירושלמי ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי לאותה שעה מיהו מצינו למימר דאף על פי שזה למטה מן הכלי וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעין ידו בידה על ידי שמתעסקין בתנופה:

פי' מזכירין בפירוש את יום מקרא קדש הזה יום שמיני חג עצרת הזה הכי נמי מסתברא דברכה זו ברכת המזון ותפלה. דאי ס"ד זמן זמן כל ז' מי איכא דקתני כשם שימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה ודחינן האי סברא לא קשיא דאי לא בריך האידנא בריך למחר כו'. ואע"ג דמראין הדברים כי אין אומר זמן אלא על הכוס גרסינן בהדיא בעירובין בסוף בכל מערבין והלכתא אומרים זמן בר"ה וביוה"כ והלכ' זמן אומרו אפילו בשוק.

ואקשינן וסבר ר' יהודה שמיני של חג טעון לינה והתניא ר"י אומר ופנית בבקר והלכת לאהליך. ששת ימים תאכל מצות את שטעון ששה טעון [לינה] את שאינו טעון ששה אינו טעון לינה. מאי לאו למעוטי שמיני של חג שכיון שאינו טעון ששה אינו טעון לינה.

ודחינן לא למעוטי פסח דכוותיה דאינו טעון לינה ומאי ניהו פסח שני והאי דקתני בברייתא בהדיא מנין לפסח שני אחר שתירצוה והעמידוה כן נשנת כך. הכי נמי מסתברא דתנן במסכת ביכורים פ"ב הביכורים טעונין קרבן שיר ותנופה ולינה. וגרסינן בגמ' דילה טעונין לינה דכתיב ופנית וגו' כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא בבקר. א"ר יונה הדא דאיתמר בשאין שם קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת קרבן ואמרינן מאן שמעת ליה דביכורים טעונים תנופה ר' יהודה כלומר הוא שמצריך לינה על הקרבן ודחינן כו'.

הכי נמי מסתברא דאי לא מברך האידנא מברך למחר פי׳‎ שאם פשע ולא בירך ביום ראשון כשנכנס בה מברך אות׳‎ בשאר ימים כי עדיין הוא זמנה וכל הרגל ואצ״ל אם לא נכנס שם עד עכשיו ויש שמפרשין אותו כשלא נכנס שם עד עכשיו אבל אם נכנס שם ולא בירך ביום הראשון שוב אינו מברך ואינו נכון אלא כמו שפירשנו עיקר וכן העושה סוכה או לולב שיש לו לברך זמן אם פשע ולא בירך מברך כשנכנס שם כמו שכתבנו למעלה שכל שלא עבר זמנו יש לו לומר זמן אם פשע ולא אמר בתחלה ובי״ט שני בזמן הזה חוזרים ואומרים זמן ואפילו השתא דידעינן בקביעא דירחא שכבר עשאוהו כאלו הוא ספק ושמא אתמול חול והיום קדש וכן בשני י״ט של ראש השנה כדכתיבנא בדוכתא. דתניא הבכורים טעונין קרבן שיר ברכה ולינה פירשו בירושלמי בבכורים הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מפני הקרבן פי׳‎ שאפילו בשאר ימים של חול כל המביא קרבן בירושלים טעון לינה כמו שדרשו בספרי ופנית בבקר כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך רבי יהודה אומר יכול יהא פסח קטן טעון לינה ת״ל שבעת ימים את שטעון ז׳‎ טעון לינה יצא פסח קטן שאינו טעון אלא יום א׳‎ וחכ״א הרי הוא כעצים ולבונה שטעונין לינה:

הא כיצד מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.‎ פי׳‎ ‎תחת יד הבעלים לאו דוקא דהוי חציצה אלא לומר שמסייע עמהם והבעלים עיקר והוא טפל:

תניא כותיה דר״נ שמיני פז״ר קש״ב פייס בפני עצמו פרש״י כי בח׳‎ היה בו פייס כמו בשאר הימים אבל בחג לא הוה בו פייס כלל מפני שהיו שם פרים מרובים ולא היו צריכין פייס וליתא דהא ודאי צריכין היו לפייס איזו לפרים ואיזו לאלים ואיזו לכבשים ומפורש הוא בתוספתא שהיה פייס בי״ט ראשון של חג וכן נ״ל לפי שאמרו בפרק החליל שכל המשמורות היו שונות ומשלשות חוץ משתים שלא היו משלשות ומפני זה היה צריך להקפיד בפייס אבל עיקר הפייס כי ביום הראשון היו מפיסין לראשי משמורות ומתוך אותו פייס זוכין בכל הימים בסדר שלהם בזו אחר זו כדאיתא בפרק החליל ובח׳‎ מפני שאינו מכלל החג והוא קרבן בפני עצמו היו מפיסין פעם אחרת וזהו ששנינו בח׳‎ חזרו לפייס כרגלים כלומר שחוזרים לפייס בח׳‎ אחר שפייס הרגל פייס אחד והשתא א״ש לישנא דפייס בפני עצמו וכאידך דאמרינן זמן בפני עצמו וחבריו:

רגל בפני עצמו דרך כלל לכלהו פרטי אית ביה לומר שהוא רגל בפני עצמו לענין שטעון קש״ב ולינה בפני עצמו אבל הכא אמרינן ליה דרך פרט שרגל בפני עצמו הוא ענין פרטי לעצמו וכזמן ושיר וברכה וחבריו מדקאמר פז״ר קש״ב ולא קאמר פ״ז קש״ב או רפ״ז קש״ב שיהא כלל ופרט ובפ״ק דר״ה נמי אמרינן אימר דאמרינן ח׳‎ רגל בפני עצמו לענין פז״ר קש״ב אבל לענין תשלומין דראשון הוא אלמא רגל בפ״ע דמני בפז״ר קש״ב פרטא היא דאי לאו הכי הוה ליה למימר אימור דאמרינן רגל בפני עצמו הוא לענין פ״ז קש״ב אלא ודאי פרטי הוא לאיזה ענין שיהיה וא״א לומר שיהיה רגל בפני עצמו לעיקר הרגל שיהא חייב בראיה וחגיגה לעצמו שא״כ הוו להו ד׳‎ רגלים שאם חגג ביום ראשון וחזר לביתו שיהא זקוק לחזור בשמיני כרגל אחר והתורה לא אמרה אלא ג׳‎ רגלים והכי מוכח מדתנן שאם לא חגג בי״ט ראשון שחוגג את כל הרגל וי״ט האחרון הא אלו חגג בי״ט ראשון או בשאר ימים אינו חייב לחוג בח׳‎ לעצמו ופשוט הוא ורש״י ז״ל פירש שהוא רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות עליו וכן מפורש בכתוב שהוא חלוק בלולב וסוכה וכדאיתא לעיל אלא שזה הוא בכלל מה שאמרו ברכה בפני עצמו שהוא נזכר בברכה ותפלה בשמיני עצרת ולא בשם חג הסוכות לפי שאינו מכללו אלא א״כ הוא מפרש ברכה ברכת המלך כפי׳‎ התוספתא והוא ז״ל לא הודה בפי׳‎ ההוא וגם אינו נכון כמו שכתבנו למעלה והרי״ף ור״ח ז״ל פירשו שהוא רגל בפני עצמו לענין אבלות שעולה לשבעת ימים ככל שאר ימים טובים וכדאמרינן בפרק אלו מגלחין אמר רבינא אף אנו נאמר ערב החג וחג שמיני שלו הרי כאן אחד ועשרים פי׳‎ שהקובר מתו ערב הרגל אותה שעה שנהג בה אבלות נחשב לו לז׳‎ ימי אבלות וי״ט ראשון מפסיק ממנו לגמרי גזירת שבעה אבל אינו מפסיק ממנו לגמרי גזירת שלשים שאין רגל מפסיק אלא כשנהג בגזירת אבלות של ז׳‎ או שלשים אפי׳‎ שעה אחת אבל כשלא נהג בשלשים כלל שבא רגל בתוך ז׳‎ אינו מפסיק אלא שעולה הרגל לז׳‎ אחרים וכן שמיני חג העצרת שהוא רגל לעצמו עולה לז׳‎ אחרים הרי כ״א יום ואלו היה שמיני עצרת מכלל רגל החג לא היה עולה אלא ליום א׳‎ והדין כן היא אבל אין זה פי׳‎ רגל בפ״ע האמור כאן שא״כ מה חדש לנו רבינא דהא מתניתא היא והול״ל החם תניא כותיה דרבינא שמיני פז״ר קש״ב אלא שענין רגל בפני עצמו האמור כאן ענין אחר והאמוראים ממה שלמדו ששמיני רגל בפני עצמו דרך כלל לכל אלו הפרטים של פז״ר חדשו הם שהוא נמנה שבעת ימים לענין אבלות ובתוספות פי׳‎ בשם ר״ת ז״ל שרגל בפני עצמו הוא לענין לינה וכמו שאמרו למעלה שהוא טעון לינה. ואינו מחוור שהרגל בפני עצמו האמור למעלה על קשב״ל הוא שם כלל וזהו שם פרט כמו שכתבנו מה ראו לתת שם הכלל על הפרט של לינה בלבד יותר משאר הפרטים טוב היא יותר שיאמר פז״ל קש״ב ויש שפירשו שהוא רגל בפני עצמו לענין בל תאחר ולא שיהיה נמנה רגל ג׳‎ לעבור עליו עם שני רגלים שהרי אמרו בפי׳‎ נדר לפני עצרת הרי כאן חמשה לפני החג הרי כאן ד׳‎ ואלו היה שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין רגלים אתה מוציא הנודר לפני עצרת שהם ששה והנודר לפני החג חמשה אלא לומר שאם עברו שני רגלים קודם החג הוא ראוי לעבור בבל תאחר אע״פ שלא עבר השמיני ואע״פ דשמיני תשלומין דראשון הוא הא אשכחן בעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ואעפ״כ הוא עומד על עיקר הרגל ול״נ דהתם מוכח במה שאמרו שנה בלא רגלים היכי משכחת לה גמר מדרבי מאיר לכלהו רבנן מכיון שהגיע הרגל השלישי ואין קרבנו בידו הוא עובר בבל תאחר ואפילו ביום הראשון ועוד שמפני כן לא היה להם לומר שהוא רגל בפני עצמו דאמרינן התם פסח שני רגל בפ״ע הוא או תשלומים דראשון הוא למאי נפקא מינה כגון ששגג בראשון והזיד בשני אי אמרת רגל בפני עצמו הוא חייב כרת אבל אי אמרת תשלומין דראשון הוא פטור אי נמי גר שנתגייר בנתיים וקטן שהגדיל בנתיים אי אמרת רגל בפ״ע הוא חייב לעשות פסח שני ואי אמרת תשלומין דראשון הוא פטור. וכן יש לנו לומר לענין שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו שאם היה קטן או חגר או עכו״ם או כיוצא בהם שפטורין מי הראיה בראשון והגדיל ונתגייר ונתפשט בנתים שהוא חייב בשמיני בראיה וחגיגה ושמחה מה שאין כן בשאר ימי החג לדרבי יוחנן דאמר סתם כלן תשלומין דראשון אי נפטר ביום הראשון אע״פ שנראה בשאר ימים הרי הוא נדחה ופטור כדאיתא בפ״ק דחגיגה אבל שמיני אף על פי שהוא תשלומין דראשון למי שנראה בראשון ולא חגג שחוגג בו ואי חגג אינו חוגג בו ה״ה רגל בפ״ע לחייב מי שלא היה ראוי לחוג בראשון ונראה בשמיני אפי׳‎ לרבי הושעיא דקאמר התם ששבעת ימי הפסח כלן תשלומין זה לזה ואי לא חזי בראשון וחזו בשאר ימים חייב בחגיגה וראיה ואף על פי שאינה רגל בפני עצמו שאני התם דרבינהו קרא נמי מדכתיב שבעת ימים תחוג לה׳‎ אלקיך וכתיב ולא יראה את פני ה׳‎ ריקם שכל יום ויום משבעת ימים נתחייב לעצמו אבל שמיני לא נכתב שם אלא שנתרבה לתשלומין בלבד כדאיתא התם אבל לא מצינו בו חיוב לעצמו עד שרמז לנו הכתוב שהוא רגל בפני עצמו כדנפקא לן מקראי דלעיל ולמדנו שיש לו חיוב לעצמו וזה נראה נכון. מיהו עדיין צריכין אנו ללמוד למה לא הזכיר כאן בפרטין אלו לינה כמו שהזכירוהו למעלה וכי תימא דהאי תנא סבר את שטעון ששה טעון לינה והא אסקינא בשמעתין דרבי יהודה סבר את שטעון ששה טעון לינה ואת שאינו טעון ששה אינו טעון לינה ואפ״ה מודה בשמיני שהוא טעון לינה ועוד אנו צריכין תלמוד מה עיקר הלינה שהזכירו בשמיני שהרי אינו חייב בראיה לעצמו כשאר הרגלים ואם אינו חייב בראיה היאך יהא בלינה ואם מפני ראייתו של י״ט ראשון היא חייב לינה אף בשמיני כדרך שחייב כל שבעת ימי החג וכל שבעת ימי הפסח דאמרינן במס׳‎ זבחים בפרק דם חטאת דז׳‎ ימי הפסח כולם טעונין לינה ומוכח לה מדכתיב ופנית בבקר הכ׳‎ עשאן כולן בקר אחד ויהא זה מה שאמרו בפ״ק דסוכה דגמר סוכות מפסח לענין לינה ולומר שכשם שטעון בפסח לינה כל שבעה כך בסוכות טעון לינה כל שמנה א״כ היאך קראו שמיני חג בפני עצמו לענין זה אדרבה מפני שהוא בכלל החג כשאר ימים יש לו לינה אלא ודאי לינה האמורה שם בשמיני מחמת עצמו הוא שאלמלא שהוא רגל לעצמו לא היה לו לינה זו וא״ת דמיירי בשלא חגג בראשון וחגג בח׳‎ תיפוק לי שהוא טעון לינה מפני הקרבן שהרי כל המביא קרבן טעון לינה מפני הקרבן כדכתיבנא לעיל ובודאי שהדברים נראין שהרגלים אפי׳‎ בלא קרבן טעון לינה לכבוד י״ט דאלו בקרבן לא הוו צריכי ריבויא אלא ודאי שאף בלא קרבן ריבהו הכתוב ללינה כל שבעת ימי הפסח ולכל החג ולבכורים וכן שמיני טעון לינה מפני כבוד י״ט אלא שעדיין לא אתי שפיר לישנא דרגל בפני עצמו שהרי מכיון שאינו רגל בפני עצמו ואפי׳‎ סוף כל חייב בלינה בשבעת ימי החג כדפרישנא אבל עיקרן של דברים מתבררין ממה שכתבנו שהח׳‎ רגל בפני עצמו לחייב בראיה וחגיגה למי שלא נראה בראשון ונראה בשמיני ובכלל חיוב זה ג״כ שהוא חייב בלינה כשנראה בשמיני ואע״פ שלא הביא קרבנו מפני כבוד י״ט כשאר רגלים וזהו שלא פרט כאן לינה מפני שנכלל בכלל מה שאמרו רגל בפ״ע וליכא למנדע מינה:

כבר ביארנו שכל שלא בירך זמן בסוכה בראשון לכשיכנס בה מברך זמן ושמא תאמר והרי בחולו של מועד מיהא אין כוס אין זה כלום שהזמן אומרו אפי' בשוק כמו שביארנו:

פסח שני אינו טעון לינה שנאמר בפסח ופנית בבקר והלכת לאהליך וסמיך ליה ששת ימים תאכל מצות פסח הטעון ששה אחריו במצה טעון לינה את שאין טעון ששה אינו טעון לינה והרי פסח שני אע"פ שמצה באה עמו אינו אסור בחמץ וכמו שאמרו פסח שני חמץ ומצה עמו בבית:

זה שאמרנו בענין טעינת לינה כך הוא ענין הדברים שלילה הראשון של פסח טעון לינה מדכתיב ביה ופנית בבקר וגו' ולילה ראשון של סוכות ג"כ טעון לינה מהיקש של פסח כמו שהתבאר בראשון של ראש השנה ואחר שכן אף עצרת כן שהרי הוקשו המועדות זה לזה מדכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ואע"פ שאין בו ששה שלא אמרו את שטעון ששה טעון לינה אלא בפסח ולמעט פסח שני אבל עצרת ודאי טעון לינה וכן שמ"ע מפני שהוא רגל בפני עצמו ואינו נגרר אחר הראשון ונמצא לשיטה זו ששאר ימי הפסח ושאר ימי החג אין טעונין לינה אלא הולך אחר יום ראשון אם רצה ושמיני עצרת מיהא מה שאמרנו שטעון לינה פירושו שאם לא יצא עד שמיני אף הוא טעון לינה וי"מ שאם לא חג חגיגתו והשלימה בשמיני טעון לינה וי"מ שכל שבעת ימי הפסח טעונין לינה שכך אמרו במסכת זבחים צ"ז א' ופנית בבקר עשאן הכתוב לכולן בקר אחד ואחר שכן אף שמונת ימי החג כן וקשה לפרש א"כ במה שאמרו לענין זה רגל בפ"ע הוא והרי אף כל הימים טעונין לינה ומקצת רבותי פירשו מטעם זה טעון לינה אף בלא הבאת קרבן ששאר ימים טובים חייב הוא בקרבן ולא הוצרכנו ללמוד בהם שטעונין לינה שהרי כל המביא קרבן טעון לינה וכמו שהביאוה בספרי מופנית בבקר כל פינות שאתה פונה וכו' כמו שיתבאר למטה אבל שמ"ע אין בו חיוב קרבן לא בעולת ראיה ולא בשלמי חגיגה שכבר הביאם ובשניהם כתיב שלש פעמים ר"ל בראיה שלש פעמים יראה כל זכורך ולא יראו פני ריקם ובחגיגה שלש פעמים תחוג לי וכו' ואם מפני שלמי שמחה שחייב בהם בכל יו"ט ולא כתיב בהו שלש אלא וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכו' אף הוא יכול לשחטם קודם שמיני שהרי שלמים הם ונאכלין לשני ימים ואמר שאף בלא הבאת קרבן טעון לינה ושאר הימים מיהא אין טעונין לינה אלא על ידי קרבן ומ"מ נראה כדעת ראשון ואותה של זבחים אינה הלכה:

כל המביא בכורים צריך להביא עמו שני מיני קרבן אחד שהיו תולין מצדי הסלים תורים ובני יונה לעטר את הבכורים והיו קרבים עולות והשני קרבן שלמים שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין שמחה אלא שלמים ומ"מ אין קרבן מעכב וכן טעונין שיר ר"ל שכשיגיעו לעזרה מתחילין הלויים בשיר ופירשו בתלמוד המערב ובמשניות של בכורים במזמור ארוממך ה' כי דליתני וכן טעונין תנופה ר"ל שהכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף כדין שלמים וזהו שנאמר ולקח הכהן את הטנא מידיך וי"מ דלאו דוקא תחת ידי בעלים שהרי יש כאן חציצה אלא שמסייע עמהם ואף במסכת בכורים פ"ג מ"ו שנויה בנוסח זה מוריד הסל מעל כתפו ואוחזה בשפתותיו וכהן מניח ידו תחת שוליו ומניף וכן הבכורים טעונין לינה ר"ל שאע"פ שהביא בכוריו והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור לעירו אלא ילין שם ויחזור לעירו למחר כלל אמרו בספרי כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא בבקר כלומר כל שבא למקדש לטעינת קרבן טעון לינה לכבוד היום:

תוס' בד"ה הבכורים טעונין קרבן שיר כו' ועוד תנא שלישי דלית ליה כו' עכ"ל ר"ל בדין תנופה איכא שלשה תנאי דהיינו דאיכא מאן דלית ליה תנופה כלל ותנא דספרי דאית ליה שתי תנופות וראב"י ור' יהודה נהי דפליגי בהנחה מעכבת כדאיתא במסכת מכות בדין תנופה שוים דחדא תנופה הוה וק"ל:

בד"ה כהן מניח ידו תחת כו' ולפי שהבעלים למטה קאמר יד הבעלים עכ"ל כ"ה בכל נוסחות תוספות ישנות ובדפוס מחדש הגיהו ולפי שהכהן למטה כו' גם זה אינו שוה לי ויותר נראה לקיים נוסחות הישנות ודו"ק ועיין בזה בתוס' פ"ק דקדושין בענין אחר וצ"ע שם: